אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"א או"ח › סימן לא

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"א או"ח · סימן לא

סימן ל

ב"ה יום ה' ט"ז כסלו תרפ"ט פינסק כבוד ידי"נ הרב וכוי מהור"ר יצחק בערקאוויץ שליט"א רב בלאחווע. מכתבו קבלתי בזו הרגע, חשתי ולא התמהמהתי להשיבו מיד. ע"ד שאלתו שבסביבות עירו רחוק לא יותר מפרסה מן העיר נמצא שני כפרים אשר מימים ימימה שוחט אצלם השו"ב הקבוע דעיר לאחווא תחת השגחתו דמר. השו"ב נמצא ומצוי לאנשי הכפרים בכל חובתו בערבה שבלולב, אבל לשון זה משמע דהיינו דוקא כל זמן שהערבה אגודה בלולב עם שארי מינים וכדאמר התם אפי' אגבהי' תרי זימנא, דמשמע שהגביהה עם שארי מינים, אבל אם התיר אגדו של לולב לאחר נטילה ונטל הערבה בפני עצמה פשיטא שיוצא בה, וכ"כ בס' בכורי יעקב להדיא, ואלא דיקשה לפ"ז מש"ס (גיטין דנ"ב) דתני התם בברייתא אפוטרופסין לוקחין ליתומים לולב וערבה. וכיון שיוצאין גם בערבה שבלולב א"כ לבתר דנקיט דלוקחין להם לולב דבע"כ שהוא עם ערבה א"כ איך רשאים תו ליקח ערבה אחרת לצורך מצות ערבה ולהפסיד ממון יתומים בכדי, הא אפשר דלאחר שיצאו בלולב יתירו האגודה ויקח הערבה שבו לצאת מצות ערבה. ומדאפ"ה רשאין האפוטרופסין ליקח להם ערבה מיוחדה מכלל שאין יוצאין בערבה שבלולב אפי' לאחר שהתירו האגודה. ויהי' ראיה מזה דלא כהבכורי יעקב, אלא דיש לדחות דלשון הברייתא שם ולוקחין להם לשון רבים משמע שיש יתומים הרבה, ובלולב פשוט שא"צ לקנות כ"א לולב אחד לכולם ולאחר שיצא בו האחד יטלנו השני וכמ"ש התוס' בערכין ובשו"ע (או"ח סי' תרנ"ז) בשם הרש"ל, כ"ש שהאפוטרפוס אין רשאי לקנות יותר מלולב אחד. ולצורך ערבה פשוט שצריכין כל אחד ערבה מיוחדה ואין חובטין בערבה שכבר נעשה מצותה ע"י שחבטה אחר מקודם ומשו"ה יכולין ליקח להם ערבה דאי"א ליקח הערבה שבלולב כיון שבלולב אין כ"א ערבה אחת ולצורך מצות ערבה הלא צריכים כל אחד לערבה מיוחדת, ומ"ש בברייתא לוקחין ערבה, היינו הערבה היתירה על שבלולב. ועכ"פ יהי' מזה ראיה שאין לחבוט בערבה שכבר נחבטה מעיקרא ע"י אחר. וראה זה פלא שכל הפוסקים השמיטו מדין דאפוטרפוס ערבה ובהלכות נחלות כשהובא דין זה דאפוטרפוס לא זכרו כ"א דלוקחין להם לולב. ולא הזכירו ערבה, ושמא טעמם מכח מה שכתבתי דכיון דיוצאין בערבה שבלולב אינם רשאי לקנות ערבה מיוחדה אלא דיקשה דא"כ מ"ט נקטה בברייתא. ולכן נראה לשער שגרסא משובשת הוא בש"ס שלנו דבתוספתא פ"ח דב"ב ופ"א מתרומות מקור הדין לא הוזכר כ"א לוקחין לולב ולא הוזכר ערבה. ומכ"ז נראה שאפשר לסמוך על הבכורי יעקב ולחבוט בערבה שבלולב לאחר שהותר אגודו של לולב. ואין להאריך:

והנני הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין יום יושב אצלם, ועתה פרצו גדר מסבת שבא בחור אחד בן י"ט שנה שזה עתה למד מלאכת השו"ב והתחיל לשחוט שם, ואנשי הכפר שהם אנשים אלמים ובעלי זרוע וגם קרוביהם של הנער הזה עומדים על ימינו לעזרתו וכ"כ הגיע החוצפה עד שאיימו על השו"ב הקבוע שאם יבוא אליהם ישברו את סכינו וכ"ת התרה בו כמה פעמים והנער עומד במרדו מבלי שמוע לקול מורים ומה דינו של הנער הזה: והנה אף שמנחינס המוכ"ז לא הספקתי לעיין כל צרכו בדין זה, בכ"ז להתאפק לא אוכל מבלי לצאת במחאה עזה ולהגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, שכל האוכל משחיטתו של הנער הבער הזה הרי הוא אוכל טריפה, והמעות שכר השחיטה גזל הוא ביד הנער הלוקחם וביד הקצבים שאינם משלמים לשו"ב הקבוע, מה שמגיע אליו מכל שחיטה, לא באתי בזה ללמד לפניהם פרק בדרך ארץ ונמוסי העירות ותקנות הקהלות, אשר לא נשמע כזה בישראל שירהיב שו"ב נער ברב זקן גדול וצדיק דכוותי' כ"א להודיע גלוי שמנקודת הדין תוה"ק אסורה שחיטתו של הנער הזה והמעות גזל וכמו שאבאר, דהנה בשו"ת של הגאון מוהרש"ז ז"ל סי' י"ט האריך לבאר אשר השו"ב שמשיג גבול לשו"ב הקבוע פסול לשחיטה מטעני דהוי רשע דלא גרע מעני המהפך בחררה, ואיך יסמכו על שחיטת איש שנקרא רשע מדינא דש"ס ע"ש:

ואמנם אי מטעם זה לחוד הוה נפלינן בפלוגתא דרבוותא אם גם בנ"ד נקרא רשע, דהא בחו"מ (סי' רל"ז) הובא שני דיעות אם מהפך בדבר שאין מצוי להשיג במקום אחר אם נקרא רשע, ודעה הראשונה שהוא גם דעת התוס' (קדושין דנ"ט) דבדבר שאינו מצוי כגון במציאה וכדומה ליכא דין דמהפך בחררא, ולפ"ז בנ"ד נמי שאין מקום מצוי לשחוט שאין בו דין דמהפך לדעה ראשונה, אלא שבעיקר יש לתמוה על הגאון הזה למה הוצרך לטעם דמהפך ולא קאמר הטעם משום דהוי גזלו גמור שגוזל הכנסת השו"ב הקבוע, דטעם זה עדיפא טובא, דאילו לטעם דנקרא רשע נסתפקו האחרונים אם זהו איסור דאורייתא או אינו אלא מד"ס, ועיין בפ"ת (סי' רל"ז), ואילו לאו דגזל ודאי מפורש בתורה, ועוד דאי משום מהפך בחררא א"צ להחזיר מה שכבר נטל, דכבר השיגו הפוסקים על ר"ת שסובר דגם התם צריך להחזיר וכמבואר בפ"ת שם ואילו גזל ודאי שמחויב להחזיר מה"ת, ועוד דאי מטעם מהפך במחלוקת שנויה וכמ"ש דשחיטה הוי כדבר שאינו מצוי, משא"כ בגזל וצ"ל דטעמו משום דעדיין לא זכה השו"ב הקבוע במעות הללו ולא נקרא גזלן אלא בגזל מחבירו דבר שכבר זכה בו בקנין והוא שלו ממש, ולא כשמונע ממנו להרויח, ולכן בא רק מטעם דמהפך, אבל לא נראה כן דלענ"ד הדבר ברור שהשו"ב הקבוע חשיב כאילו באמת כבר זכה בהכנסת השחיטה והם שלו גם קודם דאתו לידו וכל הנוטלם הרי הוא גזלן גמור, ויבואר עפמ"ש בחבורי לב"מ (דנ"ח) ביסוד הקנין דאמירה לגבוה הוי כמסירה ממש וזכה בה הקדש מכח קנין, דלכאורה צריך ביאור דנהי דהנודר אסור לחזור ומחויב לקיים דברו משום נדר דכתיב ככל אשר יוצא מפיך, אבל שיזכה הקדש מכח קנין מנ"ל, ואמנם טעם הדבר כתבתי עפמ"ש הרמב"ן והר"ן (ב"מ ד"ח) דקאמר הגמרא דיוקא דרמב"ח דמגביה מציאה לחבירו קנה מהיכא אי נימא מרישא שנים אוחזין בטלית דיחלוקו, התם האי קאמר כולה שלי ואנא אגבהתיה כולה, ופרש"י דלעולם אימא לך מגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ודקאמרת דא"כ תעשה זו כמו שמונחת ע"ג קרקע וזו כמו כו' ולא יקנה לא זה ולא זה ויבוא שלישי ויחטפנה מידם, אי"א לשלישי לחטפה מידם אחרי שאינם טוענים שהגביהוה יחד עד שנאמר דלא קנו אלא כ"א טוען שהגביה לעצמו ע"כ, ובשמ"ק הביא בשם רמב"ן ור"ן וז"ל וא"ת נהי דשלישי לא יחטפנה מידם מ"מ למה אמר במשנתנו דיחלוקו דהא משום דתלינן דתרווייהו כהדדי אגבהוה וכדאיתא לעיל, וי"ל כיון דלפי טענותיהם א"א לשום אדם לזכות בה וכיון שממון הפקר הוא חולקין אותה בין שניהם שהרי לכך עומדת:

ומיהו עדיין קשה היאך ישבע כ"א מהן שאין לו בה פחות מחציה דהא ממ"נ חד מינייהו משבע לשיקרא דאו כולה דמר או כולה דמר ואי לא"ה אלא דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה ליתא לשניהם, וי"ל נמי שכיון דממון הפקר הוא ומתוך טענותיהם א"א לאחר לזכות בה זכו בה שניהם מן הדין ושפיר משתבע שיש לו בה ע"כ ע"ש וממוצא דבריהם נלמוד שאע"ג דלמאי דתלינן שתרווייהו אגבהוה לא עשו בהגבהה זאת שום מעשה קנין, אפ"ה כיון שאחר א"א לזכות בה ובע"כ שישאר לפניהם, זהו גופא הוי הקנין לגבייהו, וה"נ לגבי הקדש כיון שהנודר א"א לבעל דבורו והוא מוכרח לקיים דבריו ולמוסרה להקדש מטעם הנדר, בזה גופא הוי הקנין ושפיר קנה הקדש, ובזה אמרתי נמי ביסוד קנין ד' אמות דתחלת התקנה לא היה שיקנה ע"י ד' אמות, אלא דתחלת התקנה היתה רק שכיון שמונח בתוך ד' אמותיו אין אחר רשאי לתופסו, והקנין יבוא מעתה ממילא שכיון שאין אחר רשאי עוד לזכות בה ובע"כ שישאר לפני זה שמונח בתוך ד' אמותיו, זהו גופא הוי הקנין לגבי' וזולת שמצד הסברא ראוי לומר כן דכיון דעיקר התקנה לא היתה רק בכדי דלא ליתו לאנצויי לזה סגי גם אם תקנו שאין אחר רשאי לתופסו ולא אתו שוב לאנצויי, ולמה היה להם לתקן שיקנה לגמרי, עוד נ"ל לדייק הכי מלשון רש"י (ב"מ ד"י) ד"ה ד' אמות קונות וז"ל אם יש סביבותיו דבר הפקר אין אחר רשאי לתופסו ע"כ, ואינו מובן מה רצה רש"י בזה האם אתא לאשמעי' סגולת הקנין דאם קונה אין אחר רשאי עוד לתופסו וא"כ למה לא פי' כזה בשארי קנינים, אכן למ"ש טובא אתי לאשמעי' דתחלת התקנה לא לשם קנין תקנו אלא רק לענין זה תקנו שאין אחר רשאי לתופסו, ונתכוון ליישב בזה קושית התוס' שם בב"מ מההיא דהיה מגרר ויוצא דלא קנה הגניבה ע"י ד"א, דלמ"ש לק"מ דבגנבה לא שייך כל קנין ד"א, דבשלמא אם תחלת התקנה היתה לקנין אז אין מקום לחלק בין גניבה לשארי דברים, אבל למ"ש דהתקנה לא היתה כ"א שאין אחר רשאי ליקחנה, איך שייך זה בגניבה, דאטו בעל החפץ אסור ליקח שוב חפץ שלו מפני שמונח בתוך ד"א של הגנב וע"ש שיישבתי בזה בכמה מקומות:

ולפ"ז ה"נ בנ"ד כיון שאין שום אחד מהקצבים רשאים לתת לשחוט לשו"ב אחר זולת לזה השו"ב הקבוע שקיבלו אותו זה כבר וכמ"ש בעיקרי דינים (חאו"ח סי ג') ששו"ב דינו כרב וש"ץ לענין לסלקו ממנויו וכ"כ בשו"ת באר יצחק ששו"ב שנתקבל בעיר אמרינן שקבלוהו לעולם ואפי' כשנכתב בכתב התמנותו על זמן מוגבל אפ"ה אמרי' שקבלוהו לעולם וכמ"ש החת"ס (חחו"מ סי' ר"ה) וכיון שלשו"ב אחר אין רשאים למסור לשחוט, ממילא קנה שו"ב הקבוע לכל הכנסות השחיטה, וכמו בד' אמות והקדש דכיון דאין אחר רשאי לתופסו ממילא הוי שלו לגמרי וזכה בו, וכל הנוטל ממנו הרי הוא גזל גמור בידו, וממ"נ קשה לי על הגרש"ז ז"ל אי ס"ל כסברתי דכיון ששום אחר זולת השו"ב הקבוע אין רשאי לשחוט ממילא כל הכנסות השחיטה הם שלו, א"כ הרי זכה בו וגזל גמור הוא ביד הנוטלו ממנו, וא"כ למה הוצרך לטעם דמהפך בחררא, עדיפא הול"ל מטעם גזל, ואי לא ס"ל כסברתי, א"כ גם מהפך בחררא לא הוי לדיעה ראשונה דפסקינן כוותה כיון דאין הדבר מצוי להשיג במקום אחר, וי"ל בדוחק דאשמעי' שאפי' במקום ששו"ב הקבוע שיושב מכבר ג"כ לא נתקבל במינוי כד"ת אלא שמעצמו החזיק לשחוט במקום זה שבכה"ג אין חיוב על אנשי המקום לשחוט אצלו דוקא וממילא דטעם גזל אין בזה ואפ"ה אסור לשו"ב אחר לשחוט שמה עכ"פ מצד שזה מהפך בחררא וטרח להשיגו דאסור מיהא לדעה השני', אבל כששו"ב הקבוע נתמנה לשו"ב כד"ת בהסכם הרב והקהלה, בודאי דאסור לשו"ב אחר לשחוט במקומו מטעם גזל ממש:

שוב ראיתי בתשובת גדולי אחרונים שהעלו לדינא דשו"ב ששוחט בגבול שוחט הקבוע ה"ז גזלן גמור ואם שנה ושילש ה"ז נקרא מומר לאותו דבר ואפי' בודק סכין ונותן לו לא מהני' וגם כופין אותו להחזיר להשו"ב הקבוע כל השכר שחיטה שלקח, הרי להדיא כדברי דמשום גזלן הוא, דאי מטעם מהפך בחררא לא היה מחויב להחזיר מה שכבר נטל ועיין בפ"ת (חו"מ סי' רל"ז), וכיון שהוכחנו דגזלן ממש הוא, ודאי דשחיטתו אסורה, ואע"ג דחשוד על גניבה אין חשוד על שחיטה, היינו דוקא כשאינו כ"א חשוד אבל בידוע שהוא גזלן פסול לכו"ע וכמ"ש הש"ך יורה דעה סי' ב':

וכל זה דברתי על חטא שחטא נגד השו"ב הקבוע, וכעת אדבר על חטא שחטא נגד הרב דמתא, לא רק שהעיז לשחוט בלי רשותו אלא שלא שמע גם לההתראות שהתרה בו, ובזה אמנם הכביד חטאתו יותר מן הראשונה דגם אם שחט רק בלא רשותו של הרב והרב מצדו הי' מוחל נמי לא מהני לטעם הרמב"ם והסמ"ג וכלבו שכתבו דהטעם דמחויב להראות סכינו לחכם הוא משום שמא יארע שישחוט בסכין פגום, אינו יכול למחול וכמ"ש הש"ך (יו"ד סי' י"ח סק"כ), ואף שמלשון השו"ע שם שכתב דהאידנא נהגו למנות אנשים ידועים על השחיטה ולהם מחלו חכמים כבודם כי הם זהירים וזריזים, משמע שאינו סובר כהרמב"ם אלא דהטעם הוא משום כבודו של חכם וממילא דיכול למחול, אכן מפני שקשה לומר דהמחבר יפלוג על הנהו רבוותי עמודי ההוראה הרמב"ם ז"ל וסמ"ג וכלבו ולא יזכיר גם דעתם, נראה לי להוכיח דנהפוך הוא דהמחבר נמי סובר כוותייהו דהטעם הוא משום פגימה, מדסיימו הטעם שמשו"ה מחלו על כבודם לפי שהם זהירים וזריזים, ואי נימא דעיקר הטעם הוא מפני כבודו של חכם, אפי' לאינם זריזים נמי, א"ו שעיקר הטעם הוא משום פגימה, ולכן לא לזהירים וזריזים אינם רשאים למחול ולוותר בשום אופן, כי לאו בדידהו תלוי לוותר על חשש בשחיטה ורק לזהירים שאפשר לסמוך עליהם רשאי הרב לוותר ולסמוך עליהם, והא שלא זכר המחבר טעם דפגימה. י"ל נמי עפמ"ש האחרונים דדין זה דלא סר סכינו לחכם, לאו דוקא בסכין איתמר אלא גם לענין בדיקת הריאה ושארי הוראות הנוגעים לזה וכמ"ש בעיקרי הד"ט (סי' א') וכ"כ הנחלת שבעה ע"ש. ולכן לא כתב המחבר טעם דפגימה שאינו שייך כ"א בסכין, אבל בעיקר סובר גם הוא כהרמב"ם דהטעם הוא משום פגימה ולא מהני בזה מחילת, הרב. והדברים ארוכים ליישב דברי הש"ס דחולין שלא אמרו אלא מפני כבודו של חכם וכבר העיר הלח"מ ע"ז ע"ש ואכ"מ, ולכן גם אם שחט בלא רשות הרב יש לאסור שחיטתו, וכ"ש בנ"ד שהרב מיחה בפירוש וגם התרה בו, והאפרוח הזה העיז לעמוד נגד רב זקן וצדיק, שיש לאסור שחיטתו אפי' כשבדקו סכינו ונמצא יפה וכמ"ש הריטב"א (חולין די"ח) שאם מה שלא הראה סכינו לחכם הוא במרד ומעל דשחיטתו טריפה אפי' בנמצא סכינו יפה, וגדולה מזו כתב בשאילת יעב"ץ (ח"ב סי' קצ"ו) דשו"ב שלא השגיח על אזהרת הרב וגם אחר ההתראה עמד במרדו ה"ז רשע ועבריין ואפי' להתפלל עמו אסור ואף שלא נדוהו הרי הוא כמנודה ע"ש, וממילא לאיש כזה לא מהני גם מחילת הרב דלא מחלו אלא לזהירים אבל לא לאיש כזה שעומד נגד התראת הרב, ואסור למחול, ואילו היה השו"ב הזה גם שו"ב מומחה שראוי לסמוך עליו, אפ"ה משום זה לחוד שמסיג גבול רעהו ועובר על התראת הרב, אסורה שחיטתו, וכ"ש בנ"ד שהשו"ב הוא צעיר לימים לא מומחה ולא מוחזק, וגם שחיטתו היא בכפר מקום שאין איש עמו, הוא השו"ב והוא הרב, ואין על גביו שום רב להשגיח עליו, מי יודע ומי יוכל לשער כמה מכשולים יוצאים מתחת ידו באיסורי דאורייתא נבילה וטריפה, ובשגם בעידנא דרתחא כשהוא עומד במחלוקת ונצרך לפניו להטות אליו לב העוזרים על ידו ומסייעים אותו במחלוקת זה, ובמה יכול לשחד אותם ולקנות לבבם אליו אם לא בלהטיו וכשפיו כמראה לפניהם כי הוא אומן גדול להשחיז ולהעמיד הסכין כרגע ויודע לקלוף סרכות קשות כחבלים, האם אפשר לשער כמה מכשולים יוצא מתח"י ובודאי שבכה"ג החובה על כל שבידו למחות לאפרושי מאיסורים ודאים ולגרש התם להחצוף הזה, כל מן דין לא סמוכו לנא לשרת בקדש: וכעת אבוא גם בדברים אחדים לאנשים הללו המחזיקים ידי החצוף הזה. בטוח אני כי לכל העם בשגגה מפני שאין אתם יודעים המכשולים הרבים והאיסורין החמורים אשר אתם נכשלים בהן, כסבורין אתם שכל הצווחות הללו הן של הרב דמתא והן של שארי הרבנים הוא רק מפני שחסים אנו על פרנסת השו"ב הקבוע ולכן מורים אתם היתר לשאול מה נשתנה אומנות השחיטה מן שארי אומנות וחנוונות שמושיבין חנווני בצד חנווני, בטוח אני כי אילו ידעתן חומר כל האיסורים שאתם נכשלים, שכרגע הייתם מגרשים אותו ממקומכם ולא השכנתם באהליכם עולה וגזילה כזו, ולכן הנני פונה אליכם אחיי חדלו לכם הרע, ידוע תדעון כי אוכלים אתם בשר טריפה ממש ואולי גם נבילה כי שחיטתו אסורה מד"ת וכמ"ש וכ"פ כל הפוסקים, ולבד שמתפטמים אתם באיסורי טרפות שמטמטם את הלב, עוד גזל הוא בידכם הכנסת השו"ב ומחויבים אתם מן הדין לשלם להשו"ב הקבוע בעד כל השחיטות ששחטתם כבר וכמ"ש שאחרי שהשו"ב הקבוע הוחזק זה רבות בשנים בהסכמת הרב דמתא אין אתם רשאים תו למסור לאחר השחיטה, וזלת כל אלה אתם מחזיקין במחלוקת נגד הרב שהוא מהעבירות היותר חמורות עוד הפעם אבקש, חדלו לכם הרע, ויסלח לכם ד' הטוב על חטאים שחטאתם לפניו בשגגה עד עתה:

גם את כ"ג אבקש שיעשה כל מה שבכחו לתקן המעוות ויכריז גם בשמי כי כל מה שישחוט טריפה הוא והמעות גזל בידו וגם ביד הקצבים שאין משלמים לשו"ב הקבוע, והי' אם שמוע ישמע לקולכם ויחדול לשחוט ויקבל תשובה על העבר, אז נראה מה לעשות עמו על להבא, יתן ד' שדברים היוצאים מלבי, לב נאנח ונעצב על פרצת הדור שכך עלתה בימינו שנתקיים בנו הקללה היותר קשה, ירהבו הנער בזקן, יכנסו ללבבות כל שומעי דברים הללו מפורש יוצאים מפי זקן כמוני ושלום על ישראל:

כנפש המברך בשלום לכל שומעי דברי כברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה