שות זכר ישעיהו· רבי זכריה ישעיה יאללעש ממינסק
סימן כב
ארבע תשובות האלו סי' כא כב כג כד הבאות זו אחר זו המה להגאון המפורסם מוה' יהושע אייזיק ז"ל בעל עמק יהושע. אשר כתב לו הגאון המחבר ז"ל מלבוב עיר מולדתו בשנת תקצ"ג בבחרותו כאשר נשתדך אז עם בת הגביר ר' יעקב הלוי הורוויץ מפה מינסק. ושלח ע"י המורשה מצד הגביר הנ"ל הוא הגאון ר' ישראל מיכל ז"ל ישורון מפ"ק קונטרס בחידושי תורה [הוא המוצא שמה על הרמב"ם הל' חובל ומזיק) והגאון בעל עמק יהושע היה בעת ההיא מ"מ בבהמ"ד דח"ק בפה מינסק והשיב להמחבר על הקונטרס הנ"ל. והיו חליפות מכתבים ביניהם וזה אשר השיב לו הגאון המחבר ז"ל: בכל דרכיך דעהו. בעזר האל מוצאי שרק ליל יום א' לסדר תו"מ ירד למב"י תקצ"ג:
לגבר לא אדע מילי יהלכו. שלומי ישאו אליו ואותו יברכו. הוא ניהו הרב דמופלג גדול בתורה. ארי שבחבורה. תני ומתני דלית לי' שיעורא. חריף ושנון בפלפול ובסברא. הלא בשמו הקדוש יקרא. מוהר"ר יהושע אייזיק מ"מ דח"ק בק"ק מינסק. נרו יזרח. עד בלי ירח. א"ס:
שלשום בא אלינו מכתב מכ"ת ושם ראיתיו מתהלך בקן קולמסו להעיר בדברים אחדים באותו קונטרס מד"ת שלי שנתתי ביד אוהבי הרב ר' ישראל מיכל ני'. ויהי לי לששון על אשר ראה לתת לב לעיין במה שחדשתי ת"ל. כי אך בזה ימצא המחדש את משכורתו אם יתאוו אנשים שלמים לקחת אמריו ולחקור בהם. ואולם תשובה על דבריו ועל השגותיו יבואר ממה שאציע פה לפניו: הנה מה שכתבתי בהך עובדא דדוד בב"ק (דף ס' ע"ב) דמיירי שהבעל גדיש היה מוחה וקרוב לשפיכת דמים. והיתה שאלתו על גוף הענין אי מותר לגזול ולהציל עצמו. ולכאורה יש להקשות על דברי מן סיום דברי הש"ס דב"ק דאיתא התם בשלמא למ"ד למיקלי היינו דכתיב ויצילה אלא למ"ד לאחלופה מאי ויצילה וכו'. והנה זה לא שייך רק אם נפרש ששאל אי צריך להחזיר ולכן כאשר השיבו לו מותר אתה ואינך צריך להחזיר הוי שפיר ויצילה. אבל לדידי דאמינא ששאל להם ממש אי מותר להציל לכתחלה א"ע והם לא השיבוהו רק שמותר להציל לכתחלה ולא בענין התשלומין. אכתי קשה אף למ"ד למיקלי מה ויצילה. אכן באמת גם לפירושי ניחא כי אחר שהותר לו וכתשובת הסנהדרין משום דמלך פורץ לעשות לו וכו' אז אף מלשלם נפטר וכדעת התוס' לשיטתם שהסנהדרין סברי הכי ונהפוך הוא דיש סברא לומר דיותר מותר אם לא ישלם אח"כ. יעויין תוס' סנהדרין (דף כ' ע"ב) שכתבו על קושיתם מכרם נבות דבחנם היה יכול ליקח אם רוצה. (איברא כי דבריהם צריכין ביאור. דהרי באמת הסנהדרין היו מדמין הך דלאחלופי גבי דוד להא דהמלך פורץ לעשות לו כו'. וא"כ קשיא כרם נבות ואין להאריך). ואולם לדינא אינו מוכרח עדיין מתלמודא דידן אי מותר כשזה מוחה וקרוב לבוא לידי שפיכת דמים. והא דרודף אחר רודף ששיבר את הכלים וכו' (עיין סנהדרין ע"ג וע"ד) אפשר דמיירי דליתא לבעלים כאן והא דמחויב למיגר ולהציל נפש חבירו אפשר דמ"מ אין להנרדף לעשות כאדם העושה בשלו עד שיהרוג לבעלים אם לא יניחו:
ומה שכתב מעכ"ת דאף שלא בפניו עביד אינש דינא לנפשי' ומציל עצמו בממון חבירו. יעויין בשיטה מקובצת פ' הגוזל ומאכיל שם שיטת הראב"ד באריכות ותקשה אמאי אסרו לדוד להציל א"ע הא אמרינן בקידושין (דף ח') דחייב לאצולה. ותירץ דשלא בפניו אסור כי הממון לא נתחייב ונשתעבד לו שלא בפני הבעלים. ובאמת אנכי נתתי טעם לשבח להסביר דעת הראב"ד והכי מסתבר (אם נחזיק כדעת הראב"ד דלעולם אסור להציל א"ע לכתחלה בממון חבירו ורק כשהבעלים כאן קיימי בלאו דלא תעמוד עד שיצילוהו ולכן הוא מותר להציל א"ע וכו') דלא שייך עביד אינש דינא וכו' רק היכא שחבירו כבר נתחייב לו אבל הכא עיקר החיוב מתחיל רק משעה שחבירו עומד אצלו מטעם לא תעמוד וגו'. ובמקום שאינו עומד אצלו אין הלה מחויב לו כלום ולאו דינא עביד (וכל זה הוא מדאורייתא). ויעויי"ש בשיטה מקובצת דדעת הראב"ד היפך מ"ש ולא ברירא לי דנראה שסבר כי מדין תורה לעולם אסור להציל עצמו (אפי' באונס מיתה) אדעתא דלא לשלם וגם בפניו מותר דוקא אדעתא דלשלם. רק אחר תנאי יהושע שהתנה דהתועה בין הכרמים מפסג ועולה מפסג ויורד וכו' אז מותר אף שלא בפניו ובתנאי שישלם אח"כ. והא דמחייב למיגר מד"ת מקרא דלא תעמוד מיירי רק בפניו. ומאד קשה לקבל זאת דאף שלא בפניו ומפני איסור גזל גרידא יהרג ואל יעבור (ומ"מ לא קשה עליו מסוגיא דהעדים שאמרו דהתם דעתייהו לשלם ומותר אף שלא בפניו אחר תנאי יהושע. ועוד דהתם האנס מייחד להו ממונם של זה דמותר לכ"ע וכמ"ש בסמוך). ויעויי"ש דהקשה הא דוד הי' אחר תנאי יהושע דאף שלא בפניו מותר ואמאי אמרו לו אסור להציל ומתרץ דכך שלחו אליו בלא תשלומין אסור אבל מלך אתה ומותר לך אפי' בלא תשלומין.
ולדעתי אכתי לא העלה הראב"ד ארוכה בזה דהרי הוא עצמו הוכיח לעיל מיני' לדינא דהיכא שהאנס מייחד ממונו של פלוני אז מותר למסור ממונו של זה ופטור מלשלם. וא"כ ה"נ ליהוי כאלו יחדו גדישים אלו שהרי היו פלשתים טמונים בתוכם ולא היו ישראל יכולין להמלט מהם אם לא שישרפו דוקא גדישים אלו. וכמו דגבי המקשה לילד אמרינן דעד שלא הוציא העובר את ראשו מחתכין אותו ואף כשהוציא היינו הורגין לו לולי דאמרינן משמיא מרדפי לה. ואע"ג שהתינוק אינו מתכוון לרודפה ולמה נהרגנו. מ"מ אנן חשבינן לי' כמתכוון הואיל ואי אפשר להצילה באופן אחר (וזהו סברת רב הונא דאמר רודף א"צ התראה דלא אזלינן בעניינא דרודף בתר דעות אם הם מתכוונים או לא. רק מצד בחינת המעשה אנו דנין דאם אירע שא"א להציל איש נקי מיד הדבר המבקש את נפשו אם לא שנסיר אותו דבר עבדינן הכי. ולכן אנו הורגין התינוק כי תכלית הכוונה היא רק להציל אמו ודו"ק). וא"כ ה"נ במעשה דילן הואיל שאירע דפלשתים מטמרי בהני גדישים ולא היו ישראל יכולין להנצל מהם אם לא בשריפת הני גדישים דוקא נימא דהוי כאלו בא אנס ומייחד להו הני גדישים שישרפו אותן. סוף דבר לא ירדתי לעומק דעת הראב"ד. ובכלל בהאי עניינא צריך יישוב גדול לברר החלוקים היטב. ואין עת האסף:
ומה שרצה רו"מ להסביר דטעמא דרב חסדא דסבר יהרגו ואל יחתמו שקר הוא משום דסבר לא עביד אינש דינא לנפשי' אפי' במקום פסידא. הא ליתא דהנה אם הדין הוא דאף שלא בפני בעלים שייך לאו דלא תעמוד ורשאי לו להציל בממון חבירו ממילא שב רשות זה להיות חוב. ומצוה הוא להציל א"ע ואינו יכול למחול להבעלים שלא יצילוהו ולעולם הם עומדין בלאו דלא תעמוד. והרי הוא כשאר איסורא. ואם כן הוא כ"ע מודים דבכה"ג עביד אינש דינא. דלאו דינא לנפשי' עביד רק למנוע האיסור. והרי מבואר בר"פ המניח דמקשה אדר"נ מהא דנרצע שחבל בו רבו פטור ומתרץ בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית עד האידנא התירא השתא איסורא. ובפרש"י שם ורשאי להלקותו ולהפרישו דהאי דינא לאו לנפשיה הוא ע"כ. הרי דגבי איסורא לכ"ע עביד אינש דינא. ועוד לו יהא דלא עביד אינש דינא אף בכה"ג. ואעפ"כ אי עביד לא עדיף מגזל. והא אמרינן דמצי לאצולי נפשי' בגזל. ולמה לי' דליעבד דינא והרי גם אי לאו דינא הכי מ"מ מותר מפני פקוח נפש ולא ימנע משום איסור גזל:
ומ"ש מכ"ת בסוף דבריו וז"ל וגם מה שפלפל לפי דעתו דמחוייב למסור עצמו ע"ז א"כ אם לא מסר נפשי' מפני מה מחוייב לשלם אח"כ יהא פטור כמו על ג' עבירות. לדעתי תלוי דין זה בהא דאמרינן כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד וכו' עכ"ל. הנה כך הי' אפשר לומר אלו הי' לו הממון כאן בעין אז הוי אמרינן דצריך להחזיר דבמאי הוא רצה לקנות לי' רק במה שהציל עצמו בו. הרי אותה הצלה היתה באיסור וכמו דאמרינן גבי גזל שעשה בו שינוי. אבל השתא דליתא לממוניה בעין ואתה רוצה לחייבו לשלם ממון אחר וזהו שוב הוי כמו עונש דפטור מטעם ההוא ולא אנוס (כמו אלו עבר על א' מג' עבירות דפטור) וע"כ אתה צריך להסביר בדרך הסברא שאמרתי. ואין להאריך בזה הואיל שכבר נדחו הדברים מהלכה. וכל מה שהארכתי בקונטרסי בזה הי' רצוני בהסברת טעם דינו של הרמב"ם: ובהך סוגיא דתמורה ק"ל אהך דבא במחתרת דא"ר מסתברא מילתא דרב בששיבר אבל נטל לא וכו'. ועוד אי' התם דרבא איגנב לי' דיכרא במחתרתא ולא קבלינהו הואיל ונפק מפומי' דרב אפי' בנטל ומשמע דעכ"פ בשיבר מודה רבא ואמאי הא איהו גופי' סבר כל מילתא וכו' דלא מהני וה"נ הרי התורה אסרתה לבוא במחתרת ואמאי קניא לי' הגנב בהאי איסורא. איברא כי בששיבר בעודו במחתרת לא קשה כל כך די"ל כיון דבשעת היזק עדיין הי' עליו חיוב מיתה ופוטרתו עכ"פ מהתחלת החיוב. אבל על התוס' שם קשה שכתבו דמיירי אפי' שיבר אח"כ כשיצא מהמחתרת מ"מ פטור. ואמאי הא בשעה שלקחם לא קנינהו והוה גזל בידי' ונתחייב להשיב ומה"ת יפטר אח"כ על שבירתו ומה השבה היא זו. ולכאורה י"ל דהנה הרשד"ם הקשה אהך דהשוחט בשבת וביוה"כ שחיטתו כשירה אמאי ליהוי כמו כל מילתא וכו' דלא מהני. והמציא עי"ז דלא אמרי' הכי רק היכא שיתוקן האיסור אם לא מהני ומשום האי טעמא בעצמו אמרי' הכי כי היכי דלא נעשה איסור. אבל במקום שלא יתוקן האיסור אף אם נימא דלא מהני שוב אמרינן דמהני. ולכן בשוחט ביוה"כ אף דנפסלה השחיטה מ"מ שור שחוט לפניך ועבר על נטילת נשמה. והכא נמי דכוותי' הוא דכבר נסתכן ועבר על ונשמרתם מאד וגו' והאי איסור ליתא בחזרה. אך אכתי נימא דהא זולת זה עבד איסורא על שלקח ממונו של זה.
אטו הוא מותר לגזול לכתחלה משום טעמא דבדמים קנינהו.
ויעויי"ש בתוס' ד"ה לא. וי"ל דהכא משום קלב"מ קא אתינן עלה ואיכא קרא דכדי רשעתו. ומ"מ צ"ע למה לא מקשה הש"ס בתמורה גם מהכא. ויש לפלפל עוד אך כבר דשו בי' רבים:
ועתה אבוא במשפט על אודות קץ אמריו. ואני ידעתי כי לבבו צדקות ומישרים אהב. ולא אשחית בזאת את האהבה אם יאהבני מקדם כאשר כתב. ולכן לא עצרתי מדבר מילים אחדים הללו. הנה כה הוא הדבר אשר חזה על שרי המדינות האלה ותלמידיהם לאמר:
זה דרכם למו להרוס את אשר יבנו ולעקור את אשר יטעו. והמה חובלים ומבלים זה לזה בהלכה. אפס רק ארצו היא מבורכת ד' אשר עינו עליה והולידה והצמיחה כל איש בריא וכל איש חיל במלחמת התורה לעבור ארחות ים התלמוד ולהעלות ההלכה האמיתית בידיהם. ככה דיבר במכתבו. ואנכי לא דמיתי כי עוד בימים האלה אשר רוב מושבות בני ישראל מלא דעת והשכל בלימוד הגפ"ת, שיתפאר לבב א' מהם במיטב מקומו ויאמר ידנו רמה מאתנו תצא תורה. ואילו התגדר כן רב א' אשכנזי או צרפתי לפני איזה מאות שנה על תושבי ארצותינו, אז היינו מתנצלים בעדו ואמרנו אך פועל ידיהם אנו ואליהם אנחנו נושאים את נפשינו. על כן יתפאר החוצב על הגרזן. אכן עתה הן כל עיר ועיר מדינה ומדינה יושבת תחת שריה ומוריה. האמנם כי לא יכיל פה המקום להרחיב במחלוקת הפלפול ולברר חלק הנבחר והנאות או הבלתי וכו' כי לא יושלם זאת רק במאמר מיוחד כאשר בדעתי לכתוב. אכן בכל זאת בדרך כלל אומר כי מיום עמדי על דעתי ובחרתי לי דרך זו אלך בלמוד ההלכה ראיתי כי כשם שאין הדעת נוחה לפזר זמן רב בעסק פלפולים חרבים ומדולדלים אשר עליהם באמת נאמר להג הרבה וגו'. ככה לא טוב לאדם שיהיה לעולם מהדרי שמעתתא וליספי כתורא ולא יחדד תונאי דלבי' בסברא וחידודא. ולכן כאשר מעודי שמעתי רבים המתלוננים על לומדי מדינתו (ולא יביטו דברי לנוכח חלילה. כי כבד אכבדנו כפי מעלותיו המעולות. ובר מיני' דהאי גברא רבא ודכוותי') כי המה כאוכלי תפל בלי מלח ולא יתנו עץ הדעת והתבונה להמתיק את לימודם ויהי לשמחת נפש. ואני לא ידעתי מה אשיב להם דבר כמעט נעניתי להם ראשי. לולי זה כשני ירחים אשר היה אתנו הרב מוה' ישראל מיכל נ"י מקהלתכם ודברתי עמו כל ימי היותו פה ומצאתיו כמה רב חילי' בדרך הסברא. עד שדברתי אתו נשא על שפתיו לשבח אחוזת מרעהו ועמהם מכ"ת כי כלם המה כלילי יופי מעולפים ספירים בפלפולם הנחמד אז הראיתי לדעת כי גם שם צוה ה' את הברכה ויאר אליהם באור תורה. אכן לא בעבור זאת יחשוב עלינו כי אלמן ישראל השוכן בארץ פולין וינהגו במחשך כל לימודם. ואם ימצאו בתוכנו שועלים קטנים מחבלים את עצמם הם התלמידים שלא שמשו כל צרכן (כדפרש"י בברכות (מ"ז ע"ב) ד"ה לא) ומבקשים גדולה כאחד הגדולים. הלא גם אצליכם ראיתי איזה כמוהם שאינם רואים סימן יפה כמונו כמוהם. מקרה אחד לכל הארצות ומדוע איפא יאמר הבדל הבדילנו ד' משאר אחינו להורות לנו המסילה הסלולה בלימוד חוקותיו ותורותיו. המעט סקל לפנינו את הדרך מרן אבי זקני הפני יהושע או הגאון בעל נ"ב ואחרון חביב הגאון הקצות החושן. ויש אתנו רבים ההולכים אחריהם רק המה אוהבים ג"כ לפעמים לבוא בארוכה באורח פלפול. ואני מתמה מה זה יתן קולו עלינו הלא גם בתוככם ימצאון אנשים הרוצים להתענג בחכמת הפלפול. ואף במה שכבר פסלתו מדינה שלנו ואינו נהוג כלל. וכי כך נברר שמעתתא אליבא דהילכתא ובדרך האמת אם נוכיח דע"כ הרשב"א סבר אין מחזיקין מאיסור לאיסור מדהקשה על הרמב"ם דאמר ספיקא מותר מן התורה מהך דרישא של עולה ומתרץ הטורי אבן (בקונטרס אבני מלואים לחגיגה. יעויי"ש שהתירוץ הוא נחמד וישר) קושיתו. אך תירוצו לא אתיא שפיר רק אם נפסוק מחזיקין מאיסור לאיסור. ומעתה אי איתא דהרשב"א סבר מחזיקין מאיסור לאיסור אמאי הקשה על הרמב"ם היה לו. לתרץ קושיתו כתירוץ הטורי אבן והאלקים שראיתי הוכחה זו כתובה על ספר מרב גדול א' דשם המפורסם בחיבוריו לבעל הוראה מופלג ונדפסו כמה פעמים. הוא הדבר אשר דברתי כי אין רב יתרון אלו לעומת אלו. ברוך בורא נפשות רבות וחסרונן. לבד ארץ הקדושה מצד תכונתה תוציא רב תבונות ליושבי' כעדות חז"ל אוירא דא"י מחכים. ואם אולי בזאת יתהלל על טוב ארצו יען על ברכיה רפאים יולדו הלא המה רבותינו הגאונים בעל שאגת אריה והגר"א ומהר"ז מוילנא. הלא גם בארץ תוגרמא שלח ד' רועים מאירים ככוכבי שמים המה המשנה למלך והבני יעקב והמחנה אפרים והבכ"ר דוד ובעל שער המלך. וכעת אין אנו יודעים מאומה מלומדי ארץ ההיא. תתפאר נא מצרים כי שמה יולד משה רועה אבן ישראל ואהרן אלעזר ופנחס הצדיקים. והנני מדבר עד הנה רק למען חקור על הענין לא למען הוכח אותו על דבריו. כי לא טוב הדור הזה מדורן של חכמי התלמוד אשר גם אם היה ריב אל בני א"י עם בני בבל עד שקראו הראשונים על האחרונים:
יתבי בארעא דחשוכא אמרי מילי דחשוכא. ודרשו (בסנהדרין פרק ג') במחשכים הושיבני זה בבל. ואמרו לא בבליים היו אלא וכו' אלא מפני ששונאים את הבבלים וכו' ור"ז צם כמה תעניתים דלישכח ש"ס בבלי. ובפרטות על נהרדעאי אמרו מעיילי פילא בקופא דמחטא כמו שרגילין היום לגנות את המפלפלים. ועכ"ז הן המה היו באר מים חיים לעם ד' ומהם שתו כל עדרי צאן ישראל. עד שלבסוף נמנו וגמרו דניזיל בפסק הלכה רק בתר תלמודא דבבלאי. כה יתן ה' להשיב דור חכם ונבון גם בעת הזאת ותמלא הארץ דעה וגאלם מיד תהפוכות ועמל רוח א"ס:
ועתה יהי שלום בחילו. ולכל אשר לו. וד' ירצה פעלו. לחזקהו ולאמצהו בשכלו. וישם ממעל שבילו. כחפץ דורש שלומו. וכל הנלוה עמו:
הק' והצעיר בחכמה ובשנים.:
זכריה ישעיה בהרב מוה' מרדכי צבי הכהן יאללעש:
הכו"ח פה לבוב בראשון בעשרים וששה יום לחודש שנת תקצ"ג: