אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"ב חו"מ › סימן קמו

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"ב חו"מ · סימן קמו

סימן קמה

ב"ה יום ד' ט"ו שבט תרצ"ד פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר שלמה נחמי' מאסטאווסקי שליט"א. ע"ד שאלתו שלבית המושב זקנים שבעירו הביאו זקן אחד מקהלה הסמוכה וגבאי הקהלה הזאת הבטיח לשלם להמוסד הזה סך קבוע בכל חודש אבל שילם רק בעד חודש א' ולא יותר, הזקן הזה קבל תמיכה מבתו אשר באמעריקע ואחרי מות הזקן כתבה הבת שהכסף והבגדים שנשאר מאביה אחרי נכוי הוצאות של הקבורה תכריכין ומצבה, יקח המוסד מושב זקנים בשביל שהחזיקו אותו עד יום מותו, וכה עשו גבאי המושב זקנים ולקחו למו כל העזבון, ואכן כעבור חצי שנה כתב אחד מבניו שימסרו את ירושת אביו לבניו של הנפטר, ונסתפק כ"ת אם יש להבנים זכות ירושה בממון זה אשר בתו שלחה לו רק לצורך הרוחת האב, ובתר דמיבעי הדר פשטא דהסך אשר הבטיח גבאי הקהלה לשלם להמושב זקנים בכל חודש בודאי זכה בזה המוסד הזה ועל הנשאר יש להבנים טענת ירושה זהו תכן דבריו: והנה לפי המבואר כמה פעמים במכתבו דלא הזקן עצמו הבטיח לשלם למוסד המושב זקנים מדי חדש, רק גבאי העיר שדר בה אותו זקן הבטיח לשלם עבורו, וא"כ מה פשיטא כ"כ לכת"ר שמנהלי המושב זקנים יכולים לעכב עזבון של הזקן בעד חובם והלא הזקן הזה לא נתחייב להם מעולם, ומה מקום לחייב את הזקן שישלם בעד חוב שנתחייב הגבאי. ומגבאי הזה יש להם הרשות באמת לתבוע כפי מה שהבטיח, אבל זקן זה מה שיאטיה לכאן, ובכן היה נראה לכאורה דאפי' אם תפסו משל זקן מחויבים להחזיר ליורשיו ודלא כמ"ש כ"ת:

ובהיות שת"ח אמר מלתא אין מזחיחין ואין מזניחין אותו ראיתי לקיים דבריו דיפה דן. דתפיסתו של המוסד הוי תפיסה וזכו במה שתפסו. דהא הגבאי לא נתחייב לשלם בעד הזקן לכל ימי חייו של הזקן ורק הבטיח לשלם כך וכך לחודש וא"כ כל חודש זמני' הוא ושניהם יכולים לחזור ולבטל התנאי, הגבאי מצדו יכול לבטל התחייבות שלו ולומר שיותר לא ארצה ליתן עבורו ורשות בידכם לגרש הזקן מבית המושב זקנים, וגם מנהלי המוסד יכולים לבטל ולדרוש מחיר יותר גבוה או לשלחו לגמרי אם אין לו מה לשלם עכ"פ התנאי שהיה עם הגבאי נתבטל כעבור חודש, ותביעות המוסד היה שוב על הזקן עצמו שזנו ופרנסו אותו ולא שילם, ואף שלא החנו עמו שרוצים שכר בעד מזונותיו אלא האכילוהו סתם אפ"ה חייב לשלם להם כמובא ברמ"א חו"מ סי' רמ"ו סעיף י"ז דהאומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם לו ולא אמרי' מתנה קא יהיב, ואע"ג דבש"ך שם ס"ק ט"ו תמה ע"ז דהא דין זה נלמוד מאומר לחבירו קרע כסותי דמותר לקרוע וחייב לשלם, וכיון דבקרע כסותי גופא קי"ל דדוקא היכי דאתי לידו בתורת שמירה פטור, א"כ הכא אמאי חייב ע"ש, ועיין בקצוה"ח מש"ש ליישב, ולענ"ד נ"ל עפמ"ש בשמ"ק ב"ק שם לאחר שהביא כמה פרושים על מה דמחלק הש"ס התם בין אתא לידו בתורת שמירה או בתורת קריעה ודחה אותם כתב שהנכון כפי' בעה"מ שדוקא היכי שלא איבד בידים אלא פשע בשמירה הוא דמחלקינן בהכי ופטרינן כשלא אתי לידו בתורת שמירה אבל היכי דאיבד בידים אפי' כשלא בא לידו בתורת שמירה חייב היכי דלא אמר לו בהדיא והפטר, וז"ל ונראין דברי בעה"מ דמפרש הכי הא דאתי לידו בתורת שמירה הא דאתי לידו בתורת קריעה כלומר הא דמקשית ומדמית פשיעה לקריעה, לא דמי, דאע"ג דפטרינן לו מפשיעה כיון דאתי לידו בתורת קריעה לא פטרינן לו אם קרע בידים דלעולם מחייב בתשלומין עד שיפטור אותו בפירוש וה"ק קרא טעמא דלשמור דמחויב בפשיעה משום דאתי לידו בתורת שמירה אבל אי אתי לידו בתורת קריעה לא מחייב לשומרו ואם נאבד בפשיעה לית לי' לשלומי ולעולם אי הוה קרע לו בידים מחייב דלא דמי מאן דעביד מעשה בידים למאן דלא עביד מעשה בידים דאפשר דמתרחיש ניסא ולא יבואו גנבים לדפוק בדלת אם הוא נסגר אם לאו אבל כי עביד בידים מיקרי מזיק גמור ואע"ג שצוה לקרוע כיון שלא פטרו בפירוש עכ"ל, ולפירוש זה לק"מ קושית הש"ך דבאכול עמי דהוי נמי כמאבד בידים ודאי דחייב כל זמן שלא אמר לו בפירוש והפטר, ואולי המוהרי"ח מפרש נמי כבעה"מ ושפיר יליף מהתם לחייבו כשלא א"ל והפטר:

אלא דלכאורה אכתי יש לפטור הזקן, דיש לחלק בין זן לאדם מעלמא שרגיל לעסוק במסחר ולהרויח משו"ה אמרי' דאין דרך שום אדם לתת מתנה לאיש כזה שיוכל להרויח ולזון אותו בחנם אלא ודאי דעתו להשתלם ממנו כשירויח ויהיה לו מעות, משא"כ בזן לזקן שאין יכול לעסוק במסחור ולהרויח, מסתמא אין דעתו להשתלם ממנו, ואע"ג שלא קאמר בהדיא ע"מ לפטור סגי באומדן דעת לחוד דמסתמא לא היה דעתו להשתלם, וראיה ברורה לחילוק זה דהא בזן ליתום כתב הרי"ף בתשובה והביאו הבעה"ת דאח"כ כשהגדיל היתום א"צ לשלם כיון דלא פי' שנתן לו בתורת הלואה אמרינן מסתמא דלמתנה נתן לו והכי קי"ל להלכה ביו"ד סי' רנ"ג, ובב"י שם הביא דברי רי"ו וז"ל אדם דעלמא שפרנס אם היה לו נכסים או קרקעות אפי' ביד אחר חייב לשלם אם תובעו זולת ביתום עני כמ"ש בסה"ת בשם תשובת הרי"ף שהזן את היתום ויתומה בתוך ביתו אין לו עליהם שום תביעה אפי' אם יש להם אם לא שכתב שבתורת הלואה זן אותם אבל בסתמא לא עכ"ל, הרי דס"ל בשיטת הרי"ף לחלק בין יתום לאינש דעלמא וסברת טעם החילוק הוא ודאי כמ"ש, דיתום כיון שאין דרכו להתעסק בסחורה ולהרויח ואין רגיל שיהיה לו מעות לכן תלינן דכל הבא ליזון אותו מסתמא אין דעתו להשתלם, וסברא זאת נראה נמי בטעם הר"ן רפ"ב דכתובות דס"ל שם בפרנס לאשת איש לא איבד מעותיו וחולק על הרשב"א, וטעמו נראה נמי כיון דאין דרכה של אשה לצאת ולבוא במסחר ושיהיה לה המעות משלה לכן אמרי' דמסתמא למתנה גמורה נתן לה ועיין בתשובת רעק"א סי' קמ"ז מ"ש בזה, ולפ"ז זקן נמי שגמר כבר חשבונותיו עם עולם המסחר והגיע אל המנוחה לישב במושב זקנים, מסתמא כל הזן אותו אין דעתו להשתלם וכמו ביתום:

אמנם שוב ראיתי דזקן לא דמי ליתום, דביתום שרק עכשיו מפני קטנותו אינו עוסק במסחר אבל עתיד הוא ליגדל להיות לאיש בין הנשים ולעסוק בסחורה כדרך כל הארץ. ולכן אע"ג שיודע שיש לו מעות להיתום אפ"ה י"ל שרוצה לזון אותו בחנם והמעות שבידו יהיה לו ליסוד כשיגדל ויתחיל במסחר, משא"כ בזקן שגמר כבר כל חשבונותיו עם עולם המסחר והתיישב במושב זקנים לבלות שם במנוחה שארית ימיו, א"כ כלום צדק חסד או יושר איכא בזה שיקבץ מעותיו על יד להניח לבניו אחריו והוא יטיל עצמו על הציבור להתפרנס מצדקה, ולמה יוותרו מנהלי המושב זקנים נגדו. וכ"ש נגד יורשיו אם כבר מת, וסברא כזאת ממש כתב החו"י סי' קל"ד ע"ש, ולכן בכה"ג אמרינן דאומדן דעת הוא שודאי דרך הלואה פרנסו להזקן ודעתם היה להשתלם ממנו כשיהיה לו מעות, ובשגם שבנ"ד הלא ראינו שבתחלה כאשר קבלוהו למושב זקנים התנו בפירוש עם הגבאי ע"מ לשלם להם מדי חודש ולכן אפי' אח"כ כאשר נתבטל התנאי עם הגבאי והעסק שלהם עם הזקן עצמו אמרינן נמי דודאי אדעת תנאי הראשון קא מכווני, ומכל הלין נ"ל שהנהלת מוסד המושב זקנים יכולים לעכב מעותיו של הזקן כמה שיגיע להם, והמותר יחולקו בין היורשים:

וע"ד שאלתו השניה באחד שמת בברלין ואנשי משפחתו רצו להביאו משם ולקוברו בעירו אבל היה נצרך לעכב הקבורה משום זה כשני שבועות ואנשי משפחתו הבנים באו בשאלה מאת אביו הגאב"ד שליט"א אם מחויבים לומר קדיש במשך זה כיון שלא נקבר עדיין, והורה לסמוך על הט"ז יו"ד סי' שע"ו שכתב דרשאי לומר קדיש קודם הקבורה כשהוא בשבת דאין אמירת קדיש הלוי באבילות ורק בחול אין לעשות כן כיון שהוא אונן ופטור גם מן התפלה, ובנ"ד כיון דעד שיביאוהו מברלין אין חל דין אנינות רשאי לומר קדיש אפי' בחול וכמ"ש הט"ז או"ח סי' ע"ב דהיכי שלא שייך אנינות רשאי לומר קדיש, וכעין מ"ש הדרה"ח דבמקום שמוליכין המת מעיר לעיר דאם המקום רחוק מהלך ב' ימים לא הוי אונן עד שיבואו לעיר קבורתו, וכ"ש בנ"ד שצריך לשהות ב' שבועות בדרך דלא הוי אונן עד שיבואו לפה, וממילא יוכל לומר קדיש. רק רב צעיר אחד לא הניח להבן לומר קדיש קודם הקבורה והנה אף שאי"א לתפוס לרב הצעיר הזה על עיקר הוראתו שפסק כהנה"כ דא"צ לומר קדיש קודם קבורה, בהיות שכמה אחרונים סוברים כוותי' דטעם הקדיש שפודה לאביו מגיהנם וכל זמן שלא נקבר אין בו דין גיהנם, והלחה"פ בקו"א ליו"ד סי' שמ"א כתב שאין לסמוך על הט"ז בהוראה זאת וכמ"ש בעבוה"ג, ויסודתם בהררי קדש בדברי הזוהר פ' ויחי ופ' ויקרא שם מבואר שאין מקום לומר קדיש עד אחר דאיטמר גופא בארעא ע"ש, מ"מ ע"ז שהדר עובדא דכבוד אביו שליט"א שפסק כהט"ז, ראוי לגעור בו דרבו הפוסקים כט"ז וכדאי כל הני רבוותי לסמוך עליהם וחלילה למיהדר עובדא כשכבר פסק רב אב"ד כהט"ז, ועיין בשבו"י ח"א סו"ס ח' אף שכתב דלא ראה נוהגין כהט"ז אפ"ה אם הורה כדבריו ולא מהדרינן עובדא, ולכן לא יפה עשה רב הצעיר ואין רוח חכמים נוחה מהנהגה זאת:

וגם במה שנסתפק אם סברו האבלים שנקבר ביום ה' והתחילו אבילות מיד ושוב הודיעו להם מברלין כי נקבר בברלין ביום ו' אם יום ה' עולה להם ממנין שבעה, בעיקר הדבר נחלקו בזה רבני האחרונים במת בעיר אחרת מתי מתחיל האבילות, אדמו"ר הנצי"ב מוולוזין ז"ל בתשובת משיב דבר סי' ע"ב כתב דהדין דנמסר לכתפים נוהג אבילות אינו אלא במי שמתו מוטל לפניו והוא מתעסק עמו ואז כשמוסרו לקוברו נפטר הוא ממנו ונוהג אבילות, משא"כ מי שהוא בעיר אחרת ולא נתעסק עמו אינו נוהג אבילות עד שנקבר ממש, אכן בתשו' מהרש"ם ח"ב סי' ר"ס פסק שימנה מיום שנודע לו שמת, ולפ"ז לא הי' כאן כלל שום טעות במה שהתחילו למנות מיום ה': והנני מברכו בברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה