שות זכר ישעיהו· רבי זכריה ישעיה יאללעש ממינסק
סימן יד
תשובת הגאבד"ק פרלשבורג הלא היא כתובה על ספר חתם סופר חלק ח"מ סי' ר"ה:
שיל"ת פרעשבורג נגהי ליום ב' יו"ד שבט תקצ"א לפ"ק. שלום וכ"ט לה"ה האברך דרב המופלג הבקי וחרוץ ושנון. גברא רבא דחוי לכהנא רבא. כש"ת מו"ה זכריה ישעי' כ"ץ נ"י:
יקרתו מעולפת ספירים הגיעני ונתעורר על דברי הגאון בס' לחם שמים ספ"ד דפאה שהקשה למה לי קרא דספק לקט לקט תיפוק לי' ספק גזל גזל כיון שהעניים בודאי יש להם ביד בעה"ב ולא ידעי' כמה א"כ ה"ל ס' גזל ובודאי צריך ליתן לעניים. ותירץ הגאון דנפ"מ אי משום לקט פטור ממעשר ואי ספק חייב במעשר. הקשה מעלתו מה יענה לשיטת הסוברים דלקוח קודם מרוח פטור מן המעשר א"כ אפי' אי נותן להם משום ס' גזל נמי הוה ס' לקט ספק לקוח וממ"נ פטור. ועוד ספק מעשר פטור כמו דמאי דפטור לעשר משום מוציא מחבירו ע"ה ודוחק לומר משום תרומה קאמר אלו דברי מעלתו:
הנה בעמדו על דברי הגאון הנ"ל שביק רברבי ושקיל זוטרי. כי קושייתו על תירוץ הגאון ז"ל דמ"ש דומיא דדמאי י"ל עכ"פ מחויב להפריש אלא שאינו צריך ליתן ללוי משום מוציא מחבירו ע"ה אבל טבל הוא עכ"פ עד שיפריש ועיין פרש"י יומא (ט' ע"א) ד"ה הממע"ה. וק' ראשונה על הר"ש דס"ל לקוח קודם מרוח נמי פטור י"ל מ"מ נ"מ אי בעה"ב מפייס לעניים בפריטי ומחזיק התבואה שבחורי נמלים לעצמו דהוה ס' לקט שלקח מעניים או ספק תבואת עצמו וחייב. אבל השתא דאיכא קרא ס' לקט לקט ה"ל ודאי לקט אפי' לקחו בעה"ב מעניים פטור ממעשר. ועוד משכחת כי ליכא עניים. עיין חולין (קל"ד ע"ב) ע"ש. ועוד עכ"פ עבירה ביד בעה"ב כי עביד טצדקי למיפטר ממעשר וראוי לעשר טרם שימכור אעפ"י שהיה פטור מדינא כיון שמרח ע"מ למכור:
אך תחלת דברי הגאון תמוהים מאד במה שהוכיח ספק גזל גזל מימי לא שמעתי זה אפי' בממון שיש לו תובעין ואומר התובע א"י אם נתחייבת לי יותר ממנה א'. והנתבע ג"כ אומר א"י אם נתחייבתי לך יותר ממנה א' מי שמע כזאת לחייבו מספק ליתן יותר ממנה א'. ומכ"ש הכא בממון שאיך לו תובעין שהעניים והבעה"ב אומרים אין אנו יודעים אם יש לעניים יותר ממה שיש בעליוני של חורי הנמלים מי יכול לחייבו יותר לולי ספק לקט לקט מקרא צדק משלך ותן לו. ודברי הגאון תמוהים ולא שייך הכא מודה במקצת מפני שא"י לשבע משלם דהא אין תובע בכרי. ויעיין מ"ש תוס' ב"מ (ל"ז ע"א) ד"ה גזלנים:
ובאמת אי צדקו דברי הרב יכול לכוון בכוונת רש"י חולין (קל"ד ע"א) ד"ה אל תקניטני דהא דקתני שספק לקט לקט יחידאה היא ע"ש שהוא לכאורה כעין שפת יתר ברש"י. אלא משום דקשה לי' מאי פריך בשלמא בס' נתגייר דמתני' הממע"ה אבל הכא שודאי יש לעניים אצלו ה"ל ספק גזל לפי הנחת הגאון הנ"ל דהיכי דיש בודאי אצלו צריך לשלם גם הספק וא"כ לא רמי מידי מתני' אהדדי ע"כ ס"ל לרש"י דהדין ודאי דין אמת אך הקושי' מלשון המתני' שס' לקט לקט ולא משום ס' גזל ועל זה משני הך לשון ס' לקט יחידאה אבל לרבנן נמי הדין אמת אך לא משום ס' לקט אלא משום ס' גזל. כן הי' אפשר לומר אלו הי' מוח בראש לסבול דינו והנחתו של בעל לח"ש הנ"ל. ויעיין יבמות (ל"ח ע"א) תוס' ד"ה הוי יבם וכו' וק"ל: ואודיעהו כי הקשה לי הרב המאה"ג מו"ה בצלאל ר"ב ז"ל מפראג מיבמות (צ"ט) כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה כו' ואין מוציאין שלהם מידיהם וכו' ואמאי נימא צדק משלך ותן לו. והשבתי לו דמצוה זו מוטל על מי שודאי חייב במתנות ההמה ויש בהם שום ס' צוה הקב"ה צדק משלך ותן לו עוד. אבל מי שאינו מחוייב במתנות ההמה לא הוטל עליו צדק משלך. והכא הספק בחיובו של עצמו אם חייב זה במתנות וה"ה במצות צדק משלך ותן לו או לא ומספק לא נחייבנו:
ותו הוקשה למעלתו ירושלמי רפ"ה דפאה. דגדיש שלא לוקט תחתיו כל הנוגע לארץ לעניים דלא אתי כב"ה דס"ל הפקר לעניים אינו הפקר א"כ הכא חייב במעשר. והקשה מעלתו הא עכ"פ יד לוי ועני שוה בו ופטור מקרא אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש ללוי חלק ונחלה עמך והשתא נהי דהפקר לעניים אינו הפקר ויכול בעה"ב לחזור בו אבל עכ"פ הכא דלא מצי מיהדר בי' דחכמים הטילו עליו שיהי' כל הנוגע בארץ לעניים והרי יד הכל שוין בו ופטור ליתן ללוי. זהו תורף קושיתו ולק"מ דקרא דאין לו חלק ונחלה עמך לא קאי אלא אם יש לו חלק ונחלה עפ"י ה' כמו דנחלת א"י היא עפ"י ה' וללוי אין בו חלק ונחלה ונוטל מעשר ודייקי' הא כל שיש לו חלק ונחלה עפ"י ה' היינו בשביעית ובלקט שכחה ופאה אין לו מעשר. אבל כשיש לו חלק ונחלה ע"י אדם המפקיר שלו לא מימעט מהאי קרא. אך לב"ש מפאה ולב"ה מדומיא דשמיטה וכל שאינו דומה לשמיטה לב"ה אפי' יש לו ללוי חלק ונחלה כגון גדיש שלא לוקט תחתיו הי' לו להתחייב במעשר לב"ה לולי דמסיק הפקר ב"ד הפקר וה"ל כחלק ונחלה מאת הי"ת. וכל זה פשוט מאד. ולשון הר"ש רפ"ט דשביעית מגומגם קצת דמתחיל מובא הלוי ומסיים דיליף משביעית אלא הוא הדבר אשר דברנו דאפי' יש לו חלק ונחלה לא אימעט לולי ילפותא משביעית כנ"ל:
מ"ש בפי' המשנה דמסכת שביעית נכון ופשוט:
מ"ש בתוס' ברכות (נ"ב ע"ב) כבר כתב הגאון יד דוד זצ"ל אבל חלילה לזה הגאון לא הרבה לדבר גבוה ולהוציא עתק מפיו ח"ו על מגיהי הש"ס נוחי נפש לומר עליהם ידים מסואב' ח"ו רחמנא ליצלן. ויש מהם גאונים כגון מגיהי ש"ס דפוס פפד"מ הגאון מ' שמואל ר' חיים ישעי' עם מח"ה מהרשש"ך זצ"ל שהיו ידיהם מוזהבות ולא מסואבות. ועיין מרדכי שלהי מס' יומא על מ"ש מרע"ה תרבות אנשים חטאים. וה' הטוב יכפר בעד:
והנה שם בתוס' הקשו ליחשב נמי תיכף לנט"י סעודה ותי' הואיל ושנוי' במשנה לא קחשיב.
ומקשים הא תיכף לסמיכה שחיטה נמי נשנית בזבחים.
ונהירנא כד הוינא טליא כבר תמני סרי אמר לי ידידי ורעי שהוא עתה הגאון מו"ה אברהם אב"ד דמדינת ווירצבורג דקושיי' תוס' י"ל בלא"ה ולומר הואיל ולפעמים לא בעי' תיכף לנט"י סעודה כגון נוטל ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום א"כ לא קחשיב להו בהדי אינך. ולפ"ז יש להגיה בתוס' ובמקום שכתבו שנוי' במשנה צ"ל שרי' במתנה לא קחשיב. אלו דבריו אז ודפח"ח:
במעלות שכתב הרמב"ם בהקדמה לזרעים. רב רבי רבן שמו ציין מעלתו תוספתא סוף עדיות גם בס' ערכי הכנוים בערך רב כתב דסדור בפי כל גדול מרב רבי וגדול מרבי רבן ומרבן שמו. ובתוס' סוף עדיות מי שיש לו תלמידים קורין רבי נשתכחו קורין רבן נשתכחו אלו ואלו קורים בשמו ע"ש. ולפע"ד תוספתא מילתא אחריתא היא ולא מיירי ממעלות אלא דינא קאמר התלמידים לא יקראו רבם בשמו כלל אלא סתם רבי אפי' בינם לבין עצמם. וכשנשתכחו התלמידים ונמצאו תלמידי תלמידים קורין אותו רבן או רבינו בסתם. ומזה כתב הרמב"ן על הרי"ף רבינו הגדול והריטב"א על הרמב"ן רבינו הגדול שהיה רבו של הרא"ה שהיה רבו של הריטב"א. נשתכחו אלו ואלו ובא דור שלישי לא יקראו עוד רבן סתם אלא שמו עם כנויו רב פלוני או רבי פלוני או רבן פלוני. ואמנם הרמב"ם מנה סדר מעלת הכנויים בצירוף שמו. ואינו ענין לתוספתא. וזה נ"ל ברור בעזה"י: פ"ב דכלאים במשנה ז' מייתי הר"ש ירושלמי דר' שמעון ס"ל מתוך שאינו אוסר של חבירו אינו אוסר של עצמו. כתב מעלתו צ"ע מחולין סוגיא דרבוצה דאית ליה שותפות בגוה. כבר יישב זה הרא"ה בבד"ה בית א' סוף שער א' דכלאים שאני דלא נאסר אלא בניחא לי' וס"ל להאי תנא ניחא להו לכלהו בעלים בעינן. פי' כיון דלא ניחא לחבירו לא מיתסר כלל אפי' דידי':
בר"ש ספ"ט דשביעית דר"א מתלמידי שמאי ציין תוס' נדה (ז' ע"ב) והם מוקדמים פ' ר"א דמי' (ק"ל ע"ב) ד"ה דר"א. והטעם משום דר"א לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם א"כ כל דבריו דברי ב"ש הם שהיו תלמידי שמאי רבותיו. כן מצאתי ושכחתי מקומו:
פרק אנדרוגינוס שלהי בכורים יעויין בתשו' מנחם עזריה ז"ל. ושארי ציוניו והגהותיו יפה אף נעים. מי יתן ויוחקו למשמרת לצאצאי צאצאים. ולהיותי כעת בעו"ה אינני ממשפחת הבריאים. ע"כ לא אוכל לטייל עוד בשעשועים. ויברכהו תמים דעים. כנפשו היפה ונפש א"נ משה"ק סופר מכפר"ט: