אור ברסלב
שות זקן אהרן ח"א אה"ע › סימן צג

שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין

ח"א אה"ע · סימן צג

סימן צב

ב"ה מוצאי מנוחה י"ד טבת תרפ"ז פינסקי. כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר יעקב זאלצמאן שליט"א רב בדעמבראוויץ. ע"ד שאלתו בגט שנשלח מאמעריקא ונעשה לשליח שני אבי המגרש ובתוך כך כתב המגרש במכתבו לאביו איך שנעשה שליח בתנאי שלא ימסרנו בעצמו להאשה רק יעשה שליח שלישי, ולפ"ז הוי אביו שליח שלא ניתן לגירושין ולא מצי לעשות שליח, הנה לא הזכיר כלל מה אומר שלית הראשון שעשה לאבי המגרש לשליח שני, דאם שאלו אותו במכתב והוא מכחיש לבעל ואומר שלא היה בזה שום תנאי מהמגרש, ודאי שאין נאמן הבעל כלל אחרי שיש לפנינו שטר הרשאה גמורה ומקוימת בב"ד שעשאו לשליח גמור, ואפי' עדי הרשאה גופייהו כשהיו אומרים תנאי היה דברנו לא הוו מהימני בכה"ג, דע"כ לא אמרי' בכתובות ד"כ דעדים שאמרו תנאי היה דברנו נאמנים היינו משום דתנאי מלתא אחריתא הוא ולא מיעקרו לשטרא וכדאמר התם, אבל בנ"ד אם נאמין לדבריו שתנאי היה שאביו לא יהיה שליח לגירושין, א"כ הרי עוקר להרשאה שנכתב בתוכה שנעשה שליח גמור למסור להאשה, ולכן פשוט דבכה"ג שעוקר לשטר הרשאה שאפי' עדים גופייהו לא מהימני, וכ"ש שהבעל אינו נאמן, ואין לומר דלא דמי שטר הרשאה לשאר שטרות שאין להם נוסח קבוע אלא הנוסח שונה בכל שטר לפי תנאו ואם באמת הי' תנאי כזה הו"ל לכתוב את התנאי בשטר ומדלא נזכר בתוך השטר ודאי שהשטר הי' בלא תנאי ועכשיו כשאומר תנאי הי' הרי הוא עוקר לשטר, משא"כ בשטר הרשאה שטופסו כל נוסחי הרשאות שווין הן י"ל שטופסו נקיט ואזיל לכתוב שעשאו שליח גמור אע"ג שבאמת לא עשאו לשליח גמור לגירושין כ"א שיעשה הוא שליח שלישי, וכעין מ"ש בתשו' משכנ"י סי' כ"ה בעובדא שצוה הבעל לשליח ליתן הגט להאשה בעיר זאת והשליח עבר על צויו ומסרו בעיר אחרת וגם גמרו עם האשה שתשליש י"ג רו"כ ולבסוף לא השלישה מאומה, והשיב דאין מקום להכשיר הגט, והגם שבנוסח ההרשאה כתוב שיתנו לה הגט בכ"מ שימצאנה אין להשגיח ע"ז באשר כן הוא טופס כל נוסחי ההרשאות ועפ"י הנהוג כתב גם הוא כן, ואין לבטל בזה מה שהקפיד בפירוש שלא ליתן לה אלא באותו מקום ע"ש, אבל באמת לא דמי כלל לההיא דמשכנ"י דהתם שניהם מודים שהי' תנאי כזה והתנאי לא נתקיים אלא שאנו רוצים לבטל התנאי ולומר דכיון שבהרשאה לא נזכר התנאי מכלל שביטל ומחל התנאי, בזה כתב שפיר דאין להוכיח מנוסח הרשאה לומר שמחל התנאי דשמא טופסו נקיט, אבל כשהשליח מכחיש ואומר שלא היה שום תנאי ואנו דנין על הנאמנות מי מהם נאמנין יותר, השליח או הבעל, פשוט דהשליח נאמן אחרי שההרשאה מסייע לו, ועוד דאפי' לא הי' כאן שום הרשאה נמי הוי לן להימני' לשליח דבכ"מ שהשליח מכחיש לבעל השליח נאמן וכמבואר בש"ס דגיטין דס"ד בסוגיא דבעל אומר לפקדון נתתי לך הגט ושליח אומר לגירושין דפליגי בה רב הונא ורב חסדא וקי"ל כר"ח דשליש מהימן וא"כ דל ההרשאה מכאן כיון דהשליח ראשון אומר שלא הי' תנאי כזה ולגירושין גמורים הוא דעשאו שליח דמהימן השליח:

אלא דאכתי יש לדון בזה דהא הטעם דשליח מהימן היינו משום מגו דבידו לעשות בו כמו שאמר, א"כ היינו דוקא כשהגט עדיין ביד השליח אבל כשהוציא הגט מתחת ידו דשוב אין לו מגו לא מהימן וכמבואר בש"ס שם דפריך וליהימני' לשליש ומשני מי קא נפק גיטא מתותי ידו דלהימני' וברש"י שם בד"ה מי קא נפיק כתב וז"ל מי קא נפיק מתותי ידו בפנינו להראותו לנו דנהימני' הא קרעו ואעפ"י שהקרעים בידו אין שליש אא"כ השלישות בידו דמגו דאי בעי הוי עביד בו מאי דקאמר נאמן נמי על אמירתו אבל זה שקרעו אין למסרה בידה עכ"ל, הרי להדיא לכאורה דשי' רש"י דנאמנות השליש הוי מטעם מגו וכל שאין הגט תח"י שאין לו מגו לא מהימן, וגם התוס' שם הבינו כן ברש"י ע"ש:

וא"כ בנ"ד שהשליח הראשון כבר הוציא הגט מתח"י אינו נאמן תו כיון שאין לו מגו, אמנם אליבא דאמת נלע"ד דאין בזה שום מחלוקת וגם רש"י סובר דנאמנות השליש לא מטעם מגו הוא אלא אפי' אין לו מגו נמי נאמן, ומפני שהתוס' וסייעתו לא הבינו כן ברש"י מוכרח אנכי להאריך קצת בסוגיא דהתם, דהכי איתא איתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין מי נאמן, ר"ה אמר בעל נאמן דאם איתא דלגירושין יהבי' ניהלי' לדידה הוי יהיב לה ור"ח אומר שליש נאמן דהא הימני', ופריך עלה ממתני' האשה שאמרה התקבל גיטי צריכה שתי כתי עדים, שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע ואמאי להימני' לשליש, ופרש"י ואמאי בעי עדים כלל לא בקבלה ולא באמירה אלא באמירתו בלבד להימני' דהא הימני' בעל, ומשני הש"ס מי קא נפיק גיטא מתותי ידו כו' ע"ש, ורבו בזה תמיהות וקושיות עצומות אשר מבוארים לכל המעיין בסוגיא ויבוארו גם בתוך דברנו, וביחוד קושית התוס' על רש"י שפי' דהנאמנות הוא מטעם מגו, דהא בכה"ג דאית לי' מגו גם רב הונא מודה ע"ש בתוד"ה שליש, ואנכי אתמה מאוד על התוס' דאיך אפשר לומר בדעת רש"י דמטעם מגו הוא הא בש"ס קאמר רב חסדא להדיא מטעם דהא הימני', וא"כ הרי ס"ל דטעמו של ר"ח דהנאמנות הוא מטעם דהימני' ולא מטעם מגו, ורק אח"כ בד"ה מי קא נפיק זכר רש"י סברת המגו, ולכן נ"ל ברור דבלא"ה יש להבין במ"ש רש"י בפרכת הש"ס דאמאי להימני' דלהימן ולא ליבעי גם עדי אמירה שעשתה אותו שליח לקבלה, הא נאמנות השליש לא שייך כ"א על פרטי השלישות כשהוא מחולק עם בעה"ב באיזה אופן ותנאי השליש בידו, בזה מהימן השליש נגד בעל הבית אבל במה שאינו נוגע לפרטי ותנאי השלישות איזה נאמנות שייך בכאן והשליש אינו בזה אלא כאדם מעלמא, וא"כ הא תינח עדי קבלה דזה שייך לפרטי השלישות באיזה אופן קיבל הגט אם בתורת קבלה או הלכה, ע"ז שייך להאמינו מטעם נאמנות השליש אבל אם האשה עשאתו לשליח נמי שאין זה שייך כלל איזה נאמנות שייך בכאן, ולכן האמת הברור יורה דרכו שגם רש"י סובר דטעם דרב חסדא דמהימן הוא מטעם נאמנות, ואלא שמטעם זה לא מהימן כ"א על פרטי השלישות וכגון כשהוא מחולק עם הבעל באיזה אופן היה השלישות, נאמן ע"ז נגד הבעל מטעם דהא הימני':

ואמנם לומר שהוא היה נמי שליח לקבלה מן האשה שזה אין נוגע להשלישות, והנה בנידון דמתני' דהאשה שאמרה התקבל לי גיטי אית לי' נמי מגו דבשלמא לענין פלוגתא דר"ה ור"ח דשם מיירי שהבעל וא"כ אין לו מגו דבידו למסור להאשה דכיון שהבעל מכחיש ואומר לפקדון נתתיו אף היא לא תרצה לקבלו וכמ"ש התוס' שם, אבל במשנה דהאשה שאמרה התקבל דליכא בעל להכחשה, וממילא ודאי שהיא מצדה תקבל את הגט אם אך ירצה השליש לתת לה, וא"כ יש לו לשליש נמי מגו, ולכן עדי אמירה לא ליבעי דנהי דנאמנות השליש לא שייך בזה מ"מ אכתי מהימן מטעם מגו, ועל הקבלה, פי' שהבעל נתן בידו הגט לשם קבלה שזה שייך לפרטי השלישית מהימן אפי' בלא סברת המגו ומשום דהא הימני', וא"ש מ"ש רש"י דלא ליבעי לא עדי אמירה ולא עדי קבלה, וע"ז משני הש"ס מי קא נפיק גיטא מתותי ידו, וא"כ לית לי' מגו, ופריך תינח אמרה שבזה הוא הנאמנות מטעם מגו וכיון דלית לו מגו לא מהימן, אבל קיבל, שבזה הוא הנאמנות מטעם השלישות, וכיון שהקרעים בידו ידעינן דקיבל זה מן הבעל והו"ל להימני' מטעם שלישות, ומשני כדר"א וכו', ומיושב מאוד דעת רש"י וגם מדוקדק מאד לפרש"י הלשון תינח, מה דקשה מאוד לפי' התוס', וגס קושיות התוס' מיושבות, דודאי שגם רש"י מודה דעל פרטי השלישות מהימן מטעם נאמנות, ולא הוסיף לטעם המגו כ"א על הקושיא דלמה לן עדי אמירה שזה לא שייך לפרטי השלישות ואפ"ה כי איכא מגו מהימן, וזה ברור מאוד בדעת רש"י ולמ"ש דמשו"ה פרש"י התם בקושית הש"ס דגם עדי אמירה לא לבעי, הא מטעם דבמשנה דהאשה שאמרה יש לו מגו כיון דאין הבעל מכחיש ולא שייך זה כלל לטעם נאמנות השליש, א"כ גבי פלוגתא דר"ה ור"ח דפרש"י שם דהשליח אומר שנתגרשה בקבלתו שהייתי שליח לקבלה, מיירי ודאי שיש עדים ע"ז שהיא עשאתו שליח לקבלה, וע"ז אין שום הכחשה ורק עיקר הכחשה הוא בשליש עם הבעל וס"ל לרב חסדא דמהימן מטעם שליש כיון דמהימני' דליכא למימר דגם התם מיירי דליכא עדי אמירה, דא"כ אמאי מהימן דהא התם ליכא מגו כיון דבעל מכחיש, ונאמנות השלישות לא שייך ע"ז כיון דאין זה נוגע לפרטי השלישות כלל:

והנה כמה מן הראשונים הבינו ברש"י שדעתו גם התם דמיירי בדליכא עדי אמירה ואף דהתם לא פי' בזה כלום רק למדו זה ממ"ש רש"י בתר הכי בפרכת הש"ס על משנה דאשה שאמרה כו' מטעם נאמנות השליש הוא ולא ליבעי עדי אמירה, ולכן הקשו טובא על דעתו בזה ועיין בר"ן שם, ואמנם כל זה הוא להבנתם בדעת רש"י דמ"ש רש"י דלא ליבעי עדי אמירה הכל הוא מטעם נאמנות השלישות ולכן למדו מזה פלוגתת ר"ה ור"ח נמי, לר"ח דמהימן הוא אפי' בלא עדי אמירה, אבל למ"ש בדעתו דגם ר"ח מודה דנאמנות השליש הוא רק מטעם נאמנות וכמ"ש דהא הימני' ולא שייך, זה כ"א לפרטי השלישות אבל לעדי אמירה שאין נוגע זה לפרטי השלישות לא שייך זה ולא מהימן בזה כ"א היכי דאית לו מגו דאז מהימן כאדם דעלמא אבל היכי דלית לו מגו לא מהימן, ולכן במשנה התם דמיירי שהבעל אינו מכחיש ואית לו מגו כפרש"י שפיר דגם עדי אמירה לא ליבעי, אבל בפלוגתא דר"ה ור"ח דלית לו מגו וכמ"ש דכיון שהבעל מכחיש אף הוא לא תרצה לקבל, ורק מטעם נאמנות השליש, ודאי דמיירי בדאיכא עדי אמירה, וגם מיושב בזה קושית הר"ן שהקשה על מ"ש רש"י בד"ה קבל כיון דהקרעים בידו הרי קבל, והקשה כיון דאין לו מגו עתה וא"כ מאן נימא לן דלקבלה נתנו שמא לא נתנו רק להולכה ולמה מהימן, והקושיא הזאת נמי לא שייך כ"א למה שהבינו בדעתו דאפי' על פרטי השלישות במה שמחולק עם הבעל נמי לא מהימן כ"א מטעם מגו, ולכך הקשה שפיר דנהי דמה דאמר השליש דלשם קבלה הושלש בידו זהו מפרטי השלישות מ"מ כיון דלית לו מגו למה מהימן:

אכן למ"ש דמה שנוגע לפרטי השלישות מהימן בלא סברת המגו נמי רק מטעם דהימני' א"כ לק"מ קושית וז"ב בעז"ה, ובדברנו מיושב מה דפריך התם בגיטין ולהימני' לשליש, דלכאורה קשה הא התם מיירי שהבעל והשליש מודים בזה דאופן ופרטי השלישות הוא שיהא שליח להולכה ורק השליש אומר שעשה שליחותו ומסר הגט להאשה, א"כ איזה נאמנות יש בזה להשליש דאין זה נוגע כל לפרטי השליחות והוי בזה כאדם מעלמא, ואמנם הכוונה כן הוא דלהימן מטעם מגו דכיון דאין הבעל מכחיש אית לו מגו, וגם זה ברור, והרי בררנו בדעת רש"י דאפי' אין לו מגו נמי מהימן בדבר שנוגע לפרטי השלישות, וכ"כ הריטב"א ב"מ ד"כ וז"ל סמפון שאין עליו עדים ביוצא מתח"י שליש, פי' לאו כפשוטה דא"כ מאי הימני' לשליש אלא ה"פ שאין עליו עדי קיום ואפשר לקיימו ויוצא מתח"י שליש הרי הוא נאמן אע"פ שהוחזק בב"ד דלא מצי למקלייה והיינו דאיצטריך טעמא דהא הימני' דכיון שהפקיד אצלו בלא עדים ושטר כבר האמינו עליו כשנים ולפיכך בלא שום מגו נאמן ואפי הוא קרוב מהני לו כאותה ששנינו נאמן עלי אבא עכ"ל, וכ"כ בשמ"ק שם בשם תוס' שאנ"ץ והוכיח כן מהא דקתני ויוצא מתח"י שליש ולא קתני מתחת ידי אחד, משמע דמתורת שלישות מהימן אפי' היכי דליכא מגו דאי מטעם מגו אפי' ביוצא מתח"י אחר שאינו שליש נמי הו"ל להימני' דהא אית לו מגו כיון דהשטר הוא תחת ידו ע"ש, וכן העלה הש"ך חו"מ סי' נ"ו סק"א דנאמנות השליש לא מטעם מגו הוא אלא משום נאמנות, ולפ"ז אע"ג שהוציא הגט מתחת ידו דאין לו מגו שוב אפ"ה מהימן מטעם שליש: איברא דאכתי צ"ע דנהי שבררנו דהשליש מהימן אפי' כשאין לו מגו, אבל היינו דוקא כל זמן שהשלישות הוא תחת ידו אבל לאחר שהוציא את השלישות הרי הוא כאדם מעלמא ולית לו תו תורת שליש ולכו"ע אינו מהימן וכמבואר בחו"מ סי' נ"ו, ולגבי שליח הגט גופא כתב כן המהרש"א בגיטין דס"ד, דעל מה שהקשו בתוד"ה בעל למה נקיט פלוגתא דר"ה ור"ח בבעל אומר לפקדון ושליח אומר לגירושין ואמאי לא נקיט בגירושין גופא בעל אומר להולכה ושליח אומר לקבלה ע"ש מה שתי' והקשה מהרש"א אכתי אמאי לא נקיט בשליח אומר להולכה וגט ביד האשה דבזה לא שייך תי' התוס', ותי' דא"כ לא מהימן כיון דאין השלישות יוצא מתח"י ע"ש, אבל באמת גם זה יש ליישב דהא יש להוכיח מן התוס' שסוברים להדיא דבגט מהימן אפי' לאחר שהוציא מתח"י, דהא התוס' בד"ה בעל כתבו הא דבעי לומר בפ"נ מערסא לערסא דהיינו כרב חסדא דה"ל שליש מהימן, והא התם בע"כ מיירי שהגט כבר ביד האשה ואפ"ה סובר ר"ח דמהימן וזהו ראיה ברורה, ובכדי שלא יקשה מהא דקי"ל דלאחר שהוציא את השלישות אין נאמן, בע"כ לחלק ולומר דאם בשעה שהוציא השלישות פירש פרטי השלישות, דבשעת מעשה היה מהימן כיון שהדבר עודנו תחת ידו ולכן אפי כשהערעור יצא אח"כ כשכבר הוציא מתחת ידו נאמן כיון דגם כשהיה בידו פירש כן, ודוקא אם בשעה שהוציא הגט לא פירש כלל תנאי ופרטי השלישות ורק לאחר שהוציא מתח"י הוא בא להגיד בזה אינו נאמן, ולכן שפיר כתבו התוס' גבי מערסא לערסא כיון דאיירי שאומר בפנ"כ ומפרש השליחות משו"ה מהימן דהוי כאילו גם השתא בידו, וכעין זה חילק בס' גרש ירחים, ולפ"ז בנ"ד דשליח הראשון בשעה שהגט בידו ובא לעשות השליחות הרי פירש לפני עדים שעושה את השליח שני לשליח גמור בלי שום תנאי ודאי דמהימן, ועיין בנו"ב מהדו"ת סי' קכ"ז שכתב בבעל שאומר על שליח להולכה עבר על תנאי שאינו נאמן כלל אחר שהיה ביד שליח שטר הרשאה:

ושוב ראיתי דאין אנו צריכין כלל לטעם דשליש אלא אפי' כשאין השליש שמכחיש לבעל וכגון כשאין השליח לפנינו לשואלו אפ"ה אין הבעל נאמן, דהא מובא ברמ"א סי' קמ"א סעיף ס' דאין הבעל נאמן לומר שבטלו אא"כ השליח או האשה מודים בדבר, ומ"ש אם בטלו לגמרי או שהטיל תנאי ואומר שבאם לא יקוים התנאי הגט בטל דנמי אינו נאמן, ואין לומר דלהימנינן לבעל במגו דבעי לבטל הגט, דהא כל זמן שהגט לא נמסר ליד האשה יכול לבטלו, ונהי דזה גופא מה שהבעל מוחה מלתת הגט כ"א כשיקוים התנאי לא חשיב זה לביטול, דבביטול בעינן שיאמר בפירוש אי אפשי בשליחותך, אבל זה חשיב רק כגלוי דעתא שבזה קי"ל כאביי ביע"ל קג"ם דגלוי דעתא בגיטא לאו כלום, וגם השליחות לא בטל ע"י גלוי דעת כמבואר בגיטין דל"ד בעובדא דגידול בר רעילאי ע"ש, וראיה ברורה לזה דערעור הבעל על הגט לא חשיב כביטול גמור אלא כגלוי דעת, מסוגיא דגיטין גופא בבעל אומר לפקדון ושליש לגירושין, מה דעתי' דרב חסדא דשליש מהימן, והלא אין לך ביטול גדול מזה כשאומר הבעל דלאו לגירושין יהיב, אע"כ כיון שלא אמר בפירוש ביטול גמור אין זה אלא גילוי דעת דלאו כלום הוא:

ושוב מצאתי בתורי"ד שם שתי' כן, אבל אכתי כיון דבביטול גמור יכול לבטל א"כ נהימני' לבעל במגו דבטיל בטול גמור, ושם בסוגיא גופא פי' בתורי"ד דמשום קושיא זאת בע"כ דהסוגיא תתפרש בשליח קבלה דמשהגיע ליד השליח לא מצי שוב לבטולו, אבל בנ"ד דהגט לא נמסר עוד להאשה והשליח אינו כ"א שליח להולכה א"כ יהא הבעל מהימן לומר שתנאי כזה הי' במגו דבעי לבטלו, אכן באמת ז"א דל"ש כאן מגו מב' עממי וזה ל"ש כ"א בדינא דש"ס דבזמן ההוא רשאי הי' הבעל לבטל מדינא ושפיר יש לו מגו, אכן לפי הנהוג השתא דשולח גט לאשתו ע"י שליח מקבל עליו בחרם ושבועת התורה שלא לבטל את הגט ולא את השליח כמבואר בסדר הגט א"כ אין זה מגו דיכול לבטל די"ל שלא רצה לעבור על השבועה, ואפי' כשבטלו באמת יש לדון אם מהני בטולו כיון דכ"מ דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני וכמו שהרבו האחרונים לדבר בזה, אבל כשלא בטלו ולהאמינו במגו שיכול לבטל, ודאי לא שייך די"ל דלא רצה לעבור על השבועה ואין זה מגו, ועוד דבלא"ה בנ"ד שאין הבעל לפנינו לא שייך מגו דבעי לבטל השתא כיון שהשתא אין לפנינו וכמ"ש הב"ש סי' קמ"א סקצ"א דבכה"ג אין לו מגו ע"ש, עכ"פ הדין ברור דבנ"ד אין הבעל מהימן לומר תנאי הי' אפי' כשאין השליש מכחיש, ועיין בתשובת משיב דבר למו"ר הנצי"ב ז"ל סי' נ"ב שכתב נמי לדבר פשוט דאין הבעל נאמן ע"ז אפי' בלא סברא דשליש ע"ש, וגדולה מזה אני אומר דאפי' אם השליח מודה לדברי הבעל נמי יש לדון הרבה אם מהימני כיון דיש הרשאה מקוימת בלא תנאי ואם אומרים תנאי הי' עיקרי לשטר הרשאה שאפי' עדים גופייהו ולא מהימני וכמו מודעא ואמנה וכמ"ש לעיל, ובלא"ה יש לדעת מתי התנה גן, דאם באמת קודם סדור הגט התנה אז אין השליחות חל רק על תנאי זה אבל אם מתחלה סידר הגט ועשה שליח סתמא ורק אח"כ אמר לו שלא יעשה לאביו שליח לגירושין לח נתבטל השליחות עי"ז, ועמ"ש בנו"ב מהדו"ת חאה"ע סי' קכ"ז:

והנה אף שכל הדברים שכתבנו מכוונים להלכה ב"ה שאין לבטל את השליחות אפי' כשאין השליח מכחיש, ואפשר שאפי' אם מודה לבעל נמי, אפ"ה מצאתי מקום פקפוק לחשוש בזה גם מצד נאמנות הבעל וגם מצד ביטול השליחות, דהנה בעיקר פלוגתא דר"ה ור"ח אם הבעל או השליח נאמן איפלגו רבוותי הלכה כמאן והרבה ראשונים פסקו כר"ה דבעל מהימן, אלא שאנן קי"ל כר"ח עיין ברא"ש פ' האומר, ואם כי מי אנכי להכריע, בכ"ז כיון שראיה היחידית שעליה בנו היסוד לפסוק כר"ח הוא מדפריך סתמא דש"ס ונהימני לשליש, מכלל דשליש נאמן עיין היטב ברא"ש שם, ולענ"ד יש להשיב על ראיה זו, דלמ"ש לעיל דהתם לא פריך דנהימני' מטעם נאמנות השליש, דנאמנות השליש לא יועיל בזה כיון שאין זה מפרטי השלישות, רק עיקר הנאמנות הוא מטעם מגו, א"כ אין ראיה מהתם לר"ח דיוכל היות שהיכי דליכא מגו רק נאמנות השליש מטעם הימני' אפשר דלא מהימן וכר"ה, וכיון שראיה זאת נדחה יש לנו ביותר לפסוק כר"ה שהוא רבו של ר"ח וגם הר"ת פוסק כוותי' והרא"ש גופי' מסיים שראוי להחמיר כדברי הנה רבוותי שפוסקים כר"ה דבעל מהימן, ואפי' לדעת הפוסקים כר"ח דשליש מהימן, עכ"פ בנ"ד שהבעל על תנאי זה הי' השליחות א"כ נהי דמתורת נאמנות אי"א לבטל השליחות אחרי שהשליש מהימן נגד הבעל ואפי' כשאין השליש מכחיש אין הבעל נאמן לומר תנאי כמ"ש לעיל, עכ"פ מצד ביטול ראוי לבטל השליחות כיון דכל זמן שלא נמסר הגט ליד האשה מצי הבעל לבטל, ואע"ג שמה שאומר תנאי היה בזה אין זה לשון ביטול גמור אלא גילוי דעתא בעלמא וכמ"ש לעיל, אכתי יש לחוש לשי' הב"ח אה"ע ר"ס קל"ד דהא דגלוי דעתא בגיטא לאו מלתא הוא היינו דוקא גלוי דעתא דלאחר כתיבה ונתינה ליד שליח, אבל גלוי דעתא קודם כתיבה או נתינה ליד שליח מלתא היא, והכא הא טוען הבעל שעוד טרם שהגיע לשליח השני התנה תנאי שלא יהא שליח לגירושין וא"כ נבטלי' מטעם גלוי דעת:

ולכן נ"ל דרך פשוט, ומרווח ביותר דאפי' לדברי הבעל גופא שלא עשאו לאביו שליח לגירושין אלא שיעשה הוא שליח אחר והוי שליח שלא ניתן לגירושין נמי אין בזה שום מקום חשש דנהי ודאי שבלא ידיעת הבעל אין לו רשות למנות שליח אבל כיון שצוה לו הבעל שיעשה שליח אחר יכול לעשות שליח אע"ג שהוא בעצמו הוי שליח שלא ניתן לגירושין, וש"ס ערוך הוא בגיטין דכ"ד ע"א דאמר לה הוי את שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית להתם שוי שליח להולכה, ובפוס' שם בד"ה וכי משית הקשו דהא שליח שלא ניתן לגירושין הוא, ותי' דכיון שהבעל צוה לה לעשות שליח להולכה שפיר דמי, הרי להדיא דבדעת והסכמת הבעל אפי' שליח שלא ניתן לגירושין, מצי משוי שליח ואפי' כשלא פירש הבעל שם השליח יכול נמי לבחור שליח כרצונו, וכמו התם דאמר לה דקשר שליח להולכה ולא פירש שמו של השליח ואפ"ה מכני, בדולה מזה נ"ל להוכיח ואפי' אם הכפל לא צוה להדיא שיעשה שליח אלא השליח מעצמו עשה שליח ואמרינן דעת הבעל דניחא לו בזה נמי מהני דכן מוכח מהש"ס גיטין דכ"ט גבי ההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו ואחר לשליח הל יהבה לאבא בר מניומא יחיל זמטהבא לה אתא ולא אשכח שאהא בר מניומי אשכחיה לר"א ור"ח בר פפא וכו' אמרו לו מסור מילך קמי דידן דכי ייתי אבא בר מניומי ניתביני' לי' כו' א"ר פפא והא שליח שלא ניתן לגירושין איכסופו א"ר אשי במאי קפחינהו מי קאמר אבא בר מניומי ולא את, ויש להבין מה בכך שהיה מרוצה עליו ג"כ מ"מ היאך מצי השליח למוסרם כיון ששליח שלא ניתן לגירושין אינו יכול לעשות שליח, דהא תינח מה שיוכל למסור לאבא בר מניומי גופא, דלדידי' לא בעי' שליחות כלל דעיקר שליח הבעל הוא אבא בר מניומי וזה המוליכו לאבא מעשה קוף בעלמא עביד וכמ"ש הפנ"י, אבל למסור לאדם אחר איך רשאי, אע"כ כמ"ש דדוקא היכי שעבר ע"ד משלחו הוא דבטל השליחות אבל אם עשה זה בהסכמת הבעל אע"ג שהבעל לא עשאו שליח מהני ולזה כיון דיש לנו אומדנא שהבעל מרוצה בכך מדלא אמר אבא ולא חת ולא עבר ע"ד משלחו מהני:

והנה בגיטין דכ"ד נאמרו שני אוקימתות, אוקמתא ראשונה דאמר לה הוי שליח להולכה, עד דמטית להתם וכי מטית להתם שוי שליח להולכה ולאקמתא זאת מפורש דאע"ג שהבעל לא הזכיר שם השליח יכולה מעצמה לבחור שליח למי שתרצה ותו קאמר ואבע"א דא"ל הוי שליח להולכה עד דמטית וכי מטית התם וכו' שוי בי דינא שליח וליתבוה ניהלך, ולכאורה משמע דלאוקמתא זאת בעינן דוקא שיפרש הבעל שם השליח, והיינו שהוסיפו שצוה שתעשה שליח להב"ד, ויגעתי ומצאתי בס' תפא"י שהאריך בזה וכתב דהאבע"א קאי כדס"ד דתוס' בקושיתם דבלא פירש שם השליח הוי שליח שלא ניתן לגירושין ודוקא אם פירש מהני כמו באבא בר מניומי ע"ש, אבל הדברים הללו טעות הם דאי כדס"ד דתוס' אפי' כשפירש לה למי לעשות שליח נמי לא מהני דלא דמי לההיא דאבא בר מניומי וכמו שאבאר דלכאורה דברי התוס' תמוהים דהתחילו בקושיתם והא שליח שלא ניתן לגירושין דלא מצי משוי שליח וכמו בההיא דאבא בר מניומי, ותי' דשאני הכא שהבעל צוה לה לעשות שליח להולכה, ודברים הללו קשים להולמם דהא התם גופא מוכרח לומר כתירוצם דהא משמע התם בהדיא דאבא בר מניומי גופא ודאי שהיה יכול לקבל הגט ממנו אע"ג דהשליח אינו נותן לגירושין ולא מצי לעשות שליח וע"כ משום שנצטוה עליו לעשותו, וא"כ ה"נ צוה הבעל בכך, והנראה שבודאי לענין למסרו לאבא בר מניומי לא בעי' שליחות כלל דעיקר שליחות הבעל הוא לדידי' אבל הכא כיון שהאשה בוחרת לה שליח אחר לפי רצונה, קשיא להו שפיר דכיון דבעי שליחות איך יכולה למנות, וע"ז תירצו דאפ"ה כיון שמצוה לה לעשות שליח אע"ג שלא פירש למי יכולה לבחור שליח לרצונה: ולכאורה משמע מדברי התוס' דדוקא היכי שלא פירש לה שם השליח אלא שנתן לה הרשות לעשות שליח כרצונה, בזה הוי ס"ד דתוס' דאינה יכולה לעשות שליח וכדברי התפא"י הנ"ל אבל אם פירש לה שם השליח ואמר לה למנות לפלוני שליח שפיר דמי אף לס"ד דתוס' משום דדמי ממש להך דאבא בר מניומי, אכן באמת לא דמי כלל דבהך דאבא ב"מ א"צ לשליחות כלל כיון שהבעל עצמו עשאו לשליח אבל היכי שהבעל לא עשאהו שליח לאותו פלוני רק שצוה לה שהיא תמנה לפלוני שליח כיון דבעי' בזה לשליחות אינו יכול לעשות שליח להס"ד דתוס', ולפ"ז נדחו דברי התפא"י שכתב דואבע"א שבש"ס סובר כס"ד שבתוס' ומשו"ה מצריך שיפרש לה מי הוא השליח כיון דסוף סוף בעינן לשליחות שהוא תעשה אותו שליח, אינה יכ|ולה ט"ז, דכיון ששליח שלא ניתן לגירושין הוא אינה יכולה לעשות שליח אחר אפי' כשיפרש לה שם השליח, ורק בההוא דאבא ב"מ אין היא עושית אותו שליח רק הבעל עשה אותו שליח ולא בעי' כזה כלל לסליחות, ואי למסקנת התוס' השי' כשלא פירש לה מי יהי' השליח אלא שנתן רשות סתם לעשות שליח נמי מהני וכמ"ש להדיא בש"ס וכי מטית להתם שוי שליח להולכה ולא פירש למי, והכי נקטינן, וא"כ בנ"ד גם לדברי הבעל שלא עשה לאביו שליח לגירושין אפ"ה כיון שצוה שיעשה שליח שלישי יכול האב לעשות שליח למי שיבתור בלי שום פקפק וגמגום כלל:

והנני חותם בברכת אהרן וואלקין:

תוכן העניינים

שות זקן אהרן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה