שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב יו"ד · סימן נ
ב"ה יום ה' ב' כסלו תרצ"ג פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר יצחק אייזק ווייס שליט"א מו"צ בק"ק גראס ווארדיין רומיני'. מכתבו בצירוף השאלה קבלתי במועדו ואחר עד עתה מפני כי יסרני ה' והפיל אותי למשכב על ערש דוי ל"ע במחלה עזה ומסוכנה ועדיין לא שבתי לאיתני הראשון ופקודת הרופאים חזקה עלי למנוע ממני העיון והראיה בספר, אך להיותו מעורר בלוחות שניות עוד הפעם שהענין נוגע למעשה אמרתי להשיבו בקיצור נמרץ מה שנוגע למעשה:
והנה תכן השאלה הוא באשה אשר עפ"י נתוח שנעשה אצלה ניטל ונחתך האם, דהיינו המקור והרחם, ואפ"ה תראה דם בשעת וסתה, אם תטמא עוד משום נדה וצריכה ז' נקיים וטבילה, בהיות שכלל הוא בידנו וגזה"כ שכל דמים שאינו מן המקור טהור כמבואר בש"ס דנדה די"ז ותו"כ סוף פ' מצורע מקרא דכי תהיה זבה יכול מאחד מכל אבריה ת"ל והיא גלתה את מקור דמיה אין דם מטמא אלא הבא מן המקור, וכת"ר הוכיח מעובדא דמקור שנעקר המובא ברא"ש בנדה פ' המפלת דהר"ש לא התיר כ"א בדמים שבאים מן החתיכות כו' ותלינן שאין זה דם נדה אבל משום זה שנעקר המקור לא התיר, זהו תכן דברי כ"ח. אבל ידע ידידי כי נהפוך הוא ומעובדא זאת מוכח דבניטל המקור לגמרי כ"ש דיש להתיר דלא מיבעי לפירוש הפלתי ומעיל צדקה ותשובת הפנ"י שפי' דעובדא דר"ש אשה שנעקר מקור שלה וכמין חתיכת בשר היה נופל לה בבית החיצון דהיינו עובדא דפארפאהל השכיחה מאוד בנשים החלושות שהיה להאשה חולי השבירה, לא שבירה שנקרע הפריסה אלא חולשה שעי"ז נשתרבב המקור למטה, והיינו חתיכות בשר ר"ל המקור נמשך למטה דמן הרגיל התמידי הוא שהרחם עומד למעלה מפרוזדור והוא מתקבץ ומתכווץ למעלה כמו המסס וביה"כ וכאשר נחלשה האם נפשטו הקמטים עד שהרחם בראשו כמו מעי נופל למטה סמוך למקום השתן ויש בו פה כמו מקום צאת הדמים והוא פה הרחם ומשם הדם יוצא והוא מהרחם באמת אלא שלא במקומו כי הרחם והחתיכה שבו הדמים למעלה מהפרוזדור, ובזו האשה קצת מהרחם נופל למטה לתוך הפרוזדור וקוראים אותו פארפאל כי קצת מהרחם נופל למטה ומשם הדמים יוצאין וזה היה עובדא דר"ש לדעתם, וכך הם פי' דבריו שנעקר המקור שלו, פי' שתמיד מתולדתו הוא למעלה ונעקר עד שחתיכה הימנו נשתרבב ונפל למטה בבית החיצון אבל היה הכל בחיבור עם הרחם ולא שנעקר ונפרד ממנו כאשר פירשו הב"י וד"מ רק מן הרחם קצת נשתרבב וירד למטה בבית החיצון ומשם זב הדם ואין כאן מכה ברחם כלל כ"א חולשת הקמטים שנתפשטו קמטיו וחדריו ומ"מ כל זמן חזרה לבריאותה וחזר המקור למקומו הראוי, כל דם שתראה משם טיהר הר"ש ומשום דגזה"כ הוא מקרא דבבשרה דמקור אינו מטמא אלא כשהוא במקומו הקבוע אבל כשהוא שלא במקומו אינו מטמא ואפי' דם נדה ממש אינו מטמא אלא כשראתה דרך ראייתה כדרך כל הנשים עיין בדברי הפוסקים אחרונים ותמצא שרובם מפרשים כן כוונת הר"ש, וכן מבואר להדיא בט"ז יו"ד סי' קפ"ח ס"ק ה' וז"ל דהכא התירו אפי' בדם נדה לבית החיצון אינה אוסרת דלא אסרה תורה אלא כשהמקור נשאר במקומו והדם יוצא ממנו משא"כ כאן שהמקור עצמו הוליך הדם עמו ואין זה דרך הראיה שאסרה תורה ע"ש, וכ"כ הב"י שם בשם הרא"ש וז"ל והא דאמרי' שאין זה דם נדה פי' אין זה דרך דם נדות לבוא בזה הענין עכ"ל, ולפ"ז הדברים ק"ו בנ"ד דהשתא החם בעובדא דהר"ש דלא נשאר שום חתך ומכה ברחם אלא רק שנעקר ממקומו ומונח קצת שלא במקומו וא"כ מצד מכה אין לתלות ולומר שדם מכה הוא, ורק הטעם שלא כדרך ראיה הוא ואין המקור במקומו ואפ"ה טיהר הר"ש, כ"ש בנ"ד שהמקור ניטל ונחתך לגמרי ואין מקור כלל והדם שיורד בע"כ שזהו מהגידים והעורקים שהיה במקור דמזיבין דם אפי' לאחר שנחתך המקור או שהוא דם מכה שלא נתרפא עוד החתך וממקומות התפירה חזוב הדם, וא"כ איכא בזה תרתי למעליותא חדא דהא ידוע שיש כאן מכה במקור דודאי החתך שנעשה ע"י אפעראציאן לא גרע ממכה, וכל היכא דאיכא מכה תלינן במכה דאפי' בלא ידוע שיש מכה רק שהאשה עצמה אומרת מכה יש לי באותו מקום נאמנת לומר ותולה בה כמ"ש בגמ' דאם יש לה מכה תולה במכתה כ"ש כאן דאנן סהדי כולנו שנעשה לה אפעראציאן ונעשה מכה ע"י חתיכת ותפירת המקור, ועוד דהא הוי ראיה שלא כדרכה, דלא גרע היכי שניטל המקור לגמרי מאילו נשתרבב ונשפל קצת חוץ למקומו כמו בעובדא דהר"ש והשתא התם טיהר הר"ש משום שהמקור אינו במקומו כ"ש כשאינו כלל:
אלא אפי' לפי' הב"י וד"מ יו"ד סי' קפ"ח וכן הסכימו הב"ח וש"ך שם דעובדא דהר"ש מיירי באשה שנעקר מקור שלה וכמין חתיכת בשר היה נופל לה בבית החיצון ומוציאה דם תדיר וטיהר אותה לבעלה משום דאין דרך לראות דם בחתיכה וא"כ גם התם היה מכה במה לתלות, אבל עכ"פ נהי דכ"ש לא הוה בנ"ד כיון דגם התם הוי תרתי למעליותא, מכה לתלות וגם אין דרך ראיה, אבל עכ"פ הוה"ד מיהא הוה ושפיר נוכל ללמוד מעובדא דהר"ש דכמו התם דאיכא מכה ואין דרך ראיה טיהר הר"ש, כן ה"נ בעובדא דידן איכא תרווייהו, דהאפעראציע שנעשה לה חתך ותפירות במקור, לא גרע ממכה ידועה שיש לה, וגם לא ראתה דרך ראיית כל הנשים שהדם יוצא מן המקור וכאן ניטל המקור ולא גרע נטילת המקור לגמרי מאילו נשתרבב ונשפל למטה דטיהר הר"ש משום דאין המקור במקומו כ"ש כשניטל לגמרי וכמ"ש, ואין לומר דמה שטיהר הר"ש היינו רק כשאינו ידוע אם הדם דם נדה הוא, ורק ספק אם דם נדה או דם מכה הוא בכה"ג טיהר מספק, אבל בנ"ד שכפי הנראה ממכתב כ"ת שרואה כעת בשעת וסתה כמו קודם האפעראציא וידוע אפוא שהדם ודאי מעורקי וגידי המקור בא ודם נדה הוא, בכה"ג שודאי דם נדה לא יטהר גם הר"ש, דזה אינו דהא בע"כ דעובדא דר"ש מיירי אפי' בידוע שדם נדה הוא וגם בכה"ג טיהר משום דאין דרך ראיה בכך, דאלת"ה א"כ לפי' הב"י ורמ"א דר"ש מיירי בנפל חתיכה ממקור לבית החיצון והחתיכה מוציאה דם א"כ למה לי' לטעם דאין דרך ראיה בכך תיפוק דהדם דם מכה הוא, אע"כ דה"פ כיון דאין דרכה לראות כך א"כ דם נדה זאת נקרא דם מכה ולא מטמאינן אותה, ובזה ניחא מה שהקשו האחרונים ז"ל על הרמ"א יו"ד סי' קפ"ח שכתב על עובדא דר"ש שזהו כמו מכה א"כ למה לי' לר"ש לומר דאין דרכה לראות כך תיפוק דדם מכה הוא, ולמ"ש ניחא דכוונת רמ"א הוא דכיון דאין דרכה לראות א"כ דם נדה זאת נקרא דם מכה ולא מטמאינן אותה וכן הבין הט"ז דאפי' בידוע שדם נדה הוא מטהרינן:
וגם זה אין לדחות ולומר דבנ"ד כיון דלא תרגיש שום כאב במקום החתך לא נקרא זה מכה כלל, דאפי' כאב אם דינו כמכה לא ברירא מלתא וכבר דברו האחרונים בזה הרבה עיין ט"ז יו"ד סי' קפ"ז סק"י וסקט"ו וסי' קצ"א ס"ק ד' דכאב דינו כמכה, והח"צ סי' ע"ג השיג עליו מהמשנה דחוששת בפי כריסה הוי וסת, ואי נימא דכאב הוי כמכה לא תקבע וסת לעולם דכיון שחששה בפי כריסה תלינן דדם מכה הוא א"ו דלא נקרא מכה אלא שנתהוה מורסא או בועה וכן הוקבע להלכה בשו"ע או"ח סי' שכ"ח דדוקא כשנתקלקל כ"כ עד שנעשה מכה או בועה וכיו"ב אבל כאב או מיחוש לא נקרא מכה וכמו כאב שינים דאין מחללין שבת ע"י ישראל עיין בדבריהם, וכ"ש בנ"ד שגם שום כאב לא תרגיש, לא נקרא זה מכה לתלות, דז"א דהא אדרבה מצינו בכ"מ בש"ס לשון מכה על שום דבר מקולקל כגון בנמצא קורט דם בביה"כ אם אין שם מכה קורט דם מנין, הגם שודאי אין להוכיח מזה לנ"ד וכיו"ב לומר כן גם כאן שמהדם היוצא מוכח שיש בה מכה שם, דמה ראיה הוא דהתם חזינן על האבר דסריך בו קורט דם מה שאין בטבעו כלל כשהאבר הוא בבריאותו, וא"כ קורט דם זה מנין ע"כ אמרי' דודאי בא מחמת שיש באבר מכה במקום זה, אבל כאן באשה הא טבעה להוציא דם ממקורה בשעת וסתה רק שאנו דנין שמא בא דם זה ממכת הפצע וחתך שנעשה ברחם, ולכן כל זמן שאין אנו יודעים בבירור אם יש לה מכה וגם כאב לא תרגיש לא אמרינן שדם מכה הוא, אמנם עכ"ז הא זה מוכח מהך דקורט דם בביה"כ דהש"ס קורא לשון מכה על ענין קלקול לבד דהא עינינו רואות שאין שם מכת מורסא וכיו"ב במקום הקורט דם ובע"כ דהקלקול קרי לי' מכה, ולזאת נראה נכון שגם מ"ש בברייתא דנדה דתולה במכתה ג"כ פירושו כאב וקלקול ברחם, שאין קלקול יותר גדול מנחתך ונתפר המקור ובודאי תלינן בו. וגם ראיית החכ"צ מהך דינא דכאב השינים דלא מחללי' שבתא ע"י ישראל, נמי לאו ראיה הוא לסתור דברי הט"ז מטעם אחר פשוט, והוא דודאי גם אם האשה מרגשת כאב גדול אם היינו יודעים בבירור שאין לה שם מכה לא מצינן כלל לתלות בה, אלא דדעת הט"ז נראה דס"ל דאנן אמרינן דכיון דמרגשת כאב גדול והמקום הוא בית הסתרים שאי"א לה לראות ולידע זאת בבירור תלינן שיש שם מכה שעפ"י רוב כאב גדול מחמת מכה הוא בא ודרך מכה להוציא דם, משא"כ בכואב בשיניו הא חזינן קמן דאין שם מכה אלא כאב ולכן אפי' כאב גדול הוא אין מחללין עליו שבת ע"י ישראל ולכן אוסר הט"ז הוצאת השן משום סיוע הישראל ודו"ק, ועכ"פ מה שכתבתי נראה לכאורה נכון דנידון דידן הוי פשוט יותר להתיר מעובדא דר"ש גם לפי' הב"י ורמ"א וכ"ש לפי' הפלתי וסייעתו וכמו שכתבתי:
אלא דשוב ראיתי דיש לדחות היתר זה, דנהי דכל הנשים אין דרכן לראות בראיה כזאת, אבל האשה זאת כיון שניטל המקור ממנה הוי תו דרכה לראות באופן כזה ולגבה הוי דרכה בכך ולא דמי לעובדא דר"ש דאינו אלא מקרה שנפל המקור מחמת חולשה ולכשתתחזק תחזור המקור למקומו. משא"כ כאן כיון שנחתך המקור לא ישוב עוד ודרך קביעות יהיה כן מהשתא וא"כ לגבי דידה דרכה בכך לזוב דם מעורקים הנשארים, ומה לנו להשגיח על שאר נשים דעלמא, וראי' דכל כה"ג לגבי דידה אזלינן דאלת"ה יקשה טובא בסוגיא דנדה דמ"א דיליף מקרא שאין אשה טמאה אלא ביוצא מדוה דרך ערותה לאפוקי דרך דופן, ולמה לן קרא ע"ז תיפוק לי' דדרך דופן הוי שלא כדרך ראייתה וכמו שהקשה הסדורי טהרה בסי' קפ"ח ע"ש, ובע"כ כמ"ש דאזלינן לגבי דידה ולכן איצטריך לאפוקי אם היה באופן שדרך אשה זו לראות כך ולגבה דרכה בכך כמו בנ"ד:
אמנם אפ"ה לדינא נראה להתיר עפמ"ש החת"ס סי' קמ"ה וסי' קע"א דעיקר גרמת הטומאה לדם נדה הוא שפתי פי הרחם דוקא וכל שלא עברה הדם שפתי פי המקור לא נטמאה כלל, ומ"ש רש"י בנדה דכ"א ד"ה בבשרה שיצא דרך כותלי בית הרחם הוא לאו דוקא דרש"י לא נחית לכך דהא איירי משפופרת שהפסיק באורך כל כותלי בית הרחם לכן לא דקדק רש"י בכך אבל האמת הוא דכל שלא עברה פי המקור אינה טמאה ע"ש, וא"כ בנ"ד כשניטל המקור ואין כאן פי המקור אין הדם טמא אפי' בהרגשה גמורה וכ"ש כשלא היה לה אלא הרגשת זיבת דבר לח דאין זה הרגשה דאורייתא כמו שהוכיח השב יעקב מדאמרי' ר"פ הרואה כתם גבי מי רגלים אי דארגשה יושבת אמאי טהורה אי דלא ארגשה כו' וקשה מה ספק יש כאן הא בודאי ארגשה זיבת דבר לח שהרי הטילה מי רגלים אע"כ שאין זה הרגשה, וכיון שמכותלי מכתב כ"ת נראה שאין בה הרגשת כל הגוף אלא זיבת דבר לח נלע"ד שאפשר לסמוך ולהתיר וה' יצילנו משגיאות:
כנפש המברכו בברכת אהרן וואלקין: