שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב יו"ד · סימן סד
ב"ה יום ה' אדר א' תרצ"ב פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר יהושע זאבערמאן שליט"א רב בפאקשיוויצא. זה תוכן שאלתו, קהלה אחת אשר זה כחמשים שנה לפנים לא היה בתוכה רב קבוע וממונה מטעם העיר רק בעה"ב מתושב העיר היה מורה להם הוראות וד"ת חנם אין כסף ואח"כ קבלו לרב נכד מגזע היחס אדמור"י גאליצי' שלא היה לו שום ידיעה בהוראה ורק בתור כבוד נתנו לו שם רב וקצבו לו גם הכנסות מחתונות וב"מ וכדומה, והנכד הזה השתדל הרבה להשיג רשיון הממשלה לעשות לעיר הזאת קהלה עומדת ברשות עצמה, וכה ישבו שם בשלום. הנכד היה רב הקהלה והבעה"ב הורה הוראות, במצב כזה ישבו יחדיו י"ב שנה עד שיצאה פקודת הממשלה הרוסית שכל יהודי גאליציא יעזבו גבול מדינת פוילין והוכרח גם הרב הנכד לעזוב את העיר, וגם הבעה"ב שהורה הוראות בא בימים ותש כחו עד שלא יכול עוד להיות ממלא מקום הרב דעיר בהוראות וד"ת עד שהקהלה הוכרחה לקבל להם רב חדש, ועפ"י בקשת הנכד הסכימו והחליטו שלא ליתן להרב שיקובל כ"א תואר מ"ץ. ותואר "רב" ישאר עבור הנכד גם בגלותו ונדודו. וגם הרב החדש הנבחר הסכים ע"ז, וכה ישב הרב הנבחר בתור מו"צ ת"י שנה בשופי ושלוה, עד שהנכד הרב השתדל להשיג זכות הישיבה עבור בנו וההמון רוב העיר נתפתה להנכד לקבל את בנו בתור רב רק הלומדים ופני העיר לא נתרצו, ולאות מחאה נתנו להרב שישב שם בתור מו"צ כתב רבנות, וכה ישבו ג' שנים במחלוקת, בנו של הנכד נעשה רב מצד רוב העיר ההמון והמו"צ נבחר לרב מטעם הלומדים והיח"ס, ואח"כ עזב את העיר הרב של היח"ס והלך לעיר אחרת, וחמת היח"ס לא שככה, יגעו ומצאו גם הם נכ"ד מאדמו"ר פולני שיהיה להם בתור רב וגם לקחו רב מו"צ להורות הוראות, ובמצב כזה ישבו כשנה, בנו של נכד הגאליצאני רב של רוב העיר ההמון ושתים שהן אחת היינו נכד הפולני בתור רב והמו"צ מצד היח"ס, וככלות שנה עזב הרב הגאליצאני את העיר מרצונו ואח"כ נפרצה המלחמה והרב הפולני נלקח בשבי בתור ערבון ולא נשאר בעיר רק המו"צ יחידי ונתמנה מטעם הממשלה לרב רשמיי מפני שהיה לו צענז, וגם אח"כ כששב הרב הפולני הסכים להתמנותו של אותו המו"צ שהיה אצלו בתחלה בתור מו"צ, שיהיה מעתה לרב. ואמנם זה לא כבר נפטר הנכד הגאליצאני שעזב את העיר יותר מארבעים שנה, וגם בנו שנבחר ע"י ההמון לרב וכיהן במשרתו ד' שנים נפטר ג"כ, וכעת בא בנו השני של הרב הגאליצאני ותובע חזקת אביו ואחיו ודורש שיורידו ממשמרתו לאותו הרב שנבחר רק ע"י היח"ס בהיות שהם רוב העיר ורוצה להיות גם רב רשמיי אף שע"ז אין לו חזקה בהיות שגם אביו ואחיו לא היו רבנים רשמיים, והלומדים והיח"ס טוענים שחזקת אביו נאבדה מפני שעזב את העיר זה מ' שנה וחזקת אחיו ג"כ נתבטלה בהיות שעזב העיר קודם המלחמה מרצונו, זה תוכן הטענות בנוגע לדינא: ובתשובה ע"ז, הנה בעיקר הדין אם כתר תורה יש בהם דין ירושה אף שהמג"א סי' נ"ג ס"ק ל"ג הביא בשם כ"ה ורשד"ם שבמינוי הבא מכח התורה אין בהם דין ירושה וסמכו על מאחז"ל ביומא דע"ב שכתר תורה כל הרוצה ליטול יבא ויטול, והחת"ס חאו"ח סי' י"ב החזיק בדבריהם, אכן כל האחרונים דחו דבריהם ופסקו כפשטות לשון הספרי וספרא פ' שופטים וברמב"ם פ"א מהלכות מלכים שכל המינוים שבישראל הם ירושה לבניו אחריו, ומדסתמו משמע שאפי' כתר תורה נמי, ומהא דיומא שכתר תורה כהפקר כל הרוצה ליטול וכו' אין ראיה, דהתם הוי הכוונה דכתר תורה לא דמי לכל הכתרים, כהונה ומלכות דהוי ירושה דממילא אתי וא"צ יגיעה מצד היורש דכולם ראוים להיות בני מלכים וכהנים. ואם אך אביו היה מלך או כהן יורש בנו אחריו את משמרתו, אכן כתר תורה אינו ירושה לך לבא ממילא בלא יגיעה, אלא כל מי שיגע עליה הוא ימצא את טוב טעמה ועל דרך מ"ש באבות פ"ב מי"ב והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך דהוי נמי הכוונה שאינה ירושה לקנותה ממילא בלא יגיעה, והיינו מ"ש ביומא כל הרוצה ליטול יבוא ויטול כלומר מי שלא יגע בה דלא יטלה אפי' כשאביו היה ת"ח, ומי שיגע ועמל עליה נוטלה אפי' אם אין אביו ת"ח, ונהפוך הוא דמי שאביו ת"ח קשה יותר להשיגה ונצרך ליגיעה יתירה בכדי שלא יאמרו שהתורה ירושה כדאיתא בנדרים כ"א, ורק ע"ז קאמר התם דכל הרוצה ליטול יבוא ויטול, על עצם קנין התורה דכל מי שירצה יוכל לקנותה, אבל מי שכבר יגע ומצא ואנו באים לדון מי קודם לענין מינוי, בזה ודאי דהבן קודם לירש כיון שהוא ראוי לזה, והריב"ש סי' רע"א ומבי"ט ח"ג סי' ר' פסקו שאף במינוי תורה בנו קודם, ומעשה רב בתשובת אבני נזר הביא בשם הרר"ש אלקבי"ץ בעיה"ק צפת שהיתה מלאה חכמים וסופרים בזמן הב"י והסכימו כל הקהל למנות את הרר"מ אלשיך אחר פטירת הרב וכבר עשו כתב רבנות להאלשיך שהיה או בן ששים שנה ולא הניח הרר"ש אלקבי"ץ ליתן את הכתב וחכו עד שבנו של הרב ר' אברהם שלום המנות נעשה י"ג שנה ומינוהו לאב"ד, ורשד"ם ורמ"ע גופייהו כתבו בבן שממלא מקום אבותיו דלית דין צריך בושש שהוא קודם, והלכה רווחת היא דכל השררות והמינויין יש בהם ירושה כדכתיב למען יאריך ימים וגו' הוא ובניו בקרב ישראל, ואע"ג דקרא במלוכה קאי אפ"ה מדכתיב בקרב ישראל אתא לרבות כל המינויין כדאיתא שם בספרי וכ"פ הרמב"ם שם, ועיין בחו"מ סי' קמ"ט דגם לכל דבר מצוה יש חזקה ואדם מוריש, וכיון דמשום ירושה אתינן עלה א"כ יש בה כל דין ירושה וכל הקודם לנחלה קודם לירושה זו, וגם אח בכלל זה, ובתוספתא פ"ב דשקלים מפורש דגם אח יורש, ולפ"ז בנ"ד בן של הנכד הגאליצאני שבא לירש כעת יש לו זכות הירושה מכח שניהם, אביו ואחיו ששימשו ברבנות דעיר זאת, והטענה שטוענים המנגדים שאבד זכותו מפני שאביו כבר עזב את העיר זה קרוב ליובל שנים ע"י גזירת המלכות שיצא בעת ההיא דכל אזרחי גאליציא מחויבים לעזוב את מדינת פולין, פיהם הכשילם לבטל בעצמם טענותיהם, דכיון שלא ברצון עזב את העיר ורק מאונס המלכות ממילא לא אבד חזקתו וכשנתבטל האונס חוזר שוב למשרתו וכמו בכה"ג שנתמנה מפני שאירע קרי לכה"ג המשמש, דהראשון חוזר אח"כ למינויו כדאיתא ביומא די"ב וכיון שהרב הראשון לא אבד חזקתו ממילא שוב מוריש הזכות לבנו, וגם אם בנו היה קטן בעת מעשה משמרין לו את המינוי וכמ"ש הרמב"ם שם דאם נשאר בן קטן משמרין לו המלוכה ויליף לה מיואש ע"ש:
וטענתם השניה שהיורש שבא לירש כעת אין לו ידיעה בהוראה, שטענה זאת אמנם לכאורה טענה טובה דהא זה ודאי בעי' שהבן יהא ראוי למקום אבא, ואין לומר דהא אם אינו ממלא מקום אביו כ"א ביראת חטא לבד נמי סגי אע"פ שאינו ממלא מקומו בתורה כמבואר בכתובות דק"ג גבי רבי דאמר שמעין בני חכם גמליאל בני נשיא וקאמר התם דר"ג אינו ממלא מקום אבותיו בתורה ואפ"ה מינוהו רבי לנשיא משום דביראת חטא מילא מקום אבותיו, וא"כ בנ"ד אפשר נמי דביראת חטא ממלא מקום אבותיו ושפיר יורש חזקתו, אבל באמת זה אינו דנראה פשוט דהיינו דוקא במינוי דנשיא שאין עיקר אומנתו ללמוד תורה עם בני ישראל ולהורות הוראה אלא עיקר משרתו הוא להנהיג את הדור בכל הנצרך להם וכל מילי דצבורא נחתכין על פיו, ובזה לא איכפת לן אם גם אינו גדול בתורה כ"כ ובלבד שיהא יר"ש, אבל במינוי דרבנות שכל עיקרו הוא להורות הוראות בזה ודאי שנצרך שיהא חכם בתורה כ"כ עד שיהא ראוי להוראה, דאיך אפשר למנות רב שאינו יודע להורות ולדון, וכמו שאי"א למנות רופא שאינו מומחה בחכמת הרפואה, כן אי"א למנות רב שלא ידע להורות, וראיה ע"ז מעובדא זאת דרבי גופא שצוה שמעון בני חכם, פרש"י אב"ד, חנינא בר חמא ישב בראש, פי' ראש ישיבה, גמליאל בני נשיא, הרי להדיא דמינוי כזה שעיקר אומנתו הוא ידיעת התורה כגון אב"ד ור"מ, את זה לא מינה לר"ג אע"ג שממלא מקום אבותיו היה ביראה, משום דמה יוכל להועיל היראת שמים שלו אם חסר לו ידיעת התורה כפי שיעור הנצרך לאב"ד ור"מ, ורק לנשיא מינוהו בשביל שלהיות נשיא אין שיעור לידיעתו בתורה, וכ"א ראוי להיות נשיא ובלבד שיהא יר"ש, ולפ"ז בנ"ד דקיימינן במינוי רב ודאי דטענת המנגדים הוי טענה גדולה, כיון שאין לו ידיעה בהוראה איך שייך למנותו רב, כן היה נראה לכאורה, אכן שוב חזרתי מזה דגם בטענה זאת פיהם הכשילם לבטל בעצמם טענתם, כיון דלדבריהם גופא גם לאביו לא היה לו ידיעה בהוראה, ושם רב לא ניתן לו כ"א בתור תואר הכבוד, ואין זה אלא מינוי של נשיאות, וא"כ אכתי ממלא מקום אביו הוא דהא גם אביו לא היה ראוי להוראה, ועיקר מנויו לא היה כדי להורות הוראה ולצורך זה קבלו באמת למו"צ אחר ומינויו לא היה אלא מינוי של נשיאות וכבוד ולקבל פרס ע"ז, ועובדות ומלאכות כאלו יוכל גם הבן לעשות והרי זה דומה כמינוי של נשיאות גרידא דלא בעינן ממלא מקום אבותיו בתורה וכמו בר"ג שלא מילא מקום רבי בתורה ואפ"ה מינוהו לנשיא, וכ"ש בנ"ד שגם אביו לא היה ראוי להוראה וא"כ ממלא מקומו שפיר ושפיר יש לו זכות חזקה, למלא מקום אביו ממש:
אלא דאכתי אפשר לבטל חזקתו לא מטעם שאביו עזב את העיר כיון דעזיבתו היתה באונס וכמ"ש, אבל אביו הא מסר בעצמו זכותו לבנו הראשון ונסתלק זכות אביו מכאן, אלא עיקר טענתו של היורש דהאידנא הוא בשביל אחיו שישב בעיר ד' שנים. והוא הלא עזב את העיר מרצונו בלא אונס ונסתלק גם הוא מחזקתו, אבל באמת נראה דאפי' אם היה מסתלק בפירוש לא איבד חזקתו, דבדבר שכבר זכה בעינן לשון מתנה וגם קנין אבל סילוק ומחילה אינו מועיל וכדאיתא להדיא בברייתא דכתובות דפ"ג האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו וידי מסולקות הימנה לא אמר כלום, וכ"ש בנ"ד שלא נסתלק בפירוש אלא שאנו דנין כן עפ"י אומדנא מדעזב את העיר מכלל דנסתלק מחזקתו דלא מהני זה. אלא די"ל דבנ"ד מהני גם סילוק, דהא הטעם דבדבר הבא לידו לא מהני סילוק כתב המהרי"ט בתשובה דיכול לחזור מסילוקו דאתי דיבור ומבטל דיבור, וא"כ לא שייך זה כ"א כההיא דמיירי בברייתא דכתובות שעל שדה שמוחזק ששלו היא אומר לחבירו ידי מסולקות הימנה, ושוב חוזר מסילוקו דבכה"ג אמרי' שפיר דסילוקו אינו מועיל ומצי לחזור דאתי דיבור ומבטל דיבור, אבל הכא בנ"ד הא לא חזר מסילוקו, דכבר נפטר וא"כ הוי סילוקו שנסתלק בעזיבתו את העיר סילוק גמור, ואיה"נ דאם היה חי והיה בא בעצמו להתיישב עוד הפעם בעיר שהיה מקום לדון דסילוקו לאו כלום ומצי לחזור, אבל כל זמן שלא חזר ודאי דסילוקו הוי סילוק גמור, ומה ירושה שייך בזה, ונראה עוד יותר דאפי' אם הי' בא בעצמו לחזור נמי לא היה יכול, דהא תינח אם נסתלק מדבר שיש לו זכייה גמורה אמרינן דבדבר שכבר זכה לא מהני סילוק עד שיאמר בלשון מתנה ממש, אבל רב שזכה בחזקת רבנות כלום זכייה יש לו בנכסים של בעלי הבתים, אין לו עליהם אלא שעבוד שמחויבים לזונו ולפרנסו וכיון שמתתלה לא היה לו עליהם אלא שעבוד, ומיד שנסתלק פקע שעבודו, וסברא זאת מוכחת מהא דקי"ל דאשה יכולה לומר איני נזונית ואיני עושה אפי' לאחר הנשואין, ובאבני מלואים סי' צ"ב נדחק ליישב מ"ש מבעל דלא מצי לסלק עצמו לאחר הנשואין מזכות הפירות ודוקא בכותב לה בעודה ארוסה דו"ד אין לי בפירותיך מהני כמבואר בכתובות שם, ולמ"ש ניחא דהא הטעם דלאחר הנשואין אין מועיל הסילוק הוי משום דכבר זכה בהם והדבר שלו לגמרי ואינו יוצא שוב מרשותו עד שיתנם במתנה ולא בלשון סילוק וממילא לא שייך זה כ"א בסילוק הבעל מן הפירות דמשנשאת זכה הוא בקרקע שלה לכל הפירות שיהיה כל ימי חייה ולכן אינו יכול שוב להסתלק, אבל האשה במזונותיה איזה קנין יש לה דהא בנכסי הבעל אין לה שום זכייה אלא שעבוד יש לה על נכסיו שמחויב לזונה וכיון שנסתלקה פקע שעבודה דמדבר שאינו אלא שעבוד יכול להסתלק: וארווחנא ליישב בזה מה שהרעישו הראשונים והאחרונים על התוס' כתובות דפ"ג ד"ה קנו מידו דהקשה הר"י מה יש להועיל שם קנין שהרי למי מקנה אותה והרי לכו"ע מפקר, ומכח קושיא זאת השיגו על פרש"י דמה שאמר דקנו מידו מהני קאי זה אברייתא דאומר לחבירו דו"ד אין לי כו', והתוס' סברי דבזה גם קנין לא מהני משום דלמי מקנה אותה ע"ש, והרעישו על התוס' מסוגיא דב"ב דמ"ג גבי שותפין מעידין זל"ז בשכתב לו דו"ד אין לי עליך וקנו מידו, הרי ס"ס ערוך דקנו מידו מהני אפי' בכה"ג, וחוץ לדרכנו כוונתי ליישב דברי רש"י כתי' הרא"ש, דרש"י פי' התם בכתובות דאומר לחבירו דנקיט בברייתא היינו שותף וכיון שהוא שותף עמו מוכח דלדידיה מקנה ולכן י"ל דרש"י לשיטתו דלחבירו היינו שותף ולכן לדידי' בקנו מידו מהני ומיושב דברי רש"י, משא"כ התוס' יפרשו דלא מיירי הברייתא בשותף כ"א בכותב לאינש דעלמא הכי וכפי' רבינו גרשום בכריתות שמפרש לה באינש דעלמא ע"ש, ולכן אפי' כשהקנה לו לא מוכח דלדידי' מקני ומשו"ה שפיר הקשו דמה מועיל קנו מידו, אבל בכותב לחבירו שותף גם התוס' יודו דמועיל הקנין, ולזה י"ל דלדינא לא פליגי רש"י ותוס' כ"א בפי' הברייתא, ולפ"ז א"ש בסוגיא דב"ב דמיירי בשותפין וגם התוס' מודים דמהני. ואמנם אפי' נימא שדוחק הוא לחלק בזה בין שותף לאינש דעלמא לשיטת רש"י דבאינש דעלמא נמי י"ל כגון דכותב לו ומקבל קנין מכלל דלדידי' הוא דמקני, מ"מ אכתי יש להעמיד התירוץ שלי והחילוק שחלקתי דרש"י יפרש בשותף והתוס' באינש דעלמא באופן אחר עפ"י סברא שזכרתי לעיל, דבלא"ה יש להבין דאפי' אם היה מוכח דלדידי' מקני מה מועיל כיון דלשון דו"ד אינו לשון מתנה אלא לשון סילוק והפקר, והפקר הא אינו מועיל עד שמפקיר לכל וכשמפקיר רק לאדם אחד אינו מועיל, אלא דבשותף היה מקום לומר דמהני עפמ"ש הר"ן בנדרים פ' השותפין דאי"א לומר דכל אחד מן השותפין יש לו קנין הגוף בחצר שאין בו דין חלוקה, דזה אי"א שיהיה קנין הגוף לגמרי לזה ולגמרי לזה ואם היה נעשה אז לגמרי של אחד כשמשתמש לא היה חוזר אח"כ להיות של שותף הב', רק דיש קנין להב' קנין שעבוד גם אז על הכל וכמו באחריך ולכן קונם שמפקיע מידי שעבוד כו' ע"ש, ולפ"ז בחצר שאין בו דין חלוקה היה מהני לשון דו"ד אע"ג שזהו לשון סילוק דכיון שאין לו אלא שעבוד על חבירו ממילא כשמסתלק מן השעבוד פקע אותו השעבוד, דהוא הזכות שיש לו בזה להשתמש אח"כ דלהפקיע השעבוד מהני גם סילוק וכמ"ש, וא"כ ממילא נעשה של שותף הב' לגמרי בשעה שמשתמש בו, ואפ"ה בלא קנין לא מהני, דבלא קנין לשון דו"ד לחוד:
סילוק נמי לא הוי דאמרי' שכוונתו דו"ד אין לי, פי' וכולה שלי וכפרש"י בכריתות אבל בקנו מידו שאז אי"א לפרש דכולה שלי דא"כ קנין למה ובע"כ דלשון סילוק הוא וסילוק מועיל בכה"ג שאינו אלא שעבוד, וכל זה הוא בשותף יש לפרשו לכה"פ בחצר שאין בו דין חלוקה דאין לו עליו כ"א שעבוד ולכן מהני לשון סילוק אבל באינש דעלמא פשיטא דלא מהני לשון סילוק דמה מועיל סלוקו שמטעם הפקר נמי אין מועיל כיון שאינו מפקיר לכל, ולפ"ז רש"י לשיטתו דמפרש הברייתא בשותף, שפיר יכול לפרש דאברייתא קאי, דבשותף איה"נ דמועיל סלוקו ומיירי בחצר שאין בו דין חלוקה, משא"כ התוס' יפרשו הברייתא באינש דעלמא ולכן אי"א להם לפרש דאברייתא קאי כיון דהתם אפילו קנו מידו נמי אינו מועיל, אבל לדינא בשותף גם התוס' מודים דמהני קנין ומיושב נמי קושיתם מב"ב דהתם בשותף ונוקי נמי בחצר שאין בו דין חלוקה ומהני נמי לתוס', ועיין בסמ"ע סי' ל"ז שכתב דמ"ש בב"ב בכותב לו דו"ד וקנו מידו לאו דוקא הוא, דלשון דו"ד לא מהני אפי' בקנו מידו אלא מיירי כשמפרש לו דמקנה לו לגמרי ע"ש, והוא נובע מכח קושית התוס' בכתובות שזכרנו דלשון דו"ד לא מהני אפי' בקנו מידו, ולמ"ש ז"ל דדוקא קאמר לשון דו"ד ושותף שאני דמועיל לכו"ע וכמ"ש, אלא שראיתי לגדול אחד שפסק דלא מהני מחילה בחזקת רבנות מטעם שעיקר הירושה הוא על המינוי ולא על השכירות שמקבל, שהתורה הטילה מצוה על הממנים שימנו במקומו את בנו, וכיון שאין בזה זכות ממון לא שייך מחילה, אכן אכתי הא תינח אם עדיין לא נתמנה אחר במקומו, אבל בנ"ד שכבר נתמנה אחר בשביל שהיורש עזב את עירו ולא רצה להתמנות, ודאי דאבד זכותו דהא קי"ל אין מורידין בקדש ואי"א להוריד לזה שנתמנה, וגם כי כבר זכה השני בזה וכמו שמצינו במנחות דק"ט גבי חוניו ושמעי שלא היה יכול לחזור אח"כ כשכבר מסר הכהונה לאחיו אף שמדינא היתה שלו דהלא אביו צוה שהוא יכהן תחתיו וא"כ בנ"ד שכבר נתמנה אחר אין מורידין. אמנם היינו דוקא אם זה האחר נתמנה כדת עפ"י הסכמת הרוב אבל אם רק מיעוט בחרו בו הוי מנויו כמו שאינו ולא שייך אין מורידין כיון שלא נתמנה מעיקרו:
העולה מתוך מה שכתבתי דטענת היורש הגאליצאני טענה גדולה היא ולא מיבעי אם אחיו עזב את העיר לא מרצונו אלא שמפני המחלוקת שנעשה עליו בשבתו בעיר, צר הי' לפניו המקום ולא רצה לשבת במחלוקת ודאי דלא נתבטל חזקתו דהוי כמו שעזב את העיר באונס דלא נתבטל חזקתו, ואם מחמת אונס אחר אמרי' דלא אבד חזקתו כ"ש מאונס מחלוקת דמצוה גדולה לברוח מן המחלוקת, אלא אפי' עזב את עירו מרצון גמור ונסתלק מחזקתו נמי יש לדון דלא מהני סלוקו ומחילתו כמ"ש, וממילא יוכל היורש דהאידנא לתבוע זכות אחיו המוריש, ועוד דדל חזקת ירושה מהכא ולו נניח שאין זה אלא מינוי חדש, כיון דלדבריהם רוב העיר חפצים בו יכולים למנותו לרב רק בתואר הכבוד בלבד ועל הוראות וד"ת יהיה המו"צ כמו שנהגו מתחלה, דמה הוריש הראשון להשני כל זכות שהיה לו, רק תואר הכבוד של רב והכנסות אשר קצבו לו, אכן בד"א אם זה שנתמנה לרב לא נתמנה בהסכמת הרוב אבל אם כבר נתמנה כדת פשוט שכבר זכה בו ואין מורידין אותו. ובנוגע לטענת הנכד שמבקש לעשותו גם לרב רשמיי אם כי יש הרבה להאריך בזה אבל לענ"ד שבזה טענתו לאו כלום, ודי במה שירצה לירש כל זכותו שהיה לאביו, ועל הראשונים אנו מצטערים שבחרו רבנים שאין להם ידיעה בהוראה רק מפני יחוסם וקדושתם, לא באתי חלילה להטיל בהם דופי, אבל מה ענין קדושה לרבנות שנצרך לזה ידיעה בתורה, וחידוש גדול בעיני לשמוע מקרה כזה אשר מעולם לא ראיתי ולא שמעתי מהנהגה כזאת ולכן אין בו אלא חידושו ואין לו זכות כ"א מה שהיה לאביו ואחיו אבל ליפות כחו כ"כ ולעשותו רב רשמיי אין לו זכות לדרוש, וגם בלא"ה טענת הלומדים הוי טענה כי ידוע מאז"ל דבר אחד לדור כו' וע"י שני רבנים א"א לצאת דבר טוב ומועיל, וכמו בריה שיש לה שני ראשים שאינה יכולה לחיות, כן עיר שיש לה שני רבנים אינה יכולה להתפתח במצב טוב, מה שזה בונה זה סותר. מה שזה אוסר זה מתיר, ולכן אף שהם המיעוט אפ"ה כיון דטענתם שאין רוצים שני רבנים הוי טענה גדולה שקיום העיר תלוי בזה ולזה שאומר כהלכה שומעין אפי' כשהם המיעוט כמבואר במשנה דפאה אחד אומר לבוז כו' לזה שאומר כהלכה שומעין, ומכל הלין איני מוצא שום אפשרות להסכים שיוריד ממשרת רבנות הרשמיית את הרב המו"צ וכדאי יותר שיודחה הגאליצאני אף שהרוב עמדו. בכ"ז לזה שאומר כהלכה שומעין, ובעד "זכות חזקתו, אם יש לו מעות טוב לפייסו בממון ויעזוב לגמרי את העיר, והלא יראה כ"ת שהפכתי בזכות שניהם ובכ"ז אם לעצתי תשמעון שגם דעת תורה נוטה יותר לזה לפייסו להגאליצאני בממון ואם בעצמכם לא תבואו לעמק השוה כדאי לבחור איזה שליש צדדיי שיכריע כמה צריך ליתן לו. והרב המו"צ ישאר על מקומו בתור רב יחידיי ושלום יהיה בגבולכם:
כנפש המברככם בשלום כברכת אהרן וואלקין: