אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"ב יו"ד › סימן קיח

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"ב יו"ד · סימן קיח

סימן קיז

ב"ה יום ב' ט"ז אלול תרצ"ד פינסק. כוח"ט לכבוד הרב וכו' מהור"ר חיים משה הכטמאן אב"ד בסארנע. ע"ד שאלתו באיש אחד שה"ב ועיגן את אשתו איזה שנים וכאשר שמעה שהוא נמצא בסארנע רדפה אחריו להשיגו ובעזרת הפראקוראר נתפס ונאסר ע"י הפוליציי ואנשי העיר נסבו על הבית שישב שם ורצו לשפוך עליו חותם, רק הפוליציי שמרו אותו בשמירה מעולה שלא יארע לו שום נזק, רק כת"ר נכנס אליו להציע לו שיפטור את אשתו בגט, הוא אמנם נתרצה לזה ברצון גמור, וכאשר שלח לקרוא את הסופר ולא מצאוהו מפני שלא היה בעיר, יום ערב שבת היה סמוך לחשיכה שלא היה שהות להמתין יותר, הציע לפניו כת"ר שימנה את הסופר שלא בפניו וכך אמר הבעל בפני כ"ת ובפני עדים, הנני פב"פ ממנה את הסופר פב"פ שיכתוב גט לשמי פב"פ לגרש בו את אשתי פב"פ וכן הנני ממנה פלוני ופלוני שיחתמו על הגט שיכתוב הסופר פב"פ ויחתמו לשמי ולשמה ולש"ג, כך אמר בפיו ואח"כ כתב כ"ת כדברים הללו ממש על הנייר והבעל חתם עליו בכת"י, ואחר כל זה שחררו הפוליציי את הבעל והלך וברח לדרכו, חמק עבר ועקבותיו לא נודעו, וכעת נסתפק כ"ת אם לסדר את הגט מפני שני חששות הללו. א) מה שנעשה מינוי הסופר והעדים ע"י כת"י שלא בפניהם ואנן הא בעינן שישמעו קולו כמבואר בגיטין דע"ב ושו"ע אה"ע סי' ק"כ, ב) שלא אמר תנו ועל הנתינה לא עשה שום שליח, זהו תכן השאלה:

והנה בנוגע לספק הראשון אם מהני מינוי הסופר שלא בפניו ע"י כתב. כבר דברו בזה הראשונים והאחרונים, הרבה מחמירים. ויש גם כמה מקילים במקום עיגון, וכל מורה צדק יש לו עמודים לסמוך עליהם, להקל או להחמיר, וגם אני הארכתי הרבה בזה לעיל בתשובה סי' קי"ד ואין צורך לכפול הדברים קחם משם והעליתי להקל בעזה"י, וכאן נ"ל עוד דבנ"ד יש להקל לכו"ע, עפמ"ש הרא"ה ור"ן בפ' התקבל דכל עיקר הדין דע"י כתיבה לא מהני היינו כשעיקר מינוי הסופר לא היה אלא מפי כתבו, בזה פסול משום דבעינן קולו, אבל אם המינוי היה במו פיו שאמר הנני פב"פ ממנה את פב"פ הסופר שיכתוב גט לגרש את אשתי ורק שהסופר לא עמד שם בעת מעשה ומינה אותו שלא בפניו, ולכן כתב בכתב להודיעו שמינה אותו לשליח, זה מהני לכו"ע. דהא היה בזה מינוי בפיו, ומה שההודעה היה בכתב, זה אין מזיק, דאנן לא בעינן כ"א שמינוי השליחות יהיה בפיו ע"י קולו אבל לא בעינן שהשליח עצמו ישמע זה מפיו דוקא, אלא שיכול למנותו גם שלא בפניו ולהודיעו אח"כ גם ע"י כתב, ועיין בר"ן שם שהרבה חולקים על הרא"ה ור"ן, ולענ"ד אפשר להביא ראיה לרא"ה ור"ן מדיוק לשון הש"ס דגיטין דע"ב שהביא לשון הברייתא הרי הגט בטל עד שישמעו קולו וקאמר עלה הש"ס, ישמעו, לאפוקי ממ"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו, קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב (דסובר דבחרש מהני גם מפי כתב), ואי נימא דשליח גופא צריך לשמוע קולו דוקא ואם מינה שלא בפניו אפי' בקולו ובפיו לא מהני, א"כ בעינן הנהו תרי מיעוטי דישמעו וקולו על כתב גופא. קולו היינו שימנה מפיו ולא בכתב, וגם ישמעו שהשליח גופא צריך דוקא לשמוע מפיו ולמעט מינהו בפיו שלא בפניו, ומנ"ל לאוקמי מיעוט דישמעו לאפוקי אומר אמרו, אע"כ דזה באמת לא בעינן שהשליח גופא ישמע קולו, וגם אם מינהו בפיו לשליח אפי' שלא בפניו, באופן שהשליח עצמו לא שמע קולו רק הבעל הודיעו אח"כ מפי כתבו שמינה אותו בפיו לשליח נמי מהני וכהרא"ה ור"ן, ועיין ביש"ש שכתב נמי דיש לסמוך על הרא"ה ור"ן הלכה למעשה בדין זה, ואם כנים אנחנו בסברא זאת יפול כל היסוד שבנו עליו הראשונים לאסור מפי כתב, והוא מהתוספתא פ"ב דגיטין וז"ל כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לה פסול עד שאמרו לסופר כתוב ולעדים חתמו ולא עוד אלא אפי' כתב בכת"י לסופר כתוב ולעדים חתמו אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנו לה פסול עד שישמעו קולו שיאמר הוא לסופר כתוב ולעדים חתמו עכ"ל, ועל התוספתא זאת בנו הפוסקים האוסרים יסוד כיון דמפורש שם דאפי' כתב בכת"י לסופר כתוב פסול עד שישמעו קולו, די"ל דהתוספתא מיירי כשעיקר המינוי לא היה אלא בכתב, וזה ודאי דלא מהני, אבל אם מינהו בפיו ורק השליח לא שמע מפיו גופא אלא הודיעו ע"י כתב שמינהו בפיו מהני שפיר, ולפ"ז בנ"ד שהבעל אמר גם בפיו שממנה סופר זה לשליח על הכחיבה ועדים הללו על החתימה, אלא שאח"כ הוסיף עוד לכתוב זה גם בכת"י מהני שפיר לכו"ע, ואזל לגמרי החשש שחשש כת"ר בזה מפני שהשליחות היה בכתב, דהרי הוכחתי בתשובה סי' קי"ג דבפקח שראוי לדבר לא בעינן קולו לרמב"ם ור"ת וכן איתא בירושלמי, ואפי' להחולקים יש לצרף מה שבנ"ד היה מינוי מפיו ג"כ ובצירוף שיטת התוס' דהיכי דידעינן דעתו דמרוצה לגרשה לא בעינן שמיעת קולו, ובצירוף כל אלה נלע"ד להצטרף לדעת הגאונים שהובאו בפ"ת אה"ע סי' ק"כ להתיר כה"ג במ"ע:

ובנוגע לחשש השני מה שלא אמר תנו ולא עשה שליח על הנתינה, זהו חשש גדול לכאורה. דש"ס ערוך במשנה דגיטין דס"ז הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ולא אמר תנו רצה לשחק בה, וכ"פ כל הפוסקים דאם לא אמר תנו אין נותנין, אכן לפי המצב שהבעל היה נמצא בשעת מעשה אפשר למצוא תקנה גם לזה, דהנה בשו"ע אה"ע סי' קמ"א הכי איתא אבל מסוכן ויוצא בקולר אפי' על עסקי ממון או שבאים מוליכין אותו אע"ג שלא אמר תנו, והנה מ"ש שם דיוצא בקולר אפי' על עסקי ממון, מפורש כן בירושלמי דגיטין שם וז"ל לא סוף דבר קולר של נפשות אלא אפי' קולר של ממון, ואכן רש"י שם במשנה דגיטין בראשונה היוצא בקולר, פרש"י ליהרג למלכות, וזה פלא מה הכריח לרש"י לפרש היפך מהמפורש בירושלמי, ובשגם שכל הפוסקים פסקו נמי כירושלמי, ובחבורי לאה"ע כתבתי ליישב. דבמשנה הכי איתא בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירא, ויש להבין באיזה סברא מחולקין בראשונה שהיו אומרים היוצא בקולר לחוד ובאחרונה שחזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירא, ובכל מקום דאיכא כנוסח הזה מפרש הטעם. וכמו בגיטין דנ"ג בראשונה היו אומרים המטמא ומנסך חזרו לומר אף המדמע, ומפרש טעמא התם מעיקרא סבור כר' אבין ולבסוף כר' ירמיה. ואילו הכא לא נתבאר כלל טעם החילוק מבראשונה לבאחרונה. ונראה דסברתם בפשוטו, דמפרש ויוצא בשיירא אם כי גם בזה יש חשש סכנה אבל לסכנה הוא נכנס משום ממון, אץ להעשיר הוא וחביב עליו ממונו יותר מגופו ולכן נתרצה לעבור בארחות ימים ובמדבריות כדי להשיג חפצו, והנה בראשונה סברו דדוקא כשהוא יוצא ליהרג ממש הוא דחשיב סכנה דבכה"ג הסכנה ודאית. אכל קולר של ממון אם כי כל קולר הוא חשש סכנה אבל כיון שלא על עסקי נפשות הוא נמסר אין הסכנה קרובה כ"כ כמו נמסר ליהרג ממש ולכן לא אמרי' בו דטרוד כ"כ. ולטעם זה ממילא דמפרש ויוצא בשיירא כיון דלא על עסקי נפשות הוא פירש ולכן דמי ממש לקולר מחמת ממון דרק חשש סכנה הוא אבל לא מסוכן ודאי, ואמנם שוב חזרו לומר דאפי' המפרש ויוצא בשיירא כיון דכל מפרש ויוצא בשיירא בחזקת סכנה, נמי אמרי' דכותבין ונותנין וממילא לפ"ז גם בקולר של ממון נמי אמרי' הכי. דהא חזינן דלא בעינן שיהא נמסר לסכנה ורק כיון דחשש סכנה הוא מהני שוב לומר דכותבין ונותנין, ממילא בקולר של ממון נמי אע"ג שלא נמסר להריגה ממש, מ"מ כיון די קולר חשש סכנה איכא אמרינן דכותבין ונותנין, וכ"ש הוא מיוצא בשיירא שמעצמו ורצונו הולך ואינו מסור בידי שבאים ואינו טרוד כ"כ, ולפ"ז מיושב מאוד דעת רש"י דמ"ש בירושלמי דגם בקולר של ממון היינו אליבא דאמת לבתר דחזרו לומר אף המפרש דכיון שבמפרש אמרינן כן אע"ג שלא נמסר להריגה ממש, הוה"ד בקולר של ממון, וניחא נמי מה שכל הפוסקים פסקו דאפי' בקולר של ממון משום דלבתר דחזרו לומר אף המפרש, כן הוא האמת דקולר של ממון נמי, ומה שפרש"י בקולר של נפשות היינו על בראשונה שלא אמרו כ"א ביוצא לקולר לחוד אבל במפרש ויוצא בשיירא לא אמרי' דכותבין ונותנין, וצ"ל בע"כ דסוברים שדוקא בקולר של נפשות, דאי גם בקולר של ממון נמי א"כ למה לא אמרו נמי מפרש ויוצא בשיירא דדמי ממש לקולר של ממון, ומדאמרו בראשונה כ"א ביוצא בקולר לחוד מכלל דסברי דדוקא היכי שנמסר להריגה ממש הוא דאמרי' הכי ולא היכי שאין כ"א חשש סכנה ומשו"ה מוכרח היה רש"י לפרש בקולר של נפשות, וזה כוונה אמיתית ברש"י ב"ה, ואם כי כל גדולי המפרשים וגם מפרשי הירושלמי נתקשו על רש"י בזה, ולדעתי הברור ברש"י כמ"ש ומקום הניחו לי בזה ועיין בהגהמי"י פ"ב מהלכות גירושין שעל מ"ש הרמב"ם והיוצא בקולר אפי' על עסקי ממון כו' ציין אבל רש"י פי' היוצא בקולר ליהרג ע"ש, הרי שהבין שיש מחלוקת בין רש"י ורמב"ם, ולמ"ש חלילה שיחלוק רש"י על המפורש בירושלמי במקום שאין בבבלי כנגדו, ורק רש"י פי' כן על בראשונה וכמ"ש וזה ברור, הרי ביארנו דלאו דוקא אם נתפס סכנה ממש אלא לכל קולר שהוא כיון שרק חשש סכנה יש בו הוי נמי דינו כשכ"מ דאפי' לא אמר תנו נותנין, והא דבבריא בעי' שיאמר תנו היינו כשלא היה שום סבה המבהלת אותו אבל אם היה סבה המבהלת או יוצא בקולר או שבאים מוליכין אותו, גם באחת מכל אלו הסבות לא בעינן שיאמר תנו ובכתבו לחוד נמי כותבין ונותנין שהדבר ידוע ומובן שכוונתו היה לכתוב וליתן אלא מחמת בהילתו לא סיים לומר חנו, וכ"ש בנ"ד היו כולנה, תפוס ונאסר היה, הרי נמסר לקולר, פוליציי מוליכים, הרי שבאים מוליכין. ההמון נסבו על הבית וגם אותו הפחידהו ליקח נקם ממנו אין חשש סכנה גדול מזה, וגם בהלה גדולה הרי סבה המבהלת אותו, ופשוט הוא דבכל סבות הללו דינו כשכ"מ ומבוהל שלא בעינן שיאמר תנו וגם כתבו לחוד מהני:

ועוי"ל דמה שאמר וגם כתב שיכתוב גט לגרש את אשתו. דמה שהוסיף לומר לגרש. הוי זה כאומר תנו וכמבואר במשנה גיטין דס"ה ובאה"ע שם גרשוה שלחוה שבקוה כו' יכתבו ויתנו, ואף דהב"ש כתב שם בס"ק כ' בשם המ"מ דבעינן שיהא מדבר מפסקי גיטין. הא בנ"ד נמי היה מדבר עמה על עסקי גיטין, ובשגם דלשון כתבו גט לגרש את אשתי עדיף מלשון גרשוה לחוד, דהתם יש לפרש שלא לגירושין נתכוון כ"א לגרשה ולהרחיקה מן הבית כמו גרש האמה הזאת וכמ"ש הב"ש, אבל כשאמר כתבו גט לגרש בע"כ דלגירושין נתכוון, ולהרחיקה מן הבית אין צורך לכתיבת גט, וא"כ האי לגרש דאמר בפ"כ שנתכוון שימסרו הגט לידה והוי כאומר להדיא תנו, ועיין בתשו' פנ"י לבטל המג"ס שבתוך דבריו כתב וז"ל אם חזינן בדעתו דגמר לגרשה לא בעינן תנו וה"ט דקולר ומסוכן דלא בפי' תנו שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתנו לה ע"ש, וה"נ בנ"ד הא ידעי' דדעתו היה לגרשה באמת כמו שהתבונן כת"ר מכל הדברים שדיבר עמו, לכן בכה"ג גם אם לא אמר תנו נותנין וזה פשוט:

וע"ד החידוד נ"ל לבאר דברי הפנ"י שהבאתי דאם חזינן דדעתו לגרשה לא בעינן תנו, דהנה במשנה דגיטין דס"ו איתא בזה"ל בריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה, ורעק"א בתוספות משניות הקשה למה למשנתינו לטעם דרצה לשחק תיפוק לי' כיון שלא אמר תנו ולא עשאו שליח על הנתינה ע"ש, ונ"ל דאי לאו החשש דרצה לשחק לא הוי מצרכינן כלל שיאמר תנו אלא הו"א דבאומר כתבו לחוד גומר בלבו שיתנו הגט וכמ"ש בשם הפנ"י דהיכי דגמר לגרשה לא בעינן תנו, ורק כיון שאמרינן דרצה לשחק בה ולא נתכוון לגרשה בעינן שיאמר להדיא חנו. וכל זמן שלא אמר תנו נתחזק החשש יותר דרצה לשחק בה, דאם לנתינה גמורה נתכוון היה מפרש תנו וכיון שלא פירש תנו מסתמא לא גמר בדעתו לתת הגט ומה שאמר כתבו רצה להשטות ולשחק, ובזה ניחא מה שבשכ"מ לא בעינן תנו דהיינו לפי שבשכ"מ לא שייך הטעם דרצה לשחק דאין אדם משטה בשעת מיתה כמ"ש רש"י בכתובות דנ"ה ובחו"מ סי' פ"א. ממילא אמרי' שכתבו נמי סגי כיון דודאי בדעתו גמר לגרשה ולא להשטות מכוון. לא בעינן תנו וכהפנ"י, ונמצא דדברי הפנ"י יש להם יסוד גדול במשנה מדקאמרה הטעם דרצה לשחק ידעינן דהיכי דגמר בלבו לגרשה לא בעינן תנו, וכיון שעיקר הטעם דבעינן בבריא תנו משום דבלא זה אמרי' דרצה לשחק ומשטה בה, ובמקום דלא שייך משטה הוי דינו כשכ"מ, והא מבואר בחו"מ סי' פ"א דטענת השטאה א"י לטעון אלא כשהאמירה היתה בדברים בע"פ אבל בכתב ידו לא אמרינן משטה דאנן סהדי שלא היה עושה כן לחתום בכתב ידו כדי להשטות, ולפ"ז בנ"ד שחתם בחתימת ידו על אמירתו כתבו דלא שייך בזה רצה לשחק ולהשטות הוי דינו כמסוכן וסגי בכתבו לחוד, וגם הא דעת רוב הפוסקים דטענת השטאה לא מהני אלא כשתבעו והודה לו אבל בלא תביעה אם הודה לו אינו יכול לומר משטה, ובטור שם ביאר הטעם דבשלמא כשתבעו יכול לומר כשם שהשטית בי לתבוע ממני בחנם כמו כן השטיתי בך והודיתי לשחוק בך, אבל כשלא תבעו מה שייך השטאה א"ו דבאמת הודה ע"ש, ולסברא זאת גם כשתבעו ממנו ואנן סהדי דטענה צודקת ואמיתיית תבע ממנו דלא שייך נמי טעם דהשטאה כיון דלא יכול לומר כשם שהשטית בי לתבוע ממני בחנם, דהא אנן סהדי דלא בחנם תבע, וממילא שגם בנ"ד דאנן סהדי כולנו שתביעת האשה לפוטרה בגט ודאי טענה צודקת היא ולא מצי לומר כשם שהשטית בי, דהיא ודאי לא להשטות ממנו נתכוונה אלא שיתירנה מכבלי עיגונה, ובכה"ג גם הבעל לא להשטות נתכוון, וכיון דלא שייך כאן לומר רצה לשחק בה, ממילא גם בבריא מהני כתבו לחוד בלא תנו. דהא עיקר מה דבעינן בבריא תנו הוא משום דרצה לשחק כמפורש במשנה, ובכה"ג דנ"ד דלא שייך השטאה הוי דינו כשכ"מ ומסוכן דלא בעינן תנו משום דלא שייך טעם דהשטאה, וזהו עצה יקרה ומתודרה בעז"ה, ומכל הלין נלע"ד שאפשר להתיר במקום עיגון ולסדר הגט ע"י הסופר והעדים שמינה הבעל ואחד מהם יהיה שליח לנתינה:

הנני הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה