אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"א או"ח › סימן מט

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"א או"ח · סימן מט

סימן מח

ב"ה יום ד' כ"א שבט תר"צ פינסק הוד כבוד ידידי הרב וכו' כקש"ת מהור"ר מרדכי שלום יוסף שליט"א פריעדמאן אדמו"ר לחסידי סאדיגורא יושב בווין. יקרת מכתבו קבלתי, והנני בתשובה מאהבה על שאלתו בפרוכת מרוקם עם ציורים יפים מאוד משובצים עם אבנים יקרות והכל מעשה ידי אומן נפלא והפרוכת הזה היה יותר מששים שנה בבית הכנסת אחת שנחרב בימי המלחמה, ועתה רוצים גבאי ביהכ"נ אחד מקהלתו לקנותו לביהכ"נ שלהם, ואחרי שנתנו עינא פקיחא על הפרוכת ובדקו בכל הציורים המרוקמים ואבנים הטובות שבו בכדי להעריך שוויין מצאו בהציור של שני לוחת הברית שנרקמו עליו בחוטי זהב עשרת הדברות אבל לא כסדרן האמיתיי כ"א בשינוי הזה:

אנכי, לא תשא, זכור, כבד, לא תרצח מצד ימין, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה, לא תחמוד, לא תחמוד מצד שמאל, דנמצא לפ"ז שני שינוים, א) דבור לא יהיה לך חסר לגמרי, ב) בכדי למלאות דיבור העשירי נרקם שני פעמים לא תחמוד, וכ"ק החליט בבירור שודאי נעשה זה בכוונה עפ"י דעה חצונית דעת מינות של כת הקראים שאצלם יש דעה חצונית על עשה"ד כמו שנרקם על הפרוכת ובודאי שנעשה מתחלתו לצורך בית כניסה של כת הקראים, ובכן נסתפק אם רשאי לקנותו לצורך בית הכנסת של עדה קדושה, ולהיפך אם רשאי למוכרו למוזעאום שהוא צורך דברי חול:

והנה מה דפשיטא לי' לכ"ק, שודאי ממקום הטנופת בא, מבית כניסה של כת הקראים וידי זרים שלטו בו בזדון בריקום הזה שנרקם מתתלה בטומאה של דעה אפקורסות, לדידי מספקא טובא, חדא דמעולם לא שמענו שיהיה חלוקי דעות על דבור דלא יהיה לך אם הוא ממנין הדברות וגם הבה"ג וראב"ע פ' ואתחנן שהביא כ"ק שחולקים עם הרמב"ם בדבור דאנכי, לא נחלקו כ"א אם דבור דאנכי הוא ממנין המצוות, אבל על לא יהיה לך לית מאן דחולק ולכו"ע הוא במנין עשה"ד, לא רק אחב"י שומרי תורת משה אלא גם שארי אומות אם אך אינם עובדי אלילים, ומאמינים באחדות הבורא, עשרת הדברות קדוש הוא אצלם כפי הסדר דידן, כאשר כן כתוב ורשום בכל ספריהם ובבתי המסגד שלהם, וכ"ש כת הקראים שמחזיקים בתורה שבכתב, חקרתי ודרשתי אצל כמה אנשים בקיאים ויודעים בטיב חוקי הקראים ולא שמעתי מאחד שיאמר עליהם כי הוא זה שמוחקים דבור דלא יהיה לך ממנין עשה"ד, ועוד אחרי שעד עתה היה זה הפרוכת ששים שנה בבהכ"נ של קהלה קדושה, היתכן שבמשך כזה יראו און ולא יתבוננו, ובכדי שלא להוציא לעז על דורות הראשונים שהיו טובים ממנו, עלינו לתלות באחת משתי אלה, או שהם בדקו ומצאו סבת השגיאה הזאת כי לא במרד ובמעל נעשה אלא ע"י איזה שגיאה, וכמו שנקל לשער כי היתה כזה טעות סופר של הרושם לפני הרוקם, או שהרושם רשם כהוגן והרוקם טעה ודילג על דיבור זה וכתב מיד אחרי דבור דאנכי לדבור דלא תשא, ולבסוף כשראה שיחסר לו דבור אחד ולא היה באפשר לתקן עוד ייעצוהו להוסיף את לא תחמוד השני שעכ"פ לפי בה"ג וראב"ע ממנין הוא, ובאם גם לפניהם לא נתברר סבת השגיאה, בודאי שאלו ע"ז מאת חכמי הדור אשר היו בימים ההם וההוראה יצתה להיתר כאשר באמת יש יסודות הרבה להתיר כאשר נבאר להלן, וחלילה לנו להחזיק ריעותא שבודאי בזדון נעשתה תועבה עפ"י דעת מינים ושום אדם לא הרגיש בזה זמן רב, היתכן דבר שאבותינו נהגו בו היתר וגם קדושה יותר מיובל שנים, ואנחנו צא טמא נאמר לזה, כ"ז אני אומר רק בתור השערה באשר לפי השערתי קרוב הדבר שאו טעות סופר או טעות הרוקם היה בזה, אכן לדינא לא אם גם נניח שבודאי ידי מינים שלטו בו בכוונה להזיק ולטמא, וגם הי' תלוי מלפנים בבית כניסה שלהם, ג"כ יש לנו חומר רב להתירו לבוא בקהל ד' וכמו שאבאר:

הנה הדין יפרד לשלשה ראשים ושלשה חששי וטעמי איסור אפשר למצוא בזה, א) משום משמשי עבודת עם אחר, דכל מילי דמצוה עושין מכבר שנעשה לעבודת עם אחר וכההיא דנרות של שעוה שנתנם נכרי וכבן כו' דאסור להדליקם בביהכ"נ כמבואר ביו"ד (סי' קל"ט) ובאו"ח סי' קנ"ד ובמג"א שם ס"ק י"ז דהוה"ד לכל מילי דמצוה אין עושין מדבר שנעשה לע"א וכמ"ש כ"ק כל זה, ב) חשש דמאיס ואפי' אם להדיוט שרי, אסור למצוה מטעם דמאיס, ומקור איסור זה הוא בש"ס (ע"ז דמ"ז) בעי ר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה כו' כי תיבעי לך אליבא דרבנן לענין מצוה מאי מי מאיס כלפי גבוה או לא ע"ש, וזהו מקור הדין שהובא ביו"ד (סי' קל"ט) דתכשיטי כהנים שלהם כגון המעילים לא יתקן מהם טליתות ולא שום דבר מצוה דמאיסי ע"ש, וכ"ש דמאיסי אותן תכשיטים שנעשו לצורך מינות, דמינות גרע מעכו"ם, ג) דבר שנעשה לצורך הדיוט אסור תו להשתמש בו לצורך גבוה, ומקורו בש"ס (מנחות דכ"ב) בדברי ר"א בן שמוע הוקש עצים ואש למזבח מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים שלא נשתמשו בו הדיוט, ומינה יליף האגודה במנחות ומוהרי"ל בתשובה הובא בשו"ע (או"ח סי' קמ"ז) ברמ"א שאין לקנות מעילים שנשתמש בהן הדיוט לעשותן לס"ת ע"ש, אלו הן שלשה החששות שאפשר לחוש בנ"ד אכן כאשר נתבונן ונמצא אם שלש אלה החששות לא שייך לה, ויצא ממילא הדבר להיתר כאשר נבאר:

הנה חשש הראשון משום איסור דתכשיטי או נוי ומשמשי עכו"ם, ודאי דלא שייך כלל בנ"ד, דמשמשי או נוי עכו"ם לא נאסר כ"א במקום שיש אליל ותכשיט זה עשוי לשמש או לפאר לאותו אליל וכההיא דנרות של שעוה שנתנם לצורך תשמישי ע"ז, אבל הפרוכת אפי' אם היינו יודעים ודאי שמתחלה היה עשוי ותלוי לתכשיט על אה"ק בבית כניסה של קראים, מה משמשי או תכשיט אליל איכא בזה, אטו בבית כניסה שלהם עומד אליל או צלם בהיכל אה"ק שלהם, הא במה שמתפללים שם לפי חוקי עבודתם לא נעשה עי"ז אליל, ובאה"ק שלהם הלא עומדת ס"ת, וס"ת של קראים אפי' כתבו קראי יש בה קדושה ואין זה ס"ת שכתבו מין וכמ"ש הרדב"ז בתשובה דאפי' לרמב"ם שמונה את הקראים למינין אפ"ה ס"ת שלהם לא ישרף ומי ששורף אותה עובר משום לא תעשון כן לד' משום שלא נקראו מינין לענין זה כלל ע"ש, וכ"ש כשנמצא ס"ת ביד קראי ואינו ידוע מי כתבה ושמא ישראל כשר כתבה, כידוע שעפ"י רוב קונים ס"ת שלהם מישראלים באשר אין להם סופרים מומחים, ולכן אפי' אם נניח שבאה"ק אשר פרוכת הזה היה תלוי עליו הי' עומד ס"ת כזאת שכתבה קראי ודאי, פשוט נמי שאין שום נדנוד איסור על פרוכת הזה, דאין זה נוי של ע"ז אלא נוי של ס"ת קדושה, וגדולה מזה שאפי' היה עומד צלם ואליל ממש בהיכל דאז הוה ודאי משמש ותכשיט ע"ז, אפ"ה בפרוכת יש להתיר לרוב הפוסקים, דהא פרוכת לא נחשב למשמש גמור אלא לתשמיש דתשמיש וכמ"ש הרמ"א (או"ח סי' קנ"ד סעי"ו) ובמג"א (סי' קמ"ז סק"ד) ע"ש, ופשוט הוא לפי טעמו, דהארון גופא הוי תשמיש ראשון ופרוכת שעל גביו הוי תשמיש דתשמיש, ובתשמיש דתשמיש אפי' באליל גופא אפשר להתיר ומשנה מפורשת (עבו"ז דט"ז) בונה עמהם בומסיאות, וכ' רש"י משום דהוי תשמיש דתשמיש, וכן פסק הרמב"ם ומחבר (יו"ד סי' קמ"ג ס"ב), ואלא שאפ"ה באליל גופא יש לחוש לשי' התוס' והריטב"א שם דאין מחלקים בין תשמיש ראשון לתשמיש דתשמיש, אבל בנ"ד ודאי שאין להחמיר בתשמיש דתשמיש וכמו שנבאר בסמוך דמטעם זה יפלו גם שארי החששות:

חשש השני משום טעם דמאיס למצוה וכההיא דלולב של אילן שהשתחוה דאסור למצוה וכבעיא דר"ל בע"ז שהבאתי, והרמב"ם פסקה להחמיר, וגם ההיא דתכשיטי כהני אליל לא יעשה מהם טליתות של מצוה (יו"ד סי' קל"ד) מטעם דלמצוה מאיסי אע"ג שלהדיוט שרי, דלכאורה מטעם זה הי' לנו לחוש בפרוכת דידן דשמא הי' בבית כניסה של קראים ומאיס למצוה, אכן באמת שגם מטעם זה אין לאסור פרוכת שאינו אלא תשמיש דתשמיש דהא עיקר דין דמאיס פסול למצוה ולקדושה אינו אלא איסור דרבנן, דכן הוכיחו הפוסקים ממ"ש התוס' (ע"ז דמ"ז) ד"ה מי מאיס דבדיעבד יצא ואילו הי' זה איסור דאורייתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד וכמ"ש התוס' (גיטין ד"ג) אע"כ דעיקר חומרא דמאיס פסול למצוה אינו אלא חומרא דרבנן, ולכן אפי' לשיטת התוס' והריטב"א בע"ז שהבאתי לעיל דחולקים עם רמב"ם ורש"י וסוברים שאין חילוק בין תשמיש ראשון לתשמיש דתשמיש, י"ל דהיינו דוקא במשמשי עכו"ם כההוא דבונה בומסיאות לע"ז דהוי דאורייתא אבל הכא דאינו אלא משום חומרא דמאיס יודו גם הם לחלק בזה, ואף שגם מסברא אפשר לומר כן דבחומרא דרבנן מודים גם הם לחלק אפ"ה הי' נ"ל להביא ראיה לכאורה לזה מדברי הט"ז (יו"ד סי' רפ"ב) בסופו גבי כלים שנעשו מתחלה להדיוט שאסור לעשות מהם צורכי גבוה, כתב שם הט"ז לחלק דהיינו דוקא בתשמיש ראשון אבל תשמיש דתשמיש שרי אע"ג שביו"ד (סי' קמ"ג) גבי הדין דמשמשי אליל כתב הט"ז גופא דיש לחוש לשי' התוס' דגם בתשמיש דתשמיש יהא אסור ואין לחלק בזה ע"ש, ובע"כ דה"ט דלגבי משמשי עכו"ם דאיסורו דאורייתא כתב שפיר להחמיר כשיטת הסוברים שאין לחלק בין תשמיש לתשמיש דתשמיש, והיינו הך דמיירי ביו"ד (סי' קמ"ג) משא"כ בסי' רפ"ב דמיירי התם בכלים שנעשו מתחלה להדיוט דעיקר האיסור לעשות מהם צורכי גבוה אינם אלא חומרא כמו שנבאר, שפיר כתב לחלק בזה, ולפ"ז ה"נ בנ"ד למ"ש דעיקר איסור דמאיס אינו אלא חומרא דרבנן דנמי מחלקינן בין תשמיש קמא לתשמיש דתשמיש, ופרוכת שאינו אלא תשמיש דתשמיש יש להתיר. אלא דשוב ראיתי דאפשר לדחות לראיה שהבאתי, דמה שחילק כן הט"ז (יו"ד סי' רפ"ב) גבי כלים שנעשו מתחלתו להדיוט, י"ל דהתם שאני דעיקר איסורו קליש טובא וקיל הוא יותר מדבר מאוס, דאיסור דרבנן מיהא יש בו ודאי מדין הש"ס כיון דבעיא דר"ל לא איפשטא משו"ה פסקוה הפוסקים להחמיר מספיקא, ואילו בכלים שנעשו מתחלתן להדיוט אין לו שום יסוד לכאורה בש"ס, דמקור האיסור הוא מאגודה במנחות דיליף לה מדברי ר"א בן שמוע שאוסר עצים שנשתמש בו הדיוט למזבח מהיקישא דהוקש עצים למזבח מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים כן, ומינה יליף האגודה שאין לקנות מעילים שנשתמש בו הדיוט לעשותן לס"ת ע"ש, וכבר השיגו הרבה פוסקים על האגודה דמה ילפותא הוא מקדושת מזבח לס"ת ובתי כנסיות לדידן, הא להדיא קאמר הש"ס (זבחים דף קט"ז) דמודה ר"א בן שמוע בבמה דמותר, וכ"ש קדושות דידן דלא עדיפי מבמה, ואין ללמוד מקדושת מזבח דחמיר טובא, לשארי קדושות דידן, וכ"כ העט"ז (סו"ס קנ"ג) בהא דאין לקנות מעילים שנשתמש להדיוט כתב דדוקא במקדש אמרי' כן, וגם המג"א (סי' קנ"ג סק"ה) כ"כ, וכן משמע מלשון מוהרי"ל גופא שאין איסור גמור אלא כששואלים אומרים אל תעשו מדבר שנשתמש להדיוט ע"ש, וכיון שאין איסור גמור לכן בתשמיש דתשמיש התירו לכתחלה משא"כ בדבר שנשתמשו בו לעבודת עם אחר וכמו פרוכת דידן דאיסורו הוא מטעם מאיס שאיסור זה הוא איסור גמור מדרבנן עכ"פ אפשר שאפי' בתשמיש דתשמיש נמי אסור דעכ"פ מאיס מיהא הוי, הן אמנם דאכתי י"ל לכאורה להיפך דגם איסור זה דנשתמש להדיוט הוי נמי איסור גמור וחמיר עוד יותר מהא דמאיס משום דבזה י"ל דאיסורו דאורייתא מהיקישא דר"א בן שמוע, ודחיית העט"ז דאין ללמוד מהתם לקדושות דידן משום דבמה שאני וקדושות דידן לא עדיפי מבמה, יש להשיב ע"ז, דהנה סוגיא דזבחים שם הכי איתא אימי' דשבור מלכא שדר קורבנא לרבא ואמר רבא דלישקול ציבי חדתא וע"ז א"ל אביי כמאן כר"א בן שמוע דתני ר"א בן שמוע אומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים והא מודה ר"א בן שמוע בבמה דכתיב ויאמר ארונה לדוד ראה הבקר לעולה והמוריגים לעצים, ומוכח מזה דכמה מותר, ומשני רבא דהתם בארונה נמי בחדתי ע"ש, ולרהיטת הסוגיא צ"ל דדוקא לס"ד דש"ס דהיינו סבורים דהך דארונה מיירי בכלים ישנים ואפ"ה לקח דיד מהם למזבח, והי' קשה לן אפוא מהיקישא דר"א בן שמוע, היה מוכרח אביי לחלק בין מזבח לבמה, אבל לבתר דמוקים רבא שגם ההיא דארונה מיירי בחדשים ליכא תו הכרח לחלק בין במה למזבח ואיה"נ דבישנים אפי' בבמה אסור, וממילא שגם בקדושות דידן נמי אסור מהיקישא דעצים למזבח:

ולפ"ז חזר וניעור הראי' שהבאתי ביתר שאת, והדברים ק"ו להתיר בנ"ד, דהשתא באיסור דנשתמש להדיוט דאיסורו הוי מה"ת מהיקש ואפ"ה מחלקינן בו בין תשמיש לתשמיש דתשמיש, ובתשמיש דתשמיש התיר הט"ז, כ"ש באיסורא דמאיס דלכו"ע אינו אלא דרבנן דאפשר להתיר בתשמיש דתשמיש כמו פרוכת, אלא דשוב ראיתי שזה אינו דמה שכתבתי דלמסקנא דרבא דההוא דארונה מיירי בחדשים אין הכרח תו לחלק בין במה למזבח, היינו אי נימא דלמזבח רק בכלים שכבר נשתמשו בהם הדיוט הוא דאסירי לגבוה, אבל כלים חדשים אף שנעשו מתחלה לצורך הדיוט כיון שלא נשתמשו בהן עדיין אין איסור, דלפ"ז אי נימא דכלים דארונה הוו חדשים, לא הי' קשה איך לקחם דוד לצורך מזבח וממילא אין הכרח לחלק בין במה למזבח, אבל אי נימא דאפי' בכלים חדשים שלא נשתמשו בהן עדיין להדיוט כיון שמתחלתן נעשו לצורך הדיוט הוא דפסילי, א"כ אפי' נימא דהך דארונה מיירי בחדשים אכתי יקשה היאך לקחם דוד למזבח והא התם מוריגין וכלי בקר ונעשו מתחלה להדיוט, ובע"כ לחלק דבמה שאני ומשו"ה שרי, ולפ"ז לדידן למה שפוסק הרמב"ם (פ"א מהלכות בית הבחירה) וז"ל אין עושין כל הכלים מתחלתן אלא לשם הקודש ואם נעשו מתחלתן להדיוט אין עושין אותם לגבוה, ומקורו מתוספתא פ"ב דמגילה ופ"ט דמנחות כלים שנעשו מתחלתן להדיוט אין עושין אותם כלי שרת, הרי שבעשייתן להדיוט כבר נאסרו לגבוה, ואכתי יקשה מההיא דארונה היאך לקחם דוד אפי' לרבא דחדשים היו, אבל אכתי נפסלו משעת עשייתן להדיוט, ובע"כ לחלק דבמה שאני, ואפ"ה על רבא גופא לא קשה מה הועיל במה דמוקי לה בחדתי כיון דכבר נעשו להדיוט, משום דבדין זה אם נאסרין לגבוה משעת עשייתן להדיוט אע"ג רלא נשתמש בהן עדיין, או בעינן דוקא שישתמשו בהן לצורך הדיוט אבל בעשייה לחוד אין נאסר, איתא פלוגתא בירושלמי (יומא פ"ג ה"ו) וז"ל עור שעיבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליה מזוזה רשב"ג אוסר א"ר יוסי הווינן סברין מימר מה פליגין להדיוט הא לגבוה לא מן מה דתני אבני קדש צריך שתהא חציבתן בקדש ובקדש יחצבו בגדי קודש צריך שתהא אריגתן בקדש ובקדש נארגו וא"ר חנינא בשם ר' יוסי במחלוקת הוא הדא אמר אף לגבוה פליגין דתני העושה כלים להדיוט עד שלא נשתמש בו הדיוט מותר להשתמש לגבוה משנשתמש בו הדיוט אסור להשתמש בהן לגבוה והא תני העושה כלי להדיוט אל ישתמש בו גבוה אלא במחלוקת שנויה ע"ש ובמפרשי הירושלמי, הרי לפנינו מחלוקת התנאים בנעשו להדיוט ולא נשתמש בהן אם מותר להשתמש בהן לגבוה, ולפ"ז י"ל דרבא סובר כמ"ד דמותר ולכן לדידי' בחדשים מותר אפי' בכלים שנעשו להדיוט, וא"צ באמת לדידי' לחלק בין במה למזבח, ושמא י"ל דבזה פליגי אביי ורבא בזבחים דאביי סובר כמ"ד דאפי' בחדשים נמי אסור אם אך נעשו לצורך הדיוט, וממילא בהכרח הי' לו לחלק בין במה למזבח, ורבא דסובר דבחדשים מותר מוקי לה בחדתי, ולפ"ז לדידן דפסק הרמב"ם כמאן דאוסר אפי' בחדשים, א"כ אכתי יקשה מההיא דארונה אפי' נוקי לה בחדשים, ובהכרח לחלק בין במה למזבח ולומר דאין למדין מקדושת מזבח לקדושות דידן וא"כ קדושות דידן דלא עדיפי מבמה וכמ"ש, דהו"ל למישרי בהו אפי' בתשמיש ראשון, אלא דמחמרינן לכתחלה וכמו שזכרתי מלשון מוהר"ל דאם שואלין אומרים אל תעשו ובדיעבד אין איסור אפי' בתשמיש ראשון, ולכן בתשמיש דתשמיש שפיר התיר הט"ז אפי' לכתחלה, אבל בנ"ד דמטעם מאיס אתינן לאסור דאיסור גמור הוא עכ"פ מדרבנן אפי' למצוה וכ"ש לקדושה דחמיר ממצוה, אפשר דאפי' בתשמיש דתשמיש נמי יש לאסור דעכ"פ מאיס הוא:

ואמנם אכתי נ"ל מטעם אחר דאין לאסור בנ"ד בתשמיש דתשמיש משום מאיס, דהנה כבר כתבתי דעיקר הדין דמאיס אסור למצוה וגם לקדושה אינו אלא דרבנן ובדרבנן הא קי"ל דספיקו לקולא, וא"כ יש להעיר על עיקר הדין דמאיס יהא אסור השתא לדידן דהא מאיס אי אסור למצוה הוא בעיא דר"ל (ע"ז דמ"ז) אילן שנשתחוה לו לולבו מהו למצוה, והבעיא לא איפשטא, וממילא שעיקר דינו אינו אלא ספק כדין בעיא דלא איפשטא וא"כ הול"ל ספיקו לקולא ככל ספק דרבנן, ומצאתי שהפמ"ג באו"ח (סי' קנ"ד) הקשה כן על הרמב"ם למה פסק בעיא זאת דר"ל לחומרא דמיפסל מספיקא והא כל דרבנן ספיקו להקל, ואלא שבזה כתבו האחרונים לתרץ דזהו דוקא לענין דיעבד אבל לכתחלה צריך לחוש לדבר וכמו דקיי"ל בכ"ד דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה, ועיין במג"א סי' תקפ"ו, וכיו"ב כתב הב"י (או"ח סי' פ"ג) גבי בעיא אם יש יד לב"ה דפסק הרמב"ם דספיקו להחמיר אע"ג דבעיא דלא איפשטא הוא בנדרים (ד"ו), כתב נמי דזהו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה צריך לחוש, והרי קמן כמה טרחו רבותינו הרבה ליישב למה מחמרי' גם בספק אחד, ומינה דהיכי דאיכא ס"ס פשוט דאמרי' להקל, וא"כ בנ"ד דתשמיש דתשמיש איכא ס"ם, ספק א' דעיקר הך מילתא דמאיס אסור אין זה אלא ספק כיון דבעיא לא איפשטא, ואת"ל דאסרי' מספק שמא הלכה כרמב"ם ורש"י דתשמיש דתשמיש שרי, וכ"ש בנ"ד דאיכא ספק שמא לא נעשו מתחלה בזדון דרך מינות ולא נמאס כלל מעולם וכמ"ש בתחלת דברנו, ובספיקות רבות כאלו לא מצינו מאן דמחמיר אפי' לכתחלה וכ"ש בהפס"מ כבנ"ד דכדיעבד דמי, ועוד דעיקר בעיא דר"ל במאיס אי אסור למצוה וקדושה אע"ג דבש"ס דידן נשאר בתיקו:

אכן בירושלמי פ"ק דבכורים איפשטא בעיא זאת לקולא ע"ש, ועיין בר"ן סוכה ר"פ לולב הגזול ובמס' ע"ז פ' כל הצלמים דרבא דאמר בסוכה דלולב של אשירה אם נטל יצא חולק על ר"ל ופשיטא לי' דכל דבר שלהדיוט שרי לא מאיס גם למצוה וז"ל הר"ן שם והא דרבא אפילו קודם ביטול דאי לאחר ביטול אפי' לכתחלה נמי כיון דשרי להדיוט לא מאיס ואע"ג דר"ל מיבעי לי' התם בפ' כל הצלמים רבא פשיטא לי' ע"ש שכתב כך נמי בשם הרמב"ן ז"ל וקיימא לן כרבא, ולפי זה באמת יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שפוסק בעיא דר"ל להחמיר כיון דבירושלמי איפשטא לקולא למה שביק פשיטותא דירושלמי מקמי ספיקא דש"ס דילן, ובשגם שלמ"ש הרמב"ן והר"ן דרבא חולק על ר"ל וקי"ל כרבא דבתרא הוא, דלפ"ז גם בש"ס דילן איכא הכרעה להקל, וא"כ בנ"ד דאיכא בלא"ה כמה ספיקות ותשמיש דתשמיש נראה פשוט דלא חיישי' לאיסור אפי' לכתחלה, ולא יקשה ממ"ש ביו"ד (סי' קל"ט) דלא יתקן טליתות מצוה ממעילי הכומרים משום מאיס, דהתם משום דתשמיש ראשון הוא וחשו לדעת הרמב"ם דפוסק לחומרא, אבל בתשמיש דתשמיש כפרוכת דידן שרי לכו"ע, ועיין במג"א (סי' קנ"ג סקמ"ו) בספק אתנן שפסק הרמב"ם להחמיר כתב המג"א וז"ל ונ"ל דלבית הכנסת נקטינן לקולא דאינו אלא דרבנן דקרא משתעי דוקא בבית המקדש דכתיב בית ד' אלוקך ועיין באבני מלואים תשובה (סימן כ"ז) דהתיר עפ"י זה דף שהי' רשום עליו מתחלה צורת ע"ז לעשות ממנה עמוד לביהכ"נ וכתב דכיון שבטל ומותר להדיוט ואין איסורו אלא משום דאמאיס לגבוה לקרבן בית ד' אלוקיך אבל לבהכ"נ נקטינן לקולא ע"ש:

חשש השלישי מה שנשתמשו בו לצורך הדיוט וכטעם האגודה שאוסר משו"ה לעשות לס"ת ממעילים שנשתמשו בהן הדיוט, נמי אין בזה שום חשש לנ"ד, דלבד מה שזכרתי לעיל מעט"ז ומג"א דאין ללמוד קדושה אחרת מקדושת המזבח וכלי שרת, דמזבח שאני דקדושתו חמירא, ועיין בתשו' חו"י (סי' קס"א) שהוכיח כן מש"ס גופא וממקום שלמד האגודה לאיסור, דהיינו מהיקישא דר"א בן שמוע דאיתקש עצים למזבח וכנ"ל, מהתם גופא הוכיח החו"י להיתר, דאדרבא מדאיצטריך היקש בעצים ואש ש"מ דבדוכתא אחריני ובקדושות אחרות דליכא היקש שרי, ובכה"ג למדו חז"ל ברובע ונרבע להתיר להדיוט מדאיצטריך לאסור לגבוה, ובט"ז יו"ד לענין שחיטת חולין א"צ כוונה ע"ש, וגם אפשר להסביר בטעם לחלוק בין קדושת מזבח וכלי שרת לשארי קדושות, דבתשמישי קדושה מה שייך לאסור משום דנשתמשו בה להדיוט, אטו קדושת הגוף יש בהן דניבעי בהו עשייה לשמה, וא"כ מה שייך לפוסלן אם נעשו מתחלה לצורך הדיוט, אבל כל כלי שרת של ביהמ"ק יש בהן קדושת הגוף ועבודתן מחנכתן ולכן בעינן שיהיו נעשים לשם קודש וכמו שהאריך בס' עמק הלכה חאו"ח סימן מ"ט עיי"ש שהעלה ג"כ דמותר לעשות תשמישי קדושה מדברים ישנים שנשתמשו בהן הדיוט והביא ראיה לזה ממשנה דכלים פ"ת הובא בש"ס דסנהדרין דמ"ח כיפה שנתנה לספר, הרי להדיא שאפי' כיפה שעשויה מתחלה לכסות ראשה שרי ליתנה לצורך ס"ת, ויש להוכיח נמי מש"ס (ע"ז דנ"ב) כלים שנשתמשו בבית חוניו מהו שישתמשו בהן במקדש כו' ע"ש, ותיפוק דנשתמשו ונעשו להדיוט, ובע"כ דתשמיש להדיוט אין איסור אפי' למקדש גופא, דדוקא עצים ואש דמילי דמזבח נינהו הוא דאוסר ר"א בן שמוע מהיקש דעצים למזבח אבל מה שאינו לצורך מזבח אפי' במקדש נמי אין איסור מה שנשתמש להדיוט, ועיין בס' זכ"י סימן מ"ט מ"ש בזה לפי דרכו שם, ועכ"פ הרי לפנינו חבל נביאים מתנבאים בסגנון אחד דדוקא למזבח או עכ"פ לכלי שרת הוא דאפשר לאסור כלים שנשתמש להדיוט, אבל לביהכ"נ דידן אין חשש, ובשגם שבנ"ד אין צורך כלל לכל צדדי היתר שהבאתי כיון דבתשמיש דתשמיש הא כבר יש לנו הלכה פסוקה מהט"ז (יו"ד סי' רפ"ב) שאין לאסור בכלים הללו שנשתמש להדיוט, ופרוכת הוי נמי תשמיש דתשמיש וכמ"ש לעיל בשם הרמ"א ומג"א, דודאי אין מקום לאסור, ולא יקשה נמי ממ"ש האגודה ומוהרי"ל שאין לעשות מפות לס"ת מדברים ישנים, דמפות שאני דהוה תשמיש ראשון לגוף הס"ת, אבל פרוכת דאינו אלא תשמיש דתשמיש פשוט דלית כאן בית מיחוש לכו"ע:

היוצא מדברנו דבנ"ד אין מקום לחוש לאסור לכל הטעמים ולא דמי זה לההיא דאגודה ומוהרי"ל דהתם הוי תשמיש ראשון וגם הם לא אסרו אלא לכתחלה. אבל בדיעבד אם כבר נעשה מפה לס"ת גם הם התירו וכמ"ש להוכיח מלשון דמוהרי"ל דכששואלים אומרים להם אל תקנו, ומשמע דאם כבר נעשה מפה שרי, ואי"ל שבנ"ד הוי קניה לכתחלה ואתם באים לשאול אם מותר לקנותו ובכן צריכים אנו לומר לכם אל תקנו דזה אינו דהכא עדיף מכבר נעשה מפה דמורי"ל, דמשמע שכבר נעשה מפה אע"ג שלא כרכוה עוד על הס"ת, והטעם י"ל דכיון שנעשה מפה והוזמנה לס"ת אין להורידה מקדושתה, וא"כ כ"ש בפרוכת הזה דכבר זכה ששים שנה להיות תשמיש לנוי לפני אה"ק דאין להורידו מקדושתו ומאי חזית דתיזלו בתר דידכו דהוי לכתחלה, זילו בתר הפרוכת שכבר נעשה ונשתמשו בו לצורך קדושה שאי"א בשום אופן להורידו מקדושתו זאת שכבר זכה, ובהצטרף כל אלו טעמים נלע"ד דרשאים ומותרים אתם לקנותו לפאר ולרומם בית אלוקינו וחלילה להורידו מקדושתו וא"צ שום שינוי ותיקון, רק כמו שהוא אפשר לתלותו על אה"ק, רק את רקימת עשה"ד נצרך לתקן בכדי שלא יהא כדבר תמוה ולהסיר דבת רבים, ואופן התיקון הוא כן, אם יש ריוח בין השורות דאנכי ולא תשא שאפשר לרקום שם באותיות קטנות, דבור דלא יהיה, מה טוב, ובאם אין שום ריוח ביניהם אפי' כדי הוספה של אותיות קטנות, וגם להסיר כל הרקימה מכל העשרת הדברות ולחזור לרוקמן כהוגן ג"כ אי"א, מפני פסידא וכדומה, אז הייתי מייעץ לרקום ממעלה לעשה"ד כדברים האלו:

עפ"י סבה נשמט דיבור דלא יהיה ועפ"י שאלת חכם ואמר מותר הנחנוהו כמו שהוא, ותו לא מידי:

וד' יורנו דרך האמת כנפשו הטהורה ונפש ידידו מוקיר רום ערכו מברכו בברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה