שות זכר ישעיהו· רבי זכריה ישעיה יאללעש ממינסק
סימן יב
בענין אם מה שגזרו או תקנו חכמים יכול לפעול באיסור דאורייתא. והערות על איזה מחבר ואת שמו לא הגיד לנו הגאון המחבר ז"ל: א:
בשבת (דף ק"ד ע"ב) הקשו התוס' ד"ה א"ר חסדא לראב"י דמפרש פלוגתא דר"מ ורבנן רק בזה אלי ואנוהו מתניתין כמאן אתיא. והקשה המהרש"א נוקמי מתניתין בס"ת ומשום דליכא ואנוהו. ותירץ כיון דואנוהו אינו אלא מדרבנן ומדאורייתא מתקן הוא לכן חייב. ודבריו מוכרחים בתוס' ואע"ג שחכמים הצריכו ואנוהו ומאי מתקן הוא. מ"מ הואיל דמן התורה לא בעי' ואנוהו שפיר מתקן הוא. ועיין במסכת חולין (דף פ"ה ע"ב) דמשמע למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה כשנחר בעי כיסוי ואע"ג דמדרבנן אינו נאכל ולא מיקרי אשר יאכל ולענין כיסוי בעינן אשר יאכל. ודבר זה מצאתי שהובא גם בשער המלך פ"ה מאישות משם הרב בעל בני יעקב. אפס אף אם נקבל זאת עדיין לא הונח לנו דאכתי תמוה לי אהא דאיתא שם (דף פ"ו ע"א) הטעם דשחיטת חש"ו משום דרוב מעשיהן מקולקלין ונבלה. ודאי היא ורבנן לא סברי האי רובא ומש"ה מחייבי בכיסוי. ולפי מה שאמרנו אכתי קשה נהי דאינו רק ספק הוא מ"מ ליכא ביה אשר יאכל. ואף מדאורייתא הוא אסור באכילה מספק. לא מיבעיא להסוברים ספיקא מדאורייתא אסור אך אפי' להרמב"ם דאמר ספיקא רק מדרבנן הוא מודה בדאיכא חזקת איסור והכא איכא חזקה דאמ"ה עיי"ש בתוס'. ואחר אשר בינותי בספרים ראיתי להרב בעל פרי מגדים בפתיחה ליו"ד שהרגיש בזה והניח בצ"ע. וי"ל קצת בדוחק ואין להאריך פה. אך אין הדעת מסכים כן דיש לשאול הא מאותו טעם עצמו שהיה מועיל אי הוה דאורייתא שייף גם אם הוא דרבנן ודו"ק. ועיי' בשו"ת נ"ב מ"ת חלק אה"ע דף מ"ד ע"א ד"ה ומ"ש שכתב סברא נכונה בענין כזה. וחשב לפשטות מה שהרב המחבר נסתפק פה. אולם אין חילוקו עולה יפה בכל הענינים שהבאתי כאן:
אמנם מה שהוא מסכים להסברא הישרה הן המה הדברים הללו. בשבת פ"ק (דף י"ז) קאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי רק מדרבנן בעי אחד מחמשים והכי פסקינן. וקשה הא הכהן אוכל מה שהוא יתר על חיוב התורה, בטבל. ובשלמא להר"ת (עיין ר"ש פ"ק דפאה מ"ו) דאמר הא דלקוח פטור היינו אחר מירוח ניחא דהא תרומה תורמין אחר מירוח נמצא דהכהן אינו חייב לתרום רק מדרבנן דהרי לאו תבואת זרעך הוא והם אמרו והם אמרו. אבל להר"ש דאמר איפכא דלקוח אחר מירוח חייב מן התורה קשה אמאי יאכל הכהן כל תרומתו טבל וכן לכל דבר חשבינן ליה כתרומה דאורייתא. אע"כ דכיון שחכמים נתנו שיעור זה תרומה גמורה היא. אולם דבר זה יש לדחות דכל מה שהוא מרבה בתרומותיו הכל דאורייתא דאטו התורה אמרה תן רק חטה אחת ולא יותר. אך אמרה לנו דבחטה אחת נמי יוצא. וחז"ל לא אמרו רק שלא יפחות מזה השיעור וכשהוא מקיים דבריהם ומפריש שיעור כזה שפיר הכל הוא בתורת תרומה דאורייתא ומש"ה אף כשהפריש כל התבואה דין תרומה מה"ת יש לו וכמו בפאה כל זמן שמוסיף פטור מתרומה (עיין פ"ק דפאה) ועיין חולין (דף קל"ז) וז"פ. ועוד בשבת פי"ג גבי הא דהקורע על מתו בשבת דחייב הקשה התוי"ט וז"ל וא"ת התורה שאוסרת הקריעה על מתו בשבת לא נוכל לומר שאסרתה משום דחכמים צוו לקרוע. לא מחכמה שאלת זאת שאחרי שחז"ל אמרו שהעושה כן בשבת חייב הרי מלאכת תקון הוא עכשיו. ובאה"ע סי' כ"ח סעיף כ"א בענין המקדש באיסורי הנאה פסקינן דבתרי דרבנן חוששין לקידושין וכתב שם הב"ש דלהרמב"ם ורש"י אף בכה"ג אינה מקודשת מטעם דלאו מידי קיהיב לה דהא מ"מ אינה יכולה ליהנות מזה וליכא ש"פ. וכבר דברו מזה האחרונים. ומצאתי זאת מבואר בשו"ת הריב"ש סי' שצ"ט ובחי' ריטב"א על ע"ז דף ס"ג. ועיין ברמב"ם פ"ב (מה' סוטה הלכה ח') דפסק אם בא הבעל אפי' בעילה שאינה אסורה רק מדרבנן מיקרי אינו מנוקה מעון ואין האשה שותת ואע"ג דמן התורה לא עשה איסור כלל ועיי' במ"ל שם. ובב"מ (דף ד' ע"ב) תוס' ד"ה אין נשבעין הקשו לר"י דסבר שעבודא דאורייתא האיך אמר כפר בממון ויש עליו עדים חייב קרבן אמאי הא כפר שעבוד קרקעות. ותירצו כיון שחז"ל הפקיעו השעבוד חשיב כנמחל השעבוד אע"ג דמן התורה איכא שעבוד קרקעות. והריטב"א בחי' שבועות פ' שבועות הפקדון על הא דאין נשבעין על כפירת ש"ק הקשה עוד יותר הא ע"י תקנת חכמים יביא אשמו והוי חולין לעזר ותירץ ג"כ כתירוץ של התוס' ביתר ביאור דמטעם הפקר ביד נגעו בי'. עיי"ש שהאריך וסיים וזה ברור. ושם במס' ב"מ (דף י') אמרינן ד' אמות של אדם קונות לו בכ"מ כתב השיטה מקובצת אע"ג דד' אמות אינו אלא תקנתא דרבנן מ"מ כשזרק לה גט בד' אמות שלה קשרי א"א דאורייתא לעלמא מטעם דהפקר ב"ד והוה כמו ירושה. וזהו ממש דברי הט"ז באה"ע ס"ס כ"ח. ובגטין (דף נ"ה ע"ב) אמרינן כיון דמדרבנן ראוי לפתח אוהל מועד חייב כרת כששחט בחוץ והכי פסקינן. וע"י תקנת חז"ל מיקרי ראוי לפתח אהל מועד מן התורה. ובסנהדרין (דף ע"א) אמרי' גבי בן סורר ומורה אם היה באכילתו הגסה אף מצוה דרבנן אינו נהרג. אמנם מהא אין להוכיח דעיקר הטעם דפטור כשעשה באכילתו מצוה הוא משום דכיון דבמצוה קעסיק לא ממשיך לאחרת. וטעם זה שייך גם במצוה דרבנן כיון דסוף סוף הוא עושה מצוה עתה ומשום מצוה זו קאכל אבל אחר אכילת רשות לא ימשך. אך יש להוכיח מסיפא דהאי דינא דאמרינן אם היה באכילתו עבירה אפי' איסור דרבנן פטור דכתיב איננו שומע בקולנו וזה אינו שומע אף בקולו של מקום. הרי דאף דמן התורה ליכא כאן איסור כיון דמדרבנן אסור איננו שומע בקולנו קרינן בי'. ועוד בתוס' חילין (דף י"ג ע"ב) סד"ה תקרובת הקשו אי נימא דתקרובת ע"ז אינה מטמאה רק מדרבנן למה לא קאמר הש"ס בפסחים (דף ע"ג) בהא דהשוחט בשבת בחוץ לע"ז שתיקן להוציא מידי נבילה דאורייתא ונפ"מ אם אכל קדש פטור ע"כ קושייתם. ומדסיימו ונ"מ אם אכל וכו' ולא הקשו בפשיטות כיון דמן התורה אינה מטמא מתקן הוא מוכח דלא הוה ניחא להו להקשות כן מטעם דכיון שחז"ל גזרו בה טומאה לא תיקן כלל. ועיין עוד בלח"מ רפ"ב מה' חגיגה מ"ש לענין חציה עבד וחציה בן חורין דמטעם הפקר ב"ד הפקר שפיר הוא מחוייב מדאורייתא ע"ש:
ובפרק כל שעה כתב הר"ן בשם רבוותא דחמץ בפסח מיקרי דבר שיש לו מתירין הואיל דניתר לאחר הפסח ואע"ג דחכמים אסרו גם אחר הפסח מ"מ מן התורה מותר הוא. והר"ן דחה זאת הואיל דעיקר הדין דדשיל"מ לא בטיל הוא רק מדרבנן. אבל אי הוי מדאורייתא מודה הר"ן דכאן לא בטיל החמץ ואע"ג דגם אחר הפסח אסור מדרבנן. וביותר יפלא לדעת הר"ת שכתבו התוס' פ"ב דע"ז דהיכא שיש לו טורח או הפסד קצת אם ירצה להתירו לא מיקרי דשיל"מ. וכ"כ הר"ן פ"ק דביצה. וא"כ הכי לא עדיף שחכמים אסרו החמץ לגמרי אחר הפסח מאילו הי' לו איזה הפסד וטורח תמה על עצמך. וגם עפ"י הך סברא יקשה אמאי הקילו בכל איסורי תורה בספק ספיקא הא הוי דשיל"מ ע"י ביטול דמדאורייתא מותר לבטל איסור לכתחילה לרוב הפוסקים. והואיל דכל האיסורים הם לפ"ז מדאורייתא דשיל"מ ע"י ביטול אמאי לא נחמיר ג"כ בס"ס. והר"ן פ"ק דביצה נסתפק אי אסור ס"ס דאורייתא בדבר שיל"מ. ולהך סברא דילן הרי כל ס"ס דאורייתא מיקרי דשיל"מ שיבטל ואע"ג דמדרבנן אין מבטלין ומאי שנא מחמץ. אך בהא י"ל דלא נקרא דשיל"מ אלא שיהיה אח"כ ניתר לגמרי אבל לא היכא דסוף סוף אתינא מטעם ביטול ברוב: ובמסכת יומא (דף כ"ט) הקשו התוס' לר' שמעון אמאי הוצרך ללמוד מקרא דבזמן דמחייב אזבח היינו קרבן פסח לא מחייב אזבחים תיפוק לי' דבזמן הפסח שארי זבחים פסולין דהוי אחר תמיד של בן הערבים כי היכא דפטור פסח. במועד על החמץ משום דזבח פסול. וע"י כן הוכיחו דפסול הזבח אחר תמיד של בה"ע הוא רק מדרבנן שגזרו שלא לזרוק הדם. הרי מבואר בדבריהם הואיל שהפסול הוא רק מדרבנן מיקרי שחיטה ראויה הואיל דמדאורייתא כשר. אמנם בהא י"ל דהא אפי' מדרבנן לא מיפסלא השחיטה כלל אל השחיטה כשירה לגמרי כבכל הזבחים רק דאינה מועלת בלא זריקה שאח"כ. והואיל שחכמים אסרו לזרוק אח"כ ממילא לא הועילה השחיטה למפרע להתיר אבל מ"מ בשעת שחיטה שחיטה שפירתא היא ואם עבר וזרק אח"ז הבשר נאכל להס"ד של התוס' ועל כן עבר על לא תשחט על חמץ:
ובפרק א"נ בסוגיא דטובח ע"י אחר פריך הש"ס ואי מעשה שבת דרבנן אמאי פטרי רבנן ואע"ג דמדרבנן אסור מ"מ נקרא זאת שחיטה ראויה. והשיטה מקובצת בפ' מרובה באותה סוגיא כתב בשם הרמ"ה דלמדין מהא דאם מכר הגנב וקיבל דמים רק לא משך הלוקח מ"מ חייב בארבעה וחמשה. איברא דצ"ע דזה סותר למ"ש השיטה מקובצת בב"ק בסוגיא דעקוץ תאנה דהא דלא מוקמי הש"ס כגון שקנה בקנין מעות הואיל דמעות לא קנה מדרבנן. ומהתימא שסתר דברי הרמ"ה הנ"ל שהוכיח להפך. וכן משמע בכלל גבי גניבה דהיכא שיגיע תועלת להגנב ע"י דברי חכמים מוקמינן אדאורייתא כלומר כאילו הי' בלא גזרתם. וכן מוכיח הש"ס שם דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא דאי דאורייתא מכי שחט פורתא אסרה אידך לאו דמרה וכו'. אבל אי רק מדרבנן אסור שפיר וכמ"ש התוס' עש"ה. ובכל זה יש להסביר שחכמים לא תקנו באופן שיהא חוטא נשכר והם לא עשו רק לתיקון ובמקום שיגיע עי"ז טובה להגנב החוטא לא תקנו. ר"ל שהפקיעו ממונו של הגנב ע"י הפקר ב"ד:
ואח"ז מצאתי במשנה למלך פ"א מה' נערה בתולה דין ה' שהביא גם הוא בכגון זה הא דאמרינן גבי אונס דאף אם היתה אסורה עליו מדרבנן לא אמרינן ביה ולו תהיה לאשה. וכן הא דאמרינן בסוטה אם בעל ביאה שאסורה מדרבנן הוה ג"כ אינו מנוקה מעון. וכן גבי מי האיש הירא ממעטינן אפי' עבירות דרבנן. וכן חלוצה בכהן אסור לטמאות בה דאיכא חילול מדרבנן. וכיוצא בזה מצאתי גם אני בהא דבן סורר ומורה כמו שכתבתי. ובפ"ז מה' תרומות הלכה א' הביא עוד הא דפסחים (דף ל"ה רע"ב) דמאי הא לא חזי ליה ע"ש בפרש"י ואע"ג דאינו רק דרבנן מדברי התוס' שם (דף ל"ח ע"א) ד"ה אבל. אך הראה פנים גם להפך מדברי הרמב"ם ה' גניבה פ"ב הלכה ח' שמחייב בחולין בעזרה הואיל שאין איסור הנאה רק מדרבנן. ועיין תוס' ב"ק (דף ע"ב ע"ב). ועוד הביא שם התוס' (דף ע"ז ע"ב) ד"ה אומר. וגם הרגיש שם בהא דכיסוי הדם שהבאתי בשם הבני יעקב. סוף דבר הדברים הללו קשה מאד להולמם ולית נגר ובר נגר ליישבם על נכון:
ב:
ואשוב לדברי הרב המחבר פה. מ"ש סברא חדשה בדין הפקר ב"ד הפקר דאין בידם לאוקי ברשות האחר. עיין להרב בס' מקור חיים סי' תמ"ח ס"ק ט' שכוון לסברא זו וכתב שמצא כן בס' גט פשוט ע"ש מה שחידש עי"ז. ומצאתי להרב בס' ברכי יוסף סוף חידושיו על הח"מ שכתב שמהר"י בכר דוד בס' דברי אמת דף צ"ג האריך מאד בזה ולבסוף לא מסיק הכי. ואין בידי הס' דברי אמת שאינו מצוי כלל במדינתנו. ומצאתי שכבר קדמם בזה מהרש"ל בים של שלמה למס' יבמות פ"י סי' י"ט והרגיש בסברא זו אך דחה אותה ג"כ וז"ל שם. דין דהפקר ב"ד הפקר אפי' להפקיע ממון של אחר ולהחליט ביד חבירו דא"ר יצחק מניין שהפקר ב"ד הפקר שנאמר וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים וגו' ר"א אומר מהכא אלה הנחלות אשר נחלו וגו'. ונראה דהא דר"א עדיף דילפינן מיני' שיוכלו להפקיע ממון של אחר ולהחליט לחבירו ולא תימא דוקא שיכולין להפקיר אותו או להחרימו עכ"ל היש"ש. כלומר דמדר' אלעזר שלמד מהא דנחלה משמע שיכולין הב"ד להחליט הממון ביד האחר כמו ירושה. הרי מבואר שדחה לסברא זו שרצו האחרונים:
וכמדומה דאישתמיט מינייהו דבריו מדלא הביאו אותו לנידון זה. והרב המחבר סיים פה ועיין פ"ק דב"מ גבי מלקט בנו אחריו. ולדעתי הקלושה נראה להוכיח משם להיפך דב"ד יכולין אף להעמיד מה שהפקירו ביד האחר. והוא דאמרינן שם עשו חכמים את שאינו זוכה כזוכה והקשה השיטה מקובצת שם הא סוף סוף אין זכותו רק מדרבנן ואין מוציאין מהעניים מה שזכו מדאורייתא פי' אף דהפקר ב"ד הפקר מן התורה מה בכך הא מ"מ הקטן אינו זוכה רק מדרבנן:
אמנם נ"ל לתרץ דהנה בדעת אחרת מקנה כ"ע מודי דיש זכיה לקטן מן התורה ואם נאמר שכח ב"ד בארץ ישראל היה יפה כל כך עד שיכלו להקנות בהפקרם א"כ כשהם הפקירו הלקט והעמידו ברשות הקטן הוה כדעת אחרת מקנה ר"ל שהב"ד הם כדעת אחרת והם מקנים לו. ושוב קנה הקטן מדאורייתא ולא קשה קושי' השיטה מקובצת:
ומזה מוכח דלא כסברת המחבר פה:
ועיין מה שהבאתי לעיל סימן א' בשם הש"מ דב"מ (דף יו"ד) שכתב דהמגרש ע"י ד' אמות שלה מפקיע קידושין דאורייתא מטעם דהפקר ב"ד הפקר והוה כמו ירושה ע"כ ואכתי קשה נהי שחכמים הפקיעו מרשותו מה מהני הא איהי קנתה הגט רק בקנין דרבנן היינו ע"י ד"א אלא ע"כ דמהני הפקר ב"ד גם להעמיד ברשותה. וזהו כונת הש"מ שסיים והוה כמו ירושה ר"ל כמו דירושה יוצאת מרשות זה לרשות אחר ה"נ הב"ד מפקיעין מזה ומקנין לזה. וראיתי להרב בעל אבני מלואים שכתב דע"כ מאי דקאמר משום הפקר ב"ד ר"ל שהם הפקירו החפץ אבל אין לומר דהכונה שהפקירו הד' אמות לגבה דליהוי כרשותה דהא מהתוס' ביבמות (דף צ' ע"ב) משמע דהיכא שלא הפקירו לגמרי לא שייך הפקר ב"ד והכא לא הפקירו לגמרי דהא אח"כ רשות גם לאחרים לזכות בד"א אלו עכת"ד האבני מלואים. ולדבריו קשה היכא נאמר הכי גבי גט הא בגט בעינן משל בעל. ואי נימא דכאן מטעם הפקר ב"ד נגעו בי' והיינו שהפקירו החפץ לא הוה משל בעל. אמנם באמת נמצא מבואר בשיטה מקובצת ב"מ (דף י' ע"ב) דלא כהאבני מלואים וז"ל אהא דאמרינן יש לה חצר ויש לה ד' אמות וא"ת וכיון דמדאורייתא וכו' וי"ל דהפקר ב"ד הפקר וכאן דאקני לה רבנן מקום ה"ל כחצירה דאורייתא ע"כ. ומלשון זה נראה דהכונה היא שהפקירו הרשות לגבה ר"ל לענין קניית חפץ זה היינו הגט או הקידושין הוציאו כח קנין בד' אמות אלו מרשות כל אדם ותו ליתא למ"ש האבני מילואים שם הגע בעצמך וכו' ומהתוס' דיבמות שהביא הא"מ ג"כ אין ראיה די"ל הכא לא הוי הפקר ב"ד ממש רק הפקעת זכותו ר"ל שכל אדם יש לו זכות על ד' אמות שלו שיקנו לו חפציו אבל אין גופן של ד' אמות שלו ודמיא לקנין פירות. והפקעת הזכות אמרינן אף במקום דלא נימא הפקר ב"ד. ועיין שיטה מקובצת כתובות ר"פ אלו נערות שכתב על מ"ש התוס' (ריש הפרק) דלא אמרינן הפקר ב"ד אלא לצורך וז"ל ומ"מ חלקנו נתיר אפי' שלא לצורך דלאו מטעם הפקר ב"ד נגעו בה כיון דאין כאן אלא הפקעת שעבוד בעלמא ע"כ. פי' כיון שאין גופן של נתינים הי' לישראל כמו שאר עבדים רק שנשתעבדו בהם והוי כמו קנין פירות.
וה"נ בנ"ד אף דהפקר ב"ד ממש לא שייך מ"מ יכולין להפקיע הזכות. ועוד אין נידון דידן דומה ממש להתוס' דיבמות כמבואר למעיין היטב ונדבר מזה ברצות ה'. אבל לעולם ההפקר ב"ד קאי על המקום שהוציאו מרשות כל אדם. אך עדיין קשה מה הועלנו בזה הא סוף סוף במה קנתה היא המקום. לזה נשיב נהי נמי שגם היא לא קנתה הד' אמות מ"מ קניא לה כחצירה מדאורייתא דהא אין לשום אדם יד בד' אמות אלו ממילא הרי הן כרשותה לקנות לה כחצירה. ולמדתי סברא כזו ממאי דאמרינן בגיטין למ"ד המלוה מעות את הכהן וכו' להיות מפריש עליהן מחלקו מפריש עליהן וכו' ופריך הש"ס האיך קנה הכהן מתנות אלו ובמאי יצאו הבעלים ידי נתינה ומתרץ רב במכירי כהונה וכתב שם רש"י דאינו רגיל לתת תרומותיו ומעשרותיו רק לזה הילכך כיון דמילתא דפשיטא הוא דלדידהו יהיב להו אסחי להו שאר כהנים דעתייהו והוה כמאן דמטו לידי' דהני ע"כ. מבואר דאף שהכהן לא עשה שום קנין מ"מ כיון שהוא נפקע מרשות כל הכהנים הוה כמאן דמטי ליד זה. וה"נ כאן הוו ד' אמות אלו כמו שהיו חצירה כיון שאין לשום אדם רשות לקנות בהן האי חפצא. וכיון שהד"א הם כחצירה ממילא נקנה לה החפץ ר"ל הגט או הקידושין מן התורה מטעם חצר ולא מטעם שחז"ל העמידו הד"א ברשותה רק די לנו אם הפקיעו אותן מכל אדם דממילא קונין לה כחצירה כמ"ש. ואין ראיה מכאן שב"ד יכולין גם להקנות. אמנם אח"ז ראיתי להרב בעל אבני מלואים סי' למ"ד שהביא בשם הרמב"ן לענין ד' אמות ג"כ כסברת השיטה מקובצת דמשום הפקר ב"ד נגעו בי':