שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב יו"ד · סימן פט
ב"ה יום ג' כ"א אב תרצ"ב פינסק. כבוד ידידי, רב מכובדי הרב וכו' מהור"ר חנוך צבי הכהן שליט"א לעווין הגאב"ד דק"ק באנדין. ע"ד העובדא שבא לידו, איש אחד ושמו ר' ישראל מענדל קערש דופק על פתחיו אודות אשתו שרה שילדה לו בן ובת, וזה כחמשה שנים אשר חפצה לנסוע לפאריז מקום אשר אביה ואמה וקרוביה דרים שם, וקודם נסיעתה בא הזוג הנ"ל לפני בד"צ של כ"ג, על דעת גירושין, אך לא היה אז הזמן מוכשר אצל הב"ד לזה, ולאשר האשה נחפזה לדרכה מפני שלא רצתה לאבד את החברותא והצוותא שנסעו שמה, לא רצתה להמתין על הגט ונסעה עם שני ילדיה ואמרה לבעל שבבואה לפאריז תשתדל שגם הוא יוכל לבוא שמה, וכעת מספר הבעל שכתב לה בתחלה ט"ו מכתבים ולא השיבה דבר, ועפ"י עצת איש אחד הערים לכתוב לה שעלה בידו לקבץ מעות בסכום הגון ורצונו שתשלח לו כתבי דרישה למען יוכל לנסוע לפאריז, ועל מכתב זה קיבל ממנה תשובה שישלח לה מקודם המעות, והחליפו ביניהם כמה מכתבים אודות זה, ורק במכתבה האחרון כתבה שבאם אין ביכולתו לשלוח לה מעות לא יוסיף עוד לכתוב אליה כי שום מכתב לא יועיל, ומני אז והלאה כתב לה איזה מכתבים ולא השיבה דבר, וזה ג' שנים ומחצה שלא קבל ממנה שום ידיעה, וגם הבד"צ שלו כתבו כמה פעמים לרבני פאריז ולא קבלו שום תשובה, והנה הבעל אומר שיש אשה אחת יודעת אשר אשתו דרה בפאריז עם נכרי, והאשה נקראה לפני הבד"צ והעידה שזה שתי שנים כתב לה אחיה מפאריז איך שהאשה שרה הנ"ל תדור בביתו עם ערל אחד שפאניאל, ומחמת שרוצה הוא להוציאם מביתו נחוץ לפניו איזה ראיה שזה הערל אשר תדור עמו אינו בעלה כדי שעי"ז יהי' ביכולתו להוציאם בתוקף השלטון, ולכן ביקש מאחותו שתשתדל בפה אצל בעלה של האשה שרה הנ"ל שיכתוב לשם שהוא בעלה, אך היא יגעה למצוא את בעלה ולא מצאה אותו כי לא היה אז פה ואח"כ נסעה האשה הנ"ל לאחיה בפאריז ואז כבר לא היו דרים האשה שרה עם הערל בבית אחיה כי הצליח לגרשם מביתו, וסיפר לה אחיה שבעת שהיו דרים בביתו היו דרים באותו חדר מלבד האשה שרה והערל גם אביה ואמה ה ילדים והאשה שרה עם הערל דרו שם בתור איש ואשה יותר מששה חדשים, וגם הגישו קובלנא על אחיה בעש"ג על אשר אינו מניתם לדור בביתו וטענו כי הם איש ואשה, ומני אז והלאה לא נודעו עקבותיה, זהו גופא דעובדא:
והנה טעמי ההיתר שכתב כ"ג ובד"צ שלו צריכים ביאור, דטעם הראשון שהחליטו להיתר משום מורדת, יש לפקפק לכאורה חדא דהא עדים ליכא ע"ז שבפשיעתה נסעה ממנו, ואם כי זה ידעינן שנפרדו מתוך קטטות דהא קודם הנסיעה באו לפניכם לשם גירושין, אבל אכתי לא נחברר בשל מי היה סבת הפירוד ויש לחוש שמא הבעל העביר לפניה הדרך והציק לה עד שמוכרחת היתה לנסוע, וגם אח"כ לא נדע אם ביקשה שתשוב אליו והיא מיאנה, הן אמנם שהבעל טוען שהוא כתב אליה והיא השיבה שלשוא ישחית דבריו, אבל אכתי וכי מפי הבעל אנו חיים, ועפ"י עדים לא נתברר בשלמי היתה הרעה והפירוד הזה, ועוד דהא לא נעשה לה הדין והסדר הראוי להעשות מורדת, היינו הכרזת ד' שבתות פלונית מרדה בבעלה והתראת ב"ד. והא כמעט כל הפוסקים הרמב"ם ורמב"ן ורשב"א ס"ל שאין לה דין מורדת עד שיכריזו ד' שבתות, וגם להרא"ש והטור אליבא דב"י והב"ח והב"ש באה"ע סי' ע"ז ס"ק ס' וביאור הגר"א סק"ז אין לה דין מורדת בלא הכרזת ד' שבתות אלא שהרא"ש והטור ס"ל דבעינן נמי י"ב חודש, ורק הט"ז שם סק"א ס"ל דאליבא דרא"ש וטור לא בעינן במורדת הכרזת ד' שבתות רק בשיהוי יב"ח סגי, א"כ מלבד שקיי"ל שספק חדר"ג הוא לחומרא. הלא הט"ז הוא רק יחיד נגד הב"י והב"ח הגר"א וב"ש, ועוד שהב"ש והגר"א ראו דברי הט"ז שהרי בביאוריו לאה"ע הביאו כמה פעמים וכיון שראוהו והסכימו דלא כוותי' א"כ אין לצרף כלל דעת הט"ז כיון שכמה גדולי הפוסקים הבאים אחריו הסכימו דלא כוותי', ובנ"ד שלא היה לא התראה ולא הכרזת ד' שבתות אין לה דין של מורדת ואין יכולים להתיר לו חדר"ג אפי' לגרש בע"כ, ולישא אחרת גם בהכרזת ד' שבתות אין להתיר עד לאחר יב"ח וכמו שהכריע הרמ"א שם בס"ב עפ"י שיטת מוהרי"ק:
ולכאורה היה אפשר לומר דבכה"ג דנ"ד שכבר עברו כמה שנים מיום שנסעה, גם מהרי"ק מודה דרשאי לישא אחרת, דהא טעמו של מהרי"ק משום שאם נתיר במורדת, א"כ אפי' תקדיח תבשילו יאמר שהיא מורדת כי יתן עיניו באשה אחרת, וזה לא שייך כ"א כשזה רק זמן קרוב שנתפרדו וגם בעודם ביחד לא דברו אודות גט וכמ"ש בשד"ח הלכות אישות, אבל בנ"ד שכבר עברו ששה שנים מיום שעזבה בעלה, וגם מקודם באו לב"ד לדבר אודות גט לא שייך זה כיון שכבר נתפרסם לכל שעומדת למרוד, ומסתבר שזהו טעמו של רמ"א שמחלק בין תוך יב"ח לאחר יב"ח, דדוקא תוך יב"ח הוא שאוסר מוהרי"ק לישא אחרת אבל לאחר יב"ח שרי, דהיינו משום דתוך יב"ח שייך שפיר חשש דמוהרי"ק משא"כ כשעבר יב"ח לא שייך תו חששא זאת דלא איתרמי כ"כ שיהיו נפרדים איזה שנים, ועיין בפמ"א ח"ג שכתב כעין זה, אבל שוב ראיתי דזה אינו ובודאי בכה"ג דנ"ד שייך נמי חששא דמהרי"ק, ואולי עיקר חשש דמהרי"ק הוא בכה"ג אם האמת כדבריה היינו דהיא תקדיח תבשילו והוא יגרשנה מביתו ואח"כ יביא עדים שלא היתה בביתו יב"ח ויקח אשה אחרת, כי באמת צריך להבין דברי המוהרי"ק במה שכתב דאם נתיר לו במורדת ליקח אחרת, יקח אחרת אף בהקדיח תבשילו, אם כוונתו שלא ישאל לב"ד כלל ויקח אחרת שלא בהתרת ב"ד כי יאמר שהיא מורדת, א"כ מאי מהני גם אם יתרו לו ב"ד שלפי דברי הב"ש לא שייך תו חששא דמוהרי"ק, הא אכתי החשש במקומו עומד דהוא יקח אחרת ויאמר שהיא מורדת וגם התרו בה ב"ד כיון דחיישינן למשקר, א"ו שאין זה חשש כלל שיקח אחרת בלא התרת ב"ד, וא"כ כיון שבלא התרת ב"ד לא ישא, וב"ד ודאי לא יתירו לו בלא העדאת עדים וליכא למיחש דתקדיח תבשילו ויקח אחרת, דב"ד לא יתירו לו כל זמן שלא יעידו עדים שהיא מורדת, אלא ודאי החשש הוא בכה"ג שהיא תקדיח תבשילו ויציק לה עד שתברח ממנו למקום רחוק והוא יביא עדים שברחה ממנו ואז יתירו לו ב"ד לישא אחרת, לזאת תיקן מהרי"ק ז"ל שכל זמן שלא יתרו לה ב"ד וישמעו מה בפיה אין רשאים להתירה, אף שבדיני ממונות היינו לגבות חוב יכולים לקבל עדות שלא בפניו היכי שהוא במקום רחוק, אבל גבי מורדת אין לב"ד להתיר לישא אחרת אף בקבלת עדים כל זמן שלא יתרו בה, ומ"ש כ"ג דההתראה לא צריכה אלא להפסיד כתובתה אבל לצורך היתר לישא אחרת א"צ זה, נדחה נמי במה שכתבתי דאפי' לישא אחרת שפיר יש לחוש לחששא דמוהרי"ק וכמ"ש, ואמנה כן שכדברי כ"ג כתב כן עבוה"ג הובא בפ"ת סי' א' סקכ"א ובברכי יוסף סי' ח' וגם בב"ש בדיני מורדת מביא ההתראות רק לענין כתובה, וגם בעוברת על דת מה שצריכה התראה הוא דוקא לענין הכתובה אבל יכול לגרשה בע"כ אפי' בלא התראה וכמ"ש התה"ד סי' רמ"ב ומהר"ם פאדוה סי' מ"ג וט"ז סי' קט"ו סק"ט, אכן לעומת זה כבר כתב השו"מ ח"א סי' קי"ד ועוד כמה מגדולי אחרונים להיפוך ולמדו זה מק"ו. אם לממון הקל לא הוציאו אלא בהכרזה, למשפטי מורדת לכ"ש שאין מתירין חדר"ג שהוא איסור חמור, וכל איסור חמור מממון כמבואר בספ"ק דב"מ היכי פשיט מר איסורא מממונא, ואף שהתוס' שם כתבו דממון חמור דאין הולכין בממון אחר הרוב. היינו רק משום מעלת חזקת ממון, אבל בלא זה איסור חמור, וא"כ במורדת הבעל מוחזק והאשה באה להוציא מיד הבעל כתובתה ואפ"ה אינה מפסדת בלא התראה אע"ג דליכא גבה מעלת חזקת ממון, וא"כ שפיר אמרי' דכ"ש להתיר האיסור, וכ"ש דלטעם המהרי"ק דשמא תקדיח תבשילו יש לחוש להתיר לישא אחרת בלא התראה וכמ"ש, ועכ"פ לפי המתבאר, מידי ספק פלוגתא דרבוותי לא נפקא ולא ברירא מלתא אם אפשר להחשיבה למורדת ולהתיר לישא אחרת בלא הכרזה והתראה:
מיהו מפני שלא זה הוא דרך התורה לחוש לתקנת האשה במקום שלדברי הבעל גופא וגם לראות עיני כ"ג וב"ד שלו פשעה נגדו כנראה מדבריכם שמסכימים אתם לדברי הבעל, ולא לחוש על האיש חף מפשע שיהא מעוגן כל ימיו ולא ניחא למהרי"ק עצמו לומר בשמו חומרא כזאת, נ"ל ליישב דבריו עפמ"ש הח"מ וב"ש דגם לדעה השניה שהביא הרמ"א שם שהוא המהרי"ק שאין מתירין במורדת לישא אחרת מ"מ מתירין לגרשה בע"כ ונותן לה הכתובה, ולפ"ז י"ל שבזה יפלוג מהרי"ק עם הדעה ראשונה שברמ"א, הדעה ראשונה סוברת כמ"ש המרדכי בכתובות וז"ל וראב"ן כתב דאע"פ שהלכה כרבותנו שצריך להשהותה יב"ת אגיטא בדורות הללו שאין אדם נושא ב' נשים לא משהי' לה ואם בשביל אחרות שתוסרנה קנסינן להתיר לישא אחרת והיא תשב ותתעגן עכ"ל. וכמפורש בלשון השו"ע דפוס ישן ואם אינו רוצה לגרשה מתירין לו לישא אחרת, וע"ז חולק מהרי"ק שאין להתיר נשואי אחרת בלא גט כיון שאפשר שיגרשנה בע"כ ולא תשב ותתעגן, ודוקא בכה"ג היכי שיש תקנה לגרש בע"כ שלא יתעגן הבעל והוא דחש מהרי"ק להתיר לישא אחרת משום חשש דתקדיח תבשילו אבל חלילה לו להחמיר גם היכי דאי"א לגרש בע"כ ושיהא הבעל מתעגן כל ימיו, ולפ"ז בנ"ד דלגרש בע"כ אי"א גם מפני חוק המלוכה וגם מפני שלא נודע מקום שבתה נראה ברור דרשאי לישא אחרת אפי' למהרי"ק: וגם החשש הראשון שחששתי מחסרון בירור ושמא הבעל העביר עליה הדרך בפשיעתו נתפרדו, נ"ל פשוט דא"צ שיהא לב"ד בירור גמור אלא כל שהבעל טוען ברי שבפשיעתה הוא, וגם איכא רגלים לדבר ע"ז, וגם לפי ראות הבד"צ כדבריו כן הוא אז יש להתיר אע"פ שאין בזה בירור עדים ומשום דכל אדם נאמן על עצמו במלתא דאיסורא, ומן הדין היה אפשר להאמין לבעל עצמו, רק מפני שנוגע הוא ובכדי שלא יפרצו בדבר צריך שיהא רגלים לדבר, וכן נראה להדיא מדיוק לשון הב"ש וז"ל שאם הדבר יצא לפני ב"ד או טובי העיר לא חיישינן, הרי שלא זכר בירור עדים, וגם טובי העיר מאי שייכי במקום בירור עדים, אלא משמע דכל שטוען לפני ב"ד ושיש רגל"ד הגם דליכא בירור בעדים ומוכת עוד יותר מלשון הב"ש אח"כ וז"ל דכשנעשה לפני ב"ד והם יסכימו שעוותו עליו לא יביא הדבר כ"כ לידי קלות ראש עכ"ל, ואי בבירור עדים כלום תלוי בהסכמתם של ב"ד. אמ"כ דבירור בעדים א"צ כלל רק אם לטענת הבעל ולראות עיני הב"ד שהיא הפושעת סגי להתיר לישא אחרת, ולפ"ז בנ"ד הרי איכא טענת הבעל והסכמת הב"ד ובהצטרף גם עדות האשה, ודאי דחשיבה למורדת, ואפי' בעד אחד שמתה אשתו קי"ל דמתירין לו עי"ז ודלא כהב"ש בסי' ט"ו שהחמיר בזה, וכ"ש הכא דעדיף טפי, דהתם הבעל עצמו אינו יודע מאומה וסומך עצמו רק על העד, משא"כ הכא שטוען ברי שמרדה, ועוד דבעדות שמתה אשתו יש לה חזקת חיים לכן לא רצה הב"ש לסמוך על עדותו נגד חזקה, משא"כ הכא לא שייך זה, וגם אין לומר דיש לאשה חזקת כשרות, דלבד דגם לבעל יש חזקת כשרות, בלא"ה לא שייך זה, דאטו מורדת שאינה חפיצה בבעלה יוצאה מחזקת כשרות. ואמו של ר"ח מסורא מרדה בבעלה, וכן כלתי' דרב זביד, ועוד אפי' אם נניח שהנסיעה שלה מתתלה היתה שלא בפשיעתה, ואולי גם הסכים הבעל לדבריה מפני שסמך על הבטחותיה, אבל אכתי למה תסתיר עצמה מבעלה זה זמן רב ולא תודיע איה מקום שבתה, והלא העולם פתוח ושערי הפאסטין לא ננעלים ולמה לא תודיע במכתב איפה נמצאת וכי רצונה להתקרב אליו, ובע"כ שרק מזדון לבה תעשה זאת ויש לה דין מורדת בודאי ונדונית ע"ש סופה, ואם ירצה החולק לחלוק ולומר דגם על השתא אי"א לדונה למורדת ודאי דשמא אירע לה איזה אונס שלא יכלה להודיע, גם ע"ז אשיב כלום איזה אונס יוכל להיות שיעכב הידיעה, אינו אלא אונס מיתה או שביה, ובאמת בזה"ז ניתן רשות גם לאיסורי המלך לבוא בכתובים עם בני משפחתם, וא"כ גם כשנשבית יכולה להודיע ע"י פאצט, ובלא"ה הא ידוע שיטת הב"ח דבנשבית מתיר לבעל לישא אחרת, וממ"נ שרי, שמא מתה ושמא מורדת, וראיתי לאחד מן האחרונים שהתיר בכה"ג והביא ראיה ממ"ש בנוב"ת סי' קמ"ז בעובדא להתיר כעין זה שמא מתה ושמא נשתטית, והאריך לפלפל והביא דברי הש"ג שמחמיר בס"ס באתחזק איסורא, וה"נ אתחזק איסורא דתדר"ג, אבל במחכ"ת כל דבריו ללא צורך, דהכא לאו מטעם ס"ס שרינן אלא מטעם ממ"נ, דאם מתה ודאי שרי ואם תחיה הרי היא מורדת ודאי וכמ"ש, ומורדת ודאית כבר התירו הפוסקים:
והעיקר נ"ל טעם להתיר עפמ"ש בספרי במהדו"ק סי' ס"ב וגם במהדורא זו בכ"מ, דמה שנחלקו הראשונים אם גזירת רגמ"ה נוהג גם במקום מצוה, היינו לענין אם נצרך ק' רבנים להתיר, דמ"ד דלא גזר סבר דמעולם לא גזר ולא חלה התקנה מעיקרא על מקום מצוה וממילא שא"צ להיתר ק' רבנים, כיון דמעולם לא אסר בכה"ג כלום צורך בהיתר, ומ"ד דגזר, סובר דמתחלה גזר אפי' במקום מצוה וחלה התקנה, אבל אכתי אפי' במקום שחלה התקנה מהני היתר ק' רבנים, דהכי היה עיקר התקנה דלכשימצאו רבנים טעם מבורר יוכלו להתירו וכמ"ש בסוף תשובת מהר"ם מרוטענבורג שהעתיק התקנות של חדר"ג בזה"ל דאין לישא שתי נשים כ"א ע"י היתר ק"ר כשיראו טעם מבורר להתיר ע"ש שהארכתי בזה, והבאתי ראיה ברורה דאיך ס"ד שגזרת רגמ"ה יהא תל אפי' במקום מצוה ובאופן שגם היתר דק"ר לא יועיל, ולא תהא גדולה איסור דשתי נשים מאיסור דאורייתא דשחרור עבד, ואפ"ה מצינו דאפי' במצוה דרבנן אין עומד איסור זה וכעובדא דר"א גיטין דל"ת שלא מצא עשרה ושחרר עבדי וכ"פ הרמב"ם פ"ט מהלכות עבדים דמשום מצוה שני ואפי' מצוה דדבריהם, הן אמנם רבים הוכיחו מש"כ דברכות דמ"ז דמשום מצוה לא שרינן באמת לשחרר, דהש"ס משני שם מצוה שאני ופריך הא מצוה הבאה במכירה הוא ומשני מצוה דרבים שאני ומוכת להדיא דדוקא משום מצוה דרבים שרי לשחרר ולא משום מצוה דיחיד, אבל אי ניחא כן יהיו סוגיות הש"ס גופי' חלוקות. דהא בגיטין שם סגי לי' בתירוץ דמצוה שאני ולא הוצרך למצוה דרבים, וכבר תמהו רבים על השינוי שבין הסוגיות. וזכיתי בחסד ה' ליישב בדרך אמת עפמ"ש הרשב"א בגיטין דדין זה אי משום מצוה שרי לשחרר הלוי בטעם המ"ע דלעולם תעבודו, דאי נימא דהטעם הוא משום איסור דלא תחנם אז משום מצוה גרידא נמי שרי דאין זה חנינה לעבד כיון שעושה לצורך מצוה, משא"כ אי נימא דהטעם כפשוטו אז משום מצוה נמי אסור דהוי מצוה הבאה בעבירה, ורק משום מצוה דרבים הפקיעו השיעבוד, וע"ש שכתב דבש"ס גופי' ספוקי מספקא בטעם מצוה זאת ובסברא זו פליגי המקשה והתרצן בברכות שם דלמאי דמתרץ שם מתחלה מצוה שאני מפרש הטעם דלעולם תעבודו משום לא תחנם ולכן משום מצוה מותר, והמקשה שס"ד לאסור משום מצוה סובר דאין הטעם משום לא תחנם אלא כפשוטו כו' ע"ש. ולפ"ז י"ל דמה דמשני החם בתר הכי מצוה דרבים שאני היינו לסברת מקשה דהטעם הוא כפשוטו ואפ"ה משום מצוה דרבים שרי גם לטעם זה משא"כ סוגיא דגיטין דחזינן התם דרבינא התיר לשחרר אפי' בהך אמתא דהוי מצי להשיאה לעבדו דהוי מינטר לה נמי וליכא גם אפרושי מאיסורא ואפ"ה התיר משום נטירותא יתירתא דישראל מנטר לה טפי, ואביי דאוסר היינו משום דמצי להשיאה לעבדו וליכא גם אפרושי מאיסורא, הא בחציה שפחה דלא מצי להשיאה לעבדו שרי גם לאביי משום אפרושי מאיסורא, הרי חזינן להדיא דסוגיא דגיטין פשיטא לה דמשום אפרושי מאיסורא שרי לשחרר, וזה פשוט דמשום מצוה יש להתיר טפי ממשום אפרושי מאיסורא, וראיה לזה דהא המפרשים הקשו דלמה פריך על אביי מההיא אמתא דחציה שפחה וכו' ואר"נ מנהג הפקר נהגו בה, ממימרא דר"נ ולא פריך עליו מהא דר"א ששחרר עבדו להשלימו לעשרה, וכתבו משום דע"ז הו"מ לתרץ מצוה עדיף שבעצמו מקיים, מאפרושי מאיסורא, דהוא להציל אחרים מאיסורא, וכיון דסוגיא דהתם פשיטא לה דמשום אפרושי מאיסורא שרי כ"ש משום מצוה דשרי, ולפ"ז צ"ל דסוגיא דגיטין סובר דהטעם הוי משום לא תחנם ולכן שרי אפי' במקום מצוה גרידא ומשו"ה לא פריך תו הא מצוה בעבירה הוא כיון דחזינן דסוגיא זו פשיטא לה שהטעם הוא משום לא תחנם ולטעם זה ודאי שאפי' משום מצוה גרידא נמי שרי, משא"כ בברכות דהמקשה שם סובר דשמא הוי הטעם כפשוטו משו"ה פריך שפיר מצוה בעבירה הוא, והתרצן דמשני מצוה דרבים שאני לסברת המקשה הוא דמשני הכי:
ומכאן תשובה למ"ש האחרונים דאפי' למ"ד דגם במקום מצוה גזר היינו דוקא בביטול פ"ו בשהה י' שנים ולא ילדה אבל במורדת שאין לו אשה כלל ונכשל בעבירה לא גזר, והא למ"ש משום מצוה עדיף מלאפרושי מאיסור ויש לחלק ואכ"מ, ובזה י"ל מה שתמה המג"א או"ח סי' צ' והטו"א בחגיגה על הר"ן שכתב לטעם דלא תחנם וא"כ מאי פריך בברכות הא מצוה בעבירה הוא דלטעם זה שרי שפיר במקום מצוה כיון דעושה לצורך מצוה ולא משום הנאת העבד. ולמ"ש ניחא דהמקשה שהק' כן סובר באמת דהטעם הוא כפשוטו וכמ"ש הרשב"א, אבל איה"נ למה דקי"ל כטעם דלא תחנם איה"נ דשרי אפי' במקום מצוה גרידא, וניחא בזה נמי דברי הרמב"ם שהביא סתמא דש"ס דגיטין דמשום מצוה שרי ואפי' משום מצוה דדבריהם ולא הביא הך דמצוה דרבים, ולמ"ש א"ש דמ"ש בברכות דבעי' מצוה דרבים היינו משום דלא משני התם כן אלא לסברת המקשה דטעם מ"ע זו הוא כפשוטה ולא משום לא תחנם, לזה משני דמשום מצוה דרבים שרינן אפי' אם המ"ע הוא כפשוטו, עשא"כ לדינא קי"ל כסוגיא דגיטין דפשיטא להו לאמוראי דהתם דהטעם הוא משום לא תחנם וכמו שהוכחתי ומשו"ה אפי' במקום מצוה גרידא נמי שרי, ולא שבקינן פשיטותא דסוגיא דגיטין שעבדו בה עובדא ומעשה רב. משום ספיקא דסוגיא דברכות. ובחבורי לגיטין הארכתי בזה ואכ"מ, וכיון שבארנו דרשאי לשחרר אפי' לצורך מצוה דדבריהם, איך אפשר דלא יהא רשאי לעבור על חדר"ג לצורך מצוה דאורייתא. ואפי' בנ"ד דכבר קיים פ"ו אפ"ה איכא מצוה דשבת דמצוה רבה היא. וגם אפרושי מאיסורא להציל מהרהורי עבירה, אע"כ דמ"ד דגם במקום מצוה אינו רשאי לעבור חדר"ג היינו מעצמו אבל ע"י הסכמת ק' רבנים שרי וכמ"ש, ובשגם בנ"ד שהלכה עם הבנים ולקחה גם הבנים עמה שבודאי גם הם לא ישובו עוד אל אביהם. א"כ יכול הבעל לטעון בעינא חוטרא לידי ומרא לקבורה, וראיתי לאחד מן האחרונים שצידד להתיר משום טענה זו לחוד, ובאמת מלתא דמסתבר הוא. דהא באשה שבאה מחמת טענה זאת כופין אותו להוציא אע"ג דלאפוקי איתתא מיני' דבעל חמיר טובא, א"כ מכ"ש שאם בא הבעל בטענה זו, לענין תקנת רגמ"ה דמהני דטענת מרא לקבורה שייך באיש יותר מבאשה דקבורתה על נכסי בעלה:
בהא נחתינן דבנ"ד דאיכא כל הני צדדי ההיתר, לא ספק מורדת אלא ודאי מורדת היא מפני שתסתיר עצמה ממנו זה זמן רב ויש כאן ממ"נ או מתה או מורדת גמורה, ושמא הלכה דהתראה א"צ כ"א להפסיד כתובה אבל להתירו באחרת א"צ התראה, ושמא הלכה כרוב הפוסקים דבמקום מצוה לא גזר כלל, ולמ"ש כו"ע סברי כן, ובהצטרף עוד כמה ספיקות אשר ישנם פה ואשר לא זכרתים עוד דשמא עכשיו ליכא כלל חדר"ג דכלה כבר זמנו. ועל ס"ס זה לחוד התיר המהרשד"ם דלא שייך בזה ס"ס במקום אתחזק איסורא כיון דהוי ספק בפלוגתא ומשום החזקה לא ישתנה הדין. וכ"ש בנ"ד דאיכא ספיקי טובא וטעמים גדולים שאפשר להתיר לר' ישראל מענדל קערש לישא אחרת בהסכמת ק"ר:
אכן כל זה לא דברתי כ"א לתקן ההוא גברא, אבל בהיות שהועד על אשתו כי פרוצה היא, החוב מוטל להצילה מאיסור אשת איש. וזה אפשר ע"י זיכוי גט עבורה בשליח קבלה, דבכה"ג דזכות גמור הוא לפניה להוציאה מאיסור אשת איש זכין לה גם שלא מדעתה כמו שהארכתי בזה בתשובה בסי' קי"ג, לכן לדעתי כה יעשה, יכתוב הבעל גט ויזכה לה ע"י שליח קבלה והאשה תתגרש בו מיד בקבלת השליח, ואם כה יעשה אין צורך שוב להסכמת ק' רבנים כיון שכבר גירש את אשתו אין נושא תו ב' נשים, ובלא"ה כבר כתב הרשב"א בתשובה סי' תקנ"ז על ראובן שראה דברים מראים באשתו שזינתה והשיב כל כה"ג ח"ו שיחקן הרב שלא יגרשנה ע"ש:
ובאין עוד להאריך הנני ידידו עוז מוקיר רום ערכו מברכו, אותו ואת הבד"צ שלו בכל טוב סלה כברכת אהרן וואלקין: