אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"א או"ח › סימן לג

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"א או"ח · סימן לג

סימן לב

ב"ה יום ב' פסח שני תר"ץ פינסק כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר יעקב מאיר פאמפראנץ רב בקוליש ע"ד שאלתו באברך אחד העוסק בלימוד אומנות השו"ב ושני עדים ראוהו שטלטל עלה עתון חוץ לערב בשבת, והוא מכחיש אותם, אבל בידוע שהעדים כשרים ונאמנים ובודאי שכדבריהם כן הוא, ובכן נסתפק אם אפשר ליתן לו קבלה ולהסמיכו לשו"ב, והנה לפוסלו מצד שע"י מלאכה זאת נעשה כנכרי שאינו בר זביחה כדין מחלל שבת אפי' בפעם אחד דשחיטתו פסולה כמבואר (יו"ד סי' ב'), אי"א בנ"ד, לא מפני דלא חילל שבת באיסור מלאכה דאורייתא, כ"א באיסור טלטול גרידא שאינו אלא דרבנן דלית לן רה"ר דאורייתא, חדא דהא ידוע דעת הבית הלל ועוד אחרונים דאפי' חילל שבת באיסור דרבנן הוי מומר לכל התורה, ואם כי הפר"ח ועוד אחרונים חלקו עליהם והעיקר כדבריהם דבאיסור דרבנן לא נעשה מומר, אבל באמת נראה שכל זה היה בזמן הקודם ובדורות הראשונים אשר לפנינו שהיה מורא שמים על כל אדם, ואף מי שהיה חשוד על איזה דבר לא היה מקום לחשדו על איסורים חמורים מאלו, אבל עתה ידוע כי אנשים כאלו שנפרץ אצלם חילול שבת גם באיסור דרבנן חשוד הוא גם על דבר חמור, וכעין זה חילק הש"ס (גיטין דנ"ד) בין אתרא דקילא להו שביעית לאתרא דחמורי, וכן קי"ל ביו"ד (סי' קי"ט ס"ה) ונתבאר באחרונים שתלוי לפי הענין והמקום אי קיל להו האיסור או חמור וכמו שהאריך בזה בתשובת ד"מ ח"ב, וכ"כ התבו"ש בשם בית הלל ובבה"ט ס"ק ד' שבזה"ז אף מומר לתיאבון אין לסמוך עליו בשום דבר איסור, ועוד דגם הפר"ח וסייעתו שסוברים דבעבירה דרבנן לא נעשה מומר לכה"ת, היינו לאיסורי דאורייתא אינו חשוד ומשום דחשוד לדבר קל אינו חשוד לדבר חמור, אבל לענין שיהא נעשה מומר לכה"ת עכ"פ לאיסורי דרבנן גם הפר"ח מודה, דכן מוכח מעיקר השגתו על הבית הלל שהוכיח דמומר לאיסורי דרבנן נעשה מומר גמור מסוגיא (עירובין דס"ט) דאיתא שם דמומר לחלל שבת בדרבנן הוי כנכרי לענין ביטול רשות, ומזה הביא ראיה דאף בדרבנן הוי מומר לכה"ת, והפר"ח השיג עליו דשאני ביטול רשות דהוי דרבנן אבל לא לדאורייתא דהא קי"ל בסי' קי"ט דחשו דלדרבנן אינו חשוד לדאורייתא ע"ש, ושמעינן מזה דעכ"פ לאיסורי דרבנן נעשה מומר וחשוד לכה"ת, וממילא שבנ"ד אף אי נימא כהפר"ח ולא הוי מומר לדאורייתא, אבל בשחיטה ובדיקה איכא מילי טובא שאינם אלא איסורי דרבנן וכגון כל חמשה דברים שפוסלים בשחיטה, שהיה, דרסה. וכו' כשהם במיעוט בתרא, ובדיקת הריאה שעיקרה אינו אלא דרבנן דמה"ת נשחטה הותרה וא"כ איך אפשר לעשותו לשוחט ובודק והא יש לחוש שמא יעשה פסולים באיסורי דרבנן ולא יבדוק הריאה, וכמו שאיסורי תורה דשבת חמורים מכל העבירות עד שנעשה מומר לכה"ת אפי' בפעם אחת, כן איסורי דרבנן דשבת ג"כ חמורים משארי איסורים ונעשה חשוד לכל איסור דרבנן:

וכן אין להתירו ולומר ששוגג היה, דהא אפי' אי טעין והתנצל ששוגג היה אינו נאמן וכמ"ש הרמ"א (חו"מ סי' ל"ד ס"ה) דאם באו עדים שעבר אינו נאמן לומר שוגג או אנוס הייתי, וראיתי אמנם לחכם אחד שכתב דהתם בחו"מ מיירי שעבר העבירה בפני העדים, היינו שהיא ידע שהעדים רואין וכיון דהעיז פנים לעבור בפני העדים לא מצי שוב להתנצל ששוגג היה, אבל כשהוא לא ידע שהעדים רואין לא נפסל לעדות, והביא סמוכין מכופר בפקדון דפסול לעדות ולא תלינן שמא מלוה ישינה יש לו עליו, וכתב השמ"ק בב"מ דכיון דעבר לפני עדים וכפר לפניהם לא תלינן במלוה ישינה, ולפ"ז בנ"ד שודאי שלא ידע שהעדים רואין יכול להתנצל ולומר שוגג הייתי, אבל באמת חילוק זה אינו, דמה דמיון הוא לההוא דמלוה ישינה שזכר השמ"ק, דהתם יש במה לתלות דלאשתמוטי מכוון, לכך בעי' דוקא שיעבור לפני העדים ואז מדהעיז לעבור בפני העדים אמרינן דהוחזק כפרן אבל אם הוא לא ראה את העדים תלינן דלאשתמוטי מכוון, אבל לענין טענת שוגג מה נ"מ יש בזה אם ראה העדים או לא, והבט וראה בלשון השו"ע שיש שינוי בין כופר בפקדון להך דינא, דבכופר בפקדון נקטו הכל בלשונם הכופר בפני עדים דלשון זה משמע להדיא שהכפירה היתה בפני עדים, ואילו הכא כתבו מי שבאו העדים שעבר וכן מי שהעידו עליו העדים שעבר עבירה פלונית כו', ולא נקטו ג"כ מי שעבר בפני עדים כדאמר גבי כופר בפקדון, א"ו כמ"ש שדוקא בכופר בפקדון הוא דלא נעשה פסול כ"א כשידע מהעדים וכפר בפניהם אבל אי כפר שלא בפניהם, ואח"כ באו העדים והעידו דההיא שעתא בידו הוא דנקטי' לא נעשה פסול דתלינן דאשתמוטי הוא, משא"כ הכא לא תלינן לעולם בשגגה בטעות, דאדם מועד לעולם ואינו רגיל לטעות, ועוד דאפילו ממקום שהיה אפשר לתלות בשגגה היינו כשהוא בעצמו אומר שוגג הייתי, אבל בנ"ד שהוא עצמו מכחיש את העדים ואומר להד"מ ולא התנצל לומר שוגג הייתי, אנן מעצמנו ודאי שאין טוענין עבורו, ששוגג היה וכמ"ש בתשובת ברית אברהם (חיו"ד סי' ג') ע"ש, ולהכחיש העדים אינו נאמן:

ורק זכות אחת תולה שלא לפוסלו ולעשותו לאינו בר זביחה, והוא מנד שלא נעשה תועבה הזאת בפרהסיא ובחלול שבת לעשותו כמומר הא בעינן פרהסיא דוקא, ואפי' למ"ש הפלתי (סי' י"א) בדעת הרמב"ם דגם בפרסום בעלמא סגי וכמ"ש השמ"ח ותבו"ש (בסי' ב') דאפי' אין הדבר בפרהסיא אלא שידע שיתפרסם נמי חשיב כפרהסיא וגם הישועת יעקב כתב דאם יש שני עדים שיעידו שהי' עושה הדבר לפניהם ואפי' עשה בינו לבין עצמו רק שידע שיתפרסם חשוב כפרהסיא, אבל בנ"ד חסר כל אלו, דהא כבר כתבתי דהוא לא ראה את העדים כלל ולא ידע שהעדים רואין, דהא הכחיש אותם ואומר להד"מ, ואילו ידע שעדים רואין ונתפס בכף לא מצי להכחיש אותם, ובכן לא ידע שיתפרסם וממילא לא נוכל לדונו למחלל שבת ולעשותו לאינו בר זביחה ולפסול שחיטתו לעולם אפי' בבודק סכין ואמנם אע"ג דמטעם אינו בר זביחה אין לפוסלו וכמ"ש, מ"מ אכתי יש חשש גדול לפוסלו מטעם חסרון נאמנות, ואפי' אם היה נתמנה כבר לשו"ב יש מקום לפוסלו מטעם זה, דידוע מה שהקשה האו"ז בפ"ק דחולין הובא במרדכי שם על עיקר דין נאמנות השוחט לומר ששחט כהוגן והא קי"ל דעד אחד אינו נאמן במקום דאתחזק איסורא, ובהמה בחייה הא בחזקת איסור עומדת, ותי' בשם הר"א ממיץ דהא דע"א א"נ באתחזק איסורא היינו בפוחזים וריקים וסתם אנשים מרובא דעלמא דומיא דשנים שהאמינם התורה בכ"מ כמו שהן, דבההיא אין ע"א נאמן, אבל בע"א שהוא איש מהימן וכשר סמכינן עליו ואפי' על אשה וכאמו של ר' ישמעאל ע"ש, והיוצא מדבריו דהא דשוחט נאמן היינו משום דרגילין להדר אחר שוחט יר"א מרבים וחרד לדבר ד' ולהיות מוחזק בכשרות בהעדפה יתירה על רוב סתם אנשים מן השוק אם כי כולם בחזקת כשרות עומדים, אבל הצטיינות יתירה אין להם כמו בשוחט, ולפ"ז אפי' אם נניח שאין בעובדא ביש הדין שעשה אברך הלזה שום יסוד להוציאו מחזקת כשרותו הרגילה אצל רוב בני אדם, אבל עכ"פ זה ודאי דההעדפה היתירה של חזקת כשרות מצוינה איבד והפסיד, דמי שהוא יר"א מרבים כנדרש לשו"ב לא יעשה כזה לטלטל חוץ לעירוב, וכיון דיתרון הכשר על רוב בנ"א ודאי שאין לו, ועוד גרע מהם, דרוב בנ"א סתמא לא יעשון ככל התועבות האלה, וכיון שכן א"נ תו לדעת הרא"ם ז"ל:

ודע דהרא"ם לאו יחידאה הוא בשיטה זאת אלא שגדולי הפוסקים קיימי בשיטתא דידי', דבתשובת מהר"ם מינץ סימן י' הביא בשם האחרונים שמצאו חבר להרא"ם והוא הר"ח ז"ל שהובא במרדכי והביאו הב"י (יו"ד סי' א) שכתב וז"ל כתב המרדכי בא"ט בשם הר"ח שצריך שיהא השוחט נאמן דל"ח בי' שמא יאכיל נבילות וטרפות בישראל וכתב שלא ידע מנין הוא, כלומר דקי"ל דסתם ישראל בחזקת כשרות הוא ומדברי הרמב"ם (פ"ג מהמ"א) נראה שסובר כהר"ח עכ"ל, הרי שהר"ח סובר דבשוחט לא סגי בסתם חזקת כשרות שיש לרוב בנ"א אלא שנצרך שיהא נאמן ביותר, וגם מה שסיים שהרמב"ם סובר נמי כוותי' באמת יש להוכיח כן גם ממקום אחר בדברי הרמב"ם, דבפ"ה מהלכות שחיטה פסק דלאו דוקא מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו, אלא אפי' במומר לדבר אחד משארי עבירות נמי צריך שיבדקו לו סכין ובלא זה שחיטתו אסורה, והרעישו עליו הראשונים דהא בש"ס קאמר רבא דוקא במומר אוכל נבילות לתיאבון הוא דצריך שיבדקו לו סכין ומטעם דחשיד לאותו דבר אבל במומר לשארי עבירות מנ"ל נמי דבעינן שיבדקו לו סכין: ואמנם מזה אפשר להוכיח שבע"כ הרמב"ם סובר כהרא"ם ומשו"ה גם מומר לשארי עבירות אע"ג דחשוד לשחיטה לא הוי, אבל עכ"פ מכלל מצוין ביראת שמים ודאי שיצא ולכן אינו נאמן תו בדבר שיש לו טרחא גדולה כהשחזת הסכין והעמדתו, ואין לומר דא"כ כי בדקו סכין ונותן לו מאי הוה הא אכתי צריך לנאמנות על גוף השחיטה אם שחט כהוגן בלא שהייה ודרסה וכו', דז"א דבדבר שאין לו טרחא מהימן מיהא משום חזקה דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, וכיון שטרחא אחת היא לו אם ישחוט כהוגן או בפסול, מהימן שפיר דשחט כהוגן, אבל בלא סכין בדוק דאית לו טרחא מרובה להשחיז ולהעמיד הסכין, בזה אמרינן שדוקא אדם שהוא ירא שמים מצוין ומופלג ביראה הוא דמטרח טרח כ"כ אבל איש כזה שאינו חושש לעבור עבירה ויצא מכלל כשירי ישראל הבורחים מעבירה א"נ בדבר שיש לו טרחא, דחזקה דלא שביק היתירא וכו' לא מהני כ"א כשהאיסור וההיתר טרחת שניהם שוה, אבל כשצריך לטרוח על ההיתר יותר לא מהני, דומיא דנשים אע"ג דנאמנות באיסורין דבכ"מ שהאמינה תורה לע"א אין חילוק בין איש לאשה, אפ"ה בלא סכין בדוק אינן נאמנות על הסכין משום דנשים עצלניות הן וכמ"ש ביש"ש וגם ביו"ד (סי' קכ"ז), ה"נ באיש כזה שאינו מצוין ביראה אין לו נאמנות בדבר שיש לו טרחא, ולפ"ז כיון שהוכחנו דהנהו תלתא עמודי ההוראה בחדא שיטתא קיימי דשוחט א"נ כ"א כשהוא מצוין ביראה שכם אחד יותר על סתם רוב בנ"א, א"כ האברך הלזה שנתפס ע"י עדים בעוון חלול שבת ונהי דלא נעשה עי"ז כנכרי להיות נפסל מטעם שאינו בר זביחה כיון שלא עשה בפרהסיא, אבל עכ"פ מכלל יר"ש מופלג ודאי שיצא ואין לו תו נאמנות על השחזת הסכין וכמ"ש, ואין לדחות ולומר שדוקא ברגיל לעשות כן כמה פעמים הוא דיוצא מחזקת כשרותו אבל בנ"ד שלא נתפס כ"א פעם אחד לא איבד עי"ז חזקת כשרותו דאימור באקראי בעלמא עביד הכי, וברמב"ם יש הכרח לחלק כן, דאלת"ה יקשה דברי הרמב"ם אהדדי באותה הלכה גופא, דבתחלה כתב דגם מומר לדבר אחד משארי עבירות אינו רשאי לשחוט בלא בדיקת סכין, ומיד אח"כ כתב דאפי' פסול לעדות בעבירה אחת א"צ לבדוק לו סכין וכל מפרשי הרמב"ם הרגישו בסתירה זאת וכולם כאחד כתבו לתרץ דדוקא במומר, היינו כשהוא רגיל בכך הוא דהצריך בדיקת סכין משא"כ במי שעשה באקראי בעלמא אע"ג דלעדות נפסל גם בעושה באקראי אבל חזקת כשרות לא הפסיד וא"צ בדיקת סכין ע"ש, ובכן י"ל שגם הר"ח והרא"ם סוברים נמי כן, ולפ"ז בנ"ד שלא ראוהו עדים עובר העבירה כ"א פעם אחד, לא איבד חז"כ:

אמנם באמת נ"ל דמ"ש הרמב"ם דבפעם אחד לא נפסל היינו דוקא בשארי עבירות שבתורה, מה שא"כ בעון דחלול שבת החמורה הפסיד חז"כ מיד וכמו שחלוק דין דחלול שבת משארי עבירות במקום שעשה עבירה דאורייתא ובפרהסיא ולענין שיהא נחשב לאינו בר זביחה, דבשארי עבירות לא נעשה מומר כ"א כשעשה כן כמה פעמים, אבל בחלול שבת בפרהסיא אפי' בפ"א נעשה מומר כמבואר להדיא ברמב"ם ויו"ד (סי' ב'), ה"נ לענין פסול נאמנות נחלק כן שדוקא בשאר עבירות הוא דאינו נפסל בפעם אחד אבל אם עשה עבירה כזו דיש בה אביזרי' דחלול שבת איבד חזקת כשרותו היתירה אפי' בפ"א מפני שיצא מרוב ישראל שנזהרים מחלול שבת בזהירות יתירה ואינו נאמן תו בדבר שיש בו טרחא, וגדולה מזו נראה דאע"ג שיש עוד תי' אחר למה שוחט נאמן באתחזק איסורא, והוא משום דבידו לתקן כמבואר בש"ס רפ"ק דגיטין] וביבמות ובתוס' שם, נמי י"ל דהיינו כשהסכין הי' בדוק ואנו דנין רק על גוף השחיטה אם היתה כהוגן בלא שהייה דרסה כו'. בזה סברי דמהימן מטעם דהיה בידו בלא שום טרחא לשחוט כהוגן, אבל בשחיזת סכין ובדיקתו שיש בו טורח לא שייך לומר סברא זאת כיון דלעשות סכין טוב יש לו טרחא, ואיש כזה שאינו נזהר בחלול שבת לא יטריח כ"כ בטרחא מרובה כהשחזת הסכין:

ועוד נראה דאפי' להבנת הפוסקים דהתוס' וסייעתם שכתבו לטעם משום שבידו לתקן, חולקים על הרא"ם וסוברים דגם סתם אדם שאינו מופלג ביר"ש נמי מהימן על שחיטה כיון שבידו הי' לעשות כהכשר, נ"ל לדבר מסתבר דהיינו דוקא כשכבר נעשה ונתקבל לשו"ב שאין לאסור השחיטה ולהעבירו מאומנתו בשביל זה שאין לו הצטיינות ביר"ש, אבל בנ"ד לעשותו שו"ב לכתחלה כו"ע מודים דאינו רשאי לעשות לכתחלה כן ולמנות שו"ב לאיש כזה שנתפס בעון חמור כזה, וכמו דמצינו בחו"מ (סי' ל"ד) דאע"ג דאין אדם נפסל לעדות ע"י עצמו או ע"י רינון בעלמא, היינו דוקא כשכבר נמסר לו העדות אבל למסור לו עדות לכתחלה אין מוסרין אפי' בקול רינון וע"י עצמו ע"ש, וה"נ כשממנים אותו כעת לשו"ב דומה כמוסרין אותו עדות לכתחלה ובכה"ג כו"ע מודו דלכתחלה אין מוסרין, ועיין בדרכי תשובה (סי' א' ס"ק ע"ו) בשם ס' רוח חיים הספרדי הלכה למעשה דאם יש על האיש איזה רינון מעבירות שבידו אפי' עשה תשובה אין לצבור לכנוס בחשש איסור למנותו שו"ב לכתחלה, ועיין עוד בשו"ע של הרב סי' א' אחרי הביאו דברי הב"י בשם הרר"י דיש להעד בעם ויזהרו בתורת השחיטה בדקדוקיה ויבחרו להם שוחטים יראי חטא כי עם רב מישראל תלוים עליו במצות שחיטה ובדיקה כו' ואשר איננו ירא לא יבוא לדקדק בבדיקת הסכין וכו' הוסיף ע"ז וז"ל ולכן אין למנות ע"ז כ"א יר"ש ביותר וחרדים על דבר ד', וכן הצריך השל"ה הק' למנות דוקא את מי שהוא מופלג ביר"ש, המורם מכל זה דאין למנות את האברך הזה לשו"ב לכתחלה, וחוב מוטל על כ"ת להודיע לרב הקהלה אשר שם ילמוד אומנות השו"ב את אשר קרה עמו בכדי שהרב ידע את אשר לפניו שלא ליתן לו קבלה, ועיין בתשובת דברי חיים תוכחת מוסר לעיר שהם מתיחסים ברחמנות על שו"ב ואינם חסים על נפשם וכיו"ב האריך הגאון מהורר"ש קלוגר במהדורא תליתאי בכחה תשובות, וכ"ש בדור פרוץ כזה אשר הצעירים משחתם בהם מום בם לא ירצו לעבודת הקדש רבת האחריות כשו"ב, לא נעלם ממני למי שרוצה לפתוח בזכות שימצא סייעתא לצדד גם בזכותא דהאי גברא ולהשיב על דברי אבל האמת לא אוכל כחד כי לא מצינא וגם לא בעינא למיחזי זכותא לצעירים דהאידנא כשרוצים עוד לעלות במעלות המזבח לזבוח זבח ולהאכיל מזבחיהם לעם ישראל ובאין עוד:

הנני ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה