שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב יו"ד · סימן עה
ב"ה יום ג' ה' אדר תרצ"ז פינסק. כבור הרב וכו' מהור"ר שלמה יעקב שליט"א בק"ק וולאדימירעץ. ע"ד שאלתו באחד שהיה לו פרה מעוברת שלא בכרה ושכח למוכרה לנכרי עד שילדה זכר והלך בעל הבכור וקנה עוד עגל קטן נקיבה ונתן שני העגלים הללו הבכור הזכר והעגל הנקבה לנכרי שיגדל אותם עד שיוגדלו והתנה עם הנכרי בתנאי מפורש דלאחר שיוגדלו יהא שייך הנקבה להנכרי בעד טפולו וטרחתו והזכר יוחזר לבעלים ואחר עבור זמן מה נודע לבעליו כי השומר הנכרי סירס את הבכור והסירוס נעשה כפי שנוהגין עתה באופן מודרניי שאין חותכין ביציו רק ממעכין וקושרין הכיס עד שנתייבשו הביצים והכיס עד שאין ניכרין שוב אבל באמת נמצאים המה רק שנתייבשו עד שאין ניכרין, ועתה כאשר הוחזר הבכור לבעליו נסתפק כ"ת אם אפשר להתירו מכבלי קדושת בכור ע"י מום הסירוס שנעשה. ובשלשה דברים נסתפק, א) אם סירוס הנ"ל הוי מום מדינא בהיות שהטור יו"ד סי' ש"ט כשחשב לכל מומי בכור לא חשב סירוס מכלל דאין זה מום. ב) את"ל דהוי מום אם יש להתיר במום זה גם בזמן הזה שאין מומחים בהיות שהרמב"ם פוסק דעתה שאין לנו מומחים אין להתיר רק מום גדול שהוא כעין הג' מומין השנוים במשנה דבכורות דל"ו דהיינו נסמית עינו ונקטעה ידו ונשברה רגלו וכ"פ המחבר ביו"ד שם. ג) אף אי נימא דמדינא מותר אם אינו אסור משום קנס זהו תכן שאלתו:
ובתשובה ע"ז הנה על ספק הא' אם סירוס הוי מום, אם הסירוס היה בגיד אז אפי' אם בגופו של גיד לא נעשה שום פעולה מוחשיית לא מיעוך וכתות ולא ניתוק וכרות באופן שמבחוץ אין ניכר עליו שום שנוי וקלקול השחתה כל דהו, רק שהסירוס בא ע"י שתיית כוס עקרין וכיו"ב סגולות טבעית, נ"ל פשוט דאפ"ה הוי מום, דהא זה ודאי דעצם הסירוס אין מום גדול מזה שעי"ז נאבד תכלית בריאתו לקיים זרע, ורק העיקר מה שיש לדון ולהסתפק בזה הוא מפני שבמומי בכור בעינן כעין הפרט דומיא דפסח ועור שהן מומין שבגלוי ומום שבסתר לא מהני כמ"ש בבכורות דל"ז, ולמ"ש התוס' בב"ק דצ"ח בד"ה מתיב דאין הכוונה שהקלקול יהא גלוי וניכר אלא רק שהאבר שנעשה בו הקלקול יהיה בגלוי, ולכן ביציאת עבד לחירות אע"ג דבעינן נמי מום שבגלוי דוקא דומיא דשן ועין כמ"ש בקדושין דכ"ד אפ"ה אם חירשו יוצא לחירות כיון דהאבר הוא בגלוי אע"פ שהקלקול בפנים, ועיין בשמ"ק לב"ק שם דבמומי קדשים הוי נמי הדין כן דרק האבר יהיה בגלוי אע"פ שהקלקול בפנים, ולפ"ז אם קלקול דסירוס נעשה בגיד שהוא אבר גלוי אע"פ שהקלקול אין ניכר בחוץ ודאי דהוי מום. דלא גרע קלקול דסירוס מקלקול דחירשו שהוא רק קלקול בחוש אחד, כ"ש קלקול דסירוס שהוא קלקול כלליי שמשתית כל תכלית בריאתו ודאי דהוי מום וזה ברור. מיהו נ"ל דדין זה לאו אליבא דכו"ע ורש"י חולק ע"ז, דכן נ"ל לדייק מלשונו בבכורות דל"ז דעל מ"ש בש"ס דבעינן מום רע כתב רש"י בזה"ל מום רע לא איקרי אלא בגלוי שמנוולו עכ"ל, וכיון דדייק לפרש דטעם דבעינן גלוי הוי כדי שמנוולו, בע"כ דמפרש דכוונתו של מום גלוי היינו שהמום יהא גלוי וניכר לכל ולא כפי' התוס' ורק האבר יהא גלוי אע"פ שהמום אינו גלוי, דאם המום אינו גלוי אינו מתנוול, ומחירשו לא יקשה, דזה ניכר גם בגלוי כשמדברין אליו ואינו שומע, אבל סירוס הגיד אע"פ שהאבר גלוי אפ"ה אם הסירוס בא ע"י שתיית כוס עקרין ובאופן שמבחוץ אינו ניכר שום קלקול לא חשיב מום להתירו עי"ז, והרי ביארנו דסירוס בגיד מחלוקת תוס' ורש"י הוא, לתוס' הוי מום ולרש"י לא הוי מום:
והנה מן הש"ס היה אפשר להוכיח כשיטת רש"י דסירוס לא הוי מום בבכור, דבבכורות דל"ה א"ר קטינא דעל ספק בכור גם ישראל אינו נאמן להעיד דכיון שהם אוכלין אותו חשודים הם להעיד, ופריך ע"ז הש"ס אלא ספק בכור לר"מ מי מעיד עליו וכי תימא ה"נ דלית לי' תקנתא והא תנן שהיה ר' יוסי אומר כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המחנות ור"מ מחייב ע"ש, ואי איתא דסירוס הוי מום א"כ מאי מקשה מהא דר"מ מחייב הא יש לאוקמי המציאות דהומם בסירוס וע"ז אפי' כהנים לא נחשדו כמ"ש בתשובת בית שלמה ח"ג סי' כ"ד דאע"ג דכהנים חשודין על המומין ואין נאמנין עליהן, היינו דוקא שארי מומין אבל בסירוס דחמירא להו אין חשודין ונאמנין ע"ש, ומדאפ"ה מקשה הש"ס מהא דר"מ ולא מוקי בסירוס מכלל דסירוס לא הוי מום כלל, ושמא היינו טעמא דטור יו"ד בסי' ש"ט דמנה לכל מומי בכור ולא מנה סירוס בהדייהו משום דסובר נמי כרש"י דנצרך דהקלקול גופא יהא גלוי וניכר, ומום דסירוס דעצם המום אינו ניכר לא הוי מום. ואפ"ה גם לשיטת התוס' דלדידהו סירוס בגיד הוי מום שבגלוי, לא יקשה מש"ס דבכורות שהבאתי משם ראיה לשיטת רש"י די"ל דמשו"ה לא מוקי התם המציאות במום דסירוס משום דסברי דאין חילוק בין מום דסירוס לשארי מומין וכמו שאין נאמנין על שארי מומין כן אינן נאמנין גם על הסירוס וכדעת השם אריה חיו"ד סי' מ"ח ועקרי הד"ט. אבל באמת סירוס הוי מום: המתבאר מזה דאם קלקול הסירוס לא ניכר מבחוץ ורק שנשחתו אברי ההולדה בפנים, תלוי זה במחלוקת רש"י ותוס', לרש"י לא הוי מום ולתוס' הוי מום כיון דהאבר שנעשה בו המום הוא גלוי חשיב מום שבגלוי, אכן כל זה היינו דוקא כשקלקול הסירוס לא ניכר מבחוץ ורק שנשחתו אברי ההולדה ע"י שתיית כוס עקרין וכיו"ב, משא"כ אם הסירוס בא ע"י מיעוך וכתות ניתוך וכרות בגיד או גם בביצים, בכה"ג בגיד לית מאן דפליג דהוי מום לכו"ע כיון דהאבר בגלוי וגם הקלקול ניכר, אכן אם הקלקול הוא בבצים שהם טמונים בכיס ואין נראים מבחוץ, זהו בעיא דרב אחדבוי קידושין דכ"ד גבי עבד סירסו בבצים מהו, ופשיט התם שזהו פלוגתא דרבי וחכמים, ובבכור גופא לר' יהודה דסובר בבכורות דל"ט מעוך וכתות בין בגיד בין בבצים ע"ש, וכן פסק הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש פ"ז כר' יהודה דגם בבצים הוי מום ע"ש:
ואכן כל הדברים אינם נוגעים לנידון דידן דהמיעוך בבצים היה חזק כ"כ עד שנתייבשו ונתכווצו וגם הכיס נתכווץ כ"כ עד שאין ניכר כלל לא הכיס ולא הבצים, א"כ שאלה זו א"צ לפנים ופשוט דהוי מום דדל מהכא הסירוס הא אם רק ביצה אחת ניטל הוי מום, והלא טעמא דר' יהודה דמעוך וכתות אפי' בבצים הוי מום אע"ג דבכיס הם טמונים ואין זה מום שבגלוי הוי משום דמכווצן וכמ"ש בבכורות שם, ופי' רבינו גרשום שם משום דכיון דנתקלקלו סופן שיבאו לידי כוויצה, הרי שאע"ג דעדיין לא נתכווצו אלא שסיפן להתכווץ חשיב תו כמום שבגלוי ומותר לשחוט עליו גם קודם שנתכווצו, כ"ש בנ"ד שכבר נתכווצו הבצים והכיס ודאי דהוי מום וכמ"ש, ומה שהטור לא הזכיר מום זה משום דאין צורך, כיון דכבר חשב ניטל ביצה אחת דהוי מום. וכן מה שהביא הד"מ שם בשם האו"ז בעובדא דסירוס בבכור שהתירו והביאו הש"ך יו"ד סי' שי"ג אפשר לפרש דמיירי נמי בסירוס כזה שבא ע"י השחתת הגיד או הבצים ומשו"ה שתקו לי' הפוסקים והודו לי' דבכה"ג ודאי דלית מאן שחולק וכמ"ש:
וע"ד הספק הב' בזה"ז דאין מומחה אם יש לחוש למ"ש הרמב"ם דדוקא בג' מומין הללו דנסמית עינו כו' הוא דשרינן ולא במום אחר, ע"ז אשיבו דלכאורה יש להסתפק בעיקר דין דמומחה היכי שקיבלו אנשי העיר למי שאינו מומחה ומוסמך להורות ולדון אי מהני הקבלה וכמו בדיני ממונות דמה"ת בעינן מומחה ומוסמך ואפ"ה בקבלו עליהם רועי בקר וכן קרוב או פסול דמהני הקבלה כמבואר בחו"מ סי' כ"ב, ואפי' אשה דודאי לא נסמכה דאין סומכין לנשים ואפ"ה דבורה הנביאה היתה שופטת בישראל וכתבו התוס' בב"ק דט"ו דהיינו משום דקבלוה עליהם מפני כבוד שכינה, וכן דיני קנסות דנמי כתיב בהו אלקים אשר ירשיעון אלקים ואפ"ה מהני קבלה לאינו מומחה לדון דיני קנסות וכמ"ש בס' בית יהודה סי' א', וגם בחבורי חשן אהרן סי' א' הארכתי לברר בראיות דמהני ע"ז קבלה, הן אמנם דבשער המשפט שם נסתפק בדיני קנסות אם מהני קבלה, אבל עיקר ספיקו הוא מטעם דכיון דנתחייב מכח קבלתו עליו לדון שמא הוי כמרשיע את עצמו ואף שאינו מרשיע עצמו בהחלט רק רוצה לדון, מ"מ כיון שע"י עצמו נתחייב מיקרי מרשיע עצמו, אכן לדידי פשיטא דמודה בקנס לא מיקרי הודאה לפטור כ"א כשמרשיע עצמו בעצם החיוב ואשר בלי הודאתו לא היינו יודעים שיש כאן חיוב אבל בכה"ג דעצם החיוב יתברר ע"י עדים וב"ד אלא שהפטור יוכל לבוא מצד אחר מפני שהב"ד אינם סמוכים ואינם רשאים להזדקק לדין זה ולכן כשמקבל מרצונו הדיין עליו אין זה מרשיע עצמו לפטור, וכמו שהסביר התומים כעין זה בסי' פ"ח דמודה בקנס תנן ולא בתשלומין, והגע עצמך אם יש עדים שגנב ומוחזק בערטילאי שאין לו מה לשלם והוא בעצמו בא לב"ד וגילה מצפוניו שאפשר להשתלם ממנו. הזה נקרא מודה בקנס, דזה מודה בתשלומי קנס מיקרי ולא בקנס עצמו. והבאתי ראיה ע"ז מן הש"ס ב"ק דל"ה במשנה היו שנים רודפין אחר שור כו' זה אומר שורך הזיק וז"א שורך הזיק כו' היו שנים של איש אחד זה אומר גדול הזיק וז"א קטן הזיק כו', וכתב השמ"ק וז"ל ולא זו בלבד אלא אפי' היו שנים רודפין אחר א' והוזק הנרדף שיש כאן מזיק ודאי כגון שנודע ודאי שע"י אחד מהם הוזק שאילו הודה אין כאן מודה בקנס אלא שלא נודע ע"י מי משניהם והוא תובע לזה ודוחהו אצל זה שניהן פטורין ע"ש, וכן מיד בבבא השניה בששני השוורים של אחד מהם ואינו יודע אם הגדול או הקטן הזיק כתב נמי בשמ"ק כיון שיש מזיק ודאי בשווריו של זה שאילו הודה אין כאן מודה בקנס ע"ש, ולכאורה צריך טעם מ"ש בשני בבות הללו שאילו הודה אין כאן מודה בקנס ואמאי לא הוי מודה בקנס, ואפי' בבבא השניה שידוע ודאי שיש מזיק בשוורין נמי קשה דהא תינח אם היה דינם לשלם מן העלייה אז הוי שפיר אמרינן כיון דיש ודאי מזיק הרי מחויב בעה"ב לשלם עכ"פ, אבל הא בתם מיירי שאינו משלם אלא מגופו וא"כ אפי' כשזה ידוע שיש מזיק ודאי בשווריו אפ"ה כיון דלא נודע מי הוא המזיק אי"א לגבות מספק מגופו של אחד מהן וכשהמזיק הודה מעצמו איזה שור היה המזיק למה לא נחשב כמודה בקנס. אע"כ כמ"ש דמודה בקנס לא מיקרי כ"א כשמודה בעצם החיוב, אבל התם שהחיוב נודע לנו גם בלא הודאתו דהא ידוע לכל שאחד משווריו הזיק אלא שהפטור יוכל לבוא מצד, אחר מפני שאי"א לבוא לידי תשלומין כל זמן שלא נודע בבירור איזה שור הזיק ולכן כשמודה מעצמו ששור זה הזיק אין זה הודאה לפטור, וא"כ ה"נ בקיבל עליו אינו מומחה שעצם החיוב יתברר ע"י ב"ד ועדים אף שיוכל להיות בזה הפטור אם לא יקבל עליו הדיין הזה אפ"ה כשמקבל לא מיקרי מרשיע עצמו, ושם הארכתי לברר בראיות דגם בקנס מהני קבלה, ועיין עוד בתשובת רלב"ח מאגרת הסמיכה שהביא בשם ר"י בי רב שרשות לב"ד שאינן סמוכין להלקות למי שבא מעצמו ומקבל עליו הב"ד ע"ש. ואחרי כל אלה יש לכאורה לדון ק"ו השתא דיני קנסות דפירשה התורה ב"ד מומחין וסמוכין ואפ"ה מהני קבלה גם לאינו סמוך, כ"ש בהתרת בכור דמועיל בהו קבלה אפי' לאינו סמוך, ולפ"ז השתא לדידן שהצבור מקבלים עליהם רב קבוע להורות ולדון למה לא יועיל קבלה זאת גם להתיר בכורות, אלא דאפשר לחלק דבשלמא דיני קנסות שעניני ממון הוא ואדם יכול לחייב עצמו בדבר שאינו חייב ודינו כמו פשרה המבואר בחו"מ סי' י"ב דאם קנו מידם שיקיימו כפי הפשר אינו יכול לחזור, וכמו כן גבי קנס הדין כן שיכול לחייב א"ע שיתן קנס עפ"י דיין שאיננו מוסמך אף שבאמת אינו חייב מן הדין, משא"כ בהתרת בכור דענין איסור הוא וצריך זהירות יתירה כדאשכחן בש"ס ברב שנשתהה י"ב חדש אצל הרועים כדי להתבונן יפה במומי הבהמות כמבואר בסנהדרין ד"ה ולכן החמירו רז"ל שלא יקרא מומחה עד שיטול רשות מהנשיא או מב"ד סמוכין שבא"י, א"כ מה שייך קבלה ע"ז דאטו ברשותו הוא לבחור דיין בזה לרצונו, ובדבר איסור אין רשות ביד האדם לוותר ולסמוך על אינו סמוך, אכן אפי' נימא כן אכתי אין מקום לספיקו של כת"ר, דהא זה ודאי דרמב"ם גופא שאמר בהנהו תלתא מומין דנסמית עינו כו' לאו דוקא הוא דהרי כתב כגון שנסמית עינו כו' ומכלל דגם הוא מודה דיש עוד מומין חוץ מאלו הג' שרשות לשחוט, ואם כי הטור מנה עוד כמה מומין ששוחטין עליהן בזמן הזה אשר הרמב"ם לא מנה אותם, אכן הרמ"א הלא כתב שאפשר לסמוך על דעת הטור ובשגם שי"ל דגם הרמב"ם מודה במום גלוי כמו בנ"ד דהכיס והבצים נתכווצו ונתייבשו דהוי מום גלוי, ולכן פשוט שאפשר לסמוך ע"ז גם בזה"ז בלי חשש ופקפוק:
ועל הספק הג' אם יש לאסור בנ"ד כדין נכרי המטיל מום בכוונה, הנה מקור הדין הוא ממשנה דבכורות דל"ה מעשה בקסדור שראה זכר זקן ואמר מהטעם דבזיוני לא שייך כ"א במת וחיוב הקבורה הוא על אחרים, בזה שייך לומר שמחויבים לקברו כדי שלא לביישו, אבל בזמן שהאדם חי עדיין, ואם ניחא לי' לעצמו בבזיוני דידי' שיהא אבר ממנו מוטל באשפה, כלום חיוב ואזהרה שייך בכאן, ואפי' אי נימא כמ"ש הרמב"ן דטעם דבזיוני היינו לאו בזיונא דידי' אלא בזיוני דכל ישראל החיים שיתביישו אם רואים מתיהם מוטלים באשפה, דלטעם זה היה אפשר לומר שמוטל עליו חיוב לקבור האבר שנחתך ממנו בכדי שלא יתביישו כל העולם אם רואים רגל אדם מוטל באשפה, אבל באמת גם לסברא זאת אין לחייבו, דזה לשון רש"י בסנהדרין שם ד"ה בזיוני שרואין מת ונרקב ונבקע ע"ש. ומלשון זה יש לדייק דהבזיון אינו אלא כשרואין כל גופו נבקע אבל באבר אחד ליכא בזיוני, ועוד דהא מסקנת הסוגיא שם הוא משום טעם דכפרה, ולטעם זה פשוט דכל זמן שהוא חי אין נצרך לכפרה זאת וגם אם היה נצרך אין קבורת אבר אחד מועיל לכפר כיון דליכא חיבוט הקבר וכמ"ש. ומכל הלין נראה פשוט דחיוב קבורה אין בזה. ואין להביא ראיה ממ"ש בכתובות ד"כ שמוכי שחין קוברין שם זרועותיהם, וכן מההוא עובדא דיפתח, דאיתא במד"ר פ' חיי שרה שיפתח מת מנשילת אברים בכל מקום שהיה הולך היה אבר נישול ממנו והיו קוברין אותו שם. הרי להדיא שקברו גם אברים, דבזה י"ל כמ"ש השבו"י ובנוב"ת חיו"ד ס"ס ר"ט דקברו לאו משום דאיכא חיוב מצות קבורה אלא כדי להציל מן הטומאה וכדי שלא יכשלו הכהנים בהם. ונ"ל להביא ראיה דבע"כ רק משום הצלה מן הטומאה הוא ממ"ש בב"ק דפ"ה דכסיפא לי' מלתא למשקל מבשרי' למשדייה לכלבים, ואי נימא דקבורה דאבר מן החי אינו אלא משום הצלה מטומאה, אפשר לומר דהתם כיון ששדוהו מיד לכלבים עד שלא בא לידי טומאה משו"ה שרי כיון דאי אפשר תו לבוא לידי קלקול, או שי"ל דמיירי שחסר קצת מן האבר שאינו מטמא תו כמבואר במשנה פ"ב דאהלות, אבל אי נימא דחיוב קבורה יש בזה, איך רשאי לשדות לכלבים. כל זה הוא מדינא, מיהו ממנהגא נהיגי גבן לקבור לאבר הנחתך, וכן הביא בפחד יצחק אות ק' דכן עשו להזקן ר' שלמה ראוטי שחתכו רגלו מחמת מכה ונקבר, ונראה דנהגו כן על סמך העובדות שהבאתי ממס' כתובות וממעשה דיפתח שקברו לאברים ודו"ק:
והנני אביך הדו"ש אהרן וואלקין: