שות זכר ישעיהו· רבי זכריה ישעיה יאללעש ממינסק
סימן יג
בכל דרכיך דעהו.:
ב"ה היום יום ועש"ק פ' וארא תקצ"ג לפ"ק פה לבוב. העוטה אור כשלמה. ישלח רב טוב ושלמא:
להאשל הגדול אשר ברמה. ה"ה הרב הגאון המובהק המפורסם. מאיר עינים.
כאור שבעתים. כבוד מרנא ורבנא מוהר"ר משה סופר אבד"ק פרעשבורג נ"י ויזרח. עד בלי ירח. ועד שמש ינון שמו יגדל ויכון אמן:
טרם אפתח פי לדבר אל הדר גאונו אבקש מאתו סליחה לבל יחר אפו כי הטרחתי אותו במכתבי עד הנה שכך הוא דרכן של תלמידים מקשיבים להביא כל שאלותיהם לפני גדולי הדור כתלמיד השואל מרבו. ועתה יואל נא אדוני וישמע לדברי הפעם ולולי כי דבר זה אשר אני שואל מאתו כעת נחשב לדבר מצוה לא הטרחתי אותו עוד. והוא כי מאז שמתי עיוני בלימוד הגמרא ראיתי כמה וכמה שבושים אשר לא העבירום קולמסן של הני גאוני מגיהי הש"ס אשר הי' לפנינו ובפרט בסדר זרעים עלו כלו קמשונים וגם בס' קדשים וטהרות רבו הטעותים למאד בלי מעורר לב עליהם (ובאמת גם בימי חכמי התלמוד לא שקדו למודם בס' אלו כנודע מאמר רבה ב"א לאלי' בארבע לא ידעי כו' ומדברי ר"א כי מטיא לשחיטת קדשים וכו'. והרמב"ם בהקדמתו לקדשים כתב שהרבה מחכמי דורו לא למדו ס' זה) והייתי יושב ומצפה בכל יום ויום מתי יתבער המכשלה הזאת וכאשר נשמע שהאדון בווינא הניף ידו שנית להדפיס ספרי הש"ס שמחתי ואמרתי עתה יפקדו דברי הקדמונים ויוסר מהם כל טעות וגמגום. אמנם תוחלתי נכזבה בראותי כי נשרשו הטעותים. השבושים חזרו והזקינו. לכן אזרתי כח וקבצתי הגהותי לס' זרעים וגם קצת ציונים נצרכים (ואגב אספתי הגהות גם להקדמת הרמב"ם לס' זה ובמבוא התלמוד) ואשלח לאדוני שיביאם בכור בחינתו והיה אם ייטבו בעיניו כאשר אקוה ימחול נא אדוני להשיבני דבר ואז אתעסק בכל מאדי לחברם אל ספרי הש"ס או להדפיסם בקונטרס בפ"ע. ואיידי דמישתעי אנא מעסק ההגה"ה שמתי עצמי כמחויב להודיעו ממה שראיתי ששגו המגיהים הישנים ושלחו ידים מסואבות בדברי התוס' ברכות (דף נ"ב ע"ב) ד"ה דבר דאיתא בדפוס קאשטאנטינא הכי קאמרי להו ב"ה לב"ש אפילו וכו' והגיהו הם הכי קאמרי להו ב"ש לב"ה כי טעו בכוונת התוס' במה שסיימו ול"נ דהא קאמרי ב"ש דאסור להשתמש וכו' וחשבו שבזה מדחו התוס' גירסא זו דב"ש סברי אסור להשתמש בש"ש ולא ב"ה. ובאמת אינו כן רק כוונתם דהא קאמרי ב"ש דאסור להשתמש כלל בשולחן שני וא"כ ליכא למיחש למידי וכן משמע מסוף דבריהם:
והנה הואיל דעסיקנא בס' זרעים לא אמנע מלשאול לאדוני תרין ותלת מילי מה דאיתקשאי בסדר זה:
א:
אמרינן בירושלמי ספ"ד דפאה מנין שספק לקט לקט וכו' ומקשה הגאון מהר"י עמדין בספרו לחם שמים ל"ל קרא לזה הא בלא"ה הוא מחויב ליתן לענים הספק לקט משום ספק גזל יעו"ש. ומתרץ דאיצטריך קרא שיהיו העניים פטורין ממעשר דאי משום טעמא דספק גזל הוי אזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא יעו"ש. וקשיא לי דגם אי הוה טעמא משום דספק גזל גזל היו העניים פטורין מלעשר מן התורה דעכ"פ לא יהי' עדיף מלקוח שהוא פטור מה"ת ממעשר משום דלא קרינן תבואת זרעך ה"ה נמי הכא נימא כן. ובשלמא לדעת הר"ת ניחא דקאמר הא דלקוח פטור ממעשר הוא רק היכי שלקח אחר המירוח אבל אם לקח קודם מירוח חייב מה"ת במעשר. דהכא מיירי שהוא עוד בשבלים. אבל לדעת הר"ש דקאמר איפכא דדוקא קודם מירוח פטור הלוקח קשה דהאיך נאמר שהתורה אתי לאשמועינן הפטור שעיקר החיוב הוא רק דרבנן. ואין ליישב ע"פ מ"ש הר"ש פ"ק מ"ו דכיון דזכי לי' רחמנא בהאי שדה תבואת זרעך קרינן בי' (ומכאן תשובה נמצאת למ"ש אחי הקצה"ח בקונטרס הספיקות בפירוש הש"ס דב"מ הא דהספיקות נכנסין לדיר וכו' ויש להאריך קצת ואכ"מ) דהא השתא קיימינא בשיטה דאי לא הוה כתיב קרא רק מטעם דספק גזל גזל. ועוד קשה דמ"מ יפטרו העניים ממעשר מטעם המוציא מחבירו ע"ה דדילמא לקט הוא דכמו כן פטור הדמאי ממעשר משום המע"ה. והנה י"ל דהנ"מ היא לענין התרומה ושוב לא שייך המוציא מחבירו ע"ה דהא איסורא הוא. אך אכתי קשה להרמב"ם דסבר דספיקא מדאורייתא לקולא ל"ל קרא הא אף משום טעמא דספק גזל פטורין העניים מתרומה דדילמא לקט הוא: ב אמרינן שם בירו' רפ"ה והביאו הר"ש אהא דתנינן במתניתין דגדיש שלא לוקט תחתיו כל הנוגע בארץ הוא של עניים דלא אתיא כב"ה דאמרי הפקר רק לעניים לא הוה הפקר דאל"כ אמאי מיפטרי העניים ממעשר הא לא של לקט הוא וגם הפקר אינו דהא לא מיפקר רק לעניים. ואמר ר' יוסי דאף לב"ה פטור ממעשר מטעם דהפקר ב"ד הפקר (ובשקלים נפל כאן טעות ובמקום קנס צ"ל הפקר ב"ד הפקר) דכתיב וכו' ומניין שהוא פטור ממעשר וכו' שמע לה מן הדא וכו' ע"כ דברי הירושלמי. והנה הדברים הללו תמוהים בעיני מאד. מאי קאמר אתיא כב"ש הא לא דמיא נידון דידן לב"ש. דבשלמא התם אי הפקיר רק לעניים כיון דלא הוי הפקר כלל ואפילו אם יזכה העני לא קנה (כמ"ש הר"ש רפ"ו) ויכול לחזור שפיר חייב העני במעשר אף כשלא חזר הבעה"ב אח"כ דהוה כאילו יהבי' ניהלי' במתנה כיון דתליא בדעת הבעה"ב: אבל הכא נהי דלא הוי הפקר גמור מ"מ ליפטר העני כשזכה בה דשפיר קרינן יצא זה שידך וידו שווין דגם הלוי אם היה עני יכול לזכות בזה ולא צריך רצון בעה"ב כלל והלא מטעם זה פטור הלקט גופי' ממעשר. איברא דתחלת דברי הירושלמי יש לפרש בדוחק דהכי מקשה האם יש כח ביד החכמים להפקיע ע"י קנסם מעשרות שהוא דאורייתא לזה מתרץ דמטעם דהפקר ב"ד הפקר נגעו בי' שהוא נלמד מקרא ואותו הפקר הוא מדאורייתא. אך עדין סיום הדברים מופרכים דשאל אהפקר ב"ד גופי' הנ"ל שהוא פטור ממעשר וסופו מוכיח על תחילתו דלאו הכי מתפרשא. ובזה תקשה גם אדברי הלחם שמים שהבאתי דהא אף אי הי' הטעם משום ספק גזל הי' נמי פטורין העניים ממעשר דמ"מ קרינן ידך וידו שווים:
ג:
הרמב"ם סוף מס' שביעית פי' הא דהמוקדמין פסולין וז"ל כגון שלוה ראובן משמעון ממון וכתב לו שטר אח"כ החזיר ראובן לשמעון ממונו וכתב לו שמעון מחילה וכו' נאמר שהשטר נמחל שעבודא ונעשה חספא בעלמא. ואח"כ אם לוה שוב ראובן משמעון על אותו שטר נאמר שהשטר ההוא מוקדם ע"כ. ותמיהני מאד על רבינו איך ארכבן אתרי רכשי ותפס שני טעמים לא ראי זה כראי זה. דהא מטעם דנמחל שעבודו פסול אף באותו יום דליכא חשש דלקומות ומטעם דמוקדם פסול אף בלא נמחל שעבודו כדמסיק הש"ס בב"מ. ואין ליישב דמיירי היכא שהקנה לו וכדעת המרדכי דמטעם דנמחל שעבודו אין לפוסלו רק מטעם מוקדם. דאכתי קשה מי דחקו לפרש כן ולמה לא פירש בפשיטות דברי הש"ס כשארי מפרשים. וי"ל דכוון ליישב תמיהת הר"ש והתוס' בב"מ (דע"ב) דמקשה הא העדים הוו פסולין לזה תפס דוגמא זו דבשעת חתימת העדים הוה אותו זמן באמת רק ההלואה השני' הי' בזמן מאוחר. וצ"ע דלא ה"ל לסתום כוונתו כ"כ:
כ"ז כתבתי לפום הנחיצה ולבעבור לא אטריחהו יותר. והנני נפטר מאתו בברכת כהנים ואל תהי' ברכת הדיוט וכו' ה' ירפאהו ויאמצהו ויחזק גופו כנפשו. וישלח מזורו בקרוב. להחיות עם רב. דברי הק' והצעיר בחכמה ובשנים. עני וכהן חד שיעורא. מאי עניות עניות דתורה:
זכריה ישעיה בן אאמ"ו הרב הגדול מוה' מרדכי צבי הכהן יאללעש נ"י מלבוב: