שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א אה"ע · סימן קטו
ב"ה יום ה' י,א אד"ר תרפ"ט פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר אהרן דוב באראז נ"י רב בבערעזין. ע"ד העובדא שבא לידו, שני שותפים בעלי הטארטאק שבעירו באו לפניו בטענה על ראובן סוחר בעצי יער שלדבריהם הבטיח להם לפני שנה להעמיד בטארטאק שלהם עוד גאטור אחד לנסירת העצים, ואמר להם הלואי שתספיקו על שני גאטורם לחתוך הקרשים מה שאתן לכם, ובהיות שלפ"ז נצרך הי' גם להחליף המכינה שעמד עד עתה בטארטאק כי קטנה היתה וכוחותיה אין מספיק לעבודת שני גאטורין, ובהכרח הוא להחליפה על יותר גדולה, שלזה נצרך הוצאה מרובה, אף הוא הסוחר הבטיח לבוא לעזרתם בנתינת דמ"ק ובנתינת זשירת על הוועכסלען שיוצרכו לתת עבור הגאטור, על סמך זה נגשו לעשות כל ההכנות הדרושות להעמדת הגאטור, וכבר השקיעו בעסק יותר מארבעת אלפים דולאר, והנה פתאום רוח אחרת עבר על ראובן הסוחר וקנה טארטאק לעצמו ואינו נותן להם שוב עצים לנסירה, ובכן תובעים השותפים הללו מראובן הסוחר ההיזק שעל פיו הוציאו כ"כ ממון בעסק וגם מה שיושבים כעת בלא פרנסה, וראובן מכחישם לגמרי וטוען שלא הוא הבטיחם ע"ז רק הם באו מעצמם ושאלוהו בהיות שבדעתם להעמיד גאטור שני אם יהי' אצלו עבודה כדי ספוק לשני גאטורס וע"ז השיבם כלום אוכל להבטיח לכם בבירור אחרי שלאו בדידי תליא מלתא וזה תלוי בדרישת הסוחרים שקונים ממני לפעמים יש דרישה מרובה על סחורה טארטחטשנא ואז יצוו לחתוך העצים ולנסרם בטארטאק ולפעמים יומעט הדרישה על סחורה כזאת, אם יהיה לי עבידה אתן להם, זה תכן טענותיהם וכ"ת נוטה לחייב את ראובן בכל ההיזק מטעם דינא דגרמי ומדמי לה ללך ואני אבוא אחריך חו"מ סי' י"ד שמחויב להחזיר כל ההוצאות שהוציא הלה על פיו, וגם להדין דאומר לאומן עשה לי כלי ואני אקחנה וחזר ולא לקחה דחייב כמבואר בתו"מ סימן של"ג, וגם למראה דינר לשולחני ונמצא רע דחייב, חו"מ סי' ש"ו:
וטרם אבוא להשיב על דבריו אם הדמיונות הללו עולים יפה, אומר לו מראש כי לא מחשבותיו מחשבותי ולענ"ד לא רק שגרמי ליכא בזה אלא אפילו גרמא נמי לא הוה דמזיק לא מיקרי כ"א כשהזיק בגוף הטמן והממון הלך לאיבוד ונפסדו, וגם כשהוציא הוצאות על פיו נמי נקרא מזיק, דהמעות הלכו לאיבוד על ידו, אבל בנ"ד המעות שהוציאו בעלי הטארטאק לא הלכו לאיבוד, רק להשביח העסק והשבח הזה אמנם מונח וניכר בעסק ויש שבח ההוצאה ע"ג הטארטאק, באופן שכל מי שהיה רוצה להשביח העסק במצב כזה הי' עולה לו הוצאות כאלו, וא"כ מה שייך לקרותו מזיק אחרי שלא הזיקם כלום דכפי שיעור ההוצאה הישבח העסק, ומה שהם עניים שאין בכחם להניח בעסק זה הוצאה מרובה כזו, ולפניהם, לפי כחותיהם ולפי ערך העבודה שיש להם הי' די במכונה קטנה וגאטור אחד, בשביל זה אין נקרא ראובן מזיק כיון שבעצם יש כאן שבח כשיעור ההוצאה ואין בזה שום הפסד שנוכל לומר שזה הלך לאיבוד והיפסד, ואם רוצים אנו לחייב את ראובן, לא בתור מזיק אפשר לחייבו כ"א בשביל שהכשילם בעצה שאינה הגונה שאין זה לפי כחם ומצבם, ואם לחוש אחר שהוא תמיד הי' זה עסק טוב, אבל לפי ערך מצבם שאינם אמידים באו לידי הריסה עפ"י עצתו, ואמנם בניתן עצה רעה לחבירו לית מאן דסובר שיהא זה גרמי ולכו"ע אינו אלא גרמא וכמפורש ברמ"א חו"מ סי' שפ"ו ובכה"ג דנ"ד אפי' לנותן עצה לא דמי דהתם מיירי שבשעה שנתן לו העצה לא היתה הגונה אבל הכא בעת שנתן להם העצה לקנות גאטור שני ודאי דלא עלה על דעתו שיקנה גאטור לעצמו דאילו הי' לו מחשבה שיעמיד גם הוא גאטור לעצמו, ודאי שלא הי' מייעצם שיגדילו וישביחו המכונה שלהם, שזה יהיה רעה אח"כ לדידי' גופא, ובכן אנן סהדי שבעת מעשה לא חשב כלל מהעמדת גאטור לעצמו, וכפיו כן לבו הי' שימסור המלאכה שלו לבעלי הטארטאק הללו, וא"כ בעת נתינת העצה היה זה עצה הגונה, ומה שאח"כ נתקלקל הדבר והחליט להעמיד גאטור לעצמו, בשביל זה אין לחייבו, דגם מזיק גמור אין מתחייב כ"א על היזק שבא בשעת עשייתו, אבל אם בעת מעשה לא הי' היזק רק שבמשך הזמן נתקלקל הענין ונתגלגל הדבר עד שבא לידי פסידא, לא נתחייב בזה, הוא הדבר אשר אמרתי כי מטעם מזיק לא שייך לחייבו בכה"ג דנ"ד. ושמא תאמרו דנחייבו אכתי מטעם חיוב שנתחייב בהבטחה לתת להם המלאכה והשתא חוזר מזה, אבל א"כ יאמר נא כ"ת בעצמו וכי היכן מצינו חיוב בדברים בעלמא בלא קנין, ועוד דכלום התחייב להם דבר ידוע ומסיים כמה זמן שימסור להם מלאכתו ומה שייך חיוב באופן כזה ואינו אלא פטומי מילי בעלמא, כ"ז כתבתי דעתי הפרטיית שכפי שרואה ומכיר במצב הדבר אין לחייבו לא מטעם מזיק ולא מטעם הבטחתו:
ועתה אבוא לבאר שאפי' לו נניח שלא צדקתי בהשפטי וכדברי כ"ת כן הוא דיש בזה גרמי, אפ"ה יש יסודות גדולות לפוטרו ולדחות לכל הראיות שהביא כ"ת שאין להם שום דמיון לנ"ד, סתירת ראיה ראשונה מההיא דלך ואני אבוא אחריך דחייב לשלם כל ההוצאות שהוציא על פיו אפשר לדחות, דהנה באמת יש להביא ראיה עצומה מהש"ס דאין לחייב מטעם שהוציא ממון על פיו, מן הש"ס דב"ב ד"ל ע"ב ההוא דא"ל לחברי' מאי בעית בבאי ארעא דדידי היא א"ל מפלניא זבינתה א"ל פלניא גזלנא הוא וממני גזלה א"ל והא אתה אמרת לי לקנותה ממנו, א"ל השני נח לי הראשון קשה הימנו, וכ"פ הטו"מ חו"מ סי' קמ"ו דטענתו טענה ויכול להוציא הקרקע מיד הלוקח, הרי להדיא דאע"ג שהלוקח הוציא המעות לאיבוד ע"י בעל השדה בעצמו ובמזיד הכשילו בזה ואפ"ה פטור מלשלם לו מה שהפסידו על פיו, והלא דברים ק"ו ומה התם דהלוקח הוציא המעות על פיו לאבדון והפסד גמור ואפ"ה פטור, כ"ש הבא בנ"ד דהמעות לא הופסדו לגמרי ועסק שלהם נשבח ע"י הוצאה הזאת וכמ"ש דאין לחייב לראובן המצוה להוציאם, אמנם אם נפרש כוונת הש"ס הזה כפשוטו יהי' מזה סתירה על הפוסקים שכתבו לחייב במוציא מעות לטמיון על פיו וכמו בדין דלך ואני אבוא אחריך הנ"ל וכהנה רבות, לכן נ"ל ליישב עפ"י שיטת הראב"ד המובא בחו"מ סי' ס"ו סעיף כ"ג דאע"ג דמוכר שט"ח וחזר, ומחלו חייב המוחל לשלם ללוקח מצד גרמי אפ"ה יורש כשמוחל לעצמו אינו חייב לשלם ללוקח משום דגרמי אינו כ"א במתכוון להזיק ולא היכי דכוונתו לטובת עצמו, וע"כ אפי' ר"נ דסובר גרמי מ"מ התם בעובדא דקריבתי' דפ' הכותב דפטור במוחל משום דמתכוון לטובת עצמו ליכא גרמי ולכן גם בש"ס דב"ב הנ"ל כיון דמשום טובת עצמו מפני שהשני נח לו הזיק לזה, משו"ה אין לחייבו התם מטעם גרמי, אבל בההיא דלך ואני אבוא אחריך וכדומה דלא בא לידו שום טובה ע"ז שמפסיד לזה מעותיו חייב שפיר מטעם גרמי, הן אמנם דכולם הרעישו על שי' הראב"ד שזהו נגד סוגיית הש"ס ב"ק דפ"ט שהביא שם לסייע לתקנת אושא מהא דתני שמעידין אנו שגירשה ונתן כתובתה דאין משלמין רק טובת הנאת כתובה ואי אמרת ליתא לתקנת אושא לזבני לגמרי, ולראב"ד קשה דהא אפי' אמרת ליתא לתקנת אושא לא מצי מזבנה לגמרי דהא מ"מ אם מתה הבעל יורש הוא וימחול לנפשי' ולא יצטרך לשלם גם מדינא דגרמי כיון דלא נתכוון להזיק אלא להנאתו עשה עיין בנתיבות סי' ס"ו ס"ק ל"ז שהביא קושיא זאת לקושית העולם, אבל באמת גם לקושיא זאת יש תי' מספיק עפמ"ש התוס' בב"ק שם דתזבין כתובתה במעמ"ש דאינו יכול למחול לר"מ דס"ל מעמ"ש קונה, ותי' דמעמ"ש אינו מועיל בכתובה כיון דאין החוב ברור דשמא תמות היא ויירשנה ומחיים לא ניתנה הכתובה לגבות כלל, ומעתה זהו דוקא אחר תקנת אושא אז אין החיוב ברור דשמא תמות ויירשנה בעל ואף אם תמכור הבעל מוציא מיד הלקוחות אבל קודם תקנת אושא דמכירתה מכירה רק שהבעל יוכל אח"כ למחול לעצמו א"כ כיון שהחיוב ברור הוא עכ"פ א"כ ממילא לא תוכל לזבון כתובתה לגמרי במעמ"ש דאינה יכולה למחול וכאן מהני שפיר המעמ"ש כיון שהחיוב הוא ברור כיון דלמ"ד דליתא לתקנת אושא אין הבעל מוציא מיד הלקוחות, ועיין בס' מעין גנים סי' ס"ו שתי' כן אלא שדחה לתי' זה דהא הבעל לא ירצה להיות במעמ"ש להפסיד ירושתו ואע"ג שהתוס' הקשו דתזבין במעמ"ש היינו שתמכור בטובת הנאה דאז אינו מפסיד מידי אבל במכירה לגמרי הרי מפסיד ירושתו ע"ש, אבל במחכ"ת לק"מ ודחוי הזה חוזר ונראה ונעלם ממנו מה שהובא בשמ"ק שם דשפיר כופין את הבעל להיות במעמ"ש וראי' ממ"ש בב"ב פ' מי שמת האומר הלואתי לפלוני, ופי' שם משום דאיתי' בבריא ואם אין כופין את הלוה בכך אינו בבריא אע"כ דכופין ע"ש, ולפי כל האמור יצא שיטת הראב"ד ברורה ולא רק שאינה נגד סוגיית הש"ס דב"ק אלא נהפוך הוא דמש"ס דב"ב שהבאנו יהיה ראיה עצומה לדבריו דבמקום שלהנאת עצמו עושה ואין כוונתו להזיק דאין לחייבו מטעם גרמי, וממילא שבנ"ד דראובן לא קנה הטארטאק כ"א להנאת עצמו ולא בכוונה להזיק לבעלי הטארטאק האחר דאין לחייבו אפי' כשודאי הי' בזה היזק גרמי:
הן אמנם דהמרדכי בב"ק הביא לש"ס דב"ב הנ"ל והקשה דלמה אינו מחויב באמת משום גרמי, דהלוקח הא הוציא הממון לאיבוד על פיו ומ"ש מההיא דמראה דינר לשולחני ותי' דלא מיקרי גרמי כ"א כשהי' מוכרח לעשות כעצתו ולא הי' יכול להשמט, ובהכי מיירי הך דמראה דינר לשולחני דאי"א הי' לאשתמוטי ובע"כ יש לו ליקח עפ"י דברי השולחני וכמ"ש ההג"א בשם ר' אפרים דהך דמראה דינר מיירי דוקא בכה"ג שאם האומן אומר שהוא טוב אז צריך לקבלו בע"כ ואינו יכול להשמט, אבל בההיא דב"ב לא הי' מוכרח לעשות כעצתו והי' יכול להשמט משו"ה אינו חייב מטעם גרמי ע"ש והובא בקצרה בש"ך חו"מ סי' ש"ו אות י"ב, ולפ"ז נדחה ראיה שהבאתי מש"ס דב"ב דבמקום שלא נתכוון להזיק לא הוי גרמי כיון שאפשר ליישבו כתי' המרדכי אבל עכ"פ במה שנוגע לנ"ד אין נ"מ, דאיך שניישב לש"ס דב"ב אם כתירוצו משום שלא נתכוון להזיק או כתי' המרדכי משום דהי' יכול להשמט, יהי' ראיה עצומה לפטור בנ"ד דהא תרווייהו איתנהו בנ"ד, לא נתכוון להזיק וגם בעלי הטארטאק יכולים להשמט היו ולא לשמוע עצתו של ראובן דמי הכריחם לזה, וממילא דלא נוכל לחייב לראובן מטעם גרמי, דאם כה נאמר או כה נאמר בישוב הש"ס למה אינו חייב התם מטעם גרמי, אבל לפנינו הרי יש ש"ס ערוך דלא מחייבי כה"ג מטעם גרמי אפי' כשבזדון הכשילו להוציא ממון על פיו ועצתו וכ"ש בנ"ד וכמ"ש, ובזה סתרנו ראיה ראשונה של כ"ת מההיא דלך ואני אבוא אחריך, דנידון דידן לא דמי כלל לזה:
ועתה אבוא לסתור ראיה השני' מההיא דתשובת הרא"ש שמובא בחו"מ סי' של"ג באומר לאומן עשה לי כלי וכו', דהנה בנ"ד יש לפטור לראובן נמי מטעם אחר, עפמ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות זכייה ומתנה הכ"ד לגבי חזרה מן השידוך וז"ל הורו רבותי שאם הי' מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה כו' או יחלק מעות לשמשים וחזנין כו' וחזרה בה אח"כ מן השידוך משלמת הכל שהרי גרמה לו לאבד ממון וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם עכ"ל, והראב"ד השיג ע"ז וסובר דא"צ לשלם ההוצאות דכללא הוא כל איבוד ממון שבעל הממון עושה אותו אע"פ שגרם לו זה פטור ע"ש, ועיין עוד במ"ל שם שהביא בשם מוהרי"ק וז"ל ואע"פ שהוציא מעותיו על סמך דברי ראובן, שמעון הוא דאפסיד אנפשי' כו' ונראה דהאי מלתא אי חייב ראובן או לא תליא בפלוגתא דרמב"ם וראב"ד ז"ל הבא בפרקין דלדעת הרמב"ם חייב ולראב"ד פטור כיון דבעל הממון הוציא ההוצאה ע"ש, ולפ"ז בנ"ד נמי לכאורה תליא בפלוגתא זאת, דלראב"ד פטור מטעם שלא ראובן איבד מעותיהם אלא בעלי טרטאק בעצמם הוציאו אע"פ שבא בגרמתו של ראובן פטור וכפי הכלל שנתן הראב"ד, ויהי' לפ"ז ספיקא דדינא, אכן באמת נראה דבנ"ד אפי' הרמב"ם מודה דפטור דהא הראב"ד הקשה על הרמב"ם מש"ס ערוך ממוכר זרעוני גינה לחבירו וזרען ולא צמחו שאינו נותן לו כ"א דמי הזרעונים ואינו ניתן לו ההוצאה שהפסיד על ידו בזריעה ותי' המ"מ שם שאינו דומה להתם שהיה מוציא הוצאות הזריעה כדי להרויח בהן ולפיכך אינו בדין שישלם זה מה שהוציא כדי להרויח, אבל כאן לא היתה כוונתו להשתכר בדבר אלא להתנהג כמנהג העיר וכיון שהוא נסמך עליה והיא חזרה בה בדין הוא שתשלם ע"ש, ולפ"ז בנ"ד נמי כשבעלי הטארטאק הוציאו המעות עשו זה כדי להרויח ולהגדיל לעסקם ובכה"ג אפי' לרמב"ם פטור כיון שכדי להרויח הוציאו ודמי שפיר לההיא דזרעוני גינה הנ"ל ובזה נדתה ראיית כ"ת מההיא דתשובת הרא"ש דאומר לאומן עשה לי כלי פלוני ואקנה ממך והאומן עשה הכלי וחזר בו דחייב מדינא דגרמי, דלמ"ש לא דמי להתם דהתם האומן לא הוציא כדי להרויח, דמה שמרויח שכר פעולתו לא מקרי להרויח אלא שכר עמלו הוא נוטל ומשו"ה חייב מיהא לרמב"ם, ולראב"ד גם בכה"ג פטור, אבל בנ"ד השותפים הוציאו כדי להרויח ולהגדיל העסק והכנסתו שיהי' בזה ריוח יותר משיעור ההוצאה דאין אדם טורח להוציא מעותיו כשאח"כ לא ירויח כ"א מה שהוציא, דא"כ טורח זה למה זבין וזבין תגרא איקרי, א"ו שחשבו לקבל ריוח יותר מההוצאה ובכה"ג גם לרמב"ם פטור, דדמי ממש לההיא דזרעוני גינה:
וארווחנא ליישב בזה קושית רעק"א בתשובה ס"ס קל"ד שהביא לתשובת הרא"ש באומר לאומן עשה כלי וכו' דלעיל דחייב, והקשה למה יהא חייב והא בכה"ג שעושה כדי להרויח לית מאן דסובר דיתחייב לשלם לפי תי' המ"מ הנ"ל ע"ש, ונראה שהבין דאומן הוי נמי עושה כדי להרויח וכמו בזרעוני גינה, אבל למ"ש זה אינו דהא דפוטר הרמב"ם במוציא כדי להרויח היינו דוקא כשמקוה להרויח יותר ממה שהוציא וכמו בהך דזרעוני גינה נמי הכי הוה שע"י הוצאות שיוציא לזריעה יקצור אח"כ הרבה יותר מכפי שהוציא על הזרעונים והוצאות הזריעה ובוא יבוא ברנה נושא אלומותיו בכה"ג דוקא הוא שסובר הרמב"ם דפטור מלשלם ההיזק דאין סברא בשעה שזה מוציא כדי להרויח הרבה יותר משיעור ההוצאה וזה יתחייב, והדין יהי' לקוי, דאם יהי' שבח יטול הוא וההיזק ישלם לו האחר, אבל במוציא הוצאה כזה שהמוציא אינו מקוה לשכר יותר משיעור ההוצאה וכמו באומן שלא חשב כ"א לקבל שכר עמלו בכה"ג ודאי דלא מיקרי כדי להרויח ומחויב הלה לשלם, וראיה ברורה לדברנו מתשובת הרא"ש אחרת שהביא הטור חו"מ סימן ר"ז וז"ל ראובן הי' לו פרה והיה ירא לשוחטה שמא תמצא טרפה א"ל שמעון שחוט אותה ואם תמצא טרפה אתן לך בשביל בשרה כך וכך ואם תמצא כשירה כך וכך ושחט ראובן את הפרה ונטרפה וראה שמעון ההפסד וחזר בו, ופסק הרא"ש דיכול שמעון לחזר, ובתשובת רעק"א שם ובקצוה"ח סי' ר"ז הקשו דברי הרא"ש אהדדי, דהך דינא דאומר לאומן עשה לי הנ"ל חייבו הרא"ש בכל ההוצאות שהוציא האומן על פיו, וא"כ למה לא יתחייב גם בדין דנמצא טרפה משים דינא דגרמי כיון ששחט על פיו ע"ש שנדחקו ליישב, ולמ"ש אין שום סתירה בדברי הרא"ש, דבנמצא טרפה עשה כן כדי להרויח שכר הכשירה ולכן פטו' הי' מלשלם היזק הטרפה דאין זה משורת הדין שהרויח מן הכשירה יטול הוא והפסד הטרפה ישלם לו אחר, משא"כ באומן דעשה הכלי לא כדי להרויח, כ"א שכר עמלו וזה לא מיקרי כדי להרויח ולכן מחויב המזיק לשלם לו:
ואמנם אפי' נימא כהבנת רעק"א וקצוה"ח דאומן הוי נמי עושה כדי להרויח ואפ"ה חייבו הרא"ש לשלם מדינא דגרמי ומכלל דלא ס"ל לרא"ש כחילוקו של המ"מ ולרא"ש חייב בכל אופן אפי' כשמוציא כדי שירויח, אפ"ה אין לדמות הך עובדא דנ"ד לההיא דתשובת הרא"ש באומר לאומן, דהא התם בתשובת הרא"ש מיירי בכה"ג שאם לא יקח הבעה"ב את הכלי שעשה האומן מיד תופסד הכלי ותלך לאיבוד לגמרי דכן מפורש בתשובת הרא"ש גופא וגם במחבר שהעתיק דבריו וז"ל שם בסי' של"ג סעיף ח' אמר לאומן עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך ועשאו האומן ואח"כ אינו רוצה לקחתו והוא דבר שאם לא יקחנו מיד יפסיד חייב עכ"ל, הרי להדיא שדוקא בדבר שאם לא יקחנו מיד יפסיד, דהיינו דבר האבוד הוא דחייב אבל במקום שאינו דבר האבוד גם אם לא יקחנו זה, אינו חייב, ובע"כ דטעמו הוא כמ"ש לעיל דהמעות שהוציא לא הופסדו כלל דהא יש השבח על הכלי ולא שייך לחייבו מטעם גרמי כיון שלא הופסד כלל, ולפ"ז בנ"ד נמי שאינו דבר האבוד ואם לא יוצרך המכונה להם יבוא איש אחר וישלם מחירה וכל ההוצאה ניכר בשבח שהושבח העסק דאין לחייבו כלל ועיין בנתיבות שם שטרח ליישב למה דייק המחבר לכתוב שהוא דבר האבוד ואם לא יקחנו יפסיד ולמ"ש ניחא:
אלא דאכתי צריך ביאור, דנהי דמטעם מזיק אין לחייבו מטעה שכתבתי, אבל אכתי נחייבו מטעם ערב שהרי על פיו הוציא המעות ומ"ש מהא דכתב הרמ"א חו"מ סי' קכ"ט דהאומר למלוה להלות ללוה כי בטוח הוא ועשאו על פיו והי' שקר דחייב לשלם דהוי כנתערב לו ע"ש, וביותר יוגדל הקושיא עפמ"ש בב"י חו"מ סימן ר"ז שהקשה על תשובת הרא"ש שזכרתי לעיל דראובן הי' ירא לשחוט הפרה שמא תמצא טרפה וא"ל שמעון שחוט ואם תמצא טרפה אתן לך בשביל בשרה כו"כ ונתן שמעון משכון ביד שליש דיכול שמעון לחזור, והקשה דלמה לא יתחייב שמעון מדין ערב שהרי על פיו שחטה, ותי' שני תרוצים חדא דערב שאני משום דמהימן לי' גמר ומקני אבל הכא לא הימני' שנתן משכון, ועוי"ל דהכא לאו בתורת ערבות נחית אלא דרך מקח וממכר וכיון שלא קנה בדרכי הקנאה לאו כלום הוא ע"ש, ושני התירוצים הללו אינם שייכים בנ"ד דהא הימני' על דבורו וגם שום מקח וממכר לא הי' בזה, וא"כ שפיר קשה למה לא יתחייב ראובן מטעם ערב, ונראה ליישב דגם מטעם ערב אין לחייבו בנ"ד דהא הכא לא התחייב ראובן שיקנה ממנו את הטארטאק כשיוגמר, או שיחזיר להם ההוצאות שיוציאו ע"ז, לא התחייב נגדם כ"א שיתן להם מלאכת הנסירה מעצים שלו, אבל חסרו מלקצוב דבר ידוע ומסוים, או בשנים, שכך וכך שנים יתן להם המלאכה, או במדה שכך וכך קוביק עצים מחויב ליתן להם לנסרם, וא"כ אפי' נימא שהי' בזה התחייבות, אכתי הוי ההתחייבות בדבר שאינו קצוב דלא מהני לשיטת הרמב"ם כלל, ואף שרבים חולקים עליו ולא קיי"ל כהרמב"ם מ"מ להוציא מן המוחזק אי"א דמצי המוחזק לומר קים לי כהרמב"ם וכמ"ש הש"ך חי"מ סי' ס' בשם גדולי הפוסקים דמצי המוחזק לטעון כן, ואם כי הש"ך מסיק דלא כוותייהו מ"מ ראיתי בכמה תשובות מגדולי האחרונים שפסקו הלכ' למעשה דמצי לומ' קים לי כהרמב"ם, ואמנם אפי' נימא כהש"ך דבעלמא לא מצי לומר קים לי כרמב"ם בזה, אפ"ה בנ"ד נראה דגם הש"ך מודה, ואפשר עוד דגם אין אנו צריכין לטענת קים לי משום דיש פנים לומר דבנ"ד כו"ע סברי דלא מהני הקנין בדבר שאינו קצוב, מתרי טעמי, חדא דכבר הקשו כל הפוסקים על הרמב"ם מש"ס דגיטין ד"נ אין מוציאין לאכילת פירות ושבח קרקעות מנכסים משועבדים וקאמר עלה בגמ' ר' חנינא אומר לפי שאין קצובין,. והא אכילת פירות ושבח קרקעות רק מפני תיקון העולם הוא דלא גבי אבל מדינא גבי אפי' ממשעבדי אע"ג שאינם קצובים, ועיין בש"ך חו"מ סי' ס' ובאחרונים שהרבו להביא עוד קושיות חזקות שבשבילן ניידו הפוסקים משיטת של הרמב"ם בזה, ולולי דבריהם הי' נ"ל חילוק פשוט גם מסברא גם מלשון הרמב"ם דהא דלא מהני השעבוד בדבר שאינו קצוב היינו כשהתחייבות בא מרצונו ונדבת לבו דבזה אמרי' דלא גמר ומקנה ואינו אלא כמגזם בהבטחתו, משא"כ התם בגיטין שבאמת ההיזק בא ללוקח רק מפני סבת המוכר שמכר לו קרקע גזולה וכשהוא מתחייב לפצות הזיקו שגרם לו מהיכי תיתי לומר שלא גמר ומקנה, אדרבה עלינו לומר שבכדי דלא ליקרי לי' גזלנא ומזיק ניחא לו להקנות בלב שלם בכדי שלא יסבול הלוקח שום היזק על ידו, ועוי"ל דדוקא בדבר שאין קצבתו ידוע גם עפ"י שומא ואומדנא וכגון מתחייב ליזון חבירו חמש שנים, דמזונות אי אפשר לידע שומתו גם בערך, דזה תלוי לפי האדם והמצב, אדם מפונק ואסטניס מזונותיו מרובים וחולה צריך למזונות הרבה יותר מאדם בריא ורפואה שאין לה קצבה הוי נמי בכלל מזונות ולכן אי"א לידע שומתו גם בערך דמי יודע שמא במשך הזמן יחלה ויצטרך לרפואות, משא"כ פירות השדה נהי דאין קצבה מדויקת ע"ז אבל בכ"ז אפשר לידע השומא בערך דדבר המצוי הוא שפירות מכל השנים שווים הם כמעט ובנקל אפשר לשער כמה שדה זאת תוכל להוציא פירות ומשו"ה מיקרי דבר קצוב, ושני התירוצים הללו אפשר לשער וללמוד מלשון הרמב"ם פי"א מהלכות מכירה וז"ל חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים אעפ"י שקנו מידו לא משתעבד שזו כמו מתנה הוא ואין כאן דבר ידוע וקצוב ומצוי שנתנו במתנה, עכ"ל, ואינו מובן הלשון שכתב כמו מתנה וגם מ"ש שאין כאן ידוע ומצוי, ולמ"ש נתכוון בזה לשני התירוצים שכתבתי, דבמה שכתב דהוי כמו מתנה נתכוון ותי' הראשון דדוקא בדין דחייב אני לך לזון דהחיוב בא מרצונו הטוב והוי זה כמו מתנה שבא מרצונו, בזה הוא דאמרי' דאינו יכול להתחייב. משא"כ היכי שהחיוב בא משום שרוצה לפצות לו ההיזק שגרם לו אמרי' דודאי גמר ומקנה, ובמה שכתב ואין כאן ידוע דבר ידוע ומצוי נתכוון לתי' השני דבדבר כזה ששומתו ידוע ומצוי הוא להיות תמיד בשוה שעי"ז אפשר לשער בנקל כמה הוא, מיקרי דבר קצוב, ובתירוצים הללו יתורצו רוב הקושיות שהקשו על שיטת הרמב"ם עיין בדבריהם ועיין בחבורי לחו"מ שם שיישבתי לשארי הקושיות שהקשו עליו ואכ"מ:
ואחרי כל זה י"ל דבמקום שהתחייב מנדבת לבו ולא בעד היזק שגרם, כו"ע מודים דלא מהני דבר שאינו קצוב כיון דכל עיקר מה שחולקים עליו הוא מכח הקושיא דגיטין, ולמ"ש התם שאני משום דבא לפצות בעד היזק וגם הרמב"ם גופא מודה דבכה"ג מהני הקנין, ואף שמסתימת הפוסקים לא משמע כן וגם מתוך דברי איזה פוסקים אפשר למצוא סתירה לזה, אכן אם לא כל הפוסקים עכ"פ כמה מהם קרוב לומר שבכה"ג יודו לרמב"ם ואת זה אנו מבקשים דא"כ בכה"ג יהא מצי המוחזק לומר קים לי כרמב"ם לכו"ע, דהא כל עיקר טענת הש"ך במה שהעלה דלא מצי לטעון כן הוא משום דאיך אפשר לומר דהמוחזק יהא מצי לטעון קים לי כיחיד במקום שכל הפוסקים חולקי עליו וכמ"ש המחבר דכל הפוסקים חולקים, וא"כ בכה"ג דבא מנדבת לבבו דלמ"ש לא כולם חולקים עליו בזה, א"כ שפיר יוכל לטעון קים לי כרמב"ם ויש בזה סעד עכ"פ לסמוך על הפוסקים שבכל אופן יכול לומר בזה קים לי כרמב"ם, וכיון שכן בנ"ד דהחיוב בא מנדבת לבבו, ודאי דיש לפסוק כהנהו רבוותא שהביא הש"ך דמצי המוחזק לומר קים לי דלא מהני החיוב: ויותר נראה טעם פשוט דלא מהני בנ"ד הקנין בדבר שאינו קצוב לכו"ע דהא למ"ש דמטעם מזיק אין לחייבו כ"א מטעם ערב, ובערב גופא כשמתחייב בדבר שאינו קצוב לא מהני כמבואר להדיא בחו"מ סי' קל"א וזהו אפי' להחולקים על הרמב"ם כמ"ש הסמ"ע שם משום דאיכא בזה תרי אסמכתא, ערב גופא אינו אלא אסמכתא, ודבר שאינו קצוב הוי נמי אסמכתא, ובתרי אסמכתא כו"ע מודים דלא מהני הקנין, וא"כ בעובדא דנ"ד דהחיוב הוא דבר שאינו קצוב אין לחייבו אפי' מטעם ערב וז"ב:
ועוי"ל מטעם אחר דאין לחייבו בנ"ד מטעם ערב, דהא לא נתערב להו בהדיא לומר הוציאו המעות ואני ערב, אלא שהם עשו כן עפ"י עצתו, וזה נחשב כנתערב, ובכה"ג שלא נתערב בהדיא הא בעינן שנדע אם באמת הם סמכו רק עליו ואם גם הוא ידע שסומכים רק עליו, והיו צריכים לומר לו חזי דעלך קאסמיכנא, ואפי' למ"ד במראה דינר לשולחני א"צ שיאמר חזי דעלך סעיכנא, הכא מודה דבעי' דוקא שיאמר כן כמבואר להדיא בחו"מ סימן קכ"ט ברמ"א סעיף ב' דאם לא נתערב בהדיא רק שאומר למלוה להלות ללוה כי בטוח הוא ועשאו על פיו והיה שקר חייב. והביא הש"ך בשם היש"ש דבאם לא אמר לו חזי דעלך קא סמיכנא פטור לכו"ע ע"ש, ואפי' למ"ש הש"ך שם דגם אם לא אמר בהדיא חזי כו' אלא שיש הוכחה ואומדנא שסמך רק על דבריו וחבירו יודע שסמך רק עליו נמי סגי ע"ש, אבל עכ"פ הוכחה ברורה ודאי דבעי' לכו"ע, ובנידון דידן לא רק שאין הוכחה שסמכו עליו אלא להיפך דיש אומדנא שלא סמכו רק עליו לבד, דאיך שייך לומר שסמכו רק עליו דהא לא התחייב לשלם להם סכום ידוע וקצוב, או להעמיד להם עבודה קצבה ידוע כך וכך קוביק עצים או כך וכך שנים, רק סתם הבטחה שיתן להם עצים לנסירה וא"כ איך אפשר לסמוך ע"ז דשמא לא יהי' לו עצים לחתוך מאיזה סבה שתהי' בשלמא אם הי' מבטיח להם סכום ידוע הי' שייך לומר דסמכי ע"ז, ובאם לא יהי' לו עצים משלו יהא מחויב להשיג עבורם גם משל אחרים ולהעמיד להם הסכום שהתחייב, או ישלם להם בממון, אבל כשלא נתחייב כ"א ליתן להם עצים שלו לנסירה, מנא ידעי לסמוך ע"ז בשעה שיש בזה כמה מי יימר וספיקות שונות, ספק שמא לא ירצה או לא יוכל חלילה לסחור עוד עם עצים מאיזה סבה שיהי', ספק שמא לא ירצה או לא יוצרך לנסרם מאיזה טעם שהוא, ספק שמא לא ירצה ליתן להם מלאכה כ"א זמן מועט, דהא לא התחייב זמן קצוב, ובע"כ דמוכח דהם לא סמכו רק עליו, וגם הסוחר חשב לודאי שהם אינם סומכים רק עליו אלא שלפי חשבונם היו סבורים שזהו עסק טוב לפניהם כי מסתמא לא יעמיד איש אחר טארטאק ומסתמא יוסיף גם ראובן הלזה לסחור עם עצים ולנסרם וימסור להם המלאכה ואם לא יתן הוא יתנו אחרים ואדעתא דהכי ירדו לספיקא וכדרך כל המסחרים דנחית אינש לספיקא ואינהו דאפסידו נפשייהו שלא פירשו עם ראובן תנאי ההבטחה בדבר ידוע וקצוב, ובכה"ג שעפ"י האומדנא השותפים לא סמכו רק על הבטחתו שלא הי' כ"א פטומי מילי ולא ראובן ידע שסומכים רק עליו ולכן לא הי' נזהר בלשונו לגזם אותם בהבטחתו ואילו היו אומרים לו חזי דעלך סמכינן ואתה תהא אחראי בעד ההוצאות לא הי' מבטיח אותם כלל, וא"כ פשוט וברור שאין לחייבו בכה"ג מטעם ערב, ובזה נדחה ראיה האחרונה שהביא כ"ת לדמותה למראה דינר לשולחני, דז"א דגם במראה דינר גופא קי"ל דאם לא אמר חזי דעלך סמיכנא פטור וכמ"ש הרמ"א חו"מ סי' ש"ו, ואפי' להחולקים שם אפ"ה בכה"ג דנ"ד לית מאן דפליג דאם לא אמר לו בהדיא חזי כו' וגם ליכא הוכחה ברורה דשני הצדדים המסמיך והנסמך ידעי שרק עליו קא סמכו דאין לחייבו מטעם ערב וכמ"ש:
קצש"ד, מהשקפת הדין איני מוצא לנכון לחייב לראובן לא מטעם מזיק ולא מטעם ערב, ואמנם עפ"י פשר ראוי שיפצה להשותפים בעלי הטארטאק שגרם להם היזק גדול וגם ירד לחייהם לקפח פרנסתם, ואם כי מצד הדין ג"ז אינו טענה גדולה כיון שבלא"ה אם לא הי' רוצה לסחור עוד עם עצים לא היו יכולים לתובעו שיתן להם מלאכה כיון שלא התחייב נגדם בדבר ידוע וקצוב וכמ"ש, וא"כ אם הסבה היא מחמת שהעמיד טארסאק ואין נצרך עוד לתת לאחרים נמי אין יכולים לתבוע זה דמה קפידה יש מאיזה סבה פסק ליתן להם מלאכה, ויש עוד לדון בזה, מ"מ בדרך פשר יש מקום לחייבו בכה"ג יותר, ואכן באיזה אופן יהי' הפשר קשה לשער מרחוק, ובזה נצרך להכיר היטב מצבו של העסק ומצבו של הנידונים ומרחוק קשה להגיד גם השערה בזה, רצוני מאד להפך בזכות השותפים הללו אחרי שכ"ת יתאר מצבם כי נורא הוא ונהרסו עי"ז, אבל מה אעשה תורה היא ואמת כתיב בה, ודל לא תהדר צוותה לנו תוה"ק ולא אוכל לעוות בדין מה שהוא נגד שכלי, עצתי להביאם לידי פשר:
והנני הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין. תם החלק הראשון:
לוח המפתחות. חלק או"ח:
סימן א. אם חדר האמבטאות (באדעצבימער) יש לו דין בית המרחץ להצריך נט"י לכל הנכנס שם, וגם מה שרוחצין הידים בבית הכסא אשר בוואגאן, אם מותר לעשות כן:
סימן ב. אם מותר לעשות כל מלאכות הציצית, הן עשיית הוואטא והן הטוויה ושזירה ע"י מכונות ההולכות בכח עלעקטרי, או ע"י כח המים או הסוסים:
סימן ג. מענין הנ"ל:
סימן ד. אם התחלת הטוויה הי' ע"י מאשין ונמר ישראל אי מהני וכן להיפך אם ההתחלה היה ע"י ישראל וגמר נכרי:
סימן ה. ביהמ"ד שנפרץ ונחרב עד שנחוץ לתקן שם תיקון גדול בהוצאה מרובה והטילו גבאי בהמ"ד בהסכמת דוב העיד מס על בעלי המקומות ובהיות שהרבה בעלי המקומות נמצאים באמעריקא אם רשאים הגבאים למכור מקומותיהם גם מבלי להודיע להם:
סימן ו'. תוכחת מוסר לעדה בלונדון על שרוצים להנהיג חגיגת הבגרות לבתולות כפו בר מצוה לנערים, וגם במה שרוצים להעמיד נקבות לשודד עם החזן וכן להעמיד ארגיל לנגן בו בשעת חופות:
סימן ז. במקום שהכהן נדחה מלעלות ראשון מפני גדול הדור, אם שוב חוזר לסדר הנהוג להיות כהן קודם לוי, ואם הלוי רשאי לקרות אחר ישראל גדול, ואם רשאי כהן למחול:
סימן ח. כהן הנקרא לעלות במקום לוי א"ב הש"ץ לומר במקום לוי כמו שנהוג גבן:
סימן ט. איך להתנהג בקבורת שמות הכתבי הקדש של ספרים הנדפסים אם צריכין גניזה בקרקע דוקא ובכלי חרס כמו בס"ת או שמא בשאר ספרים לא החמירו כ"כ והעליתי דטפי כדיף להצניע במקום מוצנע בלא קבורה: סימן י. למה תקנו ברכת שלא עשני גוי בשלילה ולא בחיוב שעשני ישראל וכן למה אין מברכין שהחיינו על ברכת הלל ביו"ט ראשון דסוכות כיון דבתשרי לא אמרו הלל וא"כ כבר עברו יותר משלשים יום:
סימן יא. טעם למנהג כשמבקשים רחמים על חולה מזכירין שם אמו ולא שם אביו:
סימן יב. הצעירים שמחללים שבת בפרהסיא ונכשלים אביזרי' דג"ע אם צריכין למחות בהם שלא יעלו לדוכן:
סימן יג. אם אפשר לחלק ביהכ"נ לשנים כשיש שני צדדים המריבים זה עם זה ואין עצה להעמיד השלום כ"א להפרידם לשני צבורים ולחלק ביהכ"נ מחצה לצד זה ומחצה לשני:
סימן יד. אם מותר לסכור בשבת ע"י שפחה נכרית להם לנכרית:
סימן טו. תבשיל שכבר נתבשל מע"ש, אם רשאי לחממו בשבת ע"י נכרי על תנור עלעקטרי ע"י עלעעק' טרישע שאלט אוהר שמעריכין ומעמידין בע"ש שלמחד בשבת בשעה המיוחדת יודלק זדם העלעקטרי מעצמו ויחמם את התבשיל אשר הועמד על התנור ע"י נכרי בשבת:
סימן טז. בענין הנ"ל:
סימן יז. במקום שאין נכרים אם אפשר לחלוב הפרות בעצמו ע"י שינוי: סימן יח. אם עשו פדיון הבן בשבת אם צריך לחזור ולפדות שנית: סימן יט. אם לחי אחד מצוה"פ עומד בחצר מוקף גדר והלחי יוצא יותר מי"ט גם למעלה מהנגרר, אם זה הוי צוה"פ:
סימן כ. אם היו קרשים מפסיקים בין לחי ללחי אם נתבטל עי"ז צורת הפתח, ואם הקנה עומד בריחוק ג"ט מן הכותל אם מהני, וגם בצוה"פ שאין בחללו י"ט, אבל מבחוץ יש י"ט כי המשקוף עביו ד"ט אם מצטרף המשקוף למזוזות. וגם עוד הרבה חלוקי דינים בענין צוה"פ:
סימן כא. בדבר היתר עשיית דלתות במקום עירוב:
סימן כב. בנינים השייכים למסה"ב או לפקודי החיל, אם מהני שכירת הרשות מהבודגמייסטער כיון שאין הבנינים הללו תחת רשותו, והאידנא דשלטון קהלה העברית מאושרת מטעם הממשלה וגם רב הקהלה מאושר, אפשר לשכור הרשות גם מהם דשלוחי המלך נקראו:
סימן כג. אם מותר להדביק בשבת מארקין כאלו העשויות לסימן על סכום מעות שהסכום נכתב מע"ש ובשבת מדביקין קצת על דף הפנקס שנרשם עליו שם הלוקח למען יהי' לו לזכרון סכום המעות והמארקעס נדבקות רק בקצה אחד באופן שלא יוכלו להשמט מן הפנקס:
סימן כד. בירור הדין אם אפשר לזכות עירוב ע"י בניו הקטנים: סימן כה. אם אפשר להתיר הטלטול בשבת ע"י דלתות.
סימן כו. לעת כזאת שנתרבו בעוה"ר אנשים שאינם מודים בעירוב איך אפשר לתקן שלא יוצרך לבקש מהם רשות:
סימן כז. אם מותר לילך ביו"ט שני חוץ לתחום לצורך מילה שיהי' בשבת מיד אחר יו"ט:
סימן כח. אם מותרים השובי"ם למרוט הנוצות ביו"ט אחרי שלהנאת עצמם עושים ולא לצורך אוכל נפש עושים כן:
סימן כט. אם גזל עכו"ם מיקרי נמי לכם:
סימן ל. אם אפשר לצאת מצות חביטת ערבה בערבה שבלולב לאחר שהותר אגדו של לולב ונשארה הערבה לבדה. חלק יו"ד:
סימן לא. בדין שוחט המשיג גבול, העליתי דשחיטתו אסורה, ושכר שחיטה שמקבל גזל הם בידו וביד הקצבים שנתנו לו שכד שחיטה:
סימן לב. אם כדאי לסמוך על משגיח הכשרות שלא נבחר מתוך העדה כ"א הוקם ע"י הממשלה:
סימן לג. לומד אומנות שו"ב שנכשל בטלטול חוץ לעירוב בשבת במזיד אם רשאי לתת לו קבלה ולהסמיכו לשו"ב לכתחלה:
סימן לד:
סרכא תלויה יוצא מבועה ורוב הסרכא היתה על מקום בריא ומיעוטה על הבועה אי אזלי' בזה אחר רוב הסרכא לומר כיון שרוב הסרכא על מקום בריא תלינן דמשם יצאה הסרכא ולא מן הבועה ואין זה תר"ל או דלמא כיון דהמיעוט עומדת על מקום ריעותא תלינן הקלקלה במקולקל דודאי שממקום הריאה יוצאה:
סימן לה. ריאה שהיתה סרוכה לדופן ועברה הסרכא ע"י מיעוך רק שאח"כ כשקלף הסרכא נמצא תחתיו נגלד פורתא והסרכא היתה לבשר שבין הצלעות אם אמרי' בזה דין תר"ל כמו בכל סרכא שע"ג נגלד:
סימן לו:
סרכא שהיתה במקום נתרוקן:
סימן לז:
סרכא ע"ג צמוק במקצת גם סרכא שעברה ובצבצה במקום הסרכא וגם לאחר הסרת הסרכא נשאר קמט:
סימן לח. מחלוקת שנפלה בעיר אחת בין רבנים בבוקא שנשמט מעצם השוק: סימן לט. בלילה נשמע תרנגולים שבלול מקרקרין ובבקר נמצא חסר אפרוח א' ולא נודע אם הי' שם דורם או שמא מסבה אחרת קרקרו:
סימן מ. אם שומן אווז סותם הנקב שבקורקבן:
סימן מא. בימי המלחמה שלא הי' מלח בנמצא, באיזה עצה אפשר לאכול בשר בלא מליחה:
סימן מב. בירור דין דציר דגים טמאין:
סימן מג. בדין האווזות דמשונות בחרטומם השחור ובגבשושית שעל החרטום: סימן מד. קדירת בשר אינה בת יומא שבשלו בה חלב אם כשר הקדירה לשארי דברים:
סימן מה. אם אפשר לסמוך על היתר הכו"פ שנמלים בטלים באלף:
סימן מו. חלב עכו"ם שנבחנו ע"י אנאליז שאין בהם שום תערובת חלב טמא, ועושים גבינות מחלב הזה ובשעת עשיית גבינות עומד משגיח ישראל אם אפשר לתת הכשר ע"ז שע"י ההכשר יבואו לאכול גם המהדרים מגבינות הללו: סימן מז. אם מותר לתת במתנה דברים טמאים, ואם חנווני רשאי לסחור בדברים טמאים כשאין כוונתו להרוויח באיסורים רק להרגיל הקונים שיקנו ממנו הכשירות:
סימן מח. בישול בשר עם דגים טמאים אי הוי סכנתא, ואם דבר סכנה בטל בס':
סימן מט. פרוכת שנרקם עליו עשרת הדברות ונמצא שחסר ברקימה זאת דבור לא יהי' לך והשלימו המנין ע"י לא תחמוד השני ונפל חשש שמא מבית כניסה של קראים הוא ונסתפקו אם רשאים לקנותו ולהביאו לבית ד' והעליתי דשרי:
סימן נ. בדבר הפרצה שציירו בביהד"ד דמות כמה אנשים פרצופים שלמים כל הגוף בידים ורגלים וכמה מהם אשר יכרעון על ברכים ובהם דמות כשני נקיבות במספר כ' אנשים:
סימן נא. יורש של מלוה תובע מלוה חיב שהלוה לו אביו הקרן והרבית כי לדבריו הי' נוהג אביו לעשות היתר עסקא ומסתמא עשה גם הפעם והלוה טוען שבודאי לא עשה הת"ע ולכן אינו רוצה לשלם הרבית והעליתי דרבית שעלה עד מות המלוה א"צ לשלם והרבית שעלה מיום מיתת המלוה לא בתור רבית כ"א מטעם מזיק:
סימן נב. אשה שמחמת ניתוח שנעשה בבשרה למעלה מן החזה נשאר חלל בגופה ונצרך להניח שם פתילות מוואטא, וסכנה הוא להסיר הפתילות בשעת טבילה בכדי שלא יכנסו מי המקוה לתוך חלל המכה והעליתי להתיר לטבול עם הפתילה עפ"י אופנים המבוארים בפנים:
סימן נג. בירור דברי הכ"מ במ"ש שטמא אינו נטהר כ"א בעלייתו מן המקוה:
סימן נד. אנשי העיר שרוצים לבטל סעיף אחד מתקנות הקביעות שלהם, אם רשאים:
סימן נה. ילד שנימול במילה ופריעה ואח"כ נמשכה ערלתו וגם עור הפריעה הוחזר עד שנתכסה רוב העטרה באופן שנצרך למולו שנית אם יש להתיר לרופא ישראל שהוא יעשה כעת התיקון בהיות שמחלל שבת הוא, וגם אם האב ומוהל צריכים ברכה עוד הפעם, ואם צריכין עשרה:
סימן נו. ילד שמיד שנולד אחזתו חולי נפל ר"ל וכן הוחזק איזה פעמים אם רשאי למולו בזמנו:
סימן נז. ישראל שמכר לנכרי עז שלא ביכרה וקיבל או"ג מן הנכרי וגם עשה עמו האנדשלאק אלא של עשה משיכה, והעליתי דנפטרת מן הבכורה: סימן נח. פרת ישראל שעמדה אצל א"י והולידה בכור בימים הסמוכים לאחר פסח ובהיות שהפרה נמכרה קודם פסח בשטר מכ"ח הכללי יחד עם כל בהמות אם מהני זה, כמה ספיקות עצומות בענין זה:
סימן נט. ספק בכור אם רשאי לומר לא"י שלא בדרך צווי כ"א שיספר לפניו שבכור זה אסור לאכלו עד שיהי' בו מום:
סימן ס. אחד שצוה שלא לקוברו כ"א לשרוף גופו לאפד ואחר מיתתו קיימו בני משפחתו ושרפו גופו אם מותר לקבור האפר בביה"ק ישראל:
סימן סא. אם רשאי למכור עשבים של ביה"ק לצורך מצוה. חלק אבן העזר סימן סב. איש ואשתו דרו ביחד שמונה שנים ולא זכו להפקד בבנים ונפרד הבעל ממנה, וזה ששה שנים אשר הם נפרדים וכבד היא כעת בת מ"ו שנה שאין תקוה עוד שתוליד, והבעל רוצה שיתירו לו לישא אחרת ע"י תרי טענות, מה שכבר עבד יותר מי' שנה אחר חתונתה ולא הולידה וכעת אין תקוה עוד להבנות ממנה, וגם טוען שמאוסה עליו מפני שהיא זקינה ממנו עשר שנים, והעליתי להתיר:
סימן סג. איש שנשתגעה אשתו כשנה אחר החתונה ונתברר שגם קודם הנשואין היתה חולה על מחלה זו, והעליתי להתירו לישא אחרת עפ"י התנאים המבוארים בפנים:
סימן סד. אשה שמעלה מעל באישה ונתנה דודיה לערל ודרה עם הערל איזה שנים וגם הולידה ממנו, והבעל היושב באמעריקא, כאשר נתודע מזה רוצה להתירו לישא אחרת טרם שיגרש להפרוצה כי היא לא תרצה לקבל גט, והעליתי להיתר:
סימן סה. אם מותר לישא אשה מבנות הריפורמים הקיצונים ואף כי הבת מתנהנת עתה כשורה אבל הלא בת נדה היא כי אמה ודאי לא טבלה לנדותה וגם לא טובה השמועה שמעבירים על אמה שפרוצה היתה וחשודה לזנות תחת אשה:
סימן סו. אם מותר להניח לרופא שיתחוב אינסטרומענט לחדרי הזרע בכדי ליקח זרע לצורך בדיקה אם ראוי להוליד:
סימן סז. בענין הנ"ל. קונטרס תקנת עגונות. מן סימן סח. עד סימן פא: בעניני היתר עגונות שונות, ובסי' עא. יבואר ג"כ בזה"ז דנפישי חוצפא אם נאמנת אשה לומר לבעלה גרשתני ואם נאמנת לומר מת בעלה:
סימן פא. אם אפשר לבטל הקדושין שמונה שנים אחוי החתונה ע"י שנתברר שעדי הקדושין הי' מחללי שבת ואוכלי טרפות:
סימן פב. בדין ספק קדושין סימן פג. נשים שההריון סכנה להם אם מותרות לשמש במוך:
סימן פד. בדין ביטול הקדושין בעובדא מוזרה המבואר בפנים:
סימן פה. בהלכות קדושין:
סימן פו. בגט שנמצאו בו כמת ריעותות המבואר בפנים:
סימן פז. איך לכתוב בגט נהר "היווא אם בה' או בא' לבסוף:
סימן פח. בגט שנכתב על אבי המתגרשת שהוא לוי ונמצא שאינו לוי: סימן פט. גט שנכתב אבי המגרש פישל ובמקום נתינה הי' נקרא אפרים פישל:
סימן צ. על השינויים בכתיבת הגט בין אה"ק לחו"ל:
סימן צא. גט שנכתב תאר כהן אצל שמו של מגרש ולא אצל אביו כזה שבתי הכהן המכונה שעפע בן בערל:
סימן צב. גט שנמצא נפסק בתיבת מרדכי:
סימן צג. גט שנשלח מאמעריקא ונעשה לשליח ב' אבי המגרש שנמצא במדינתנו ובתוך כך כתב המגרש מכתב לאביו שנעשה שליח בתנאי שלא ימסרנו בעצמו להאשה אלא יעשה שליח שלישי דלפ"ז הוי האב שליח שלא ניתן לגירושין:
סימן צד. בענין הנ"ל:
סימן צה. בגט שנשלח מאמעריקא ונעשה לשליח שני איש אחד שבמקום האשה ואח"כ כאשר נתקבל הגט נודע כי במקום זה יש גם איש אחר ששמו כשם השליח ונפל ספק למי משניהם נתכוונו הבעל ושליח הראשון:
סימן צו. אודות תנאי שהי' בנשואין ואחר החתונה לא נתקיימו התנאים: סימן צז. דבר החליצה ששנים משלשה דיינים העקריים היו קרובים זל"ז שני בשני. חלק חו"מ:
סימן צח. גבאי של ת"ת שהופקד אצלו שני שטרות בנות עשרה דולר כ"א והניחם במקום מיוחד לא במקום שמעותיו מונחות, והחליף שסר אחד על מעות קטנות ולבסוף נגנבו, אם הגבאי חייב כדין שומר:
סימן צט. אם בזה"ז דאין דנין מלקות אם חייבים עדים זוממים כשהוציאו ממון על פיהם:
סימן ק. באיזה אופן מועיל קנין אודיתא:
סימן קא. כשרבים אין מסכימים מטעם אחד אבל לענין עצם הדין מסכימים אי אזלי' בתרייהו:
סימן קב. אם ב"ד יכולים לענוש מיתה וממון ליחיד פרוץ:
סימן קג. בדין פשרה בטעות:
סימן קד. ביאור שיטת הרש"ל דהא דמהני תפיסה בקלב"מ היינו דוקא היכי דלא עבדי' החומרא כגון בשוגג או שלא בהתראה, אבל היכי דעבדי' החומרא תו לא מחייב כלל בתשלומין ואפי' תפס מפקי':
סימן קה. אחד שתבעע חבירו לדיני עש"ג והנתבע נשבע בעש"ג ואח"כ הולך חבירו ותובע אותו לדייני ישראל ונתחייב שבועה אם נפטר כמה שנשבע כבר בעשנ"ב:
סימן קו. כמה דינים בדבר פתיחת חלונות ופתחים:
סימן קז. דין מחודש שכל מתפלל ביהמ"ד שיש להם מקומות קבועים בביהמ"ד נחשבים בר מצרא לענין בית הסמוכה לביהמ"ד:
סימן קח. עוד בענין מצרנות:
סימן קט. בהא דאמרי' עכו"ם מכי מטי זוזי לידו איסתלק אם היינו דוקא במקום שאצל העכו"ם כבר נגמר הקנין באופן שאין יכול עוד לחזור הוא דאמרי' הכי, או"ד שאפי' במקום שיכול לחזור אפ"ה כ"ז שלא חזר הוי הפקר לכל הקודם לזכות, וגם אם מלוה קונה במכר:
סימן קי. מי שמכר שדה לחבירו ונתן לו שטר כזה שהי' מתחילה רק חתימה גלויה שהשליש המוכר אצל הקונה ואח"כ כאשר נשתוו על הפרטים כתב מלמעלה שטר מכירה:
סימן קיא. אי מועיל חזקת ג"ש על דריסת הרגל, וביותר בחצרות הפרוצות שבעירות הקטנות שבעל החצר אין נהנה ממנו ואינו מקפיד על ההולכים בו, אי הוי חזקה מי שהלך בתוכו שלש שנים:
סימן קיב. כמה מחויב לשלם כשנפסלה המטבע, כמה ענינים בדיני פקדון, מתי יש לו לנפקד דין שואל להתחייב גם על פסול המטבע, ואם קבעו זמן לפקדון אם יכול המפקיד לתבוע שיחזיר לו קודם הזמן:
סימן קיג. בענין הנ"ל:
סימן קיד. הא דמיעטה תורה לעכו"ם מאונאה דוקא מהשבה נתמעט אבל איסורא איכא וגם דוקא מאונאה נתמעטו אבל מטענת מום במקח לא נתמעט, טענת מום במקח גרע מטעות בחשבון:
סימן קטו. מי שהזיק לחבירו בדבורו והבטחתו וכמה ענינים בדיני גרמי: