שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"ב יו"ד · סימן לז
ב"ה יום ב' כ"ה אייר תרצ"א פינסק כבוד ידידי הרב וכו' פהור"ר יעקב מאיר סאגאלאוויץ שליט"א אב"ד בדאנציג. ע"ד שאלתו אם כדאי להנהיג מתחלה בעירו ניקור חלק אחוריים, בהיות שכמה אנשים מעירו חפצים לאכול בשר מחלק זה דוקא ואם אין להם מנוקר יאכלו מן האסור להם מה"ת, ולכן רוצה להנהיג לנקר חלק אחורים ע"י מנקר מומחה שיש לו כתבים וסמיכות ע"ז:
ובתשובה ע"ז. הן כ"ת עצמו יודע שיש הרבה מקומות שאין אוכלים מבשר אחורים אפי' ע"י ניקור, ומסתמא טעמם הוא מפני שחשו לדעת הב"ח יו"ד סי' ס"ה שחשש להחמיר במנקר שאין סומכים על חזקת כשרות ואין אומרים בו רוב מצויין אצל ניקור מומחין הן כמו בשחיטה דסמכינן על רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, משום דלא דמי לשחיטה, דבניקור אחוריים רבו הפרטים ובקל יוכל לטעות הלכך יש להחמיר טפי, וכ"פ הרמב"ם שם וכתב שטוב להחמיר, והפוסקים האחרונים הוסיפו עוד דבזמננו שרבו הפורצים אין לסמוך על איזה מאן דהוא בניקור אף שיש לו כתבים וראיות, אלא שכ"ת מצדד דבמקומו יוצא תועלת מתיקון זה לסתום פיות של אוכלי טרפה ולהלעיט אותם בדבר המותר מדינא, ובכה"ג במקום תועלת לא חשש גם הב"ח וסייעתו להחמיר, והנה אי נימא דטעם חומרי המקומות שלא לאכול אין זה מדינא אלא חומרא בעלמא וכמו שמשמע מלשון הב"ח וטעמו וגם מלשון הרמ"א שכתב טוב להחמיר ומשמע שאין בזה שום סרך חשש מדינא אלא חומרא בעלמא, אז היה מקום אולי לצדד ולחשוב הפסד החומרא כנגד שכרה שיוצא ע"י ביטול החומרא. אכן לענ"ד יש בזה מקום חשש גדול גם מצד הדין, ומדינא לא דמי לשחיטה שסומכין שם על חזקת כשרות ועל רוב מצויין מומחין. דכבר הבאתי בתשובותי הקודמות קושית האו"ז פ"ק דחולין שהביאו המרדכי שם על עיקר דין נאמנות השוחט לומר ששחט כהוגן והא קי"ל דעד אחד אינו נאמן במקום דאתחזק איסורא ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ותי' בשם הר"א ממיץ דהא דע"א א"נ באתחזק איסורא היינו בפוחזים ורקים וסתם אנשים מרובא דעלמא דומיא דשנים שהאמינה תורה בכ"מ כמו שהן דבההוא אין ע"א נאמן אבל בע"א שהוא איש מהימן וכשר סמכינן עליו ואפי' על אשה וכאמו של ר' ישמעאל ע"ש. והיוצא מדבריו דהא דשוחט נאמן היינו משום דרגילים אחר שוחט י"א מרבים וחרד לדבר ד' ולהיות מוחזק בכשרות בהעדפה יתירא על רוב סתם אנשים מן השוק, אם כי כולם בחזקת כשרות עומדים אבל הצטיינות יתירה אין להם. ובתשובותי הקודמות הארכתי להוכיח דהרא"ם לאו יחידאה הוא בשיטה זאת אלא שגדולי המורים קיימי בשיטתא דידי', דבתשובת מהר"ם מינץ סי' י' הביא בשם האחרונים שמצאו חבר להרא"ם והוא הר"ח ז"ל שהובא במרדכי ובב"י יו"ד סי' א' וז"ל כתב המרדכי באלו טרפות בשם הר"ח שצריך שיהא השוחט נאמן דלא חיישי' בו שמא יאכיל נבילות וטרפות בישראל וכתב שלא ידע מנין הוא, כלומר דהא קי"ל דסתם ישראל בחזקת כשרות הוא ומדברי הרמב"ם פ"ג מהמ"א נראה שסובר כר"ח עכ"ל. הרי שהר"ח סובר דבשוחט לא סגי בסתם חזקת כשרות שיש לרוב בנ"א אלא שנצרך שיהא נאמן ביותר, וגם מה שסיים שהרמב"ם נמי סובר כן. באמת יש להוכיח כן גם ממקום אחר בדברי הרמב"ם. דבפ"ה מהלכות שחיטה פסק דלאו דוקא מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו אלא אפי' במומר לדבר אחד משארי עבירות נמי צריך שיבדקו לו סכין ובלא זה שחיטתו אסורה. והרעישו עליו הראשונים דהא בש"ס קאמר רבא דוקא במומר אוכל נבילות לתיאבון הוא דצריך שיבדקו לו סכין ומטעם דחשוד לאותו דבר אבל במומר לשארי עבירות מנ"ל נמי דבעינן שיבדקו לו סכין. ואמנם מזה יש להוכיח שבע"כ דרמב"ם סובר כהרא"ם ומשו"ה גם מומר לשארי עבירות אע"ג דחשוד לשחיטה לא הוי אבל עכ"פ מכלל מצוין ביר"ש ודאי שיצא ולכך אינו נאמן תו בדבר שיש לו טרחא גדולה כהשחזת סכין והעמדתו, ואין לומר דא"כ כי בדקו סכין ונותן לו מאי הוי הא אכתי צריך לנאמנות על גוף השחיטה אם שחט כהוגן בלא שהייה דרסה וכו', דזה אינו דבדבר שאין לו טרחא מהימן מיהא משום חזקה דלא שביק היתירא ואכיל איסורא וכיון שטרחא אחת היא לו אם ישחוט כהוגן או בפסול מהימן שפיר דשחט כהוגן, אבל בלא סכין בדוק דאית לו טורח רב להשחיז הסכין ולהעמידו בזה אמרי' שדוקא אדם שהוא יר"ש מצוין ומופלג ביראה הוא דטרח כ"כ אבל איש כזה שאינו חושש לעבור עבירה ויצא מכלל כשירי ישראל הבורחים מן העבירה אינו נאמן בדבר שיש לו טרחא דחזקה דלא שביק היתירא וכו' לא מהני כ"א כשהאיסור וההיתר טרחת שניהם שוה אבל כשצריך על היתר יותר לא מהני, דומיא דנשים אע"ג דנאמנות באיסורין דבכ"מ שהאמינה תורה לע"א אין חילוק בין איש לאשה, אפ"ה בלא סכין בדוק אינן נאמנות על הסכין משום דנשים עצלניות הן וכמ"ש היש"ש וגם ביו"ד סי' קכ"ז, ה"נ באיש כזה שאינו מצוין ביראה אין לו נאמנות בדבר שיש לו טרחא, ולפ"ז כיון שהוכחנו דהנהו תלתא עמודי ההוראה בחדא שיטתא קיימי דשוחט אינו נאמן כ"א כשהוא מצויין ביראה שכם אחד יותר על סתם רוב בנ"א, א"כ כ"ש בניקור חלק אחורים דמחמרינן בו יותר מבשוחט משום דטרחתו יותר גדולה באין ערך. דבעינן בו הצטיינות יתירא ביר"ש ואל"ה אינו נאמן להוציא מחזקת איסור גיד הנשה משום דעד אחד אינו נאמן, ואיך אפשר לדמותו לשוחט דאמרי' בו רוב מומחים ומהימן. דהתם שאני דרוב השוחטים יש להם חזקת כשרות יותר גדולה מלרוב בנ"א ומשו"ה מהימן. אבל בניקר דרוב המתעסקים בזה אף אלו שיש להם חזקת כשרות כסתם אנשים אבל העדפה יתירה אין להם. וא"כ לא מצד חומרא כ"א מדינא אינו נאמן להוציא מחזקת איסור גיד הנשה. ואין לומר דהא במלחא דעביד לגלויי נאמן ע"א וה"נ בניקור עביד לגלויי ע"י מנקר אחר בקי שיאמר שניקר כהוגן, דהא במקום כבודו אין בקי אחר להראותו ואכתי לא עביד לגלויי, וא"כ אין המנקר נאמן מטעם חסרון נאמנות, ושוב ראיתי בישועת יעקב סי' ס"ד שכתב בקצרה דעכשיו לא שייך לומר רוב מצויין אצל ניקור כו' דלא דמי לשחיטה דאמרי' בו כו' שאני התם משום דבשחיטה מצויין רק אנשים יראים ושלמים משא"כ במנקרים כיון שאינם יראים יותר משאר בני אדם הדיוטות ע"ש, והוא ממש כדברנו בעז"ה:
אלא דלכאורה אכתי כל דברנו. אם שנכונים הם לעצמן, אבל לנידון דידן אין זה שייך, דטעם שכתבתי משום חסרון נאמנות דע"א לא שייך כ"א במנקר כזה שאנו בעצמנו איננו יודעים ומכירים אותו לא בטיב אומנתו ולא חזקת כשרותו אלא שאנו באים להכשירו מטעם רוב מצויין מומחים ומטעם חזקת כשרות שיש לסתם אדם, וכעין שמיירו הב"ח ורמ"א שכתבו בלשונם דאם לא ידעינן אותו שהוא בקי כו', אבל בנ"ד שכותב כ"ת להעיד על המנקר שיודע אותו למומחה ולבן תורה ויר"ש, ובכה"ג שיודעים ומכירים בו כי הוא עדיף מסתם בנ"א ומופלג הוא בתורה ויראה וא"צ לסמוך על רוב מצויין וחזקת כשרות, פשוט שנאמן לכו"ע ולית מי שחולק ע"ז. אכן שוב ראיתי שבזה"ז שמלאכת הניקור לכל נמסר להדיוטים וקלים, שהם מדינא אינם נאמנים וכמ"ש, ולכן אפי' אי איתרמי מנקר מומחה ויר"ש נמי אין להכשירו משום לא פלוג, שלא יאמרו כל הניקורים אסורים ושל מנקר זה מותר וכעין שאמרו בפסחים פ"ג דגזרו גם בסריקי ביתוס משום כל שאר הסריקים שלא יאמרו כל הסריקין אסורים וסריקי ביתום מותרים, וביותר ביאור מבואר כן בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' קט"ו שהקשה על הדין המבואר בשו"ע דאם המנקר מוחזק בכשרות מותר. ולמה לא נגזור במנקר מומחה ומוחזק בכשרות אטו שאר מנקרים ומ"ש מההיא דסריקי ביתום. וכתב לחלק דמעשה ביתום הוי דבר שאינו שכיח ולכן גזרו בה אטו שאר סריקים אבל המנקרים הכשרים שבזמניהם היו הרבה ושכיח טובא לכן לא שייך שיאמרו כו' ע"ש, ולפ"ז בזמננו דרובן הדיוטים וקלים ורק אחד מני אלף ימצא ביניהם בן תורה ויר"ש מצוין, שפיר שייך לגזור גם בו משום שלא יאמרו בשר של שאר מנקרים אסור ושלו מותר וכמו בסריקי ביתום. כן היה נלע"ד דיש מקום לאסור מדינא אלא דבטלה דעתי נגד המבואר בשו"ע בלי חולק דכל שידעינן אותו לבקי ומוחזק ביר"ש דמותר ולא פירשו דהיינו בזמניהם דוקא:
אכן שוב ראיתי דאפי' למי שלא יסכים עמדי לחלק בין המנקרים שבזמן השו"ע למנקרי זמננו. אם כי בהרבה מחברים חילקו כן. וירצה לסמוך על סתימת דכרי השו"ע שסתם דבריו כשהוא מוחזק בכשרות מותר, ולא הזכיר שום דעה החולקת בזה ואליבא דכו"ע מותר. מזה גופא יצמח לנו איסור חדש מטעם אחר, דניחזי אנן א"כ מה ראו אותן הקהלות שהם רוב קהלות ישראל שלא לאכול מבשר אחורים אפי' ע"י ניקור. הא יכלו להשיג מנקר בן תורה ויר"ש, ואין לתלות שמחסרון מנקר מומחה לא יאכלו. דודאי אם היו כולם רוצים לאכול לא היה דוחק במנקר מומחה. דכל מומחה היה בוחר לעצמו ללמוד אומנות כזאת שיכולה לחיות בעליה וכמו שאין דוחק על שו"ב אפי' בכפר קטן. א"ו דהסבה הוא מסובב. דמפני שרוב ככל קהלות ישראל אינם אוכלים מניקור אחורים ולכן כיון שאין דורש למלאכה זאת נתמעטו העוסקים בה, וא"כ יש לדעת למה באמת פירשו רוב ישראל מלאכול, בע"כ שזהו מטעם פרישות יתירא שחשו להחמיר על עצמם גם בדבר המותר מדינא ולא רצו לסמוך על המנקר, וכאשר כן עשה הפלתי שכתב בסי' ס"ד שקשה לסמוך על המנקרים והעיד על עצמו שמיום עמדו על דעתו לא סמך על שום מנקר אחר זולת מה שניקר בעצמו. וכן הרש"ל לא אכל משום ניקור עד שהראה לבקי אחר, ובודאי הנהיגו כן בכל קהלותיהם הסרים למשמעתם והשפיעו על שאר הרבנים שמהם יראו וכן יעשו להרחיק עצמם מאכילת בשר אחורים, וכיון שכן הרי נעשה זה נדר שאין יכולת להתיר ולהנהיג כן בעיר כזו שעד עתה לא נהגו לאכול, בודאי אילו היה בדין זה פוסקים המחמירים בעיקר הדין. והמנהג שנהגו שלא לאכול היה זה מפני שהרבנים הקודמים חשו לדעת הפוסקים המחמירין מדינא, אז ביכולת אח"כ להרב היושב על כסא הוראה בצירוף חכמי העיר כשנראה להם דעת המתירין לפסוק כמותן וכמ"ש המ"מ הלכות שחיטה פי"א ה"ז וז"ל אבל אם נפרש דברי רבינו וכו' מקומות שנהגו שלא להכשיר ע"י נפיחה משום דדעתם כדעת האוסרים ואח"כ רצו לחזור בהם ולסבור כדעת המתירין יכולים לחזור וכ"כ הרב הגדול בעל הכללים וכו', א"כ נמצינו למדים כפי זה דבמקומות דנהגו וכו' ואח"כ רצו לחזור בהן שחוזרים מאחר שלא נהגו כן מצד גדר אלא שסברו כדעת האוסרין כל עת שירצו לחזור ולסבור כדעת המתירין הרשות בידם ולבד שיהיה בהסכמת החכמים הנמצא בעיר בזמן ההוא עפ"י רובם כו' עכ"ל, אבל בהיות שמדינא לית מאן דאוסר אלא שנהגו כן מחמת גדר ופרישות א"כ הוי זה כנדר ואין ביכולת להתיר, ולפ"ז ממ"נ יש כאן לאסור, דאם דעת החכמים הקודמים שנהגו איסור היה משום שמצאו סמך לאיסור מדינא וכאופן זה שכתבתי או מטעם אחר, א"כ אף שיש כח בידכם להתיר אבל היינו דוקא אם נתתם טעם לדבריכם שיש בו כדי דחוי לסתור דברי הקודמים ולהכריע נגדם. אכן אתם שבאתם לשאול כמסופק בדבר הלא אין בידכם הכרעה, ובלא הכרעה אי"א לחלוק עליהם בלא טעם, ואם כדעת השו"ע שמיקל לגמרי בלי חולק א"כ המנהג נתיסד מפני גדר פרישות והוי נדר שאין ביכולת להתיר. וקולו של השו"ע הוי חומרו דאחרי שהתיר בלי חולק בע"כ דהמנהג הוא לא מפני שסמכו על פוסקים המחמירים דהא אין כאן מחמירים, אלא משום גדר פרישות והוי נדר שאין ביכולתו להתיר: קצרו של דבר אם בקולי תשמעו הייתי מיעץ שחלילה להנהיג חדשות ואפי' אם המנקר דהאידנא מוחזק לבן תורה ויר"ש אחריתו מי ישורנו ומי יודע את אשר יבוא אחריו. אינני בזה כחכם הרואה את הנולד אבל עד ראיה אני בעירנו שאוכלים בשר אחורים ויש גם הרבה מנקרים ויש מהם גם יראים ושלמים, אבל כיון שניתן רשות שוב אין מבחין הקהל בין מוחזק למזיק ואוי לעינים שכך רואות כי רקים ופוחזים מחללי שבת ג"כ מנקרים ואין בכח להעבירם. מי יגלה עפר מעיני הגאונים שהיו לפני שהתירו זה לראות כעת את קלקול הרבים. כה הוא עצתי, חדלו לכם מחדשות כאלו והנח להן לישראל שיתנהגו במסורת אבותיהן שהיו טובים ממנו. וגם ההצלה מאיסור לאוכלי טרפות שכ"ת טוען, איני רואה בזה שום הצלה, כי אלו שלא יחושו לאכול טרפות חלב ודם בשביל הנאתם לא יועיל מאומה:
ובאין עוד הנני ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין: