שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב יו"ד · סימן קיא
ב"ה יום ה' י"ד טבת תרצ"ה פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר יחיאל הלוי קעסטענבערג שליט"א אב"ד בראדום. ע"ד שאלתו בנוגע להעלוב ר' ב"צ שיינבערג שבשנת תרפ"ב נשא לו אשה את רחל צווערמאן ודר עמה עד שנת תרפ"ז ולא ילדה לו בנים ומרדה לו את חייו עד שנעשה קטטה ביניהם והסכימו שניהם להתפרד בג"פ, וכעבור חדשים אחדים נשא אותה שנית וגם זיווגם השני לא עלה יפה ולא ילדה לו בנים, ושוב נתהוה ריב ביניהם והאשה חטפה את כלי אומנתו והמכונות וברחה ממנו לבית אביה, וזה ערך שנה ומחצה בא הבעל לב"ד והזמין את אשתו לדין בהיות שנשאר בלי מעמד פרנסה וביתו נהרם, בתחלה סירבה לבוא לד"ת ורק אחרי אזהרות והתראות אין מספר הסכימה לבוא לב"ד והתדיינה עם בעלה בזבל"א והבעל טען שבהיות ששהה עמה יותר מעשר שנים ולא ילדה, וגם כל ימי חייה רעים ומרים שלא רצתה בשום פעם לטבול לנדתה, אשר גם היא לא הכחישה זאת, לכן חפץ כעת לגרשה, ולאחר קבלת הטענות מן הצדדים הוציאו הנבררים פס"ד, כי האשה מחויבת לקבל ג"פ ברצונה והבעל יתן לה סך אלף וחמש מאות זהובים, ואף שהפס"ד יצא לאחר קבלת ק"ס משני הצדדים שמחויבים לקיים בדיוק הפס"ד, עדיין תעמוד במרדה ואינה רוצה לקבל ג"פ אף שיודעת שבשום אופן לא יתקיים ביניהם השלום רק כוונתה להזיק ולצער לבעלה, וכל האזהרות והתראות פומביית נדפסו בעתון המקומיי לא פעלו להטות לבבה לקיים הפס"ד. ובכן ידפוק הבעל העלוב על פתחי כ"ת להתיר לו לישא אחרת, וענוותו דמר תרבהו לשמוע חות דעתי, אף כי למותר הוא באשר כ"ת עצמו האריך בדברים נכוחים להתיר ודבריו מתאימים לדינא, ובכ"ז הנני למלאת רצונו ואודיע לו בזה גם חות דעתי את אשר כבר כתבתי בענין כזה בחבורי מהדו"ק סי' ס"ב ואת אשר נתחדש כעת:
הנה בעיקר הדין בשהה עם אשתו י' שנים ולא ילדה אם רשאי לישא אחרת בזה"ז דאית לן חדרגמ"ה הלא מבואר באה"ע סי' א' ובד"מ שם דהרבה ראשונים ס"ל דאף האידנא יש להתיר לישא אחרת והביא זה בשם הריטב"א ומרדכי ונמוק"י, וכ"כ הרדב"ז בפשיטות דבכה"ג לא החרים רגמ"ה, הן אמנם דהרמ"א שם הביא דיש חולקים וס"ל דחרגמ"ה נוהג אף במקום מצוה, דלפ"ז י"ל דגם במניעת מצוה דפ"ו כמו בשהה י' שנים ולא ילדה נמי נוהג חדר"ג, וכיון דאיכא פלוגתא בתקנה זאת אם תיקן במקום מצוה היה ראוי להחמיר מספיקא וכדין כל ספק תקנה דאזלי' לחומרא, אבל לענ"ד נראה ואין להחמיר מטעמים שאבאר, א) משום די"ל דאפי' הנהו ראשונים דס"ל שאפי' במקום מצוה גזר אינו אלא בשאר מצות כגון מצות יבום וכדומה, אבל מי שאין לו בנים כלל דאית בה תרתי מצוה דפ"ו וגם מצוה דשבת לא תהו בראה לשבת יצרה וכמ"ש התוס' ב"ב די"ג דמשו"ה איקרי מצוה רבה ואומרים בה חטוא כדי שיזכה חבירו, מה שבשאר מצות לא אמרי' כן, דהיינו משום דמצוה רבה היא ועדיפא משאר מצות, וכמו שעדיפא משאר מצות לענין זה דאמרי' בה חטוא כדי שיזכה חבירו. ה"נ עדיפא הוא לענין זה דאע"ג דבשאר מצות גזר רגמ"ה אבל במי שאין לו בנים כלל כיון דמצוה רבה הוא לא גזר בה, ואע"ג שאין צורך תו לראיות אחרות לחילוק זה בהיות שמפורש כן בתוס', דמצוה זו עדיפא ואין לדמותה לשאר מצות. בכ"ז למדתי כן מלשון הרמ"א במקומו, דהמחבר באה"ע שם הביא הדין דבמקום מצוה לא גזר ותפס מצות יבום, ע"ז הגיה הרמ"א בזה"ל והוה"ד בכל מקום שיש דחוי מצוה כגון ששהה עם אשתו י' שנים ולא ילדה לא גזר אמנם יש חולקין וס"ל דחרגמ"ה נוהג אפי' במקום מצוה ואפי' במקום יבום עכ"ל, ויש לדקדק למה בדברי יש חולקין דס"ל דגזר במקום מצוה תפס מצות יבום ולא תפס מצות פ"ו וכגון ששהה י' שנה ולא ילדה כמו שתפס מצוה זו בתחלת דבריו למאן דלא גזר, ובע"כ משום דבמקום מניעת מצות פ"ו כו"ע ס"ל דלא גזר וכגון כשאין לו בנים כלל, ומשו"ה לא תפס זאת המצוה משום דלא פסיקא לומר דגזר, דאיכא גוונא דלא גזר וכגון שאין לו בנים כלל, הן אמנם דשוב ראיתי דפשט הרמ"א נוח יותר לפרש להיפך דמצות יבום עדיף משהה י' שנה דכן מוכח מלשונו שכתב יש חולקים וס"ל דחרגמ"ה נוהג אף במקום מצוה ואפי' במקום יבום, ולשון אפי' במקום יבום משמע דיבום הוי רבותא טפי ואפ"ה גזר, וגם הדקדוק שדקדקתי למה מתחלה תפס מצוה דשהה י"ש ואח"כ למאן דגזר, תפס חצות יבום הוי ניחא טפי לפ"ז, דהמחבר שהביא הדעה דלא גזר במקום מצוה ותפס מצות יבום. ולזה הוסיף הרמ"א וה"ה לשהה י' שנים דהוי רבותא טפי דאע"ג דמצוה קלה היא מיבום אפ"ה גם בדידה לא גזר, ואח"כ כשהביא הדעה דגזר אפי' במקום מצוה, כתב לרבותא אפי' מצות יבום דעדיפא אפ"ה גזר בה נמי, וכפי' זה נוח טפי למעיין ומדקדק בלשון המחבר ורמ"א, וא"כ מוכח ממחבר ורמ"א להיפך דשהה י' שנה גרוע משאר מצות, ולמ"ד דגזר נמי במקום מצוה דיבום. כ"ש דגזר בשהה י' שנים, והיה אפשר עוד לתת טעם למה באמת מצוה זאת דשהה עשר שנה דיש בה מניעת פ"ו תהא קילא וגריעא ממצות יבום. די"ל משום דגם אם נתיר לו לישא אחרת אין הדבר בטוח ודאי שיקיים המצוה דפ"ו, דשמא לא יזכה להבנות גם משניה, ולא דמי ליבום דודאי יקיים המצוה, אבל הכא עדיין ספק אם יקיים המצוה, כן הי' נראה לכאורה:
אכן שוב ראיתי דאי"א כלל לומר דמצוה דפ"ו תהא גריעא משאר מצות ומטעם שאינה אלא ספק, דהנה בלא"ה הרעישו גדולי האחרונים על קושית התוס' בב"ב ובגיטין דיבוא עשה דפ"ו וידחה ל"ת דלא יהיה קדש. היאך שייך בזה לומר עשה דוחה ל"ת, דאטו בביאה זאת ובאשה זאת ודאי שיקוים המצוה, והרי אם מתה אשתו או שהה עמה י"ש ולא ילדה או שילדה נקבות או שילדה גם זכרים ומתו לא קיים מצות פ"ו וצריך לישא אחרת, א"כ כל ביאות הללו שבעל השפחה יעבור בל"ת ועשה לא יקיים כלל, ודוקא עשה דיבום וכדומה דתיכף בביאתו מקיים העשה אמרינן דדחי אבל לא מצות פ"ו דלא תלי' כלל קיום העשה בביאה, דבקיום העשה בעינן שתלד זכר ונקיבה ואם לא יזכה להבנות ממנה כלל או שלא תלד זכר ונקיבה עבר בל"ת ולא קיים העשה, ונראה מדבריהם שהבינו שהביאה אינה גוף המצוה, רק עיקר המצוה הוא שיהיה לו בנים והביאה בזה אינה כ"א הכשר מצוה, אבל לענ"ד א אפשר לומר כן דגוף המצוה של פ"ו הוא לידת הבנים ולא הביאה, דאיך אפשר שתחייב התורה לאדם דבר כזה שאין בידו לקיימה, דמפתח של יולדת לא נמסר לכל ולאו ברשותו של אדם הוא להוליד דוקא זכר ונקיבה ושיהיו בני קיימא. דאטו החיים והמות בידו של אדם הוא, א"ו שהתורה לא חייבה לאדם כ"א שיעשה ההשתדלות להוליד בנים, היינו שישא אשה בת בנים ויבעלנה, וההשתדלות הזאת גוף המצוה הוא ואם עלתה בידו והולידה לו בן ובת נפטר שוב מלהשתרל עוד בזה לבעול ולקיים כיון שכבר קיים, ואם לא זכה להבנות מאשה זאת ששהה עמה י"ש ולא ילדה או שילדה ומתו הבנים מחויב עוד להשתדל עד שיזכה להוליד, דמצוה זו של השתדלות להוליד אינו נפטר ממנה עד שיוליד ממש, ומה דקי"ל דאם מתו הבנים לא קיים המצוה, אין הכוונה דכל הבעילות שבעל עד עתה לא קיים בהם שום מצוה, אלא הכוונה דלא פקע חיוב המצוה ממנו עד שיהיה לו בנים. אבל ודאי שהביאה הוא גוף של המצוה, וניחא נמי בזה מ"ש התוס' בתירוצם דלא הוי בעידנא, דהל"ת דלא יהיה קדש עובר משעת העראה והעשה הוא בגמר הביאה, וכבר צוחו המפרשים על סברת התוס' דמהו החילוק בין העראה לגמר ביאה כיון שגם בגמר ביאה נמי לא קיים העשה עד שיוליד, והגמר ביאה אינה אלא הכשר מצוה דאי"א להוליד בלא זה, וא"כ גם ההעראה נמי הכשר מצוה שאי"א בלא זה, ועיין בטורי אבן ריש חגיגה שהשיג בזה על תוס'. אכן כל זה הוא להבנתם דהביאה אינה גוף המצוה, אבל למה שכתבתי זה אינו דלא חייבה תורה כ"א מה שבידו וכחו לעשות, היינו שישא אשה ויבעלנה ביאה הראויה להוליד, אלא שחיוב זה אינו כמו בכל המצות שאינם נמשכות אלא לשעה, כמו נטילת לולב וכדומה שאם נטל הלולב נפקע שוב החיוב מאתו, ובמצות פ"ו חיובו לא נפקע עד שיוליד בן ובת אבל פשיטא שהביאה היא גוף המצוה ולכן דוקא גמר ביאה שהיא גוף המצוה יכולה לדחות הל"ת, משא"כ המראה שאינה אלא הכשר מצוה לא דחי, דסברת התוס' דהכשר מצוה אין בכחה לדחות וזה ברור בכוונתם:
ויש להביא ראיה דלא התוס' לחודייהו סוברים כן אלא גם גדולי הראשונים הרי"ף ורמב"ם ורא"ש סוברים כן דהביאה הוא גוף המצוה, והוא דהנה הירושלמי יבמות פ"ב כתב שגם בבנו ממזר קיים מצות פ"ו, ורי"ף ורמב"ם ורא"ש השמיעו לירושלמי, וכתב המהריט"א בבכורות פ"ח דמשו"ה השמיטוהו משום דסברי דבאמת אינו יוצא בממזר דהוי מצוה הבאה בעבירה, והירושלמי מיירי דוקא באונס דליכא עבירה כלל, והשמיטו דבר זה דהוא מלתא דלא שכיחא באונס ע"ש, ואי נימא דהמצוה הם הבנים והביאה אינה כ"א הכשר א"כ מאי מצוה הבאה בעבירה שייך כאן, הא ידוע מ"ש השעה"מ הלכות לולב דמהב"ע לא הוי אלא אם בשעת מצוה עושה נמי עבירה וכגון באתרוג הגזול דבשעת הנטילה עובר על והשיב את הגזילה זהו מהב"ע אבל אם בשעת מצוה ליכא עבירה כלל כגון בהוציא מצה מהרה"ר לרה"י דבשעת קיום המצוה ליכא עבירה לא הוי מהב"ע, א"כ ה"נ נהי דהמצוה של הבנים באה ע"י העבירה של ביאת איסור. מ"מ המ"ע דהיינו הבנים והבעילה אינה כ"א הכשר מצוה, וכיון דעיקר המצוה הם הבנים ובעת הזאת ליכא עבירה דעבירה כבר נעשית בעת הבעילה, דמי להוציא מצה מרה"ר לרה"י דלא הוי מהב"ע, וא"כ למה השמיטו לירושלמי הא בממזר ממש נמי קיים המ"ע, אע"כ דסברי דהביאה הוא גוף המצוה וכיון שנעשית באיסור לא קיים המצוה דהוי מהב"ע, ולאחר כל הדברים הללו אי"א כלל לומר דמצות יבום עדיפא ממצות פ"ו משום דפ"ו אינה אלא ספק דשמא לא יזכה להבנות גם מן השניה, דהא לפמ"ש לא הבנים הוא המצוה כ"א ההשתדלות לישא אשה בת בנים, ואם שהה י' שנים ולא זכה להבנות. שוב מוטל עליו החיוב לישא אחרת וגם אם לא יזכה להבנות גם מהשניה. הוא עשה חיובו וסגי בזה, וכיון שכן ודאי דשהה י' שנים עדיפא משארי מצות משום דאית בה תרתי, פ"ו ושבת וכמ"ש בשם התוס', ולכן ודאי דאפי' מ"ד דבשארי מצות גזר רגמ"ה אין ללמוד מהתם שגם בשהה י' שנים נמי גזר, דשפיר י"ל דמצוה זאת דמצוה רבה היא ואית בה תרתי עדיפא משאר מצות וכו"ע מודו דלא גזר, ומה שהבאתי לדקדק מלשון רמ"א שכתב אפי' יבום דמשמע שסובר דיבום עדיפא משהה י' שנים דהזכיר לעיל מינה, צ"ל לפ"ז דהרמ"א לא מיירי כ"א במי שיש לו בנים זכרים או נקיבות דמצות שבת כבר קיים, ומדינא דש"ס אין כופין אותו תו לגרשה אמ"ג דפ"ו לא קיים עדיין ובכגון זה שלא נשאר כ"א מצות פ"ו לחוד, ומדינא דש"ס אין כופין משו"ה שייך בזה חדר"ג למ"ד דגזר במקום מצוה, ומצוה זאת איה"נ דקילא ממצות יבום דכיון דכבר הוליד, וכמו דחזינן בש"ס דבאמת אין כופין אותו תו לקיים כמו דכייפינן לשאר מצות, ומשו"ה תפס הרמ"א בלשונו אפי' יבום וכ"ש בשהה י' שנים דגריעא דגזר רגמ"ה, אבל בשהה י' שנים ואין לו וגם לא היה לו בנים כלל כמו בנ"ד דאית בה תרתי פ"ו ושבת ועדיפא משאר מצות לית מאן דפליג על תוס' שכתבו דמצוה רבה היא מכל המצות ואפי' למ"ד שבשאר מצות גזר רגמ"ה, במצוה זו לא גזר: ושוב ראיתי דלא רק שאפשר לפרש כן כוונת רמ"א דלא מיירי כ"א ביש לו בנים, אלא למי שמעיין במקור הדין מוכרת לפרש כן, דדין זה דיש חולקים שאפי' במקום מצוה גזר הביא זה בשם הנמוק"י, והמעיין בלשון הנמוק"י גופא יראה שם דברים תמוהים לכאורה, דז"ל הנמוק"י ביבמות פ"ו על משנה דשהה י' שנים וכו' שכתב שם מתחלה דלאותן שקיבלו חדר"ג שלא לישא אחרת השתא נמי אינו יכול וכו' ובסוה"ד כתב וז"ל דאע"פ שהחרים רגמ"ה שלא ישא אשה על אשתו בכי הא לא תיקן רבינו עכ"ל, וכבר עמד בתשובת מוהר"ם פאדוה סי' י"ג על הסתירה שיש בנמוק"י מרישא לסיפא ע"ש, אכן למ"ש אין בזה שום סתירה, דבתחלה מיירי הנמוק"י בילדה זכרים או נקבות ובכה"ג ודאי סובר שגזר ר"ג, ובסיפא מיירי בשאין לו בנים כלל ע"כ במקום מצוה רבה לא גזר, וכ"כ הרדב"ז ותשובת עין יצחק לפרש הנמוק"י ע"ש, וממילא שגם דברי הרמ"א הנובעים מהנמוק"י בהכרח יתפרש כן דהא דסובר דאפי' במקום מצוה גזר היינו דוקא כשיש לו בנים אבל באין לו בנים כלל כמו בנ"ד כו"ע מודו דלא גזר כלל, והרי טעם אחד להתיר בנ"ד בשהה י' שנים ולא ילדה כלל דבכה"ג כו"ע סברי דלא גזר במצוה רבה זאת. ב) אפי' נימא שגם בכה"ג גזר, אפ"ה אפשר להתיר בנ"ד דנראה פשוט דהראשונים שחולקים אם גזר במקום מצוה, ודאי לא יעלה על שום אדם לומר דרגמ"ה יעמוד דבריו במקום מצוה וכאשר כבר תמה מוהר"ם אלשקר סי' צ"ה וז"ל מי זה שיעלה ברוחו לחשוב שתיקן רגמ"ה במקום חשש איסור או נדנוד עבירה ח"ו והרשב"א בתשובה סי' תקנ"ז הובא בב"י סו"ס קט"ו כתב דאפי' בדאיכא ביטול מדת חסידות אמרי' דלא גזר רגמ"ה, ולכן נ"ל שרק בזה הוא דפליגי, דמ"ד דבמקום מצוה לא גזר סבר דמעולם לא גזר ע"ז ולא חלה הגזירה מעיקרא על מקום מצוה וממילא שא"צ לצרף להיתר ק' רבנים, דכיון דלא גזר על זה מעולם כלום צורך בהיתר וכמ"ש מוהר"ם פאדוה סי' י"ג בזה"ל אבל במקום שנוכל לדון שבכאן לא תיקן ר"ג מעולם הרשות נתונה וא"צ לא מאה רבנים ולא שלש קהלות כי לא שייך היתר בדבר זה רק תלמוד ודקדוק שעל כיו"ב לא גזר כלל, ומ"ד דגזר סובר דמתחלה גזר ר"ג אפי' במקום מצוה וחל התקנה, אבל אכתי אפי במקום שחל התקנה מהני היתר של ק' רבנים דהכי הי' עיקר התקנה דלכשימצאו רבנים טעם מבורר יתירו וכמ"ש בסוף תשובת מהר"ם מרוטענבורג שהעתיק התקנות של רגמ"ה בזה"ל דאין לישא שתי נשים כ"א ע"י היתר כשיראו טעם מבורר להתיר ע"ש, וברור הוא דהנ"מ שבין מ"ד דגזר במקום מצוה ובין למ"ד לא גזר אינו אלא לענין זה אם נצרך מאה רבנים להתיר. דלמ"ד דלא גזר א"צ גם לק' רבנים כיון דמעולם לא נגזר ע"ז א"צ להתיר אבל ע"י היתר דק"ר מועיל לכו"ע בכל מקום שיש טעם מבורר, וא"כ יאמר נא כ"ת היאך ס"ד דבשהה י' שנים ולא ילדה שלא יתירו לו. והא מדינא דש"ס כופין לבעל לישא אחרת אפי' כשאין רוצה וא"כ אין טעם מבורר יותר מזה דנצרך לקיים פ"ו ושבת, ולכן אפי' נימא שגם בכה"ג גזר ר"ג אבל אכתי עכ"פ ע"י היתר של ק' רבנים ודאי דמהני, וראיה מפורשת דרמ"א סובר בשהה י"ש ולא ילדה דמתירין לישא אחרת אליבא דכו"ע מדכתב שם ובמקום מצוה שאין הראשונה בת גירושין כגון בנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינו רוצה ליקח גט ממנו יש להקל לישא אשה אחרת וכו', ובשהה י"ש ואין לו בנים כלל חייב מן הדין לגרשה וכופין אותו מדין המשנה כמבואר ביבמות דס"ד ובאה"ע סי' קנ"ד והכא לא זכר רמ"א שום מחלוקת ומשמע דלכו"ע במקום שהדין לגרשה דמתירין:
והיוצא מזה דלמאי דקי"ל כרוב הפוסקים דבמקום מצוה לא גזר היה אפשר להתיר בכה"ג דנ"ד אפי' בלא ק' רבנים כיון דמעולם לא נגזר במקום מצוה רבה כזו, וכ"פ באמת המהר"ם פאדוה ובס' נחלת יעקב להגאון בעל הנתיבות ורעק"א הסכים על ידו דבמקום שחייב מן הדין לגרש א"צ ק' רבנים, וגם בתשובת משיב דבר למו"ר הנצי"ב ז"ל סי' ה' התיר בשהה י' שנים גם בלא היתר ק"ר, אבל עכ"פ ע"י היתר ק"ר שרי ודאי לכו"ע:
ג) אפי' למאן דיתעקש לומר דלמ"ד במקום מצוה גזר אין מועיל עוד שום היתר לזה, אפ"ה עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא, דספק שמא הלכה כמ"ד דבמקום מצוה לא גזר, ולמ"ש הד"מ סי' א' דספק חדר"ג ספיקא לקולא דעיקר גזירת ר"ג בשתי נשים לא הוי משום דררא דאיסורא רק משום קטטה ואינה אלא תקנה בעלמא ובשל סופרים הלך אחר המיקל, כ"ש בתקנה בעלמא. וא"כ כיון דאיכא גבן ספק פלוגתא דרבוותא אי גזר במקום מצוה הו"ל ספיקא להקל, אמנם ידעתי דיש כמה מחמירים בספיקו של חדר"ג משום דהוא ספק חרם ואסור וכמ"ש בעל עבוה"ג ובנו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' קמ"ו. אבל אכתי הלא כתבו הב"י וד"מ דר"ג לא החרים אלא עד סוף אלף חמישי, ומכאן ואילך אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר, ואע"ג דרש"ל ביבמות פ"ו כתב דהחרים עד עולם אבל אכתי גם בזה פלוגתא דרבוותא, וא"כ ס"ס להקל ספק אם עכשיו לאחר אלף החמישי איכא כלל חדר"ג ואת"ל כרש"ל דאיכא חדר"ג שמא במקום מצוה לא גזר, ובס"ס הולכין להקל לכו"ע וכמ"ש מהרשד"ם חאה"ע סי' ע"ח בנדונו באותן המקומות שנולד ספק אם גזר שם ר"ג כתב להתיר עפ"י ס"ס ספק שמא לא גזר כ"א עד אלף החמישי ואת"ל דגזר עד עולם אכתי ספק שמא הוא לא מאותן המקומות ע"ש, ועל שלשה עמודי היתר הללו נראה פשוט דבשהה י"ש ולא ילדה כלל באופן שנמנע מקיום מצות ושבת דעכ"פ בהיתר ק"ר מתירין לו לישא אחרת, לא אכחד כי כשאני לעצמי היה נראה שאפי' בהיו לו בנים ומתו דמדינא דש"ס אין כופין תו לקיים פ"ו, אפ"ה להתירו ע"י ק"ר היה נראה דמתירין, דהא בסי' קי"ז הביא הרמ"א בשם הרא"ש שלא תיקן רגמ"ה שלא תהא האשה עדיפא מאיש, ובמה שכופין את האיש מדין התלמוד להוציא כופין גם אותה אחר תקנח רגמ"ה לקבל גט, וא"כ כמו דקי"ל באשה שבאה מחמת טענה דבעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה כופין אותו להוציא אע"ג דלהוציא אשה מבעלה בגט מעושה חמירא טובא ואפ"ה מהני טענה זאת לכוף אותו להוציא, א"כ כ"ש שאם בא הבעל בטענה זאת דבעי חוטרא לידו שתועיל טענה זאת להתירו לישא אחרת, דהא לגרש בע"כ חמיר מלישא אחרת כמ"ש הנו"ב, ואפי' נימא דטעם דחוטרא ליד אין זה טענה אלא לגבי אשה שאין דרכה במסחר ולהרוויח לעצמה ומוטלת על הבן לפרנסה, אבל באיש שדרכו לילך לסחורה אין זה טענה, אבל אכתי מרא לקבורה ודאי דשייך בשניהם, וטעם זה היה נראה נכון להתיר גם בהיה לו בנים ומתו, אבל עכ"פ בשהה י' שנים ואין לו בנים כלל דאיכא צירוף כל הטעמים, פ"ו, שבת, חוטרא לידא ומרא לקבורה, האם כל אלה אינו טעם מבורר לפני הרבנים שיתירו לו חדרגמ"ה שרגמ"ה בעצמו התנה שבאם ימצאו טעם מבורר שיתירו, ובודאי דלית דין צריך בושש שע"י ק' רבנים אפשר להתיר לרב"צ שיינבערג לישא אחרת לאחר שישלוש גט ביד שליח להולכה וגם המעות שנתחייב עפ"י הפסק של הבוררים הנבחרים מצד שניהם:
ומה שהעיר כת"ר דלגרש בע"כ היה עדיף טפי מפני שבזה לא עבר על החרם אלא פעם אחת בעת הגירושין ובאם ישא אשה על אשה רובץ עליו תמיד החרם, ונסתייע מהש"ס דמס' יומא דמי שאחזו בולמוס מאכילין מאכילין אותו הקל קל תחלה, הנה בעיקר הסברא ובראיה מיומא כבר הקדימו בס' עצי לבונה בהגהותיו לאה"ע, אבל יש פרכא לזה משני צדדים. חדא דהא בחת"ס כתב לדייק ממ"ש בהתקנות דמי שעבר וגירש בע"כ בנדוי יהא, משמע דכל ימיו הוא בנדוי, והרי א"כ שוה הוא בזה למי שנושא אשה על אשתו, ולאידך גיסא יש כמה רבוותי דס"ל דבנושא אשה על אשתו אינו עובר אלא פעם אחת בשעת הנשואין, ואכתי שניהם שוין, ואין להאריך במה שכבר אזלי בה הנמושות ולא הניחו מקום עבורנו, ואנחנו בדרך סלולה נלך כמו שמקובל מרבותינו להתיר לישא אחרת, ולכן אם ישיג רשיון והיתר מהממשלה הנני מסכים להתיר לרב"צ שיינבערג לישא אחרת בתנאים שזכרתי למעלה: והנני חותם ברגשי ברכה כברכת אהרן וואלקין: