אור ברסלב

שות זכר ישעיהו· רבי זכריה ישעיה יאללעש ממינסק

סימן יז

סימן טז

יז:

ב"ה יום ד' פ' בשלח י"ב שבט:

להגאון אלעזר סג"ל לאגדי, האב ב"ד בעיר החכמה כראדי' לפ"ק: השם עבים רכובו. ישלח ממרום טובו. לרועה עם קרובו. ה"ה הרב הגאון האמיתי. חסדאין מיליה כבבא בן בוטי. סכינא חריפא וחדי. בסבי דנהרדעאי. כלילא דורדא. ברישי דיהודאי. כקש"ת מוה' אלעזר סג"ל לאנדי. אבד"ק בראדי נ"י:

בספרו הנחמד עיינתי ונקיטנא בשיפולא דגלימא. ואם כי רובא דרובא מדבריו נכוחים וישרים המה. מעט מהם רחוקים ממני ואמרתי אחכמה. לכן ערב לבי לגשת בחצר המלך פנימה. לשאול מאתו ברוח נכאה ובקול דממה.

יבינני אדוני דבריו וישיבני בנעימה:

א כתב בפ"ה מה' מזוזה דארטבן הנזכר בירושלמי הוא הוא שנזכר ביומא ט' (וצ"ל י"א) יפה כוון בהשערתו. וכן משמע מבה"ג סוף ה' מזוזה ושם ליתא מלת אחד דשפיר יכול להיות דארטבן הוא שם העצם. וראיתי ביפה תואר בב"ר פל"ה דקאמר שהוא היה מלך פרס יעו"ש. ובמחכ"ת טעה בחשבון השנים דארטבן זה היה כמו שבעים שנה קודם לידת רבי. ומה שרצה מר להגיה במקום רבי רב ותחת ארטבן אדרכן לא נראה דבירושלמי ובב"ר ובשאלתות סי' קמ"ה (ויעויי"ש סיום מעשה נפלא זו) ובבה"ג איתא להדיא רבינו הקדוש וארטבן. אולם עיקר קושייתו למה מסר לו רבי מזוזה לאו קושיא דאין מקשינן מן האגדות כמו שהשיב מרן זקנו בנ"ב מ"ת חיו"ד סי' קס"א והביא שם דברי הרשב"א דמגילה. ועפ"י הנחה זו יישבתי מאי דקשה על המדרש עשרת הדברות דיבור זכור שמביא שם מעשה בחסיד אחד שלחש לפרה בשבת שתעבוד (ולספור זה כוונו הת"י ביומא (דף ט') ד"ה ר"י בן תורתא ועויי"ש וצ"ע) וזה אסור על פי הדין דהוא כמחמר אחר בהמתו בשבת. אלא דאין מקשין מן האגדות להלכות:

ב מה שתמה בפ"ב מה' שבת בהא דאין עושין אלא ע"י גדולי ישראל והעלה שם כהרב"י. תמה אני עליו למה לא הביא דברי הט"ז שם. ויעויין בשו"ת התשב"ץ ח"א סי' נ"ד שהעלה ג"כ כהב"י וצ"ע:

ובעיקר השאלה דאיתשל קמיה הראב"ד ופליאתו על דבריו יעויין בשו"ת התשב"ץ ח"ג סי' ל"ז שהאריך בזה מאד והביא שם דברי הרשב"א בהאי ענינא (בתשובותיו סי' תרפ"ט) והקשה שם כל הקושיות שהקשה מר וכתב דהראב"ד לא מיירי רק כשהנבלה מוכנת לפניו אבל כשאינה מוכנת אמרי' לישראל לשחוט מטעם דאין עושין וכו' (וברשב"א אי' אומרים לגוי וצ"ל לישראל) ותמה אני על הט"ז סי' שכ"ח ס"ק ו' שכתב דהראבי"ה סבר כהראב"ד דאין אומרים לשחוט רק יעבור הוא על לאו דנבלה ה"ה ביי"נ אומרים לגוי לחמם. דהא הראב"ד לא קאמר רק כשהנבלה מוכנת אבל היכא שהגוי צריך לנחור שוחט הישראל משום דאין אומרים וכו' והכא הגוי לחמם דוגמא דצריך לנחור כ"ע אמרי דאסור. ואולי הראבי"ה סובר ג"כ כהש"ג המובא בהגה סי"ב דהיכא שהכותי עושה בלי איחור מותרת לעשות על ידו. ולפי"ז יוכל להיות גם שאלת הראב"ד אף בדליכא נבילה מוכנת רק כשהגוי יעשה בלא שום איחור וכן נראה מהש"ג. ויעויי"ש סיום תשובת התשב"ץ דמסיק כהראב"ד ומוכח מדבריו דאף אם נאמר שבת הותרה שייך מ"מ לפרוך וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. ומבואר משם דאם יש חד איסור לגבי המפקחים ואז לא יעבור החולה וחד איסור לגבי החולה ואז לא יעברו המפקחים לא אמרי' חטא וכו' ודלא כדברי מר דזה לא מיקרי איסור כלל דכיון אם לא היה אפשר היה מותר ה"נ אם אפשר לאו איסור הוא. ומ"ש רום גאונו דלא מצינו בשום מקום בבבלי וירושלמי ענין מצוה הבאה בעבירה זולת באיסור גזל וכו' לא דק מר אשיגרא דלישנא דמצינו בירושלמי פ' האורג אמשנה דהקורע על מתו בשבת דבעי למימר דמוציא מצה מרשות לרשות אין יוצאין בה מטעם מה"ב. יעויי"ש. ומה שחשב שם הקרבן עדה כי דברי הירושלמי הם דברי התוס' בסוכה. במחכ"ת לא דק כמבואר שם בהשתכלות קל:

ג ראיתי שמתמה אדוני בפ"ד מה' אישות אדברי התוס' בב"ב (דף מ"א) ד"ה נחלקה וכתב שם דצריכין ביאור. והנה בודאי כוון למ"ש שם והלכתא הכי דר"נ פסק כוותי' ובמכות אי' איפכא דרב נחמן פוסק כרבי. איברא שגם הגאון מהרי"ב הניח דבריהם בצ"ע. אמנם במעט עיון יבוארו דבריהם ויעמדו על נכון. דהנה יש לתמוה למה פסקו כאן הלכתא בפלוגתא זו אשר אין לה שייכות עם הענין הלז רק כהקדמה קטנה. ולא כתבו זאת שם במכות ולפי פירושנו יתיישב הכל. דיש להבין לדעת החולק על רשב"א במאי פליגי ב"ש וב"ה ע"כ נאמר דסבר הכי דבכת אחת כ"ע לא פליגי דנחלקה עדותן רק בב' כתות סברי ב"ש ג"כ דנחלקה עדותן וב"ה קאמרי יש בכלל מאתים מנה. וכן מבואר במס' נזיר. ולפ"ז קשה קושיי' התוס' על ב"ה מאי דקשה לרשב"א על ב"ש וע"כ צריכין אנו לתרץ דב"ה סברי כר' יוסי וקשיא הלכתא אהלכתא דהתם נפסוק כרבי דר"נ פסק כוותי' והילכתא כר"נ בדיני והכא הלכה כב"ה. לכן הוכיחו התוס' מכח קושיא זו דקיי"ל כרשב"א כי היכי דלא תקשה הילכתא אהילכתא. ומ"ש והילכתא הכי קאי ארשב"א ושפיר כתבו זאת במקום הראוי והנכון:

ד כתב שם דנא שייך למימר פלגינן דיבורי' במקדש בע"א שהוא ואותו עד יצטרפו להחזיקה בא"א דלא אמרי' פלגינן דיבורי' רק כשהדיבור הזה אינו סותר לעדותו והכא אם אמת שנתקדשה לאיש אחר אי אפשר שתתקדש שוב לו. ותמה אני על דבריו הללו שהם נגד ש"ס ערוך דיבמות בהא דהרגתיו דאמרינן ג"כ פלגינן דיבורי' והתם אי איתא שהמיתו אחר אי אפשר שיהרגו הוא. ובעיקר קושייתו כבר הרגיש אבי זקני הפ"י ויישב שם בטוב טעם ודעת:

ה כתב מר בפ"י מגירושין ה' י"ו על הבית מאיר שדבריו תמוהין במה שרצה לדחות ראיית הט"ז (וגם בעל המקנה והקצה"ח דחו דברי הט"ז כן) דהא אי המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו א"כ כבר קנה הראשון ובמתנה יסבי' נהלי' ע"כ. ונשתוממתי על אדוני איך העיף עינו הזכה מדרך הסוגיא הלזו ואחז החבל בתרין ראשין. דהלא אמרינן השתא דמאי דקאמר אני זכיתי בה הוא אחר שנתן לחבירו חכ"ד וקודם לכן לא כוון לזכות כלל. וא"כ ה"ל חבירו כקונה מן ההפקר. ורש"י שפי' כן במתניתין הוא רק אליבא דאמת אחר שנכתב שם תחלה דשפיר בתורת מתנה נתן לו. גם מה שסיים אדוני בישוב קושיי' הט"ז דכיון דבתורת שליחות נגעו ביה כבר נסתלקה שליחותו אחר שנתן לו החפץ ולא מהני אף תכ"ד הוא תמוה דהא אמרי' השתא המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו א"כ לאו בתורת שליחות אתאן עלה. רחקו מחשבותיו ממני:

ו מה שתמה הדר כבודו בפכ"ג מטוען אדברי התוס' דב"מ יעויי"ש בדברי מוהר"ם דפי' דברי התוס' בענין אחר. ונראה דמחמת קושיא זו פי' כן. והנה בהא דשטרי חוב המוקדמין לא אמנע מלשאול למר מאי דאיתקשאי כבר בזה. הרמב"ם בפי' המשנה סוף שבועות פי' משנה זו וז"ל כגון שלוה ראובן משמעון ממונו וכתב לו שטר ואח"כ החזיר ראובן לשמעון ממונו וכתב לו שמעון מחילה חי' השטר ההוא נמחל שעבודו ונעשה חספא בעלמא ואח"כ אם לוה שוב ראובן משמעון על אותו שטר נאמר שהשטר ההוא מוקדם ע"כ. ותמיהני על רבינו למה תפס שני טעמים אלו אשר יש בכח כל אחד לפסול השטר ולמה ליה להרכיבם יחד דהא מטעם דנמחל שעבודו נפסל אף באותו יום דליכא חשש דטורף מלקוחות וכו' ומטעם דמוקדם פסול אף בלא נמחל שעבודו כדמסיק הש"ס בכ"מ. ואין ליישב דמיירי שהקנה מידו בהלואה שניה וכדברי המרדכי דשוב ליכא למיפסל מחמת דנ"ש רק מטעם מוקדם דאכתי מי דחקו לפרש כן. ולמה לא פי' בפשיטות דברי הש"ס כשאר מפרשים. ואולי כוון בזה ליישב קושיי' התוס' והר"ש שתמהו הא העדים פסולין נינהו לזה תפס דוגמא זו דשפיר בשעת חתימת העדים היה אותו זמן באמת רק ההלואה שניה היתה מאוחרת. וצ"ע דלא ה"ל לסתום כוונתו כ"כ. וגם רחוק הוא להעמיס כוונה זו בדבריו. ומ"מ נכון הוא בפ"ע:

ומה שתמה שם אהרמב"ן דנעלם ממנו הירושלמי יעויין בנ"י שם (והוא הביא זאת בשם הירושלמי דר"ה וצ"ל דשביעית) שהביא פי' הרמב"ן על ירושלמי זה ולדבריו יקשה גם אדברי התוס'. ויותר יתפלא אהר"ש שהביא ירושלמי זה וגם הוא הקשה קושיית התוס' (ומה שסיים שם אי נמי עד משמע להו נכתבים כאן בטעות ושייכים לע"א קודם ופריך בירושלמי. ויעויי"ש במפרש רא"פ שחשב שכל מאמר זה סובב אמילתא דפרוזבל ובמח"כ טעה). אמנם בעיקר קושיתו כבר האריך בזה הגאון בתומים ומתוך דבריו יתבאר ישוב קושיתו: ז נסתפק מר בפי"ח מה' עדות באחד שנתחייב על רציחה בזמן הסנהדרין ובאו עדים והעידו דראו שהנרצח היה טריפה ואח"כ הוזמו אם נאמר כיון דליכא לקיים בהו כאשר זמם דאדרבה הם רצו להציל את הרוצח שוב הוה עדות זה עדות מוכחשת ואין הורגין לזה או נאמר דלענין גוף העדות דינם כמוזמים וכו' עד כאן תורף דבריו. ונפלאתי על שאלתו דבכגון דא האיך אפשר לעדות הראשונים שיוזמו אם באו האחרונים קודם גמר דין אין כאן דין הזמה ואי באו לאחר גמר דין ר"ל לאחר שפסקו הב"ד שיופטר שוב הוא כלאחר מעשה. ובודאי דוחק לומר דמה שהוא חבוש בבית האסורין חשיב קודם מעשה. ובתוס' ב"ק (דף ד) ובנ"י פ' חזקת הבתים הביאו דעת הריב"א דבממון לא שייך לומר כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפשר בחזרה וא"כ ה"ה הכא נימא כן דאף לאחר שגמרו עליו הדין דאפשר לא מיקרי כאשר עשה דאפשר בחזרה דעצם קיום הפס"ד הוא רק העדר העשיה. אולם לתירוץ הב' של הנ"י אין מקום כלל לספק זה. אמנם תמצית שאלתו הוא לפי דבריו אם הנאמנות תליא בעונש ההזמה או לא. וזה נוכל לפשוט בקל מדברי הרמב"ם (ותמוה שהגאון בתומים סי' ל"ח דף פ"ו סע"ב הביא דין זה בשם הריב"ש ולא הביא דברי הרמב"ם) בפ"כ דפסק שאם הוזמו העדים קודם גמר דין נהי דלא מיענשי מ"מ נפסלין בכך. הרי בהדיא דהא בהא לא תליא ואף דאין נענשין מ"מ נפסלין לכל עדות שבתורה וכ"ש דמיפסלי לאותו עדות שעיקר ההזמה בו. ואם כי יש לחלק אחר הלחץ והדחק. ומה שהביא מתוס' דפרק מרובה תמה אני עליו דהתוס' לא הקשו רק מנ"ל דנפסלין לכל עדות שבתורה דלאותו עדות בהדיא כתיבא עד שקר ענה ולא מטעם דאין נאמנות לחצאין.

וכן משמע מלשון התוס'. דלפירושו בפשט התוס' קשה מנ"ל בעדות בן גרושה ובן חלוצה כשהוזמו דאינם נאמנים הא ליתא בהו עונש דכאשר זמם: ח כתב שם בפ"כ בטעמא של הרמב"ם דלא אמרי' בממון ובמלקות כאשר זמם ולא כאשר עשה דבאמת הא דאין עונשין מן הדין הוא רק דין בעלמא וכו' רק דעיקר הק"ו פריכא הוא דהא בשנים שהמיתו פטורין וכשהעידו חייבין אבל לענין ממון ומלקות ליכא פירכא דשנים שהזיקו או שחבלו חייבין ממון ומלקות ע"כ. ולא הבנתי דבריו דהא אכתי יש ללמוד החמור מהקל ולפי הדעת הרגו הוא חמור מלא הרגו ולא שייך פירכא רק היכא דנאמר שאותו החומר שאנו רוצין למידן הוא מצד אחד קל מאותו שאנו דנין ממנו: אבל הכא אותה פירכא שיש בהרגו יש גם בלא הרגו ושפיר נוכל ללמוד מה בשלא הרגו מכ"ש בהרגו. ואם תאמר שכן בהרגו אם הרגו בפועל היו פטורין הא ה"נ אם זממו להרוג פטורין ואדרבה הכא הוא יותר קיל דהא אף באחד אם זמם רע על חבירו הוא פטור ומכ"ש בשנים ומ"מ אם העידו חייבין. וראיתי בכסא דהרסנא להגאון מהר"ש סי' ש"א שכבר הרגיש הוא בזה והוסיף עוד דהא העדים אינם רק כגורם שהוא פטור והוכיח מזה דדיני עדים זוממין לאו מטעם רוצח הוא. ומכל זה יבואר דפירכא זו לאו פירכא היא. גם הדברים שסיים רוב גאונו אינם מובנים דהא בחבלה ליכא חיוב מלקות דבפירוש רבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין. ואכתי איכא למיפרך (לפי דעתו) דאילו הם עצמם אם לקו אינם חייבים רק ממון ואם העידו ילקו. ועוד דהא לא הוי רק כגורם שהוא פטור כמ"ש הכסא דהרסנא. אלא ודאי כמו שכתבתי דלאו פירכא היא. ומה שהקשה מר דהא הוה כגלוי מילתא כבר האריך בזה הרב בעל פרי מגדים בריש ספרו גנת ורדים:

אמנם תמה אני על אדוני איך העמיס כונה זו בדברי רבינו הא בפירוש כתב אינן נהרגין מן הדין שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה ודבר זה מפי הקבלה ע"כ. והנה מה שסיים ודבר זה מפי הקבלה קאי אמ"ש אין נהרגין מן הדין כמו שפי' הכ"מ ואלימוד דכאשר זמם אינו קאי דהא לא מצינו לימוד זה בשום מקום בש"ס (ויעויי"ש בפי' המשנה דמסיים בתיבות הללו "אבל החכמים מעידים שהרי הסמיכו עליו" והם משוללי הבנה כמו שהעיר שם מהרי"ב. ול"נ דקודם לזה היה נכתב הלימוד דכאשר זמם וכתב דלא מצינו זאת בש"ס רק החכמים הסמיכו כן ר"ל החכמים שאחר חתימת התלמוד. וכן מצינו הלימוד אל תקרי בקמה אלא בקומה. ויעויין ברא"ש פ' ע"פ ובהגהות מהרי"ב) ולדבריו מאי פירושו של ודבר זה מפי הקבלה. ובעיקר טעמו של דין רבינו נראה דבאמת לא מצינו בשום מקום לימוד מיוחד ע זה דהרגו אינן נהרגין רק במשנה איתא דחכמים השיבו להצדוקים הא כתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ועדיין אחיו קיים פי' דכיון שנהרג זה שוב לאו אחיך הוא וע"כ הוא בלא הרגו.

ובחידושי הריב"א כתב דלאו זה עיקר הלימוד דהא בגמרא לא נפקא לי' זה רק מדכתיב כאשר זמם ולא ידעתי היכא ראה כן רבינו הריב"א. וזה לא שייך רק בעדות דמיתה אבל בממון ובמלקות דאף לאחר שנגמר דינו עדיין אחיו בחיים חיותו שפיר אין חילוק בין קודם העשיי' ולאחר העשי'. ואולי יש לפרש כן דברי רבינו בדוחק. ולפי שני טעמים אלו בהא דהרגו אינם נהרגין יצא לנו ספק חדש באם מת הנידון בעצמו אחר הפס"ד דלטעמא של שאר פוסקים נהרגו העדים זוממין דהא לא בצעו אמרתם וזה מעצמו מת. ולטעם הב' אכתי לאו לאחיו קרינן דהא מת הוא:

ט כתב בפ"ב דאבל ה' י"ד דממ"ר במעשה דיפתח מוכח שאמ"ה בעי קבורה. ולי נראה דאין ראי' משם דיכול להיות שמה שקברו אבריו לאו משום חיוב עשו זאת רק כדי שלא יכשלו בהם הכהנים. וכן היו רגילין המוכי שחין כדאיתא (בכתובות כ"ו). ומדי כתבי זאת מצאתי שמרן זקנו הגאון בנ"ב מ"ת חיו"ד סי' ר"ט שכתב וז"ל אבל אמ"ה שאין שום מצוה בקבורה ומה שקברו האברים הוא להציל מן הטומאה עכ"ל. הרי שכתב בפשיטות דלא נמצא שום מצוה בקבורה זו. אמנם לא ידעתי מה הכריח למר לטרוח ולבקש מצוה בקבורה זו דדילמא אין ה"צ דלאו מצוה היא. ואין להקשות א"כ ל"ל קרא דאין מטמא לאמ"ה של אבי' הא בלא"ה אסור דכיון דאין כאן מצוה ממילא רכיב עלי' איסורא. די"ל אף שאינו מצוה מ"מ ה"א דמותר הוא לטמאות כמו בנפלים שאין מצוה לקוברו ומ"מ מצריכי קרא לאסור מלטמאות לבנו הנפל. וכן משמע מדברי זקנו הגאון בנ"ב:

י:

מ"ש בסוף ה' אבל שלא נמצא בש"ס נחום אבלים. הנה הואיל דלאוקמי גירסא הוא בסייעתא דשמיא תליא מילתא ונשמט מעינו הבדולח ש"ס ערוך דסוטה ספ"ק. ואם יאמר דלאו למצוה נשנית בסמ"ג וביראים ס"ד ובפי' המשנה ריש פאה. ובמדרש חזית בפסוק טוב ללכת הפליג במצוה זו:

יא כתב בפ"ט מה' מלכים טעמו של הרמב"ם דב"נ אינו מוזהר אאמ"ה דעוף משום דלר"ל דסבר דח"ש מותר מה"ת קשה מי איכא מידי וכו'. תמה אני על אדוני אשר עיניו כיונים על אפיקי הש"ס שלא הביא התוס' בחולין (ל"ג) סד"ה אחד שהקשו קושיא זו ותירצו שם בפשיטות. ומ"ש דבמ"ע לא שייך שיעור הכזית לא מסתבר דמה בין לאו לעשה הא אכתי וזבחת ואכלת כתיב ואכילה בכזית. וגם מדברי התוס' שם נראה דל"ס הכי מדהקשו קושיא זו ולא תירצו משום דאיכא מ"ע דוזבחת שהביאו בסמוך. ואף אם נאמר דקושיי' התוס' קאי אאמ"ה דטמאה (כאשר מוכח שם אחר העיון) דליכא עשה דוזבחת. אכתי קשה הא גם באכילת טמאה איכא עשה כמ"ש הרמב"ם בפ"ב ממאכלות אסורות:

אלו הדברים מה שראיתי לשאול מאת אדוני ויבינני נא ועוד הרבה שאלות בכמה ענינים הי' לי להרצות (התוי"ט סוף מס' יבמות טרח למצוא מקור למלה זאת ול"נ כי הוא על דרך הרבה מעות יש לי ואין שולחני להרצותן סנהדרין ס"ח) לפני רום כבודו אך לא רציתי להטריחו רק מה שנוגע לאמרותיו הנכבדים ואף גם בזה קצרתי:

דברי הק' והצעיר בחכמה ובשנים זכרי' ישעי' באאמ"ו הרב הגדול מוה' מרדכי צבי הכהן יאללעש נ"י מלבוב:

תוכן העניינים

שות זכר ישעיהו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה