שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א אה"ע · סימן פו
ב"ה עש"ק ז"ך אד"ש תרפ"ז פינסק. כבוד הרב וכו' מהו' אברהם חיים קאנער ג"י מו"צ בנולאזין. ע"ד הגט שסידר כבודו זה יותר מחצי שנה והיה בו ששה ריעותות ה"ה:
א) בתיבת "מתא" אשר בשורה שנוי' היתה תמונת המ"מ כזה נו שבשביל שהקולמס היתה עבה ועי"ז נתמלא כל חלל הכ"ף דיו, ב) בשורה הששית בשם אבי המגורשת "מרדכי" הי' המ"ם נפרד הוא"ו מן הכ"ף כזה כו, ג) התי"ו מתיבת דמתקריא הי' גיפלאסין ועי"ז הי' נראה כדבוקין שני רגלי התי"ו מתתיהו אבל רק נראה כדבוקין ובאמת אינן נוגעים, ד) שורות אחדות מטופס הגט היו עוברות חוץ לשיטה אות אחד או שתים לצד הימין והכל בטופס, ה) העי"ן מתיבת מעינות והקו"ף מנהר וואלאזינקה היו תלויות בין השיטות כזה, מעינות, וואלאזינקה, ו) רוב היודי"ן היה חסר להם עוקץ השמאלי, לא למעלה ולא למטה, וההתנצלות של כ"ת, אם כי לדבריו מוסמך הוא להוראה מגאוני דור העבר ורק הסבה שלא הי' לו סופר הגון וכבר נפסל על ידו בעת מעשה ה' גיטין והזמן הי' בהול סמוך לחשיכה, ולסדר גט אחר ביום אחר לא הי' בטוח על הבעל אם יתרצה שוב לזה בהיות שגם בפעם הזה בקושי גדול נתרצה לגרשה, והגט כבר נמסר להאשה זה יותר מחצי שנה, רק כעת לבו נוקפו שמא הגט פסול ומעכב את האשה מלהנשא עד שיבורר הדבר:
והנה מתחלה נדבר מנקודת גוף הדין, דכל ריעותא כשהיא לעצמה אפשר להתיר כאשר נבאר בזה על ראשון ראשון, דבר המ"ם מתיבת מתא שלא נכתב כהלכתו, דתמונת המ"ם הוא או כמו כ"ף וא"ו לשיטת הב"י וכל הפוסקים האחרונים באו"ח סי' ל"ו, או כמו נו"ן וא"ו לשי' הפמ"ג שם, והכא חלל הכ"ף נתמלא דיו ואבד תמונתו, ובהיות שלפי התמונה שצייר כ"ת אפשר אכתי לקרוא אותו מ"ס, ובדין זה באות שאין לו התמונה האמיתיית ואפ"ה תינוק יקרא אותו כראוי מצינו בזה פלוגתא דרבוותא, התה"ד סי' ר"ל אוסר מטעם דכל שאין צורת האות עליו כמו שנמסר למשה מסיני אין שם אות עליו הובא ברמ"א אה"ע סי' קכ"ה סעימ"ז וכמ"ש הח"מ וב"ש, וכ"כ הריב"ש סי' קי"ז ופר"ח סי' קכ"ה שאפי' דיעבד פסול, ואמנם הב"י אה"ע סי' קכ"ו הכשיר במקום עיגון ע"ש, ואם כי מי אנכי להכריע, אבל לענ"ד דברי התה"ד אין מובנים דלמה יהא פסול כשתינוק קורא אותו כהוגן, דאע"ג דבתפילין קיי"ל ודאי דאם רואין שאין האותיות החקונו פסול אע"פ שתינוק קורא אותו כהלכתו וכמ"ש הרמ"א או"ח סי' ל"ב סעוט"ו וסעיכ"ה, אבל היינו דוקא בתפילין דבעי' כתב אשורית דוקא ולכן כשאין תמונת האות כמו שנמסר מסיני אין שם אות עליו, אבל בגט אטו כתב אשורית בעינן הא אין בגט קדושה דניבעי כתב אשורית דוקא ובשאר כתבים יופסל, וגם אין לפסול בשאר כתבים מטעם דכתיב וכתב, ושארי כתבים לא חשיב כתב, דזה אינו דודאי כל הכתבים מיקרי כתב גם לענין שבת לחייב עלה סקילה כדמוכח בש"ס דגיטין ד"ח גבי הקונה בא"י דכותבין עליו אונו אפי' בשבת, ופריך בשבת ס"ד, ואי נימא דכתב שאינו אשורית לא חשיב כתב מאי פריך, הא התם מיירי בכותב בשטר בכתב האומות שבאמת שרי מה"ת או דגם שארי כתבים מיקרא כתב, ובהדיא שנינו במשנה גיטין דפ"ז גט שכתבו יונית ועדיו עברית כשר וכ"פ באה"ע סי' קכ"ו, ולא בעי' בגט כ"א שיקראוהו כהוגן בלא טעות, וא"כ כיון שתינוק קורא אותו כהלכתו ודאו דשפיר דמי אע"ג שאין לו תמונת אות אשורית, וכן מוכח להדיא ממ"ש בסי' קכ"ה סעיף ט"ז דאם נכתב האל"ף למ"ד מישראל ביחד שרי והא בכה"ג ודאי שאין לו תמונת אות אשורית ואפ"ה כשר, ועיין ביש"ש גיטין פ"ט סי' כ"ג שכתב הטעם משום דבגט כל שתינוק קורא אותו אף שאינו כדין האמיתיי של כתב אשורית נמי כשר, ושמא י"ל דדעת התה"ד הוא משום דכיון דאין לאות תמונת כתב אשורית, ושאר הגט הא נכתב בכתב אשורית א"כ דומה לשני כתבים, כתב אשורית וכתב אחר, ונהי דגט כשר בכל כתב אבל כתב אחד עכ"פ בעינן, או כתב אשורית או כתב משיט"א, אבל שני מיני כתבים פסול וכמו שהחמיר בזה הלבוש ועיין בב"י סי' קכ"ו גבי אל"ף למ"ד שבישראל, ואפי' למ"ש הח"מ ר"ס קכ"ו דכשר גם בשני כתבים, י"ל דהכא גרע טפי דאי נימא שאין זה צורת מ"ם א"כ אין כתב כזה בשום מקום דכתב משיט"א אין עושין מ"ם כזה, כן י"ל בדעת התה"ד, אבל באמת גם זה דוחק גדול לומר כן דלענ"ד נראה פשוט ההיפוך דאפי' למאן דמחמיר בשני כתבים היינו כשכתב השני נקרא כתב משיט"א אבל מ"ם דידן נהי דאין לו תמונה האמיתיית של כתב אשורית, אבל התינוק קורא אותו כהוגן כעין כתב אשורית לא מיקרי זה שני כתבים כלל וכשר ודאי:
והנה הראיה העקריית שעליה בנה התה"ד יסודו, יש להשיב עלה, דהנה הרא"ש סוף גיטין בסדר כתיבת הגט כתב על מימרא דאביי בש"ס שם להזהיר על הרחקת הרגל בה' דלמהך וז"ל ויזהר שירחיק רגל הה"א דלמהך דלא לשמע דלמחך כי חוכא ובכל רגלי שארי ההאי"ן צריך להרחיק כדאיתא פ' הקומץ כו' אלא בה"א דלמהך צריך להרחיק יותר עכ"ל הרא"ש, ובהאי "יותר" שכתב הרא"ש, הבין התה"ד הכוונה דקאי על ההרחקה כלו' שבה"א זה צריך ריוח יותר גדול בין הרגל להגג, מבשאר ההי"ן, ומשום דאביי הוצרך להזהיר עליו ביתור מכלל שצריך הרחקה יותר גדולה, ומזה שפיר הוכיח התה"ד דגם בשארי ההי"ן אם שינה צורתן והדביק הרגל להגג שפסל גם דיעבד דאל"ה מה מקום להוכחת הרא"ש מדאזהר אביי על ה"א דלמהך מכלל דצריך להרחיקו בריוח יותר גדול נימא דלעולם שיעור הריוח וההרחקה אין נצרך בה"א זה יותר מבשארי ההי"ן, ומה שהזהיר אביי על ה"א דלמהך לומר שבו פסול גם דיעבד אם הדביק הרגל להגג כמו שלא נפרש למחך כמו חוכא, ובשארי ההי"ן כשר בדיעבד גם אם הדביק, אע"כ דגם בשארי ההי"ן נמי פסול דיעבד וממילא אי"א לפרש דאזהרת אביי הי' שלא ידביק לגמרי ושפסול דיעבד, דע"ז לא הי' צריך לטעמא דחוכא, דבשארי ההי"ן נמי אם הדביק לגמרי פסול דיעבד, ובע"כ דאזהרת אביי הי' על שיעור ההרחקה, שבה"א דלמהך צריך הרחקה וריוח גדול יותר ע"ש שזה תכן ראייתו בקצת הסבר משלי, אמנם זה גרם לו לתה"ד מה שהבין דהאי יותר שכתב הרא"ש, הכוונה דקאי על שיעור ההרחקה, אבל באמת הכוונה הפשוטה דהאי "יותר" הוי פירושו באמת על הזהירות, פי' שבה"א דלמהך צריך ליזהר יותר שלא ידביק, ולעולם בשארי ההי"ן בדיעבד כשר ולכן הוצרך אביי להזהיר על ה"א זה משום דבשארי ההי"ן א"צ להזהיר כ"כ מלהדביק כיון דדיעבד כשר,, משא"כ בלמהך אפי' דיעבד פסול אם הדביק לגמרי משום טעם דחוכא, ולפ"ז הוי אזהרת אביי על שלא ידביק לגמרי, ואזדא ראיתו לגמרי, ועיין בב"י סי' קכ"ו בד"ה ולמהך שלפי דרכו שם פי' נמי דהאי "יותר" שכתב הרא"ש על הזהירות קאי וז"ב, וכיון שנסתר ראיית התה"ד נראה פשיט דבשינה תמונת אות נמי כשר אם תינוק קורא אותו כהלכתו ואפשר שגם בתפילין דינא הכי וכ"ש בגט וכמ"ש:
ועיין בחדושי רעק"א על המג"א או"ח סי' ל"ב סקל"ז שפוסק דאפי' בנשתנה צורת האות מהני קריאת תינוק, וכולם תפסו עליו שזה נגד הרמ"א שם סעיף ט"ז, ולמ"ש הבאתי סמוכין לדבריו, אמנם אע"ג שבתפילין לא קיי"ל הכי אבל בגט דלא בעינן כתב אשורית ודאי דמהני קריאת התינוק וז"ב, ועוד אפי' נימא לפרש כוונת הרא"ש כהבנת התה"ד דיותר דקאמר הרא"ש אשיעור הרחקה קאי ויהי' ממילא מוכח לפ"ז דגם בשארי ההי"ן אם שינה התמונה או הדביקן פסול וכהוכחת התה"ד, אבל אכתי מנ"ל להוכיח דאפי' כשתינוק קורא כהלכתו לאות הזה נמי פסול דלמא מיירי הרא"ש כשאי"א לקרוא אותו כהלכתו, ובזה שפיר פסול כיון דהשנוי גדול כ"כ עד שאי"א לקרוא אותו כראוי, וזה פסול גם בגט, דעכ"פ ראוי לקרותו כהלכתו בעינן. אבל כשתינוק קורא כהלכתו למה יופסל בגט כיון שאין נצרך לגבי' כתב אשורית דוקא אלא שיקראו כראוי, ולפ"ז בנ"ד כיון שכתב כ"ת שתינוק קורא את המ"ם כהלכתו יש להכשיר:
ועוד אפי' אם נניח כסברת התה"ד דשינה האות פסול אפי' כשתינוק קורא כהלכתו ואפי' בגט נמי, מ"מ אכתי יש להכשיר בנ"ד מטעם אחר, דהא בחסר אות אחת מן הטופס ואפי' תיבה שלימה כשר כמבואר באה"ע סימן קכ"ה, והן אמנם שהט"ז שם הוכיח להיפך דאם חיסר תיבה מן הטופס שהגט פסול מדברי התוס' בגיטין דפ"ה שכתבו דלא לכתוב איגרת ביו"ד דמשמע איגרא גג ואע"ג דכי מפרשי לשון גג ליכא שום שינוי בגט ואין שום חשש ערעור בזה רק שעוקר משמעות התיבה וכמאן דליתא דמיא, ומה בכך הרי תיבה זו מן הטופס, אע"כ דסברי התוס' שאפי' חסר תיבה מן הטופס פסול ע"ש, אכן בחבורי לגיטין שם דחיתי ראיה זאת, דודאי התוס' לא יפרשו דאם יהיה כתוב ביו"ד יטעו לפרשו לשון גנ מתרי טעמי, חדא דאין סברא שהקורא בגט יטעה לפרשו שהוא לשון גג דמה ענין גג בגט, ובכן מה תקלה יוצמח כשיהיה כתוב ביו"ד כיון דודאי לא יפרשו הקורא שהוא לשון גג, ועוד דאפי' אם נחוש לזה שמא יטעה הקורא שהוא לשון גג אכתי אין בזה שינוי בכוונת הגט, כ"א שינוי פי' המלה, שזה כשר בשעת הדחק, ובכל הנהו דינים שהזהיר אביי שם יש שינוי בגט, כגון אם כתוב ודין ביו"ד משמע שדוקא כשהדין הוא שאגרשך וכאילו מתנה תנאי שאם אינו דין עלי שאגרשך, לא תתגרשי, וכן בשאר כל הנהו אזהרות שהזהיר אביי יש שינוי בכונת הגט, ודוקא לחשש דבכה"ג שיש שינוי בכונת הגט ושפסול גם בשעת הדחק חשש אביי להזהיר, אבל לחשש כזה שאין בו כ"א שינוי פי' המלה, לא מצינו שחשש להזהיר גם בזה, והנראה לי בכונתם דמשום שאיגרא לשון גג רגילים לכותבו ביו"ד ולכן ע"י רגילות הזאת יכתבו גם כאן בגט איגרת ביו"ד, אבל אם יכתוב כן אז לא יפרשו לשון גג אלא הקורא יטעה ששתי מלות אי גרת הן, וגרת היא לשון זנות וכמ"ש הרי"ף ורמב"ם ודלא כהבנת המפרשים שהתוס' ניידו בזה מפי' הרי"ף ורמב"ם אלא שגם התוס' יפרשו דהטעות יתפרש דאיגרת הם שתי תיבות, וזהו תנאי בגט, דוקא אי גרת, פי' אם זנית הוי גט ואי לא זנית לא הוי גט, ורק מהיכי תיתי יכתבו ביו"ד, ע"ז כתבו התוס' דמשום דאיגרא לשון גג רגילים לכותבו תמיד ביו"ד. ומרגילות זה יכתבו תמיד ביו"ד וגם בגט יכתבו כן, אבל כשיהיה. כתוב כן ביו"ד לא יתפרש שהיא לשון גג מפני שבגט אין קישור לזה, אלא יפרשו ששתי תיבות הם ולפ"ז אזדא ראית הט"ז לפסול בחסר תיבה מן הטופס, וגם ברש"י שם יש לכוון כן דהחשש הוא שמא יקרא הקורא בשתי תיבות ויש חשש לעז גמור ומשו"ה הוא דפסול אבל בחסר מן הטופס י"ל דכשר, ומכ"ש בתיבת "מתא" שהוזכרה בגט שלש פעמים דכשר אם דילג פעם אחת, והרמ"א אה"ע סי' קכ"ח סעיף ב' כ' דאם לא כתב כלל תיבות מתא דכשר ומשמע אפי' אם דילג לגמרי לתיבה זאת בכל הגט וכמ"ש האחרונים וכ"ש היכי שדילג רק פעם אחת דודאי כשר, ולפמ"ש הב"י סי' קכ"ו לדבר פשוט וכ"כ הח"מ סי' קכ"ה ס"ק כ"ט וס"ק ל"ט דשינה לא גרע מחסר כל האות ולכן מכשיר בכמה שינוים בטופס, דכיון דחסר לגמרי כשר, פשוט דשינה לא גרע מחסר לגמרי כל האות, ולפ"ז הכא בנ"ד דשינוי המ"ם הוא בתיבת "מתא" שאפי' חסרה לגמרי כשר, ודאי דגם בשינה כשר, והן אמנם דשיטת רש"י הוא דהיכי שלא נכתב כהלכתו גרע מחסר דכ"כ התוס' בשמו במגילה ד"ט גבי מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא וקאמר בש"ס בשלמא תורה איכא יגר שהדותא וע"ז הקשו בתוס' ומי גרע מאילו חסר כל אלו דהיה כשר דהא ס"ת שחסר כו' ודחק הקונט' לומר דגרע טפי כשכתוב תרגום מלא נכתב כלל וי"ל כו' עכ"ל התוס' אבל זה חזינן ודאי דתוס' לא ניחא להו בפרש"י שמחלק כזה והוכרחו למצוא תי' אחר על קושיתם ועל תי' רש"י כתבו שזה דוחק: ולענ"ד דגם מרש"י לא מוכח לומר דשינה גרע מחסר בכל מקום דרש"י לא כתב כן כ"א בהאי גוונא דמיירי התם בש"ס דהמקרא הוא פי' על התרגום דהמקום שקראהו לבן יגר שהדותא קרא לו יעקב גלעד, ואי הי' כתוב התרגום בלשון מקרא ובמקום יגר שהדותא כתיב גלעד א"כ אין שום קשר ושייכות לומר תו דיעקב קרא לו גלעד כיון שגם לבן קרא אותו יגר שהדותא, ולכן במקום כזה שהשינוי גורם בלבול הכונה בכל הענין וגורר אחריו עוד כמה תיבות שלא יהיה להם קישור ושייכות ודאי דהשינוי גרע מחסר, דאילו הי' חסר לגמרי תיבת גלעד אין ניכר החסרון כ"א בתיבה זאת לחוד, אכן עתה ששינה וכתב תחתיה יגר שהדותא הרי השינוי הזה גורם לגרור אחריו גם לתיבות ויעקב קרא לו" שאין להם שום מובן וקישור, בכה"ג הוי שינוי גרע מחסר, אבל בכה"ג דנ"ד בין אם חסר לגמרי תיבת מתא ובין אם כתבה "תא" רק בתיבה זאת ניכר השינוי אבל אין גורר אחריו לתיבות אחרות, בכה"ג לא גרע שינוי מחסר לגמרי ודו"ק:
ועוי"ל בפשיטות דהכא לא הוה שינה כלל, דלא שייך לקרות שינוי כ"א במקום שע"י שינוי זה אפשר לקרוא התיבה למשמעות והבנה אחרת מכפי שהוא באמת, אבל הכא אף אם נניח שאין לו תמונת מ"ם אבל תמונת אות אחר ודאי שאין לו והוי כמו שאין כאן מ"ם כלל ולא נשארו אלא אותיות "תא" וכיון שאין פירוש והבנה לתיבה זאת אינו נחשב לשינוי אלא לחסרון וכאילו לא נכתב כלל, וגדולה מזו איתא בט"ב מהדו"ת סי' קכ"ה בעובדא דידי' שבמלת מעינות נעשה היו"ד כמו זיי"ן והיה כתוב "מעזנות". וכתב דכיון שאין הבנה לחלה זאת לא חשיב זה כשינוי אלא כחסר ובחסר תיבת מעינות לגמרי כשר ע"ש, הרי שהתם נכתב תחת היו"ד אות זיי"ן שניכר האות, ואפ"ה כיון שאין הבנה לתיבה זאת לא חשיב זה כשינוי, כ"ש בנ"ד שאין שום תמונת אות אחר למ"ם הזה ודאי שאין זה שינוי אלא כחסר, וכל הטעמים שכתבתי שייכים נמי בריעותא השניה שבגט זה, שנפסק המ"ם שבתיבת "מרדכי" בשם אבי האשה, כיון דחסר לגמרי שם האשה כשר, ודאי דגם שינוי כשר, ועוד דלא חשיב זה שינוי דאפי' אם תינוק לא היה קורא אותו למ"ם אלא שע"י שנפסק יקרא אותו כמו כ"ף וא"ו, ותחת "מרדכי" יקרא "כורדכי" ואחרי ששם כזה לא נמצא אצלנו ואין שום הבנה לתיבה זאת, דינו כחסרה התיבה וכמ"ש בשם הנו"ב, ובחסר השם של אבי המגורשת פשוט דכשר, ובשגם שבנ"ד כיון דתינוק קורא אותו כהלכתו כשר נפסק אפי' בתורף, וכמבואר ברמ"א סי' קכ"ה וקכ"ו, ולפ"ז נתברר דבשביל שני ריעותות הללו אין לפסול הגט:
ובדבר ריעותא הג' שבאיזה שיטות מהטופס עוברות אותיות חוץ לשיטה, אות אחת או שתים. הנה בדין זה מצאנו מחלוקת הפוסקים דבהגה"מ פ"ד מהלכות גירושין הביא שנהגו לפסול אפי' אות אחת העוברת חוץ לשיטה, וכ"כ הד"מ סי' קכ"ה אות ט"ז דמעשה בא לפני מהור"ר קאפלמאן שכתב הסופר אות אחת חוץ לשיטה ופסל הגט, וכן הביא הב"י שם ע"ש מוהרר"פ דנהגו להחמיר אפי' מאות אחת, והב"י וב"ח מקילים באות אחת, והח"מ ופר"ח סי' קכ"ה מכשירין אפי' כתבו כמה אותיות חוץ לשיטה, ובפ"ת שם בעובדא שנכתבו שתי אותיות חוץ לשיטה בטופס הגט והסכימו מוהרי"ז והר"ש אלגאזי הלכה למעשה להכשיר הגט, ובטעם פלוגתתם באופן רחוק כ"כ שזה יפסול אפי' באות אחת וזה יכשיר אפי בכמה תיבות שלימות, היה נראה כן דמקור הדין הביא הטור אה"ע סי' קכ"ה בשם סה"ת וסמ"ג שכתבו שכן נמצא בטופס הגס שתקנו קדמונים, וכתב הב"ח שלא ידעו בעצמם טעם לדבר רק נשענים על הקבלה מגאונים הקדמונים, אכן בב"י שם הביא דבהלכות הגט שבמרדכי כתב ראב"ן שצריך לכוון השורות שמכאן ומכאן ע"ש:
וזהו נתינת טעם דמשו"ה לא יעבור האות חוץ לשיטה בכדי שהשורות יהיו מכוונות שזהו נוי של שטר שהכתב יהיה ישר ואינו מבולבל, ובטעם זה נראה שבחר גם הד"מ שם משום דדמי לס"ת ובס"ת ודאי דהטעם שאין מעבירין חוץ לשיטה הוי משום נוי וכיון שהטעם אינו אלא משום נוי משו"ה לא מחמרי' בדיעבד אפי' בכמה אותיות דלא חמיר מס"ח גופא דלא פסלינן בדיעבד אפי' כשיוצאות הרבה אותיות חוץ לשיטה כמבואר ביו"ד סי' רע"ג וממילא שבגט נמי דינא הכי והיינו טעמא דמקילין משום דסברי דהטעם הוי משום נוי כמו בס"א משו"ה ודאי דלא חמירא מס"ת וכמ"ש הד"מ, וטעמם של האיסורין אפי' באות אחת הוי משום דסוברין דטעם איסור חוץ לשיטה הוא משום חשש זיוף והוספה וכמ"ש הגר"א בבאוריו טעם זה דדמי לשטר שנפסל כשיוצא חוץ לשיטה מטעם שמא זייף והוסיף ע"ש, ולטעם זה ודאי שאפי' באות אחת אפשר לפוסלו כשמשתנה הכוונה ע"י הוספה זאת, וזה נ"ל פשוט בטעם חחלוקת הרחוקה הזאת, ולפי| המתבאר ונתיישבו דברי הח"מ אשר לכאורה תמוהים מאד, דבסי' קכ"ה אות י"ט כתב וז"ל שלא יהיו עוברות, גם בהג"ה שלפני זה כתיב שיהיו השורות שבגט שוות והטעם נראה משום דבקל יכול לזייף ולהוסיף אותיות וע"כ אפי' אות אחת שיצא לחוץ יכול להוסיף בכל שיטה אות אחת כדי להשוות השיטות ע"כ פסול אפי' אות אחת ובמקום עיגון כשר אפי' הרבה אותיות, אע"ג דבד"מ כתב דאין לפסול משום אות אחת כו' נראה דלאו דוקא אות אחת דהא גם בס"ת לא פסל הרבה אותיות כו' עכ"ל:
דלכאורה תמוה טובא כיון דכתב הטעם מחשש שמא זייף א"כ אפי' אות אחת נמי וכמ"ש בעצמו דלטעם דזיוף פסול אפי' באות אחת, א"כ מאי האי דמסיים תו דיש להכשיר אפי' באותיות הרבה משום דדמי לס"ת וכי מאי דמיון הוא לס"ת שאין שייך חשש דזיוף כ"א חשש דנוי וזה אינו אלא להידור ולמובחר אבל בדיעבד אין זה לעיכובא, אבל בגט שהטעם הוי משום זיוף אפי' אות אחת נמי, ושוב ראיתי שהחת"ס בח"ב סי' ח' הקשה כזה על הד"מ שמדמי לה לס"ת, ופלא שלא הביא דברי הח"מ התמוהים לפ"ז, אכן למ"ש דלאו כו"ע סוברים טעם דזיוף ויש פוסקים דגם בגט הוי הטעם משום נוי מדוקדק מאוד דברי הח"מ, ולית בזה ערבוב דברים לאחוז החבל בשני ראשיו, אלא דשלא במקום עיגון חשש לדעת המחמירים לפסול אפי' באות אחת משום דשלא במקום עיגון יש לחוש לשי' הפוסקים דסברי משום זיוף ולכן פסול אפי' באות אחת, אכן במקום עיגון יש לסמוך על הני רבוותי דכשר אפי' בכמה אותיות דהטעם הוי משום נוי כמו בס"ת ומשו"ה אפי' בכמה אותיות נמי, ועכ"פ להלכה בנ"ד, אם כדברי כ"ת כן הוא שמקום עיגון גדול הוא יש לסמוך על הפוסקים הללו ולהכשיר אפי' בכמה אותיות עוברות חוץ לשיטה ובשגם שהגר"א גופא מרא דהאי טעם דמזויף כמ"ש בביאוריו לשו"ע, ואכן בביאורו לסמ"ג סעיף מ"ט כתב איהו גופי' טעם אחר משום דאותיות שהן חוץ לשיטה הוו כמו תלויות שפסול אם אינן מקוימות ע"ש, ולטעם זה הא אפי' תלויות גופא כשר בטופס כמבואר בתוספתא זאת גופא שהביא ההג"ה בפ"ב דגיטין, ולא חמורה חוץ לשיטה מתלויות ממש, וכן יש עוד טעם שכתב הלבוש משום דנראה כאילו אינו מעיקר הגט ודומה כאילו הגט חסר מזה האות ע"ש, ובחסר גופא כשר בטופס, ונמצא דלכל השיטות יש להקל עכ"פ במקום עיגון:
ועתה נדבר דבר היודי"ן שחסר להם העוקצין בצד שמאל למעלה ולמטה, הנה מי שירצה לפקפק בזה ימצא אמנם כן ידו עפ"י המבואר בסדר גיטין מהרר"מ ס"ק פ"א שמחמיר מאוד בזה ואחריו החזיק הב"ש סי' קכ"ה ס"ק כ"ח שיש להחמיר ע"ש, והפר"ח שם ס"ק כ"ט מסיק דאפי' במקום עיגון אין להקל, ולא כתבו שום טעם, ולכאורה תמוה שיחמירו אפי' במקום עיגון ולא יזכירו שום יסוד, והנראה שתלו עצמן באילן גדול והוא על דברי האו"ז המובא בתה"ד סי' ר"ל ורל"ו שפסל להדיא גט שלא היה קוצש"י ע"ש, אבל אם צדקתי בהשערתי שהיסוד נבנה על האו"ז, היה זה יסוד רעוע לגמרי דכבר מסיק התה"ד שהאו"ז מיירי בחסר קוצי של רגל הימיני ובזה פשיטא דפסול דלא הוה אית כלל בלא רגל הזה ואינו אלא דיוטא בעלמא, אבל בחסר קוצי של שמאל דאות הוה גם בלא העוקץ חלא שלא נכתב כהלכתו אין לפסול, ואע"ג דבתפלין פסול גם בקוצי של שמאל לשיטת ר"ת מנחות דכ"ט דהאי לא נצרכה אלא לקוצי של יו"ד המוזכר בש"ס שם מיירי בקוצי של שמאל אבל לפי הטעם דפסול דאין זה משום דלא הוה אות אלא משום דבעינן כתיבה תמה, וא"כ אין זה פסול אלא בתפילין אבל בגט דלא כתיב וכתבתם למה יהא פסיל, ועיין בתה"ד שהעיד שבכל מדינת עסטרייך ושארי קהלות נוהגין שלא לעשות קוצין שמאלים ביו"ד שבגיטין, והן אמנם דמפשטות הש"ס מנחות שם מוכח כהמחחירים, דהכי איתא שם כתב אחד מעכב, לא נצרכה אלא לקוצש"י ופריך פשיטא, ורש"י מפרש דהאי קיצש"י היינו רגל הימיני. ובתוס' הביא שר"ת הקשה על רש"י ומפרש דתלמודא איירי בקוב"י שמאלית, וע"ז פריך הש"ס פשיטא, ומשמע דפסולו ברור מאוד דלא נקרא אות בלא קוץ הזה, וכמו שלפרש"י חסרון קוץ ימנית פסול אפי' בגט, ה"נ לפר"ת מהראוי לפסול בקוצש"י שמאלית ועיין בב"י או"ת סי' ל"ו הביא בשם מוהרי"ק בתמונת אותיות שיש להחמיר כר"ת, א"כ לפ"ז דברי המחמירים יש להם יסוד מן הש"ס, אכן המעיין היטב בסוגיא יראה שאין ראיה משם וכבר האריך בס' גליא מסכת סי' ז' בזה ע"ש ואכ"מ, ופשוט הדבר שגם בלא קוצי השמאלית הוה אות אפילו לר"ת ולא מפסל אלא בתפילין אבל לא בגט, והאו"ז שפוסל בגט היינו דוקא בחסר רגל הימיני וכמ"ש התה"ד וגם החת"ס ונו"ב התירו בזה:
וגם הריעותא שהתי"ו בתיבת דמתקריא נתפשט הדיו כ"כ עד שנראה כדבוק בינתים בין שני רגליו, הרמ"א סי' קכ"ה סט"ז מכשר אם נראה כדיבוק ע"י גיפלאסין, ומוהר"מ בסה"ג סיים דיש ליתנו להאשה אפי' שלא במקום עיגון, ומסה"ג אות פ"ו משמע דכשר בלא שום תיקון ואין צורך גם להראות לתינוק ובאם בעיני המסדר נראה שאין נוגע כשר, ואע"ג שהרמ"א לא מיירי כ"א כשנראה הדבוק בין אות לאות, אבל חלול האות גופא הוה שלם ויפה בלא שינוי משא"כ אם ההתפשטות הדיו הוא בתוך חללו של האות גופא שעי"ז נשתנה צורת האות, ודאי שאין להכשיר, מ"מ בנ"ד כיון שכתב כ"ת דאינו נוגע וגם תינוק קורא אותו כהוגן, א"כ לא נשתנה צורת האות, יש להכשיר ואולי אפי' בנשתנה צורת האות בנ"ד יש לדון דאפשר אפי' בחסר לגמרי התי"ו וכתוב "דמקריא" יש מקום לדון ולא גרע זה מחסר לגמרי, עכ"פ כיון שתינוק קורא כהוגן אין אנו צריכין לכל זה דבודאי חשיב כלא נשתנה:
ובמה שהאותיות תלויות בתיבות מעינות וולאזינקה, הלא כבר הבאתי דברי התוספתא דבטופס כשר תלויות ומעינית ושם הנהר כיון דגם אם לא כתבם כלל כשר הוי דינם כטופם, וכ"ה השו"ע סי' קכ"ה להדיא דבטופם גם תלויות כשר:
היוצא מזה דכל הריעותות הללו כשהם לעצמם כ"א בפני עצמה יש להכשירם בשעת הדחק ובמקום עיגון ואע"ג דהכא איכא הרבה ריעותות וכבר כתב השו"מ להחמיר בכה"ג, דהרבה ריעותות לא מקילינן, אבל אפ"ה לא חזינן לרבנן קשישאי דחשו להכי, ועיין בחת"ס ח"ב סי' ח' שהיה בגט כמה ריעותות ודן רק על כל ריעותא בפני עצמה אבל לא חשש על הצטרפותם, ולכן מסקנת הדברים כן הוא אף שזה ודאי שלא יפה עשה כ"ת להוציא מתח"י דבר שאין מתוקן כזה, והאמתלא שכתב שחשש שמא הבעל לא ירצה עוד לגרשה וכדומה, איננה עוד אמתלא כדאיית, ולא אפשר עוד לקרוא לזה מקום עיגון, ובשום אופן לא הי' צריך להכשיר לכתחלה, אבל עתה לאחר שכבר נעשה מעשה ומסר הגט להאשה זה יותר מחצי שנה, חיישי' תו לזילותא דבי דינא, ולכן הנני מסכים להתיר את האשה להנשא, אבל במה דברים חמורים אם עוד לא יצאו עוררים בדבר ורק כ"ת מעצמו מוסר כליותיו עורר אותו לחשוש בזה, שיפה עשה בזה, כי כן דרך החכמים, ואות ומופת הוא שיש יראת ה' בקרבו, ולכן מחויבים כולנו להפוך בזכותו, וכ"ש שלא לבזותו, אבל אם כבר יצאו עליו עוררים או גם כשיראה עוררים ממשמשים ובאים קידם עצמו להשכים ולהקדים על פתחי רבנים להשיג מהם היתר, בכה"ג איני חפץ להשתתף בזה כי לבד שתח רצוני להכניס עצמי במחלוקת, עוד איננו אחראים לחוש כ"כ לכבודו. ובשגם שללא תועלת הוא כי כלום יכול אני לסתום פיות המעוררים שיש להם מקום לפקפק אחרי שלכתחלה ודאי שלא הי' רשאי להוציא הגט מתחת ידו:
והנני הדו"ש ומברכו שלא יכשל בהוראה כנפש המברכו בברכת אהרן וואלקין: