שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב יו"ד · סימן קח
ב"ה יום א' כ"ד טבת תרצ"ו פינסק. כבוד הרב וכו' מהו' שלמה צבי שליט"א נידערבארג אב"ד דק"ק אזדוטיטש. ע"ד שאלתו בבחור שנתקשר בקשר השדוכין עם בתולה, אבל הקשר לא נקשר בשום קנין וגם ק"ס לא היה, וגם שום כתב לא נעשה, לא כתיבת תנאים אלא אפי' ראשי פרקים לא נכתבו, רק כטוב לבם ביין במסבת קרובי המשפחה ושתו "לחיים" וברכו במז"ט. וגם החתן אמר להכלה מז"ט ותקע לה כפו כדרך המברכים התוקעים כפם זל"ז, וכעת הכלה חוזרת ואומרת שהחתן מאוס עליה והיא נותנת טעם ואמתלא לדבריה ובאה לפני כ"ת בבקשה להזמין את החתן בכדי לברר בפני החתן ובמעמד ב"ד אמיתת האמתלא, רק החתן לא רצה לבוא והשיב לשלוחא דבי דינא שאין לו דו"ד עמה ואינו רוצה להתדיין עמה רק תשב עד שתלבין ראשה, זהו תכן העובדא:
והנה כ"ת מתחלה חשש להחמיר משום דתקיעת כף דינה כשבועה וכמ"ש הסמ"ע חו"מ סי' פ"א, אבל לבסוף מסיק להיתירא מטעם דכיון שאינו רוצה לבוא לדין הרי נסתלק בזה מן השידוך ועי"ז נתבטל כל קשר שדוכין שהיה ביניהם, ובנוגע לדינא מודינא לי' כי אפשר להתיר להכלה לעשות שידוך אחר אבל לא מטעמי' דמר, דסילוק הזה שנסתלק החתן מן הדין, מה מועיל להתיר חרם הקדמונים. אבל כל זמן שלא נידוהו ב"ד אינו מנודה וכדעת התוס' נדה די"ג ע"ב ד"ה המקשה, היה עוד מקום לדון בזה דסלוקו מועיל דכיון שלא בא לב"ד לתבוע זכותו, ממילא אין מקום לפני הב"ד לנדותה ואין כאן חרם מעיקרו, אבל הלא כל הפוסקים חולקים בזה על התוס' ה"ה הרמב"ם בפכ"א מהלכות איסורי ביאה והטו"מ אה"ע סי' כ"ג והסמ"ע בסי' ת"כ סק"ד כתבו דכל חרם הקדמונים א"צ לנדותו אלא שהוא מנודה ועומד מאליו, וכיון שהחרם חל מאליו אינו ניתר אלא בהתרה אבל כל זמן שלא הותר בב"ד חל עליו החרם, וא"כ מה מועיל שהחתן לא יבוא לב"ד האם עי"ז יותר החרם שכבר חל, ואין לומר נמי דסילוק החתן אכתי יועיל מטעם מחילה, דכיון שלא רצה לבוא לב"ד גילה דעתו שמוחל לה על הת"כ שנעשה ביניהם, ומחילה מהני אמנם בת"כ וכדמשמע מלשון הט"ז יו"ד סי' רכ"ח סקמ"ח שכתב וז"ל בזה נכשלים הרבה בני אדם שמתקשרים נגד אחרים לקיים גם בת"כ לזמן פלוני ובהגיע הזמן אומר לו הנני מרויח לך הזמן ואינו מוחל לו הח"כ נמצא שעובר על ת"כ ע"ש. ומשמע מדבריו שאם מוחל לו הת"כ או השבועה מהני, אבל באמת גם זה אינו דאין ביד אדם להתיר שבועה וחרם כ"א עפ"י שלשה ובחרטה ולא מצינו שיועיל מחילה בשבועה כ"א בדבר שבממון כגון שנשבע ליתן לו ממון בזה מהני מחילה, ולא מטעם דמחילה מתרת את השבועה כ"א מפני שהמחילה הוי כקבלה וכאומר התקבלתי וחשיב כאילו קיים את השבועה, וכ"כ רש"י בגיטין דע"ד דמחילה הוי כקבלה, אבל היכי דלא שייך טפם דקבלה לא מהני, ומה"ט בנשבע לתת לחבירו לזמן פלוני והרחיב לו אח"כ את הזמן לאו כל כמיני' ומשום דעל הרחבת הזמן לא שייך לומר הריני כאילו התקבלתי, דאם קיבלם היאך יתבעם אח"כ וכמבואר במחבר ביו"ד שם סעיף ל"ט, והן אמנם דהריטב"א בחי' לגיטין שם על מ"ש במשנה וחכ"א אף זה יכול להפר ולהתיר שלא עפ"י חכם ואומר הריני כאילו התקבלתי, כתב מ"ו הריטב"א בשם רבו דמהכא שמעינן דמי שנשבע לחבירו לפרעו ביום פלוני והלך אצל המלוה והרחיב לו את הזמן פטור משבועתו וא"צ לפרוע דהרי הוא כאילו קבלה אותו יום ואע"פ שלא מחל את החוב ע"ש, אכן בחבורי לגיטין הוכחתי דבהרחבת הזמן לא שייך טעם דמחילה, דהא טעם דמחילה מהני אין זה משום דיכול למחול את השבועה, דזה אין יכול גם כשרוצה וכמ"ש דכיון דהשבועה כבר חלה בעינן דוקא התרה וחרטה, ומה דמהני מחילה בתנאי שבממון היינו משום דמחילה כקבלה הוי וכמ"ש בגיטין שם בברייתא הריני כאילו התקבלתי וכמ"ש רש"י דמחילה הוי כקבלה, וא"כ בשלמא כשמוחל את החוב לגמרי שייך לומר דהוי כקיבל אבל כשאינו מוחל את החוב אלא שמרחיב לו הזמן א"כ איך יאמר התקבלתי ולמה יקבל אח"כ המעות הא כבר קיבלם. וגם זה אין שייך שיאמר באם אקבלם לבסוף הריני כאילו התקבלתי עכשיו, דבכה"ג לא מהני כלל התקבלתי וכמ"ש המפרשים דזה לא מהני משום תנאי ומעשה בדבר אחד וכמ"ש הנו"ב חיו"ד סי' ס"ז, ובחבורי שם הבאתי ראי' דבהרחבת זמן לא שייך מחילה ממה ששנינו במשנתינו ע"מ שתתני מאתים זוז בתוך שלשים יום נתנה לאחר שלשים יום אינה מקודשת, ופריך בגמ' פשיטא והוצרך לדחוקי דמהו דתימא לזרוזי נפשי' וכדאמר התם לעיל, ולמה לא משני דהא קמ"ל דלא נתנה בתוך שלשים יום אינה מקודשת אפי' כשהרחיב לה הזמן מדעתי' וקמ"ל דמחילה לא מהני, אע"כ דבהרחבת הזמן לא שייך כלל מחילה וכמ"ש דלמחול על התנאי אין יכול גם כשרוצה, ורק מטעם דמחילה הוי כקבלה, ובהרחבת הזמן לא שייך גם כקבלה דא"כ איך יקבלם לבתר הכי וא"צ התנא לאשמעי' זה דנדע מעצמנו דלא מהני. והן הן הדברים המפורשים בהמחבר ביו"ד שם בשם הרשב"א וז"ל הנשבע לחבירו לפרוע לו ממון לזמן יכול להתיר נדרו שלא עפ"י חכם שיאמר הריני כאילו כבר התקבלתי אבל להאריכו הזמן ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיני' כו' עכ"ל, הרי להדיא דבהרחבת הזמן לא שייך מחילה ודוקא במוחל החוב לגמרי הוא דמהני משום דהוי כקבלה אבל למחול התנאי והשבועה אינו יכול ולאו בידו הוא, ולפ"ז בתנאי דשדוכין דודאי דלא שייך בזה קבלה מה יוכל להועיל בזה מחילה אפי' אם הי' מסתלק לגמרי מן השידוך והיה אומר בפירוש שמוחל לה את הת"כ ג"כ לא היה מועיל כלום דלאו בידו הוא להתיר השבועה, וכ"ש בנ"ד שאומר בפירוש שאינו מוחל אלא שאינו רוצה לבוא עמה בדינא ודיינא והיא תשב עד שתלבין ראשה, ודאי דזה אין מועיל כלל, הוא הדבר אשר אמרתי דטעמי' דמר מה שתמך עיקר יסוד ההיתר במה שהחתן סירב לבוא לד"ת, לאו דסמכא הוא:
אכן לדינא ודאי שהכלה רשאה לעשות שידוך אחר דכיון דשום קנין אחר לא היה בזה זולת הת"כ, וכפי שכתב כ"ת התקיעת כף היה זה רק מעין קירוב הדעת והבעת רגשי חבה כנהוג כעת בין המברכים שתוקעים כפם זל"ז בשעת ברכה ושתיית "לחיים" וא"כ אין בזה אפי' גרר של שבועה ונדר וכמפורש ביו"ד סי' רל"ט סעיף ב' וז"ל תקיעת כף דינה כשבועה והני מילי כשהוא דרך שבועה אבל כשהוא דרך הסוחרים שתוקעים כפם זל"ז לקיים המקח אין לו דין שבועה כלל ע"ש, הרי שאפי' במקום שנתכוון לקיים המקח ע"י הת"כ אין לו אלא דין סטומתא שמועיל לקנות עי"ז אבל אין לו שום סרך של שבועה, כ"ש בת"כ שניתן בשעה ששותין לחיים דגם מחשבת חיזוק של קנין אין בזה ורק דרך אהבה וחבה עושים כן, ודאי שאין בזה שום חשש כל דהוא של שבועה וחרם, וגדולה מזה נ"ל דאפי' תקיעת כף שניתן מן החתן להכלה לא בשעת חדוה ושתיית לחיים, כ"א בשעה שמדברים ועסוקים באותו ענין דשדוכין אפ"ה נמי חיישינן שמא לאו משום כוונה לשבועה תקעו כפיהם אלא רק לצורך חיזוק הקנין. דאל"ה מעולם לא תועיל שאלה על ת"כ דהא הש"ך חו"מ סי' רנ"ה בשם הר"ר בצלאל כתב דהא דמהני שאלה בנדר או שבועה הוא משום דאתי דיבור דשאלה ומבטל דיבור דשבועה, אבל היכי דהיה מעשה לא מהני תו שאלה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה, והיינו טעמא דמשנתסר ההקדש ליד גזבר לא מהני שאלה וכדאמרי' בנדרים בתרומה ביד כהן עסקינן, משום דהיה בזה מעשה דמסירה ליד גזבר ולא אתי תו דבור דשאלה לבטל מעשה: והן אמנם דהש"ך גופי' הקשה על דין זה דאמאי כשמסר ליד גזבר אינו יכול לשאול הא אמירה לגבוה נמי כמסירה להדיוט דמי ואפ"ה מהני שאלה, א"כ בשמסר ליד גזבר נמי, אכן בחבורי לחו"מ שם יישבתי זה, דהנה יסוד הדבר דאמירה לגבוה הוי כמסירה ממש וזכה בה הקדש מכח קנין צריך ביאור, דנהי דהנודר אסור לחזור ומחויב לקיים דבורו משום נדר כדכתיב ככל אשר יצא מפיך אבל שיזכה ההקדש מכח קנין מנ"ל, וכתבתי דטעם הדבר הוא עפמ"ש הרמב"ן והר"ן בב"מ ד"ח הובא דבריהם בשמ"ק שם על מה דקאמר הש"ס שם דיוקא דרמב"ח דמגביה מציאה לחבירו קנה מהיכא אי נימא מרישא שנים אוחזין בטלית דיחלוקו, התם האי קאמר כולה שלי ואנא אגבהתיה כולה, ופרש"י לעולם אימא לך המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ודקאמרת תעשה זו כמו שמונחת ע"ג קרקע וזו כמו כו' ולא יקנה לא זה ולא זה ואם יבוא שלישי ויחטפנה מידם, אי אפשר לשלישי לחטפה מידם שהרי אינם טוענים שהגביהוה יחד עד שנאמר שלא קנו אלא כל אחד טוען שהגביה לעצמו, וע"ז הקשו הרמב"ן והר"ן נהי דשלישי אי אפשר לחטפה מידם מ"מ למה אמרי' במשנה יחלוקו דהא משום דתלינן תרווייהו כהדדי אגבהוה וכדאיתא לעיל, ותי' כיון דלפי טענותיהם אי אפשר לשום אדם לזכות בה וכיון דממון הפקר הוא חולקין בין שניהם שהרי על כרחך לכך עומדת, ומיהו עדיין קשה היאך ישבע כל אחד מהם שאין לו בה פחות מחציה דהא ממ"נ חד מינייהו משבע לשיקרא דאו כולה דמר או כולה דמר ואי לא"ה אלא דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה ליתא לשניהם, וי"ל נמי שכיון שממון הפקר הוא ומתוך טענותיהם אי"א לאחר לזכות זכו בה שניהם מן הדין ושפיר משתבע שיש לו בה עכ"ל, וממוצא דבריהם נלמוד שאע"ג דלמאי דתלינן שתרווייהו אגבהוה לא עשו בהגבהתם שום מעשה קנין אפ"ה כיון שאחר אי"א לזכות בה ובע"כ שישאר לפניהם, זהו גופא הוי קנין לגבייהו, וה"נ גבי הקדש כיון שהנודר אי אפשר לבטל דיבורו ומוכרח הוא לקיים נדרו ולתתה להקדש, בזה גופא הוי הקנין ושפיר קנה הקדש, ועמ"ש בחבורי לב"מ ד"י ביסוד קנין דד' אמות נמי בכה"ג, וכיון שכן מיושב קושית הש"ך, דבמסר ליד גזבר כיון שיש קנין בפועל ודל כח הנדר מכאן, דהא אפי' בהדיוט אם נתן ע"י קנין אינו יכול שוב לחזור, ופשיטא שלא גרע כח הקדש מהדיוט אבל באמירה גרידתא דכל כח הקנין הוא בא רק מחמת הנדר וכיון שכח הנדר הופקע ע"י שאלה ממילא אין בזה שום קנין, ובחבורי שם הארכתי הרבה ואכ"מ יותר, ולפ"ז בתקיעת כף דאיכא בזה מעשה לא יועיל שום שאלה משום דלא אתי דבור דשאלה ומבטל מעשה דת"כ, ועמ"ש החת"ס יו"ד סי' ר"כ לחדש דבת"כ לא מהני שום תנאי מטעם זה דלא אתי דבור ומבטל מעשה ע"ש, וכ"ש דשאלה לא מהני, ובאמת הא הפוסקים ביו"ד סי' רל"ט כתבו דמהני שאלה גם בת"כ, ואפי' לשיטת ר"ת שמחמיר בת"כ אפ"ה שאלה מהני, והיינו בע"כ משום דת"כ לא מיקרי מעשה דכיון דאין בו הוכחה שכוונתם לשבועה וכמה פעמים עושין ת"כ רק לחיזוק הקנין כמו סטומתא, אלא דדיבורו או מחשבתו שנתכוון לשבועה משוי לי' מעשה, ואכתי אינו אלא דיבור בעלמא ושוב אתי דבור ומבטל דבור, וסברא כזאת כתב המג"א סי' ש"ח סק"מ בשם המ"מ ע"ש. והרי מבואר דבכל ת"כ יש ספק שמא לא נתכוון כלל לשבועה, וכ"ש בנ"ד שלא עשו הת"כ בשעת ההחלט ולחזק הדבר ע"י ת"כ, ורק בשעת שתיית לחיים דודאי לא היה בזה שום כוונת שבועה, והראיה לזה דהא לא להכלה לחוד תקע כפו אלא לכל המסובים ואצלם ודאי דלא שייך כוונה שבועה אלא רק הבעת רגשי ברכה ורצון לפי המנהג דהאידנא ופשיטא שגם סרך שבועה ליכא בזה:
ועוד דאפי' היה כוונתם בת"כ זה ודאי לשם שבועה נמי אין בזה שום איסור כיון שטוענת מאיס עלי החתן. א"כ לא רק שאינה עוברת על החרם והשבועה אלא נהפוך הוא שאסורה להנשא ולהבעל לשנוא לה והבנים שנולדו מהם הוויין בני שנואה. ואע"ג דלכאורה היינו דוקא כשידוע לנו שאמת הוא כדבריה שמאוס אצלה, אבל כשאין ידוע לנו מי יאמין לה, וכן משמע מלשון הרמ"א יו"ד סי' רכ"ח וז"ל איש ואשה שקבלו חרם לישא זא"ז והאשה טוענת מאיס עלי מתירין לישא אותה ובלבד שחתן אמתלא טובה וניכרת שיש ממש באמתלא ע"ש, ומדכתב וניכרת משמע שצריך שיהא ניכר לב"ד שיש ממש באמתלא אבל כשאין ב"ד רואין קצח ממשות אמת אינה טענה, אכן נראה פשוט דהיינו דוקא אם החתן תובע גם הקנס וההוצאות והיא רוצית להפטר גם מזה, וכיון דדבר שבממון הוא אינה נאמנת בלא בירור, אבל בנ"ד דהקנס וההוצאות אין כאן בלא"ה, חדא דכיון דלא היה ראשי פרקים וכתיבת התנאים יכולה לחזור, דאצלנו המנהג שאפי' בכתיבת התנאים רק שלא נשברו הכלים יכולים לחזור וכמ"ש בערוך השולחן אה"ע סי' נ', ובראשי פרקים לחוד גם הט"ז אה"ע שם כתב דלא נגמר עדיין הקנין ויכול כל אחד לחזור, ובתשובה הקודמת כתבתי מטעם לזה דודאי לא עדיפי ראשי פרקים מקנין כסף שגומר הקנין בקרקע ומ"מ באתרא דכתבי שטרי יכולין לחזור קודם כתיבת השטר אע"פ שאינו אלא לראיה בעלמא, וכן ה"נ אף אי נימא שבכתיבת הראשי פרקים נגמר הקנין מ"מ כיון שדרך לכחוב תנאים אף שהתנאים אינם מוסיפים על הקנין כלום מ"מ יכולים לחזור, ולדידן דנהגינן לקרוא התנאים ברבים ולשבור הכלים לא הוי גמר הקנין עד לאחר שבירת הכלים וקודם זה יכולין שניהם לחזור וכמ"ש בעה"ש, ועוד דבלא"ה כיון שהחתן מסרב מלבוא לדין ולתבוע, הרי אין כאן תובע, ולגבי ממון ודאי מהני סילוק התובע, ולפ"ז דררא דממונא ודאי דאין בזה ולא נשאר כ"א חשש דצד איסור לחוד שחוששת משום הת"כ, ולענין איסור ודאי דמהימנת שפיר וא"צ שום בירור וכדין כל אדם דמהימן באיסורין וכדאמרי' בקידושין דע"ו גבי ההוא סמיא, ובלא"ה כיון דאין בזה כפירת ממון בהכרח להאמינה כלא שבועה וקב"ח כמבואר בחו"מ סי' פ"ז סעי' י"ד דאם תקע כפו לחבירו ליתן מתנה והוא כופר פטור משבועה דאין נותנין שבועה על שבועה ועיין שו"ת תפ"צ חאה"ע סי' פ"ו שפסק בפשיטות דבדבר שאין נוגע כ"א לחרם אין להשביע:
ובמה שנסתפק כ"ת מי משניהם נקרא התובע שמחויב לילך למקום הנתבע, זה פשוט מן הסברא דמאן דכאיב לו כאיבא אזיל לבי אסיא, ולמה שהבאתי לעיל דעת הפוסקים דמי שמתחייב נידוי הוי מנודה מאליו וא"צ לבוא לב"ד שהם ינדו, א"כ ודאי דאותו צד שרוצה לקיים השידוך לא נקרא תובע, כי מה חסר לו אם לא יבוא לפני ב"ד אחרי שבלא"ה יהא צד השני מנודה, ורק צד המבטל שרוצה בהתרת הנידוי, הוא מוכרח לבוא לב"ד שיתירו לו החרם, ובנ"ד שצד הכלה מבטל היה נראה שמחויבת לילך למקום החתן שהוא הנתבע אכן כל זה אם היה בכאן נדנוד חרם או איסור באופן שיש צורך להתרת ב"ד, אבל הלא בארתי דלית כאן לא שמתא ולא ארור כיון דהת"כ נעשה רק לצורך הבעת קירוב וחבה ולא לכוונת שבועה, ודררא דממונא נמי ליתא כאן דלא נגמר הקנין ואין צורך בזה לשום התרה ולא ב"ד, ובלא"ה כתב נמי בתשובת ישועת מלכו חאה"ע סי' מ"ג שדוקא במידי דתלוי בתביעת ממון הוא דאמרי' דהתובע הולך אחר הנתבע אבל היכי שאין על החתן תביעת ממון ואין בזה רק חשש חרם. כשם שא"צ משפטי עדות לגבי חרם כך א"צ משפטי ב"ד לומר שהוא התובע שצריך לילך אחר הנתבע ע"ש. ובנ"ד ודאי דתביעת ממון אין כאן חדא דאינו תובע כלום. ועוד שהקנין לא נגמר ואין לו מה לתבוע וכמ"ש, לכן פשוט שא"צ בזה למשפטי ב"ד ולחייבה לילך למקום החתן, וכל זה הוא מדינא, אבל אכתי יש בזה טעם דחשדא. דהחתן כאשר ישמע שהתירו להכלה לעשות שידוך אחר יאמר כי פרושים התירו את איסור החרם ות"כ וכעין מ"ש התוס' בגיטין דל"ד בשם ירושלמי לחוש לחשדא, ולכן טוב שכ"ת יודיע זאת להחתן שאם יש לו דבר מה לטעון יבוא ויטעון ובאם לא יבוא לזמן הנועד יש להתירה לעשות שידוך אחר:
ובדין עוד הנני ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין: