אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"ב יו"ד › סימן קכד

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"ב יו"ד · סימן קכד

סימן קכג

ב"ה עש"ק י"ט אדר תרצ"ה פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר יהודה זוליאר רב בלונינעץ. ע"ד העובדא דאתי לידו באשה מ' שיינא בת ר' אהרן צבי קאפלינסקי שבעלה מ' שמערל ראגאלין מת במדינת רוסיא מיד אחר חתונתם זה קרוב לארבע עשרה שנה בלא זרע קיימא, ונפלה ליבום לאיש כזה שיושב נגם הוא במדינת רוסיא והוא מכת הפוקרים ועוזבי דת להכעיס ועל דגלם חרות "בעזבאזניק" ואפי' אם היה היכולת לפניו לחולצה לא היה עושה כן מצד שהוא רשע ופוקר ואת דתי היהודים אינו מכיר ואינו עושה כאשר העיד ע"ז העד ל' הפרצולין מלונינעץ, וזולת זה אפי' אם היה מרוצה לחולצה אין זה ביכולתו בהיות ששעת חירום הוא והמלכיות מקפידות מאוד ולא יניחו לבוא להתם אין יוצא ואין בא מהכא להתם ומהתם להכא והאשה צעירה לימים אשר לפי מצב חלישת בריאותה הכירו הרופאים כי צריכה להנשא לאיש ובאם לאו יש חשש סכנה עבורה וכפי תעודה בכתב מרופא מומחה מווארשא המונח תחת ידי. והנה לאחר המון המכתבים אשר שלחתי לרוסיא לדרוש ולחקור אחר היבם. נתקבל מכתב מעיר ווערכני דנעפראווסק מאחד ממכירי המשפחה כי לפי השמועה ששמע מיהודים שונים. היבם הזה מ' זלמן ראגאלין כבר מת בקרבת עיר אדעססא, זהו תוכן השאלה, ומאוד לא רציתי להזדקק לענין זה, רק אחרי שהעגונה תדפוק על דלתי יום יום ודמעתה על לחיה על ימי נעוריה ההולכות לאיבוד ועל מצב בריאותה דאזל ומתדלדל, נכמרו רחמי לעיין ברין זה. וזה אשר עלה במצודתי בשריותא דידה בעזה"י:

והנה בעובדא כמו נידון דידן ממש, עוזב דת וגם אינם יכולים להתקרב ולבוא זל"ז, כבר הורה זקן הררד"כ ז"ל לפוטרה בלא חליצה כמובא בשמו בבה"ט לאה"ע סי' קנ"ז, ובהיות שדין זה הוא חידוש גדול לא שערוהו הפוסקים האחרונים להתיר בלא חליצה, וגוף הספר אין עמדי לעיין על מה הטבעו יסודי ההיתר שלו, לכן אמרתי לחפש בדברי הראשונים ז"ל אולי יעלה בידי למצוא בדבריהם סנגוריא לדברי הררד"כ. יגעתי ומצאתי אמנם יסודות גדולות להיתר. הראש והראשון בהיתר זה דיבם מומר הוא תשובת הגאונים ראשי מתבתא דמתא מחסיא שכבר נשאלה שאלה לפניהם בדין יבם מומר ופסקו דאינו זוקק וא"צ חליצה, הובא דבריהם במרדכי פ' החולץ ובאו"ז הגדול ובטור אה"ע סי' קנ"ז. ההיתר שלהם נבנה על שלשה עמודים, א) דבחליצה כתיב אחיו ומומר אינו אחיו וראיה מרבית דמותר להלוותו ברבית משום דברבית כתיב וחי אחיך עמך ומומר לאו אחיו הוא, וה"נ בחליצה כי ישבו אחים יחדיו כתיב וזה אינו אחיו, ב) איך אפשר למומר ליבם והרי אסור לו לבוא עליה וקנאין פוגעין בו ובמקום ערוה קאי ואיך יחול עליה זיקתו בדבר האסור לה, ג) מטעם דכה"ג אין זיקה כל עיקר עפמ"ש בב"ק דק"י אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ומשני אתתא בכל דהו ניחא לה ע"ש. ומשמע דאי לאו דהיה לה גם הנאה כל דהו ודאי לא קדשה נפשה וא"כ במומר אנן סהדי דאין לה הנאה כלל ובודאי לא ניחא לה לא קדשה נפשה מעיקרה ולא שייך זיקה כיון דאין כאן קדושין מעיקרו:

אכן שכנגדם חולק עליהם ה"ה מאור עינינו רש"י ז"ל, ומי ראה רש"י ז"ל יוצא בראש המלחמה ונפתח בגדול דכוותי', מיד יצאו אחריו המון ראשונים ואחרונים לבטל דברי הגאונים דמתא מחסיא וסתרו כל ראיות ויסודי ההיתר. על טעם הראשון צווחו כולם איך יעלה על הדעת דמומר ורשע לא נקרא אחיו והא מקרא מלא הוא הלא אח עשו ליעקב אעפ"י שעשו מומר היה כמבואר בקדושין די"ח. על טעם הב' מפני שאסור לבוא עליה הרעישו לסתרו, דמה בכך שאסור אבל הולד הא אינו ממזר, וכל שאין הולד ממזר אע"פ שאסור לבוא חל עליה זיקת יבמין, וראיה לדבר חייבי לאוין ששנינו ביבמות ד"כ חולצת ולא מתייבמת, הרי להדיא שאע"ג שאסור ליבמה ולבוא עליה מדאורייתא אבל זיקתה לא נפקע וחולצת מיהא. וגם על טפם הג' מפני קדושי טעות דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה הניפו ידם לבטלו עפמ"ש התוס' ב"ק שם דדוקא בקדושי אירוסין אמרינן כן אבל לבתר נשואין לא דמשום חבת נשואין מחלה לתנאי, זהו הציר והקוטב שעליו יסבו דברי המתירין והאוסרין, וכל כך מצאו טענותיהם של הסותרים האוסרים חן בעיני הפוסקים עד שהב"י כתב שאין לדברי המתירין שורש וענף ולא שום צד סמך כלל, וגם בשו"ע פסקה לאיסור:

ואם כי ידעתי מך ערכי שלא לאיש כמוני להכניס ראשי בין הכפירים הללו, אבל לא להכריע אבוא בזה אלא להליץ בעד רבותינו ראשי המתבתא בכדי שלא לשויא דבריהם הקדושים כחוכא ולברר ולתרץ אותם עד כמה שידי יד כהה מגעת, במה שהשיגו על טעם הראשון מקרא דהלא אח עשו ליעקב, ומזה רצו להוכיח דגם מומר נקרא אח. תמה אני על שניהם. גם על המתירין שהוכיחו מרבית דמומר לא נקרא את, וגם על האוסרין שהשיגו ע"ז מקרא דהלא אח עשו. דזה פשוט דלשון אחוה הוא שורש דיבוק וחיבור ונופל על שני ענינים, על אח מלידה ומבטן עצמו ובשרו ונקרא אחיו על שם שדם אחד נוזל בעורקיהם. ושייך ג"כ על אנשים שאינם בני אב אחד רק בני דת אחת דהדת מחברן ומדבקן, ומחמת זה תמה אני על המתירין שהביאו ראיה מרבית דכמו דהתם ממעטינן מומר מקרא דוחי, ה"נ לענין יבום לא מיקרי אחיך. וכי מה ענין רבית ליבום, איסור דרבית הוא לאו דוקא על אחים בני אב אחד ולשון אחוה האמור התם בע"כ שהם בני דת אחת ואחיו הוא במצות, ומשו"ה מומר שגם במצות אינו אח, ודאי דנתמעט שפיר מקרא דאחיך, אבל מצות יבום דמיירי באחים בני אב אחד, ודאי שלא נוכל למעט מומר ורשע דנהי דבמצות אינו אחיו אבל הא עצמו ובשרו ובני אב אחד ודאי דנופל בו לשון אח, וכיו"ב הקשה בתה"ד סי' רכ"ג על דעות הללו שמתירין ביבם מומר מטעם דאינו אחיך ע"ש. אכן א"כ גם קושיתו של רש"י והוכחתו דמומר נקרא אח מקרא דהלא אח עשו ליעקב צ"ל דדוקא רק לגבי חליצה דמיירי באחים בני אב בא להוכיח מקרא זה, אבל לגבי שאר דברים אין ראיה מקרא זה, דעשו שאני כיון דבני אב אחד הוא ולכן שייך בו שפיר לשון אחוה אע"ג דבמצות אינו אחיו, אבל שאר מומר איה"נ דלא נקרא אח. כיון דאינם בני אב אחד וגם לא בני דת אחת מה לשון אחוה שייך גבי', מיהו אכתי יקשה ממ"ש בתורה אחינו בני עשו, שאינם בני אב אחד וגם בחורה ומצות אינם ואפ"ה קראם אחים, וי"ל דקראם אחים נגד שאר אומות וכמ"ש בס' רביד הזהב פ' תצא, וגם קרא דהלא אח עשו ליעקב י"ל בזה דרק נגד שאר אומות קורא אותו אח אבל בלא"ה שפיר אמרי' דמומר אינו בכלל אח וכדברי הגאונים דמתמעטי שפיר מאחיך:

והנה האחרונים הקשו עוד על הגאונים שהוכיחו מרבית דמומר אינו בכלל אח מדשרי להלותו ברבית, הא ברבית גופא קי"ל דבאמת אסור להלות למומר ברבית וכמ"ש הטור יו"ד סי' קנ"ט דדוקא למומר שכפר בעיקר ואינו מאמין בד' בורא שמים וארץ מותר, וגם במומר זה כתב המרדכי בשם רש"י דאסור. מיהו בזה י"ל דרש"י לשיטתו שחולק על הגאונים וסובר דגם לענין יבום לא נתמעט מומר אבל שאר מומר אסור ודאי לכו"ע להלותו ברבית, גם קושיא זאת י"ל לענ"ד, חדא דרבינו היראים ס"ס מ'כתב דטעם האוסר להלות למומר ברבית משום דרבית הוי כגזל כדאמרי' בר"פ איזהו נשך למה לי למכתב לאו ברבית ולאו בגזל, הרי דרבית וגזל חדא הוא, ובגזל הא יש רבוי מיוחד לכל אבדת אחיך לרבות המומר שהזהירה תורה על ממון חבירך המומר, ורבית נמי כיו"ב, אבל באמת י"ל דמומר לא נקרא אח ורק מרבוי דלכל מרבינן גזל ורבית דמומר, ובחבורי על היראים שם כתבתי דבהכרח לפרש כן, דהא באמת איסור רבית אינו תלוי באחוה אע"ג דכתיב בו וחי אחיך, היינו רק לענין חזרת הרבית דאם לקח מחויב להחזיר וכמו דאמרי' בב"מ שם אהדר לי' כי היכי דניחי בהדך, וחזרת הרבית הוא דתלוי באחוה, ובחזרה י"ל באמת שגם במומר אם עבר ולקח אינו מחויב להחזיר כיון דלאו אחיך הוא וכ"כ באמת בשו"ת תפארת צבי הובא בפ"ת יו"ד סי' ק"ס, אבל איסור הלואה אינו תלוי באחוה ואסור אפי' למומר, ואין זה משום דמומר נקרא אח אלא משום דבהלואה לא בעינן אח דוקא, והא דמותר להלות ברבית למומר להכעיס אין זה מטעם דלאו אחיו הוא, דברבית לא בעינן אח וכמ"ש, אלא הטעם דכיון דמומר להכעיס הוא אסור להטיב עמו להלותו בחנם שזהו טובה יותר גדולה ממתנה, והגאונים שהביאו הראיה מרבית דמומר לאו אחיו וי"ל דמחזרה דרבית הוא שהוכיחו דהתם כתיב אחיך ואינו מחויב להחזיר למומר וכנ"ל בשם תפארת צבי, ואמנם אפי' אי נימא כהבנת האחרונים דמטעם אחוה הוא דהתירו להלותו ברבית, ודוקא מומר להכעיס, הרי שבמומר להכעיס מודים גם הם שאינו בכלל אח, ואת זה אנו מבקשים בנ"ד שידוע כי הכת הלזו כופרים בעיקר חוטאים ומחטיאים בכל מיני עצה ותחבולה להדיח ישראל מד' ותורתו ודאי דלכו"ע אינו אח ואינו זוקק ליבום וחליצה: ומה שהשיבו על טעם הב' שכתבו הגאונים להתיר מטעם דאיך אפשר שמומר יהא מיבם והא אסור לבוא עליה, וע"ז מקשו דכיון שקדושין תופסין לא פקעה הזיקה וכי מי גרע מפסול דחייבי לאוין דביאתו אסורה מה"ת ואפ"ה חולצת, גם זה יש ליישב. אבע"א דאיה"נ דרשע ואפיקורס ודאי דגרע יותר מפסול דחייבי לאוין, דלשאר מילי ישראל גמור הוא ורק התורה פסל ביאתו עליה ואינו חשוד להעבירה מדתה ולכן לא קמו בי' רבנן לעקור הקדושין, וכיון דהקדושין קיימין ממילא זיקתו זיקה ושפיר אמרי' דאף שאסורה להתייבם מטעם שביאתו אסורה אבל חולצת מיהא לאפקועי הזיקה, משא"כ ברשע ואפיקורס ומומר שמעבירה מדתה, ודאי דאדעתא דהכי לא הסכימו חז"ל על הקדושין מעיקרו וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, וכיון דקושין מעיקרא ליתא ממילא דאינה חולצת נמי דאין כאן זיקה מעיקרו, וראיה לדברנו דמומר גרע מממזר למדתי מדברי האו"ז הגדול המובא בתשובה מוהר"י מינץ סי' י"ב שהביא לדברי הגאונים דמתא מחסיא שהתירו בלא חליצה בנפלה ליבם מומר והקשה ע"ז והא כבר שנינו מי שיש לו אח מכל מקום זוקק אשת אחיו ליבום ואחיו הוא לכל דבר, ומפרשים אותה לומר מכל מקום אפי' מומר, וכתב דאי"א לפרש כן דרבנן מפרשי בש"ס דהאי מ"מ לאתויי ממזר ואנו נפרש במומר, ובע"כ לפרש דדוקא ממזר מרבינן מדקתני הלשון מי שיש לו אח מכל מקום ולא קתני מי שיש לו אח כל עיקר, בע"כ דהאי מ"מ הכוונה בין שנולד מאיסור בין מהיתר והוא דקאי בקדושתי' ע"ש, הרי להדיא כדברנו דמומר גרע מממזר:

ועוד נ"ל לדקדק מלשון האו"ז הנ"ל דכוונת הגאונים שהתירו בלא חליצה כשנפלה לפני יבם מומר, לא מחשש ערוה משום דביאתו אסורה, אלא שיש לה יסוד אחר לגמרי שאין לה שום שייכות עם איסור ביאה, דהאו"ז כתב וז"ל ותורה שכתבה כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם וגו' יבמה יבא עליה מי קאמרה אפי' הוא מומר אחר יבא עליה כו', אלא מקיש ישיבת אחים להדדי שיהיה להם ישיבה אחת ביהדות כו' עכ"ל. הרי דמקרא דיחדיו ממעט מומר משום דאין לו ישיבה יחד ביהדות, ודבריו אלו יש להם יסוד מן הירושלמי דריש מס' יבמות דר' יונתן יליף למעט אחיו מן האם מדכתיב יחדיו ואחיו מן האם אין יושב יחדיו כ"א עם משפחת בית אביו והוא שיושב יחדיו ע"ש, ולפ"ז שפיר י"ל דיבם מומר אין זוקק נמי מה"ט משום דלא היה להם ישיבה הדדיית ביהדות, וזה כוונת האו"ז במ"ש דבעינן שיהיה להם ישיבה אחת ביהדות דמומר אין לו ישיבה עם הכשר ולא עדיף מאחיו מן האם דממעטינן מה"ט משום דאין זה יחדיו ועיין בס' רביד הזהב פ' תצא שכתב דמומר הוי כ"ש מאח מן האם ואם אחיו מן האם אינו זוקק מטעם דאין זה יחדיו, כ"ש מומר דממועט מה"ט, ולפ"ז אין מקום לקושיתם על המתירין. מחייבי לאוין דביאתו אסורה ואפ"ה זוקק. דבזה שפיר י"ל כסברתם כיון דקדושין תופסין לא נפקע הזיקה וצריכה מיהא לחלוץ, אבל הכא במומר לאו משום ביאה אסורה דיינינן בו אלא משום דאין זה ישיבה יחדיו וכ"ש הוא מאחיו מן האם דאינו זוקק לחליצה, וטעם זה חדש אשר לא זכרוה המשיגים, ומשו"ה יצאו לערער, אבל באמת טעם המתירין הוא כמ"ש בשם הירושלמי ואין שום מקום להשגתם:

ועל השלישי אני בא מה שהקשו עוד על טעם הג' שכתבו הגאונים להתיר על יסוד הגמ' דב"ק ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין דתיפוק בלא חליצה משום דאדעתא דהכי לא נתקדשה, ורק משום דאתתא ניחא לה בכל דהו דטב למיתב טן דו לא אמרי' אומדנא זאת וא"כ לגבי מומר דאנן סהדי דלא ניחא לה נימא נמי דאדעתא דהכי לא קדשה, וע"ז השיגו ממ"ש התוס' בב"ק שם דהש"ס לא קאמר זה אלא בקדושין מן האירוסין אבל בנשואה לא אמרי' אדעתא דהכי לא קדשה דאגב חבת ביאה דעתה להתקדש בכל אופן וכמבואר במס' כתובות דאין תנאי בנשואין, והנה בפשוטו י"ל כמ"ש הב"ח באה"ע שם דבמומר לא שייך סברא זאת דקים לן דכל כך מאוס בעיניה המומר עד שגם משום חבת ביאה אינה נכנסת לספק הזה, ועוד דמן הש"ס גופא מוכח דמיירי אפי' בנשואין מדמשני התם אתתא בכל דהו ניחא לה משום טב למיתב טן דו ואי מן האירוסין דוקא לא הוי משני מידי דמאי טן דו איכא באירוסין קודם שתנשא ולמה תתרצה להתקדש על דעת כן דבאירוסין לחוד ליכא טן דו ואם תנשא לא תועיל לה הך אומדנא א"כ אכתי למה ניחא לה באירוסין קודם שתנשא, א"ו דאפילו מן הנשואין נמי איכא למימר דאדעתא דהכי לא נתקדשה, ועיין בתשובת משיבת נפש שהביא לדברי מהר"ם מרוטענבורג שפסק כהגאונים דמומר אינו זוקק לחליצה מטעם הש"ס זה דב"ק ומכלל דמהר"ם מפרש ש"ס זה גם מן הנשואין והכריח כן מהש"ס דהתם דאפי' לאחר נשואין נמי אמרינן דאדעתא דהכי לא נתקדשה ודלא כתוס' ע"ש, וזכינו ב"ה להסיר כל הקושית משיטת גאוני דמתא מחסיא ולהעמיד יסוד ההיתר שלהם עפ"י הירושלמי, ואפי' במומר לחוד כשהוא עם היבמה במדינה, וכ"ש בנ"ד שהיבם אינו במדינה אחת עם היבמה, ובשעת חירום שנו כאן שהמלכיות מקפידות ואין יוצא ובא מהכא להתם, דבזה כבר הורה הררד"ך להיתר וכמ"ש לעיל. ובאמת טעם זה שאינו במדינה מועיל להתיר בזה ולחזק הטעמים שכתבתי לעיל וכמו שאבאר דלכאורה מש"ס דב"ק הנ"ל מפורש שאפי' אם בבעל גופא לא הי' שום מום וחסרון אפ"ה נתבטל הקדושין משום החסרון שיש ביבם, ורק מה דלא אמרי' הכי הוא משום דניחא לה להיות טן דו, ולפ"ז הא תינח ביבם שהוא קיים רק מוכה שחין אע"ג שאינה רשאה לדור עמה דהא מאלו שכופין אותו להוציא הוא. בכ"ז ניחא לה לישב עמו ביחד רק שיקרא שמו עליה. וביאה ראשונה שצריך לקנותה יוכל לבועלה דביאה אחת אין סכנה גם למוכה שחין, וא"כ איכא עכ"פ הנאה כל דהו, לא כן בנ"ד שאינה יכולה להיות גם בצוותא אחת עם יבמה ואין לה אפי' הנאה כל דהו לא שייך כלל סברא דאתתא בכל דהו ניחא כיון שאין לה אפי' הנאה כל דהו. ובהיות שמטבעי מיראי הוראה אני מחזיק בנושנות ושונא החדשות קשה הי' לפני להוכיח מן הש"ס קולא גדולה כזו דבכ"מ שהיבם והיבמה לא יוכלו להתקרב זל"ז יתירו בלא חליצה כלל מפני שלא שייך הניחותא דטן דו, ולכן רציתי להטות כוונת הש"ס במ"ש דאתתא בכל דהו ניחא לה, דלא קאי על המוכה שחין היבם רק על הבעל הראשון דכיון שניחא לה לישב טן דו עם בעלה לא תקפיד להתקדש אפי' במקום שיש ספק שמא תפול למוכה שחין כיון שאינו אלא ספק דשמא לא ימות הבעל בחיי אחיו ומשום חבת טן דו עם הבעל הראשון נחיתא לספיקא גם לשמא תפול ליבום לפני המוכה שחין, ופי' זה היה נוח מאוד לכאורה דהיינו מרויחים שלא ליכנס לפרצה דחוקה מה שקשה טובא לפי' טן דו אמוכה שחין קאי, דמאי טן דו שייך לגבי' כיון שאסורה להיות עמו גם אם תרצה דחשש סכנה איכא שממקתו וכופין אותו להוציא ולא היינו צריכים נמי לדחוק דבביאה אחת אין סכנה ויבעול אותה בעילה ראשונה שהוא בעילת הקנין ואח"כ תדור עמו בסהדי ואפ"ה ניחא לה בטן דו כדי שרק שמו יקרא עליה וכמ"ש לעיל, וזה דוחק, אבל אי נפרש טן דו קאי אבעל ראשון מתורץ זה, וכפי' הזה נראה לכאורה להדיא מלשון רש"י בב"ק שם שכתב וז"ל דמינח ניחא לה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו, טן דו, גוף שנים כלומר אתתא בכל דהו ניחא לה עכ"ל, הרי לכאורה דהניחותא הוא להתקדש לראשון, ואי נפרש כן לכוונת הש"ס א"כ נפל יסוד ההיתר, דגם בנידון דידן נימא דמשום ניחותא דטן דו דבעל ראשון נתרצתה להתקדש אפי' כשתפול לפני יבם שלא תוכל לדור עמו כיון שאינו אלא ספק, אכן מה אעשה שהראשונים לא פי' כן. דהא המהר"ם מרוטנבורג והגהות מיימוני הביאו ראיה מש"ס זה להגאונים דמומר יבם אינו זוקק כיון דלגבי מומר ליכא טן דו דאנן סהדי דלא ניחא לה להתיבם לו כי יעבירנה על דת כו' ע"ש, ואי נימא דטן דו קאי אבעל אין מקום לראיה זאת, ובע"כ שמפרשים דטן דו אמוכה שחין קאי ואולי הדין עמם דעל הבעל לא שייך טן דו בכל דהו דהא איהו אדם שלם ולא כל דהו, וגם מרש"י אין ראיה דהתם פריך הש"ס מגזל הגר דכי היכי דבגזל הגר דכסף שאינו מכפר כלל יחזיר הכהן הכסף אל היורשים דאיכא אומדנא דאדעתא דהכי שלא יהיה לו שום תועלת לא הוי יהיב. ה"נ נימא גבי יבמה אילו היה עולה על דעתה ספק זה שמא ימות בעלה ותזקק למוכה שחין לא היתה מתקדשת לו, ומתרץ דשאני הכא דאף אם היה הספק הזה עולה על לבה היתה מתקדשת לבעלה זה השלם על הספק שאם ימות תזקק להמוכה שתין דהוי בעל כל דהו ואשה ניחא לה בכל דהו. משא"כ בגזל הגר שאם ימות ולא יהיה לו שום כפרה ודאי דלא ניחא לי' דלישדי זוזי בכדי ושפיר הוכיח מינה המהר"ם מרוטענבורג למומר דא"צ חליצה כיון דהתם ליכא הנאה כלל והנאה כל דהו ודאי בעינן, ואחרי כותבי כל זה הראני חתני הגר"נ שליט"א תשו' בית הלוי סי' ג', שהכריח לפרש כן ברש"י דהנאה כל דהו בעינן ביבם נמי דאל"ה יקשה דברי רש"י דהב"י אה"ע סי' ק"מ הביא בדין בעל שהמיר אם יכולים אחרים לקבל ממנו גט עבורה שלא מדעתה, והביא תשובת מהר"ם מר"ב הנ"ל דלדעת רש"י דיבם מומר זוקק הרי דס"ל דגם מומר תשוב לה הנאה כל דהו וי"ל דניחא לה בו א"כ אין יכולים לזכות לה שלא מדעתה, הרי כתב להדיא דטעמו של רש"י הוא משום דס"ל דגם במומר איכא הנאה כל דהו, ובודאי דקשה עליו דהא רש"י כתב להדיא דניחא לה אבעל ראשון קאי והבעל הוא הכל דהו ומהיכן דקדק דלרש"י גם במומר היבם איכא הנאה כל דהו וכבר הקשה כן בתה"ד סי' רל"ז, ולכן כתב דהכוונה ברש"י שודאי אין סברא כלל דניחא לה להתקדש לראשון אפי' אם מן היבם לא יהיה לה הנאה כל דהו, דהא הלשון דאמר בגמ' ניחא לה בכל דהו משום דמרוצית גם לבעל גרוע שרק הנאה כל דהו תקבל ממנו וכמ"ש לעיל, וא"כ איך אפשר לפרש דאבעל ראשון קאי דהא הוא שלם לגמרי, א"ו דגם רש"י סובר דהא דאמר דניחא לה בכל דהו קאי על היבם המוכה שחין ואם היבם אינו אפי' הנאה כל דהו לדידה א"צ חליצה גם לרש"י, והא דהוסיף רש"י דניחא לה להתקדש לראשון שהוא ספק על ספק שתהיה זקוקה לזה, כוונתו היינו דאם הבעל ראשון נמי לא היה שלם ודאי שלא נתרצית להתקדש דכי חסרת אנשים הוא לברור לה בעל טוב ושלם ותבחר בבעל מום, ורק משום שהראשון הוא שלם מתרצית להכניס עצמה בספק זיקה גם למוכה שחין כיון דגם אח"כ יהיה לה הנאה כל דהו אבל אם לא יהיה לה אח"כ גם הנאה כל דהו גם לרש"י לא ניחא וא"צ חליצה, וכיון שכן בנ"ד שהיבם אינו עמה במדינה ואין יכולת להתקרב באופן שאין לה הנאה כל דהו מהיבם ודאי שאפי' לרש"י א"צ חליצה, ושוב ראיתי בתשובת משיבת נפש סי' ע"ג שהעלה להתיר בנאבד היבם מטעם דאדעתא דהכי ודאי לא נתרצית להתקדש, ונידון דידן לא גרע מנאבד היבם ולא נודע מקומו, דמה לי כשנודע מקומו כיון דאין שום אפשרות שיתקרבו, ואדרבה נידון דידן הוי כ"ש מעובדא דמשיבת נפש דהכא איכא נמי טעם דמומר ועוזב דת, ובצירוף שתי אלה, עוזב דת וגם לא יוכל להתקרב ודאי דשריא בלא חליצה לכו"ע ואפי' לרש"י וכפסק הררד"כ שהבאתי:

ודע דבאבני מלואים סי' קנ"ז כתב טעם אחר להתיר בנפלה לפני יבם מומר משום דיבום בנחלה תלוי רחמנא כדאמרי' פ"ק דיבמות יחדיו מיוחדים בנחלה ובירושלמי יליף לה בגז"ש כאן כתיב כי ישבו אתים ולהלן אומר וירשתם וישבתם בה מה להלן ישיבה שיש ירושה עמו אף כאן ישיבה שיש ירושה עמו. ומומר הא אינו יורש ד"ת כמבואר בחו"מ סי' רפ"ג, וגם במרדכי פ"ק דקדושין פסק מר ר"צ גאון דמומר אינו יורש והב"י הביא בשם תשובת רשב"א שכן הוא דעת רה"ג וגם רב נטרונאי גאון ולמדו זה ממקרא מפורש מה"ת כדאיתא ביבמות ד"ק דהא דכתיב ולזרעך אחריך לא תנסיב כותית ושפחה דלא ליזול זרעך בתרה, ואין הפי' דהוא אזהרה על איסור נשיאת כותית דאי איתא שכן הוא מאי איצטריך במס' עבו"ז דל"ז לדרשא דכי יסיר לרבות שארי אוה"ע אלא לא מיירי קרא באיסור נשואין אלא בירושת הארץ וכדאיתא ג"כ במד"ר נשוא פ"ט לאותו זרע שהוא מיוחס אחריך ונתתי לך את הארץ כו' ומשו"ה לא לנסיב שפחה וכותית שאין בניו יורשים אותו, ולמדו הגאונים דכמו כן הא דכתיב להיות לך לאלהים לאפוקי כופר ועוזב דת שאין ה' לו לאלהים אינו יורש מה"ת וכיון שאינו יורש ממילא שאינו זוקק ליבום, והנה ראיתי כעת בס' בא"י להגאון מוהרי"א מקאוונא ז"ל בסי' א' שכתב דמומר אינו יורש ואפ"ה זוקק ליבום, וזה אינו כמ"ש דמ"ד דאינו יורש ס"ל שגם אינו זוקק, וראיה שדחקו לפרש כן דאינו יורש ואפ"ה זוקק ממ"ש בקדושין ד"ס הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת נתנה אינה זקוקה ליבם כו' רשב"ג אומר נותנת לאחיו או לאביו או לא' מהקרובים והקשה הריטב"א איך יוצאת התנאי במה שתתן לא' מקרובים דהא בע"כ מיירי שיש כאן יבם דאל"כ למה צריכה לקיים התנאי וכדאמר שם ברישא נתנה אינה זקוקה ליבם, והיכי שיש יבם אחיו הוא היורש אבל לא הקרובים, ומכח זה הוכיח הגרי"א ז"ל דמומר אינו יורש, אבל זוקק וא"כ משכחת לה בנפלה לפני אחיו מומר, דאז הקרובים הן היורשים ע"ש, אבל במחכ"ת דבריו מעורבבים דמ"ד אינו יורש. בהכרח שיסבור דגם אינו זוקק וכמ"ש, ומה שהוכיח כן מכח קושית הריטב"א לאו הוכחה הוא דקושית הריטב"א יתורץ דמיירי התם שהאב או האח אינו רוצה ובכה"ג כשהקרוב הראוי לירש אינו רוצה לקבל ולתת אותו בע"כ אי אפשר נמי כדמוכח בסוגיא דגיטין דע"ד דשלא בפניו לכו"ע נתינה בע"כ לא שמה נתינה, וא"כ שפיר איכא לפרש דהמשנה מיירי כגון שהאב והאח אינם בכאן ואינם רוצים לקבל ובכה"ג יכולה לתת גם ליורשים וכמ"ש בחבורי לקדושין באריכות ואכ"מ, ועיין בתשובת משיב דבר למו"ר הנצי"ב ז"ל בסי' ע"ה שכתב עוד טעם להגאונים המתירין כיון דעיקר מצות יבום הוא כדי להקים לאחיו שם שלא ימחה שם המת מישראל, ויבם מומר ופוקר אינו בר הקמת שם והרי הוא בכלל סריס שאינו זוקק ליבום משום שאינו בר הקמת שם כמבואר ביבמות דע"ט, וה"נ מומר אם יוליד לא יהיה שם בישראל, והרי ביארנו דגם כמה אחרונים התירו בזה מטעמים שונים:

הן אמנם ראיתי לאחד גדול מדבר לאסור בנ"ד ביבם פוקר ועובר על דת ומחלק בין קיבל המרת דת ונשתמד ע"י כומר, דדוקא בכה"ג מתירין, משא"כ קאמוניסטין דהאידנא אע"ג שהם נטמעו בין הגוים ופורקי עול, אפ"ה כיון דלא המירו דתם ע"י כומר באופן רשמיי לא נקרא מומר ולית מאן דשרי בכה"ג, ונסתייע בחילוק זה מדברי החת"ס, אכן תמה אני על אותו גדול שראה בחת"ס רק חצי דבר ולא כל דבריו, דהמעיין שם ימצא שבתחלה רצה אמנם החת"ס לחלק כן אך לבסוף כתב שם בפירוש בד"ה אך כל זה דאין סברא לחלק בין נזרק בנטפי מים ע"י כומר לפורק עול ונטמע בין הגוים, ובפירוש כתב בזה"ל טיפין אלו מה טיבן כיון שנטמע ביניהן ונעשה מומר וכופר כל התורה ה"ז אח מומר דפליגי בי' הפוסקים ע"ש בסי' ע"ג, הן אמנם דאח"כ רצה לחלק בזה וליישב דברי המהר"ם מרוטענבורג דמתיר במומר מטעם הג' שהבאתי משום דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ואליבא דטעם זה הוא דהסביר לחלק כן ע"ש באורך. אבל כתב בפירוש דלרוב הגאונים דמתירין ביבם מומר לא מטעם של מהר"ם אלא מטעמים אחרים ולאותם טעמים אין חילוק בין מומר שנזרק ע"י כומר לפוקר וקאמוניסט שבמדינה זאת, ואפי' לא היה עוקר בשעת קדושין מ"ה רוב הפוסקים ס"ל דמיתה מפלת ובשעת מיתה כבר נתפקרו:

שוב כתב אותו גדול להחמיר בנ"ד עפמ"ש התוס' ביבמות דט"ז דכיון דבידו לגרשה לא נפקע הזיקה, וה"נ בהנהו פוקרים הלא בידם לחזור בתשובה, תמיהני גם בזה עליו שכתב כן כאילו הוא חידש מדעתו דין זה, והלא חשש זה כבר הובא בראשונים ואחרונים וכולם לא חשו לזה, דהנה הנהו גאוני דמתא מחסיא שהתירו ביבם מומר בלא חליצה הלא ודאי דס"ל דלא חיישינן לשמא עשה תשובה דאל"ה לא היו מתירין דגם במומר איכא למיחש לשמא עשה תשובה ועיין בהגהת מרדכי פ' התולץ, והדין עמם דאין לחוש לזה משום דמוקמינן רשע בחזקת רשעתו וכמ"ש החת"ס חאה"ע סי' פ"ט, ולא דמי למה שאמרו בקדושין דמ"ט המקדש אשה ע"מ שאני צדיק אע"פ שהוא רשע גמור חיישינן לקדושין שמא הרהר תשובה בלבו, דהתם שאני כיון שהתנה בפירוש ע"מ שאני צדיק שרגלים לדבר שהרהר להיות צדיק. אבל סתמא לא חיישינן לזה דמוקמינן לי' על חזקת רשעתו הקודמת, וראי' לזה דהא אם נתקדשה אשה לפני עדים מומרים פטרינן בלא גט ולא חיישי' שמא הרהרו תשובה ונעשו עדים כשרים וכמ"ש הח"מ וב"ש סי' מ"ב ס"ק כ"ב, והיינו דכיון שאין רגלים לדבר מן הסתם מוקמי' להו אחזקת רשעתם, ועיין בחת"ס שכתב דרבנו שרירא שחשש לזה היינו רק מחששא דעלמא, וגדולה מזו כתב בנו"ב מהדו"ת חאה"ע סי' קנ"א בשם רבינו נחשון גאון דאפי' ודאי עשה תשובה אח"כ לא משגחינן בי' דכיון שהיה מומר פקע זיקתו אלא דדחיק ומפרש דהיינו כשחזר בתשובה לאחר שנשאת ע"ש, והרי לפנינו דהראשונים לא חשו לזה לשמא הרהר תשובה, וגם החת"ס בסי' ע"ג ופ"ט ביאר זה בטעם וסברא ע"ש, ואמנם אפי' אם היה מקום פקפוק לחוש לזה, עכ"פ בנ"ד שכבר יצא קול שמת כפי שהעיד העד שהבאתי בתחלת הדברים ובצירוף עד שמת כבר כתב החת"ס ז"ל בכמה תשובות דלית מאן דחש לאסור ביבם מומר ואליבא דכו"ע שרי אפי' כשנעשה מומר אח"כ ע"ש:

ובשיטה אחרונה נחזור על כל צדדי ההיתר, הרבה גאונים קדמאי ראשי המתבתא דמתא מחסיא התירו גם ביבם מומר לחוד, ואע"ג שכמה פוסקים חולקים ע"ז מכח קושיות שהקשו על המתירים, אבל הוכחתי שהקושיות הללו הוא רק לפי הבנתם בטעם הגאונים המתירים, וכבר עלה בידי ליישב כל הקושיות וגם להוכיח שטעמם יש להם יסוד נאמן מן הירושלמי ורק מה שהייתי חושש מאוד לדברי רש"י שגם הוא מן העוררים על ההיתר, אבל גם הוכחתי שבנ"ד שהיבם לברד שהוא פוקר להכעיס, עוד אינו במדינה אחת עם היבמה ולא יוכלו בשום אופן להתקרב זל"ז, ושבכה"ג גם רש"י מודה דא"צ חליצה דלא גרע מנאבד היבם שכבר התיר הגאון בתשובת משיבת נפש, ובהצטרף לזה טעם דאבני מלואים משום שאינו יורש וגם טעם דהנצי"ב שאינו בר הקמת שם, שעל טעמים הללו לא מצאנו שום ערעור בדברי הפוסקים ונהפוך הוא שפוסקים האחרונים הרבה מהם התירו, ה"ה מוהר"י מינץ ומוהר"מ פאדוה התירו במומר לחוד, הררד"כ התיר במומר אם אינו במדינה עם היבמה, וגם בתשובת משיבת נפש התיר בכה"ג, והעיקר שרבינו הרמ"א גופא אשר עליו אנו סומכים בכל הוראותיו, גם היא פסק באה"ע סי' קנ"ז דבדיעבד אם נשאת בלא חליצה לא תצא. וששת הדחק כבנידון דידן כדיעבד דמי כדאיתא ביבמות דל"ז כיון דלא אפשר עבדינן כרבנן אע"ג דהלכה כרשב"ג, וגם אין לחלק בין מומר שנשתמד ע"י זריקת הטיפין למומרים להכעיס חוטאים ומחטיאים כמו כת הבולשוויקים, וכמ"ש החת"ס טיפין הללו מה טיבם לשנות גופם, ומכל הלין בנ"ד שהיבם פוקר ורשע להכעיס וגם אינו במדינה והשעת הדחק גדול מאוד. אשה צעירה בדמי ימיה אובדת בעניה, ולפי תעודת הרופאים המומחים יש סכנה לחייה אם לא חנשא ועיין בחת"ס סי' פ"ב שצידד אם מותר לעבור על איסור דיבמה לשוק מפני הסכנה ע"ש, ובהצטרף לזה מה שיצא הקול שמת היבם היה נראה פשוט להתיר להאשה שיינא הנ"ל בלא חליצה אליבא דכו"ע, ואם אך יסכימו לזה רבני זמננו לאחר שיעיינו בדברים הללו וימצאו אותם נכונים יוכלו לצרף גם דעתי להיתירא ודרינא בהדייהו. חפץ אני לקוות כי גאונים המתירים ימליצו בעדי כשם שהמלצתי עבורם ובזכותם אושע להנצל משגיאות:

כנפש המצפה לרחמי שמים אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה