שות זקן אהרן· הרב אהרן וואלקין
ח"א אה"ע · סימן ע
כבוד הרב וכו' מהורר"י אב"ד דק"ק יאנובה שליט"א. הנה באה לפני האשה מ' אסתר גיטל מעיר יאנובה הסמוכה לפה אשר היא עגונה זה י"א שנה מבעלה מ' אביגדור בן שמואל חיים מעדניק אשר היה איש חיל עובד בצבא של רוסיא בפולק הסימבירסקי בשנות המלחמה, ונאבד ולא שמעה ממנו שום דבר, ואחרי אשר דרשה עליו במכ"ע קבלה מכתב מהרה"ג דעיר לענטשיץ אשר נמצא כתוב שם בפנקס דח"ק אשר אחרי המלחמה שהיתה שמה סמוך להעיר בסוף חדש חשון שנת תרע"ה יצאו אנשים מהעיר ברשיון הממשלה לחפש בשדה המלחמה אם נמצא שם יהודים הרוגים, ומצאו שם חמשה הרוגים אשר לא ידעו מי הם, רק אצל אחד מהם מצאו מונח הפעקיל שלו והיה שם תפילין מונחים בכיס ועל הכיס היו תופרים אותיות "אביגדור מעדניק" ואחרי אשר קבלה האשה מכתב זה נסעה לשם והרב שלח אחרי האנשים שמצאו אותו וקברוהו ואמרו שנקבר במלבושיו שהיה לבוש בהם וזקנו היה שחור ועגול בתולדה לא כנעשה במספרים וחוטמו היה ארוך ובגובה היה קצת רחב בעביו אך לא יותר מדאי, וכן אמרה האשה לפניהם טרם שהעידו העדים, וכן העיד איש אחד שהפאלפטין וכובע שלו היו אדומים כתואר הנהוג בפולק הסימבורסקי, וגם אמרה האשה לפני הרב שטרם נסיעת בעלה מביתו נתנה לו שני טליתות קטנים, אחד מהם לבש והשני הניחה בפעקיל שלו, וכן מצאו הקברנים, ובאותו שהיה לבוש נקבר עמו, והשני שמצאו בפעקיל לקחוהו האשכנזים עמהם יחד עם התפילין והכיס של תפילין, ולכן לא היה לפני האשה ולפני הרב שתוכל לומר סימנים ולהכירם בטב"ע, ואם כי האשה אמרה סימנים על הכיס והט"ק שתפרה אותם בידיה, אך לא היה בידם לברר כי אלו לקחו האשכנזים ואלו שנקבר עמם נרקבו במשך שמונה השנים שעברו מיום שנקבר עד שבאה האשה לפני הרב דלענטשיץ, ושוב נמצאו בעיר קאברין שני אנשים אשר עבדו יחד עם בעל האשה, והם העידו אשר ביום ב' טרם שנמצא ההרוג אח"כ ביום ד' ישבו שלשתם על תל אחד, קאפיעץ מקארסאפעל, בא אותו איש אביגדור מעדניק וישב ג"כ אצלם וספרו לו אשר החליטו בדעתם למסור עצמם לפלען לחיל האשכנזים וייעצו אותו שיעשה גם הוא כמוהם, אכן הוא לא הסכים לעצתם והלך מהם לחזור לחיל רוסיא והם ראו אותו מרחוק כי הולך הוא על הדרך לשדה המלחמה, ולפי הנראה שביום זה נהרג רק שלא ניתן לקבורה עד יום ד' מפני שלא ניתן הרשיון לחפש אחרי ההרוגים עד יום ג' וביום ב' היתה שם המלחמה גדולה מאוד:
והנה האשה הזאת הביאה לפני כתב היתר מהרה"ג מוהר"ד גרינבערג ז"ל אב"ד דקוברין שנכתב זה כשלש שנים לפנים, ועל שלשה עמודים הללו בנה יסוד ההיתר שלו, א) יסוד העקריי, עפ"י דברי המבי"ט סימן קל"ח באם נאבד יהודי בדרך ואח"כ נמצא הרוג באותו דרך, שמדאורייתא תלינן שזה הוא אותו שנאבד, ועדיף ממים שאין להם סוף, ובתשובת שב יעקב הביא ראיה לזה מפלוגתא דרבי ורשב"ג פ"ק דפסחים בשדה שנמצא בהקבר ושוב נמצא קבר בתוכה דאמרי' היינו האי שנאבד היינו שנמצא וא"כ גם הכא כיון שהעדים מקאברין אמרו אשר בו ביום ישב ודיבר עמהם ואח"כ הלך מהם לשדה המלחמה ונאבד ולא נודע עוד ממנו, וכאשר נמצא תו אנשים הרוגים בדרך הזה באותה שדה בטח היה שם גם זה ההרוג, ב) מה שאמרה שנתנה לו שני ט"ק אחד שהיה לבוש בו והשני בפעקיל, ונמצא מכוון לדבריה, א"כ מנין הוי סימן:
ג) מה שנמצא אצלו התפילין מונחות בכיס שנתפר עליו תיבות שמו, אלו תוכן דברי הרה"ג מקאברין, ולענ"ד אמנם הנני מסכים לשריותא דהאי איתתא אבל לא מטעמי', כי הטעמים שכתב הוא, יש מהם שאינם לגמרי ויש שצריכים ביאור רב לקיימם, אשר לא פגע ולא נגע כלל בצדדים החלושים שיש בהיתרים הללו. דהנה ההיתר העקריי עפ"י דברי המבי"ט אין לו שום יסוד, דפשוט בעיני שהמבי"ט לא התיר כ"א כשנמצא הרוג במקום שלא שכיחו הרוגים אחרים ולא נמצא הרוג אלא הוא לבדו, בזה אמרי' שפיר דהך שנאבד הוא ההרוג, כיון שזה היה ודאי בדרך זה ונמצא בו ריעותא שנאבד זכרו, ומהיכי תיתי לאחזוקי ריעותא על איש אחר שמא היה שם באותו דרך וגם נהרג, אבל בשדה המלחמה דיש שם הרבה הרוגים חוץ מזה האיש, וזה ודאי שאחרים נהרגו ג"כ, ורק אנו דנין אם זה האיש היה ג"כ בקרב ההרוגים, בזה לא שייך סברת היינו האי שנאבד היינו שנמצא, דלא שייך זה כ"א במקום שאנו דנין אם היו גם אחרים בזה הדרך, בזה אמרי' שרק זה הידוע לבדו היה פה, ואחר לא היה כאן כלל, אבל כשזה ודאי שאחרים היו בדרך זה ורק אנו דנין אם גם זה נהרג, לא שייך כלל סברא זאת, וכה"ג ראיתי בנו"ב מהדו"ק סי' מ"ו שדוקא בנטבע בנהר ונמצא שם מת, די"ל בזה קבר שאבד קבר שנמצא כיון שאין ספינות שכיחי בנהר אמרי' דזה שאבד זה שנמצא, אבל בנפל לים חיישי' משום דאנן סהדי שכמה ספינות נטבעו בים והוי כמו שידוע שיש שם אנשים אחרים ע"ש, ולפ"ז כ"ש במלחמה שודאי דהרבה הרוגים אחרים היו שם מנ"ל להוכיח שגם איש זה נהרג וז"ב: ובלא"ה נמי בעיקר דין דמבי"ט כבר שדו בו האחרונים נרגא וסתרו עיקר ראייתו מההיא דפסחים, דלא אמרי' סברא זאת אלא בקבר, דהקבר שנאבד ודאי ישנו שם ולא אזיל לעלמא, אבל באדם דאיכא למימר דהאדם שאנו יודעים שהלך בדרך זה אזל לעלמא וזה הנמצא הוא אדם אחר, לכן לא אמרי' היינו האי שאבד היינו שנמצא, וגם החת"ס סי' נ"ג השיג ע"ז מטעם אחר ע"ש:
היתר הב' שכתב הרב מקאברין משום סימן דמנין של שני הט"ק, פלא הדבר שהחליט כן בפשיטות, והא מחלוקת גדולה יש בזה, והח"מ וב"ש (סי' י"ז סעי"ז) הוכיחו מלשון הרמב"ם ומחבר דמנין לא הוי סימן, וכן הנמוק"י יבמות קט"ו כתב שדוקא לגבי אבידה הוא דאמרו ב"מ כ"ג מדמשקל ומדה הוי סימן מנין נמי הוי סימן, ומשום דמוצא אבידה לא מיקרי מוחזק, אבל להוציא מחזקת א"א לא מהני ע"ש, ואחריהם החזיקו הט"ז וב"מ באה"ע שם דמנין לא הוי סימן, ואם כי הרב דקאברין במחכ"ת לא יפה עשה להחליט כן בפשיטות ולא זכר כלל שמחלוקת עצומה יש בזה, בכ"ז לדינא יש פנים לסמוך ע"ז, ואם סימן מובהק לא הוי שיועיל להתיר עי"ז לחוד, מ"מ עכ"פ סימן אמצעי ודאי דהוי וכמו שאבאר, דהנה יסוד דברי הסוברים דמנין לא הוי סימן בנוי על לשון הרמב"ם ומחבר שם וז"ל וכן אם יצאו עשרה אנשים כאחד ממקום למקום והם אסורים בקולר או נושאים גמלים וכיו"ב והסיח הכותי לפי תומו שעשרה אנשים שיצאו ממקום פלוני והם נושאים כך וכך מתו כולם משיאין נשותיהן, ומזה דייקו הח"מ וב"ש דמשמע דוקא כשהם אסורים בקולר הא לא"ה חיישינן דלמא הנהו כולהו אזלו לעלמא או אחד נפרד מהם, ואלו שהעיד הכותי עליהם אחרים הם, וא"כ משמע דמנין לא הוי סימן, דאי הוה סימן למה לן שיהיו אסורים בקולר ואמנם מלשון רש"י יבמות דקכ"ב שפי' קולר חבורה, משמע דס"ל דמנין עשרה בלחוד הוי סימן ולא חיישינן דלמא כולהו או מקצתן אחריני נינהו ובס' משאת בנימין הביא נמי מרש"י זאת דמנין הוי סימן, ומפני שהט"ז יצא לחלוק על רש"י ומ"ב ועל ידו החזיק גם הב"מ להוכיח דמנין לא הוי סימן מובהק אפי' באבידה שהוא דבר שבממון וכ"ש דלענין היתר א"א לא סמכינן ע"ז, וראיותיהם אינם כדאים לחלוק על רש"י ובשגם שפשטות לשון הש"ס בב"מ דקאמר מדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן, וברמב"ם גופא פי"ג מהל' אבידה ה"ה כתב להדיא דמנין הוי סימן מובהק, ואי כהבנת הב"ש ברמב"ם הוי סתירה בדברי הרמב"ם גופא, לזה אבוא להשיב על דברי הט"ז וב"מ, הן מתחלה הוכיח הט"ז דגם באבידה לא הוי מנין סימן מהא דאמרינן ב"מ דכ"ה ציבורי פירות ופריך הש"ס ש"מ מנין הוי סימן ומשני תני צבור פירות, פי' לא הא תפשוט ולא הא תפשוט וממילא אין דבר ברור לפשוט דמני או מקום הוי סימן, ותמהני מאוד שלא זכר הט"ז דברי התוס' במקומו שכתבו דודאי מה שמוכיח הש"ס לעיל שם מן הסברא דמדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סי הכי קיימא גם להלכה, אלא שהש"ס בדכ"ה רצה להוכיח נמי מן המשנה דמנין הוי סימן, ובזה הוא דדחי הש"ס דמן המשנה אין להוכיח לא הא ולא הא, וכ"כ להדיא בשמ"ק שם ע"ש הריטב"א וז"ל ש"מ מנין הוי סימן לאו קושיא הוא דהא ודאי קי"ל הכי אלא דבעינן לומר אם אפשר למידק הכי ממתני' מדקתני צבורי ולא קתני צבור ופרקינן תני צבור כלו' דמהא ליכא למשמע מינה כו' עכ"ל, וראיה שהביא הב"מ דגם באבידה לא הוי מנין סימן מהא דקאמר בב"מ דכ"ז דאי סימנים לאו דאורייתא למה מהדרינן אבידה בסימנין משום דניחא למוצא אבידה כו' ופריך אלא הא דתנן מצא תכריך של שטרות כו' ומי ניחא לי' כו', ואי אמרת דמנין הוי סימן גמור א"כ מאי פריך מתכריך של שטרות והא מסקינן בדף כ' ע"ב דשטרי מכריז, ופרש"י וזה יאמר כך וכך היו, וא"כ מאי פריך הא במנין דהוי סימן מובהק לכו"ע הוי דאורייתא א"ו שגם מנין לא הוי סימן מובהק ע"ש:
ולענ"ד גם ראיה זאת אינה, דאפי' נימא דבכ"מ הוי מנין סימן מובהק, לא אמרי' הכי בשטרות דאיכא בהו נמי החשש דשמא מלוה נפיל והמלוה ידע לכוון הסימן מדהיו בידו מתחלה קודם הפרעון, דבשלמא בשארי אבידות שהסימן לא בא לברר כ"א בין בעל האבידה האמתיי לבין אדם מעלמא שלא ראה מעולם את החפץ הזה, בזה אמרי' דמדידע לכוון המנין ודאי שלו הוא, דאדם אחר שלא ראה מעולם את החפץ מנא ידע לכוון את הסימן, אבל בשטרות נצרך לברר ע"י הסימן גם שממלוה נפיל, ולענין זה לא הוי סימן מובהק דאכתי אימור מלוה נפיל והמלוה ידע אפ"ה לכוון מנינם מדהיו בידם קודם הפרעון, וממקומו הוא מוכרח דאלת"ה א"כ למה נצרך כלל כאן לסימן דמנין כיון דתכריך הוא, וקשר הא הוי סימן כדמוכח בכל הסוגיא דספ"ק דב"מ, ובע"כ דמשו"ה לא הוי כריכה סימן משום דאיכא למימר מלוה נפיל ומ"מ המלוה ידע מהסימן שהיה בידו וכמ"ש הרמ"ה הובא בטור חו"מ סי' ס"ה, וא"כ מה"ט גם סימן מנין לא הוי סימן, ולבד דלסימן מובהק אי"א לחשוב לסימן דמנין, אלא אפי' סימן בינוני נמי לא הוי ולא היה צריך להחזיר השטרות ע"י סימן דמנין מטעם שכתבתי דשמא מלוה נפיל, אלא דבזה יפה כתב הרמ"ה שם דמיירי בששניהם לפנינו המלוה והלוה, המלוה ידע לכוון הסימן והלוה לא ידע לכוון, ואפ"ה בסימן דכריכה לחוד אין מחזירין די"ל דהלוה לא שת לבו, אבל בהצטרף לזה נמי סימן דמנין ובמנין לא שייך לומר לא שת לבו ע"ש, אבל עכ"פ די שיהא כסימן בינוני ולא כסימן מובהק, דלענ"ד אפשר להראות שגם סימן בינוני אינו אליבא דכו"ע וישנם מן הראשונים דסברי שאינו נחשב אפי' לסימן בינוני, דהרא"ש פ"ב דב"מ סי' י"ג כתב וז"ל דהא דתנן דמחזירין תכריך של שטרות לאו משום סימנא הוא דלא הוי סימנא כולי האי אלא לצורבא מרבנן מהדרינן בטב"ע דע"י סימן כל דהוא מכירו בטב"ע עכ"ל, אשר דבריו הם קשי ההבנה לכאורה דלמה לא יועילו תרי הסימנים ביחד כריכה ומנין, להחזיר האבידה, ולמ"ש ניחא דענין הבירור אם ממלוה או מלוה נפיל לא מהני שום סימן לאדם שאינו צורבא מרבנן, ויהיה איך שיהיה הכוונה והטעם ברא"ש, אבל עכ"פ שפתיו ברור מללו דגם שני הסימנים ביחד אין מועיל להחזיר האבידה והא דמחזירין לאו משום סימנא הוא, א"כ אפי' לפרש"י שם דמשום סימנא מחזירין, היינו שנחשבו כסימן בינוני להועיל להחזרת האבידה ומטעם שבארתי דכיון דהמלוה מכוון להסימנים והלוה אינו מכוונם מוכח יותר דממלוה נפיל ולכן מחזירין למלוה כמו דמחזירין לכל אבידה ע"י סימן בינוני, ואפי' אי נימא דרש"י לא יסבור כהרמ"ה דאין מחזירין כ"א כששניהם לפנינו והלוה לא ידע לכוונם אבל אם אין שניהם לפנינו אין מחזירין כלל, דבכאי גוונא אפי' סימן בינוני לא הוה, ורש"י יסבור דלעולם מחזירין ע"י שני סימנים כריכה ומנין וכאשר כן מוכח קצת דעת רש"י בספ"ק דב"מ כמ"ש בחבורי שם, היינו משום דס"ל כיון דידע לכוון שני הסימנים הוי זה עכ"פ סימן בינוני דליכא למימר דידע זה מדהיה בידו מקודם, דאכתי מנא ידע איך אבדם זה אם אבדם לכולם בבת אחת או לא, אבל עכ"פ די שיהיה כסימן בינוני, אבל לעשותו עוד לסימן מובהק לא אמרי' אפי' לרש"י דמהיכי תיתי לעשות מחלוקת רחוקה בין רש"י לרא"ש ורמ"ה, דלדידהו לא הוי סימן כלל ולרש"י יהיה סימן מובהק לגמרי: ואמנם כל זה אינו אלא בשטרות אבל שארי דברים אפשר דמנין הוי סימן מובהק לגמרי ומהני אפילו להתיר א"א, ואין מקום תו לדברי הט"ז במ"ש לחלוק על רש"י ומ"ב בעובדא דקולר שסמכו על סימן מנין להתיר האשה, בטענותיו חדא דמנין אינו ברור דמהני גם באבידה דבש"ס מספקא לי', ועוד אפי' היה מועיל ודאי באבידה אכתי לא יוכל להתיר באשת איש כדמוכח בב"מ דאיבעי להו סימנין דאורייתא או דרבנן נ"מ להדורי גט אשה בסימנים, הרי חזינן דלגבי אשה בעינן סימנים יותר מועילים מלגבי אבידה, וכ"ש בסימן מנין דלגבי אבידה גופא ספוקי מספקא, דלא מהני לגבי אשה, דלמ"ש לא רק שאין ספק בסימן מנין אלא שאפי' סימן מובהק נמי הוה ומהני אפי' לגבי אשה, ויתר קושיות הט"ז יישבתי בחבורי לאה"ע ואכ"מ יותר ודו"ק היטב:
היתר השלישי מה שנמצא אצלו הכיס של תפילין תפור באותיות משמו, ג"כ אין לסמוך עציו לכאורה, דידוע מ"ש הב"ש ס"ק ס"ט דדוקא כשהבגדים הם עליו או בידו ממש אבל אם נמצא סמוך לו לא מהני הסימן כי י"ל שהכלי הזה מונח מאז ומקדם ואין לדמות דינים אלו להא דאיתא בב"מ נמצאו פירות סמוך לכלי ע"ש, וכדבריו כתב נמי הפנ"י בגיטין דכ"ח, ודוקא אם בקצת כלים לבוש בהן וקצתן מונחים אצלו מהני ומשום דהוי כמו מקצתן בכלי ומקצתן ע"ג קרקע דחייב להכריז ומשום דהדבר מוכיח דמישך שייכי אהדדי, אבל בנ"ד הא על הבגדים שהיה לבוש בהן ולא ניתן שום סימן דכבר נרקבו ולא נשאר כ"א הכיס של תפילין לבדו, וזה נמצא רק בסמוך לו ולא עליו ממש דלא מהני, והרי לפ"ז לכאורה ננעלו דלתי ההיתר הגמור בעד אשה זאת:
ומ"מ נלע"ד דאתתא דא שריא, גם מטעמים שהבאתי, אם כי הרב דקאברין לא הרגיש בכ"ז וגם עוד מטעמים אחרים, הנה לבד סימני החפצים יש לההרוג כמה סימנים בגופו, א) החוטם שהיה נמצא בו סימן בעוביו ובארכו, ב) שערות שחורות שבזקן, ג) הזקן היה עגול בתולדה, וקרוב הדבר שגם הסימנים הללו לחוד מספיקין להתיר, דאע"ג שסימן החוטם לא הוי סימן מובהק וכמ"ש הרמ"א אה"ע סי' י"ז דחוטם עקום אינו סימן מובהק כ"א כשעקום הרבה, עכ"פ כל שינוי שבגופו גם במקצת הוי סימן אמצעי, וכ"כ להדיא בתשו' משכנ"י סי' י"א דחוטם עקום במקצת הוי סימן אמצעי, ומראה וצבע של שערות הזקן, ומה שזקנו עגול מתולדה, אם כי קרוב הדבר שגם סימנים אמצעים לא הוי כיון דבהרבה אנשים כן הוא, מ"מ מידי סימנים גרועים לא נפקא גם צבע שערות הזקן, וכ"ש מה שזקנו עגול מתולדה דהוי סימן טפי, דשני הסימנים הללו מצטרפין להיות אמצעי ועיין בתשובת מהר"ם לובלין סימן נ"ז שכתב לצרף סימנים גרועים כאלו, היינו געלע בארד און א גישטופילט פנים ע"ש, וכ"כ הרבה פוסקים דשני סימנים גרועים מצטרפין להיות סימן אמצעי, ועיין בתשובת פנמ"א שהביא יסוד לזה מתשו' ב"מ ע"ש, ולפ"ז הרי יש לנו בגופו שני סימנים אמצעים, א) סימן דשינוי החוטם, ב) שני סימנים הגרועים של הזקן, דהוי כסימן אמצעי, ושני סימנים אמצעים מצטרפים להיות סימן מובהק כמ"ש הב"ש בסעיף כ"א בשם תשובת מ"ב, ואע"ג דבס' גבעת שאול סי' א' הקשה על המ"ב מב"מ דכ"ח דהיכי פשיט רבא התם מתכריך של שטרות דסימנים דאורייתא דלמא שאני התם משום דאיכא שני סימנים הכרך או האגודה וגם סימן מנין ע"ש:
אכן למה שבארתי לעיל דשטרות שאני וצירוף שני הסימנים הללו אפי' סימן בינוני לא הוי וכמ"ש הרא"ש, א"כ לק"מ קושיתו דבשטרות אפי' בדאיכא שני הסימנים נמי לא עדיף מסימן בינוני ושפיר פשיט מהתם דסימנים דאורייתא, וקם דינו של המ"ב דב' סימנים אמצעים מצטרפין להיות סימן מובהק, ואפי' למי שיתעקש לומר דסימן שינוי החוטם כיון שאינו אלא במקצת לא הוי סימן אמצעי ודלא כהמשכנ"י עכ"פ סימן גרוע ודאי דהוה, ובהצטרף כל הג' סימנים גרועים שבגופו שינוי החוטם, שינוי הזקן, וצבע שערות הזקן, דבצירוף כל הני ודאי דהוה סימן אחד אמצעי, ונמצא דסימן אמצעי יש בגופו, ובהצטרף לזה סימן דמנין של שני הט"ק, דקרוב הדבר שמנין הוי סימן מובהק ובפשטות לשון הש"ס ורמב"ם שהבאתי לעיל, ועיין בתשו' מוהרי"מ סי' מ"ג שכתב דמנין הוי סימן מובהק, ואמנם אפי' למ"ש הכ"מ פי"ג מהלכות אבידה דלא הוי מובהק לגמרי, עכ"פ סימן אמצעי ודאי דהוה, וא"כ יש לנו שני סימנים אמצעים סימן שבגופו וסימן דמנין, ושני אלו הסימנים מצטרפין שפיר לסימן מובהק דמהני לכו"ע:
וגדולה מזה נ"ל דבנ"ד לא בעינן גם לצירוף שני הסימנים האמצעים ולעשותם לסימן מובהק, אלא אפילו בסימן אמצעי לחוד נמי סגי להתיר, דהא זה ודאי דאפי' אי אמרינן דסימנים אמצעים אינם אלא דרבנן ואינם מועילים לגבי היתר אשת איש, היינו דוקא במקום שאסורה אשה הזאת מה"ת, אבל במקום שמה"ת מותרת בלא"ה ויצאה מחזקת א"א אלא שאיסורה אינו אלא מדרבנן, דמהני בה סימנים אמצעים נמי כמו לגבי אבידה, כיון דאיסורה אינו אלא דרבנן, הם אסרוה והם התירוה ע"י סימנים דרבנן, וכן מוכח להדיא מלשון רש"י ב"מ דכ"ז בד"ה סימנים דרבנן וז"ל ולגבי אשת איש דאיסור דאורייתא הוא לא סמכינן עלייהו עכ"ל, הרי להדיא שדוקא באשת איש כזו שאסורה מדאורייתא לא סמכינן עלייהו עכ"ל, אבל באשת איש דאינה אסורה אלא מדרבנן סמכינן גם עלייהו, ועיין בנוב"ק חאה"ע סי' פ"ט שדייק כן מלשון רש"י ובהגהות הרש"ש לב"מ שם, ואין להקשות מ"ז מעובדא דרבב"ח ב"מ די"ט דארכם לי' גיטא בבי מדרשא כו' אמר לא ידענא אי משום סימנים אהדרוה ניהלי וקסבר סימנים דאורייתא וכו', והא התם ידעי' ודאי דממנו ארכס גיטא, אלא דהחשש הוא שמא מאדם אחר ששמו כשמו נמי נפיל גט, וא"כ אינו אלא חשש דרבנן וכמ"ש התוס' ב"מ ד"כ ד"ה איסורא, דמדאורייתא לא חיישי' לשני יוסף בן שמעון ורק מדרבנן חיישי' משום לעז, ואפ"ה קאמר דדוקא אי סימנים דאורייתא מהדרינן אבל אי סימנים דרבנן לא מהדרינן בסימנים אמצעים אפי' במקום שהחשש אינו אלא דרבנן, די"ל כמ"ש בתשו' רעק"א סי' ק"ו דהא דחשש של שני יוב"ש אינו אלא דרבנן היינו דוקא כשהבעל בעצמו תובע את הגט וכיון שזה ודאי אמת דנפל ממנו גט דלא חשדינן אותו למשקר כיון דבידו לגרש, ולא נשאר כ"א החשש של שני יוב"ש, בכה"ג ודאי דאינו אלא חשש דרבנן, אבל אם שליח הבעל תובע הגט ונותן סימנים דלא מהימנינן לו על עיקר הדבר שנפל ממנו גט כזה, דבלא מגו אי"א להאמינו, וא"כ יש חשש אם נפל לגמרי מבעל זה גט, ובכה"ג הוי חשש דאורייתא, ולפרש"י התם דרבב"ח שליח היה, ובשליח הוי חשש דאורייתא ולכן אי סימנים דרבנן לא מהני סימנים אמצעים, ונהי דממה שהוצרך רש"י לפרש התם דשליח היה אין להוכיח שדוקא בשליח דהוי חשש דאורייתא לא מהני, די"ל דרשי"י הוצרך לפרש כן מטעם אחר, והיינו משום דהש"ס מסיים התם דמשו"ה החזירו הגט לרבב"ח משום דצורבא מרבנן היה ומהימן להכיר בטב"ע, ואי בבעל מ"ש צורבא מרבנן דוקא, אפי' לאינש דעלמא נמי מהדרינן כיון דאית לו מגו דבידו לגרשה ועיין בתורי"ד בגיטין דכ"ז שכתב להדיא דבעל שאומר שמכיר הגט בטב"ע נאמן משום מגו דבידו לגרשה, ומדקאמר התם דדוקא לצורבא מרבנן הוכרח רש"י לפרש דרבב"ח שליח היה ואין לו מגו, אבל עכ"פ איך שהוא הדבר מוכרח דרבב"ח שליח היה, ובירושלמי גיטין איתא רבב"ח "אייתי" גיטא ולא "ארכס" גיטא כגי' ש"ס דילן, והיינו משום דשליח היה, וכיון שכן ממילא לא מוכח מהתם שגם בחשש דרבנן לא מהני סימנים אמצעים כיון דבשליח הוה חשש דאורייתא ושפיר קם דינו של הנו"ב הנ"ל דבמקום שיצאה מחשש איסור דאורייתא מהני תו סימנים אמצעים גם באשת איש, וא"כ בנ"ד שאבד זכרו זה י"ב שנה הוי כמים שאין להם סוף שרובן למיתה, ומבי"ט סי' קל"ה כתב שזה שאבד זכרו עדיף מנטבע, ובשו"ת הלכות קטנות כתב נמי שאם נשתקע זכרו יצאה מאיסור תורה, וגם למ"ש הח"מ וב"ש ס"ק נ' דהיכי דאיכא ראיה ואומדנא שמת דומה לנטבע במשאל"ס, וה"נ הוי כמה אומדנות שמת וגם אבד זכרו דיצאה מחמת זה מאיסור תורה ופשיטא דמהני תו סימן אמצעי להתירה גם לכתחלה וכמ"ש:
ועוד נלע"ד לדון להיתירא ע"י סימן האותיות של כיס התפילין ואף שלעיל פקפקתי בזה לחוש לדברי הב"ש משום שנמצא אצלו ולא עליו ממש, אכן שבתי ראיתי דבנ"ד אין לחוש לזה דהנה לכאורה יש חשש אחר בזה, דהא רבותינו בעלי השו"ע החמירו לחוש לשאלה, וח"כ למה לא נחוש גם אנו שמא השאיל זה הבעל אביגדור תפילין שלו לאחר והאחר נמצא הרוג, וכמה מן האחרונים החמירו לחוש לשאלה אפי' במקום דאיכא צדדים אחרים לא מהני סימנים דכלים אפי' לאצטרופי, עיין בתשובת חת"ס סי' נ"א מ"ש בשם כתבי מהרי"א, ואין לומר דתפילין הוי מכלים דלא מושלי אינשי וכמו ציצית שכתבו האחרונים דלא חיישי' בהו לשאלה, מסברא דלא אפשר להיות שיתן ציצית שלו לאחר והוא עצמו ישאר ערום בלא מצוה, דהרבה יש לחלק בין ציצית לתפילין, דציצית שחיוב ללובשן כל היום ודאי דלא חיישינן שיפשוט הציצית מעליו וישאילם לאחר והוא ישאר בלא ציצית, משא"כ תפילין שאין כ"א לקיים בהם המצוה ואח"כ פושען, א"כ ודאי שי"ל שקיים מצותו השאילן לאחרים דניחא לאדם שיתעביד מצוה בממונו, ואפי' אם בשארי כלים לא חיישי' לשאלה, הכא הו"ל למיחש משום מצוה, ובפרט בשעת מלחמה דהשואל והמשאיל שניהם מחפשים לעשות מצוה ואפי' אדם כזה שבביתו הי' קרקפתא דלא מנח תפילין ולא היה לו תפילין שיקחם עמו לדרך, מ"מ בשעת מלחמה משום ביעתותא דסכנה רגיל הוא לשאול מאחר תפילין שתגן ותצלי עליו, ומשו"ה נ"ל דאפי' להפוסקים דמקילי בחשש שאלה, אפ"ה בתפילין בשעת מלחמה הו"ל למיחש, אלא דיש ליישב עפ"י סברת החכ"צ ז"ל דסימן אמצעי שבגוף עם סימן דכלים מועיל לכו"ע, דאפי' מאן דחושש לשאלה היינו לשאלה דרבים אבל לשאלה דיחיד שהשאיל כליו דוקא למי שיש לו סימן אמצעי בגופו כמותו לא חיישי' ע"ש:
ולפ"ז בנ"ד לפמ"ש לעיל דאצל ההרוג הזה הי' נמצא כמה סימנים שבגופו שהיו אצל בעל אשה זאת אביגדור מעדניק, ולכן בהכרח לומר דגם הכיס של תפילין שכתוב בו שם אביגדור מעדניק לא השאיל זה לאיש אחר דאין לחוש שאיתרמי להשאיל לאיש כזה שיש לו נמי הסימנים שבגופו, ובודאי שאביגדור מעדניק הוא בעצמו ההרוג, והשתא שזכינו לדין ממילא נפל גם חשש של הב"ש דהא עיקר טעמו של הב"ש הוא משום דאמרי' דהכלים הללו מרובא דאינשי דעלמא הם ולא אזלינן בתר קרוב, דשל ההרוג שנמצא בקרבתם הם, דרוב עדיף מקרוב כל היכי דהרוב מתנגד לקרוב, אבל לפמ"ש דבנ"ד לא חיישי' לשאלה לאיש אחר ואנו מחזיקים בודאי הם של אביגדור מעדניק וממנו נפל, רק אנו מסופקים שמא אביגדור מעדניק אזל לעלמא והניח כליו פה, או זה ההרוג הוא עצמו אביגדור מעדניק, ובהא אפי' לא היה סימן בגופו לומר שהוא אביגדור מעדניק, למה לא ניזל בתר קורבא לומר כיון שהכלים ודאי שלו הם, בודאי שהוא בעצמו הוא ההרוג, דהא הכא אין הרוב מנגד לקורבא כיון דודאי שאין הכלים מאינש דעלמא, וכעין זה כתב חת"ס בתשובה אה"ע סי' נ"א דבכה"ג לא שייך חששא דב"ש ע"ש, ועוד כיון דסימן דמנין שני הט"ק הוי סימן טוב כמ"ש, ובט"ק אחד היה לבוש והשני נמצא בפעקיל שלו, וכיון שכן ה"ז דומה לכלי שמקצת פירות בתוכה ומקצת חוצה לה דאמרי' דמה שבכלי מוכיח על השאר שמחוץ דהוי נמי ממנה, ועכ"פ בהצטרף כל הטעמים הללו, הסימנים שבגופו עם הסימן שבכיס התפילין וסימני דטליתות קטנות, ובשגם שזה י"ב שנה שנאבד זכרו, דיצתה ודאי מאיסור דאורייתא:
הושבתי ב"ד של שלשה רבנים והתרנוה להנשא לכתחלה ביום ב' ר"ח מנ"א תרפ"ו פה פינסק, וחתמתי לראיה אהרן וואלקין: