שות זכר ישעיהו· רבי זכריה ישעיה יאללעש ממינסק
סימן יא
להגאון בעל חמדת שלמה זצ"ל:
את שמעו שמעתי לגאון ולתהלה בקרב הארץ. וכאשר יצא לאור חמדת שלמה.
וכל פרי מגדים. חמדתי אף אני ולקחתי מעץ הדעת ויהי מתוק לחכי. כי ראיתי אשר זה האיש השאיר לנו ה' מיתר הרפאים שהיו עמלים לאמתה של תורה. ובהיות כי מצאתי באיזה מקומות בדברי קדשו אשר יש לענות בם. אמרתי בל אמנע הטוב מבעליו. ואציע הדברים לפני הדרת גאונו אולי יביאני המלך חדריו ואבין לאשורו. או אולי יתגלגל זכות על ידי ויאמר אלי כי צדקתי. וישים נא עינו הזכה על דברי אלה. ואקוה אשר יראה כי מישרים אדבר כחפץ לבו:
א בפתח השער הקשה לר"מ דסבר השוחט אשם תלוי בחוץ חייב א"ת דא"ת הוא רק ספק קרבן ואזיל לשיטתו דאם נודע עד שלא הקריב תצא ותרעה בעדר. וא"כ למה לא חיישינן בכל אשם תלוי שמא אחר שחיטה יתודע לו ספק חטאו ונמצא עבר על שחיטת חולין בעזרה. וא"כ לר"מ נימא דכל המביא אשם תלוי יתנה עליו. וע"י קושיא זו הוכיח דר"מ סבר באיסור לאו דספיקא לקולא וע"כ לא חששו לשמא יתודע. והנה עדיין לא הועיל בתירוצו דנהי דמן התורה לא חששו לזה מ"מ מאי איכפת לן אם יתקן ע"י תנאי דכל כמה דמצי לתקן מתקנינן ואי משום סברת התוס' דלא מהני תנאי בכה"ג כיון דמשעת שחיטה לא הי' ראוי לעולה. א"כ אין מקום כלל לקושיא זו דיתקן ע"י תנאי. ומנ"ל לחלק דסברת התוס' הוא דאינו מועיל רק מדרבנן. וגם עיקר סברת התוס' אינו מובן לי אמאי לא נימא כשיתודע אחר שחיטה דאיגלאי מילתא למפרע דמעיקרא בשעת שחיטה הי' ראוי לעולה. ויעיין פסחים (דף פ"ח) בתנאי גבי ק"פ גדי שלי וטלה שלמים. ואמנם באמת ליתא כלל לעיקר קושיתו. דהרי באותה משנה ר"פ המביא אמרינן ואם משנשחט נודע ישפך הדם והבשר ישרף דהוי כקדשים שנפסלו ואפי' לר"מ הדין הכי. ופרכינן ע"ז בגמרא ואמאי ליהוי כחולין שנשחטו בעזרה דהוי מן הנקברין. ופרש"י דלר"מ פריך. ומתרצינן דמתוך שלבו נוקפו גומר ומקדיש. ופירשו התוס' אע"ג דלר"מ לית לי' לבו נוקפו היינו קודם שחיטה אבל אח"כ גמר בלבו ומקדישו ולכך הוי בשריפה דאין זה בכלל חולין שנשחטו בעזרה ובאמת מילתא דמסתבר הוא. דבשלמא קודם שחיטה אינו גומר בלבו להקדישו לחלוטין דשמא יתודע לו ונמצא מפסיד חנם בהמה זו. ולכן הוא מקדיש רק על תנאי באם שלא יתודע לו אבל אחר שחיטה כיון דסוף סוף מפסיד הבהמה ולא יתהנה ממנה. דאפילו אם תהי' חולין תאסר משום חולין שנ"ב דאסור בהנאה ודינו בקבורה. לכן יותר נוח לו להקדישו לגמרי למען אשר לא יעבור על איסור חולין שנשחטו בעזרה כשיתודע אחר שחיטה. ומ"מ צ"ע טובא לר"מ כיון דאינו מקדישו לדמיו אלא לאחר שחיטה א"כ מאי דמים יש לזה דנימא דיפול להקדש. הלא ממנ"פ יהי' אסור בהנאה כשיתודע לאחר שחיטה. ועל איזה דמים יחול ההקדש. ולכאורה יש לומר דאם אינו מקדישו יהי' מן הנקברין משום חשנ"ב וא"כ אפרו אסור דכל הנקברין אפרן אסור.
לכן הוא מקדישו ויהי' מן הנשרפין דאפרן מותר ויתהנה ההקדש מהאפר. אך זה אינו דהלא על זה אנו דנין דלא יהי' בידו להקדיש הואיל דאחר שחיטה הוא מאיסור הנאה דלא דידי' הוא. ומכ"ש איסורי הנאה כזה שדינן בקבורה לאו שלו הוא לכלום דאפי' אפרן אסור ונראה לי לומר כמו דאמרינן דאפי' לר"מ דלית לי' לבו נוקפו מ"מ אם הפריש שתי אשמות לאחריות מוכרח מילתא דלבו נוקפו. הכי נמי נימא דר"מ מודה היכא שכבר הביאו לעזרה לשחיטה מקדישו לחלוטין דג"כ מוכח מילתא דלבו נוקפו וממהר להביאו. ולפ"ז אפי' קודם שחיטה אם רק כבר הובא לעזרה כשנודע מודה ר"מ שירעה עד שיסתאב. דאם לא הי' לבו נוקפו למה הוא ממהר להביאו. והלא אין החוב הזה מוטל עליו בהחלט. ואם היה ממתין עד אחר יוה"כ היה פטור לגמרי כמו ששנינו חייבי אשמות תלוים שעבר עליהם יוה"כ פטורין. וע"כ מדהביא לעזרה ש"מ דלבו נוקפו ואם נודע אז ואפי' קודם שחיטה ירעה עד שיסתאב. ואז שפיר מקדישו לדמיו דעדיין לא נשחט ומותר בהנאה וכשיסתאב יפול דמיו לנדבה. ואמנם אף אי נימא דלכ"ע אחר שחיטה תו ליכא משום חולין שנשחטו בעזרה אכתי קשה הא עכ"פ בעי שריפה משום זבח פסול. ולמה לן לגרום חנם פסול לקדשים נימא דיתקן ע"י תנאי. וזה קשה אפי' לדידן דפסקינן כרבנן דאשם תלוי הוא לעולם הקדש ודאי דהא מ"מ סברי בנודע אחר שחיטה הבשר ישרף. אלא ע"כ נימא דמילתא דלא שכיחא כי האי שתתודע לו בין שחיטה לזריקה לא גזרי רבנן ולא חשו לתקן בשביל כך וא"כ לק"מ גם אדר' מאיר:
ב:
בסימן א' כתב הדרת כבודו וז"ל. ואפשר לומר במוכר בהמה שלו וחזר ולקחה לא הוי בכלל לקוח למיפטר ממעשר דדמי להא דהפקיר כרמו והשכים ובצרו את"ד.
ובסימן ב' שהעתיק תשובת הגאון מליסא ז"ל ראיתי שהשיב ע"ז וז"ל:
ואף דבענין אם מכר טלה שיולד לו וחזר ולקחה אין דעתי מסכמת עם מעכ"ת לחייבו במעשר דכיון שמכרו חשוב כאחר לגבי' מ"מ בכה"ג שלא יצא מרשותו כלל לא חשוב לקוח עכ"ל הגאון מליסא. ונפלאתי מאד על שני מאורי אור דשקלי וטרי בדבר כזה שיש לו מקום מוצא מכמה מאמרים מפורשים בש"ס. ובאמת הגאון מליסא שחילק בין הנושאים כוון מדעתו אל האמת אך התימא עליו שלא הזכיר שכן מבואר כדבריו בדברי הגמרא. אך על כבוד מרי הגאון נ"י אני מתפלא ביותר דפסק ואמר במכר וחזר ולקח לא מיפטר משום לקוח וזה סותר כמה דינים במעשר בהמה. הלא גמ' ערוכה היא בבכורות (דנ"ו) דתני תנא קמי' דרב איזהו אתנן זונה שנכנס לדיר להתעשר כל שנתן לה וחזר ולקח הימנה והא איפסל בלקוח אישתמיטתי' הא דאמר וכו' לקח עשרה עוברין וכו' והכא נמי בנתן לה עובר. ולדברי מר מאי פריך דליפסל בלקוח הא משעת לידה שלו היתה ונתן לה וחזר ולקח ואין זה בכלל לקוח. אע"כ דאף בכה"ג לקוח פטור. ותו הרי משנה שלמה שנינו דשותפים שחלקו וחזרו ונשתתפו פטורין דלגבי כל אחד ואחד הוי כלקוח בשעה שחלקו ולא מועיל מה שחזרו ונשתתפו (ויעיין ה' בכורות ספ"ו). ולדברי כ"ת יהיה זאת כמכר וחזר ולקח דחייב. וביותר תמהני דהלא באותה סוגיא דעסיק בה מוכח להפך. דפריך הש"ס כיצד אמרו להתעשר אא"י לומר בבא ליד כהן שהרי שנינו הלקוח פטור ממעשר. והשתא אי נימא במכר וחזר ולקח חייב אכתי משכחת לה בבא ליד כהן וכגון דהישראל לקח מתחלה השה מאותו כהן וחזר ונותנו לו בתורת פדיון. סוף דבר נעלמו ממני דברי קדשו ולא אדע מקום ליישבם על מכונם:
[ולכאורה ק"ל אם במכר וחזר ולקח מיפטר כדמוכח מכל הני א"כ אמאי בטלו חכמים בזמן הזה מעשר בהמה כדי שלא יבואו לידי תקלה היה להם לתקן שימכור ויחזור ויקח שזהו בודאי דבר קל. והש"ס ר"פ מעשר בהמה טרח למצוא תקנה אחריתא שלא תעקר תורת מעשר ואמאי לא מקשה בפשיטות שימכור ויחזור ויקנה. אך י"ל דגם בזה יש משום בטול מ"ע ויעויין ברמב"ם שם פ"ז הלכה ח' דלכתחילה לא ימכור ויעקור מצות מעשר. ואע"ג דהש"ס פריך דלישדי מומא בכולא עדרי' הרי דגם בזה מבטל הוא מצות מעשר. הנה יש לפרש דכונת הש"ס הוא שיטיל מום קודם שיגדל הולד ח' ימים דאז עדיין אין שום חיוב מעשר עלי'. ואין להקשות דא"כ לתקן שוב שימכור ג"כ קודם שיגדל ח' ימים הא לאו מילתא היא דהא לקוח אינו פטור בלקח מחוסר זמן. ודין מפורש הוא בלקח טלאים תוך ז' ימי לידה חייב לעשרן. וע"כ אין תקנה רק בהטלת מום. ותמיהני שלא ראיתי מי שהעיר בהערה זו]: ואולם כדעת הגאון מליסא מוכרע מאד דהיכא שזכה מרשות עצמו ולא יצא כלל מרשותו לא מיפטר משום לקוח דהכי מוכרח מהא דאר"נ ישראל שהיו לו עשרה פט"ח שנפלו לו מאבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מאבי אמו ישראל מפריש עליהן יו"ד שיין ומעשרן והן שלו. הרי דמחויב לעשרן ואע"פ דזכה בהן מכח מתנות כהונה וליהוי פטור ממעשר דהלקוח פטור. ועל כרחך היינו טעמא לפי שלא יצא כלל מרשותו מזמן הלידה וכשפדה הכהן זכה בהן מיד מרשות עצמו על כן אין לזה דין לקוח. וזה ברור מאד ונסתרו דברי אחי הקצה"ח דבעי למיפטר הספיקות ממעשר בהמה משום ספק לקוח. אמנם עיקר אותה סברא שכתב אחי הקצה"ח מדעתי' דנפשי' דמה שזכתה לו תורה חשיב לקוח היא מוכרחת באמת מסוגיא דילן דאמרינן אאי"ל בבא ליד כהן שהרי לקוח פטור הרי דמתנות כהונה שזכתה לו תורה לכהן חשיב לקוח. וכן משמע בב"ק (דף ק"י) גבי כהנים בגזל הגר. ולפ"ז תמיהני מאד על רבינו הר"ש שראיתי לו בפירושו למס' פאה פ"ק משנה ו' שהקשה ל"ל קרא לפטור פאה ממעשר ת"ל דלאו תבואת זרעך הוא. ותירץ דכיון דזכי לי' רחמנא לעני בהאי שדה תבואת זרעך קרינן בי'. וא"כ סברת הר"ש סותר דברי הגמרא הנ"ל. אך י"ל דעני בפאה שאני דהוה כאלו יש לעניים חלק באותה שדה כיון דלעולם מחויב הבעה"ב לשייר להם פאה וע"כ חשבינן להו כשותפין בתבואת השדה. ובפרט שמיוחד מקום הפאה בקצה השדה דוקא. ומ"מ צ"ע הא כל העניים עכ"פ יהיו כשותפין בדבר וכשלקט עני א' יהי' כשותף שחלק דג"כ פטור ממעשר. ותו הא הפאה אין לה שיעור מן התורה ואפי' בקלח א' יצא וא"כ מה שנתן להם הבעה"ב יותר אינו מבורר מקודם שהוא שלהם בהכרח. ומכ"ש דלא יהיו בשביל כך כשותפין בשדה ובודאי לא קרינא בזה תבואת זרעך וא"כ ל"ל קרא אחר לפטור פאה ממעשר. אך זה יש לתרץ דמ"מ איצטריך קרא לפטור אותו קלח דבע"כ הוא פאה. ומ"מ סברת הר"ש צ"ע. וכן מה שתירץ שם הר"ש דאיצטריך קרא לפטור הפקר ולא מיפטר משום דלאו תבואת זרעך הוא כגון במפקיר כרמו והשכים ובצרו דהוי תבואת זרעך ואפ"ה מיפטר מקרא דובא הלוי וגו' ולא משמע הכי בהאי דב"ק (דף צ"ד) דמשמע דכה"ג פטור משום דלא כתיב תעזוב יתירה. ול"נ ליישב קושיי' הר"ש בענין אחר ואין כאן המקום להאריך בזה:
והנה בסוגיא זו דבכורות כיצד אמרו וכו' כל הענין אי כהנים חייבין במעשר בהמה. ובסוגיא זו דתקפו כהן לא אחדל להציג לפני הדרת גאונו מה שפליאה דעת ממני בדברי הריטב"א שהובא בש"מ שם על קושיי' התוס' ד"ה קפץ ליבטל ברובא ותירצו בתוס' דבע"ח לא בטילי ואע"ג דמ"מ מדאורייתא בטל יש כח ביד חכמים לעקור. וע"ז אמר הריטב"א ולא מחוור דהיכא פטרי רבנן בכדי ועבדי גזל השבט יעו"ש. ותמה אני מה גזל השבט יש כאן במעשר בהמה הא אין בו חלק כלל לכהנים אלא הכל לבעלים ואין למזבח רק האימורין (ויעויין תוי"ט רפ"ג דשקלים). ואפי' העורות לבעלים דמעשר קדשים קלים הוא וא"כ מה נפ"מ יש לכהנים בזה והיכא איכא כאן גזל השבט וצע"ג. וכמו כן צ"ע דברי מרן האו"ת שכתב בתחלת הקונטרס ת"כ בכונת הש"ס נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן דדילמא יצא הספק בעשירי ויצטרך למוסרו לכהן להקריבו ויתפסנו לשם פדיון פט"ח. ואינני יודע במה יהי' הכהן תפוס עי"ז הא ישראל כשר לשחוט ולא יניחנו להכהן רק לקבל הדם ואח"כ גם הפשט ונתוח כשר בזר ולא יתן להכהן רק שיקבל האימורין אבל בכל הבשר יהיו הבעלים מוחזקין כמקדם דהא א"צ ליתן כלום ממעש"ב לכהן:
ג:
בחלק או"ח סי' ל"ד חשב מר לתרץ קושיי' התוס' דסוטה (דף כ"ה) שהקשו כלאי הכרם האיך מטמא טומאת אוכלין נימא כתותי וכו'. ותירץ כבודו די"ל דמיירי בכלאי הכרם של נכרי דאינו עומד לשריפה ואעפ"כ אסור בהנאה. ותמיהני דהלא עדיין לא העלה ארוכה בזה. דהרי הך דינא שכתבו התוס' דכלאי הכרם מטמא טומאת אוכלין בודאי נתכוונו לאותה ברייתא שהובאה בש"ס דמנחות (דף ק"א) הערלה וכה"כ ושור הנסקל ועגלה ערופה וכו' מטמאין ט"א וקאמר התם הש"ס דגם פיגל במנחה מטמא טומאת אוכלין. והלא בפיגול בודאי מצוה לשרוף וא"כ נימא בזה כתותי וכו' וגם מדברי ר"ש החולק ואומר אוכל שא"א יכול להאכילו וכו' משמע דכל הברייתא בשל ישראל איירי. ואני יישבתי בעז"ה קושיי' התוס' דסוטה בטוב טעם ע"פ עומק הסברא הנכונה ואינני רוצה להאריך כאן יותר מדאי וברצות ד' כאשר נתהלך ברחבה בדב"ת אביא הענין על שלחנו הטהור כי אקוה אשר ייטב בעיניו:
והנה לכאורה יש לדקדק בהאי תוס' דסוטה אמאי שבקי באותה ברייתא דמנחות להקשות מערלה דחשיב התנא בראשונה ונקטי בלשונם להקשות מכלאי הכרם והא גם ערלה דינו כמו כה"כ. ובשלמא הא דלא נקטי אינך דחשיב בברייתא שוהנ"ס וע"ע וכו' דע"ז ל"ק כתותי וכו' דהא הם מן הנקברין ואינם עומדים לשריפה. אמנם י"ל דמערלה לא רצו להקשות דע"ז י"ל דאיירי בערלה של נכרי דאינו עומד לשריפה אבל בכה"כ שפיר הקשו דלשיטתייהו אזלי שכתבו בע"ז (דף ס"ד) דאפי' בשל זרעים לא שייך בנכרי דנכרי שזרע כלאים מותר ומכ"ש כה"כ דבכונה תליא מילתא ועיקר האיסור הוא למי שידע ומקיים הכלאים במזיד ונהי דכוונת הבעה"ב מועיל לאשור על כל העולם מ"מ אם הבעה"ב כנעני לא יועיל ממנ"פ אי יש קנין לנכרי בא"י הרי זה כח"ל דאין כה"כ נוהג בח"ל מן התורה. ואי אין קנין הרי אינו כבעה"ב ואין מחשבתו מועלת לאסור הכלאים. וכיון דלא שייך כה"כ בשל נכרי וע"כ רק בישראל שפיר קשה הא כתותי וכו':
ד הנה שם באותה תשובה האריך לתרץ קושי' התוס' דסוכה לימא באתרוג של ערלה הטעם משום כתותי וכו'. ותירץ מר די"ל דמיירי באתרוג פחות מכזית דליכא מצוה בשריפתו. ולא ידענא מאי תיקן בתירוץ זה הרי גם באתרוג של אשירה אפשר להיות אתרוג פחות מכזית. וא"כ מאי פסקי' דגבי אשרה נקט הטעם משום כתותי וכו' וגבי ערלה משום היתר אכילה. הלא גם בשריפה הנאמר באשרה אי ליכא כזית אין כאן מצות שריפה. ודוחק לומר דאשירה שאני דאפי' פחות מכזית בשריפה דמ"ש. והרי גם לענין טומאה שגזרו בע"ז ומשמשי' אין טומאה בפחות מכזית. ומה שסמך עצמו על סברת הש"א לענין ב"י דלא שייך לומר בחצי שיעור. וכמו כן אין מצוה כלל לשרוף ח"ש. הנה כד הוינא טליא הי' לי דין ודברים בנידון הש"א עם הגאון ר' משה סופר מפרעשבורג נ"י ויצאתי לדון על דבריו שכתב אלי דהיכא שאכל ח"ש חמץ ביום שביעי של פסח סמוך לחשיכה לא עבר משום ח"ש הואיל דאינו חזי לאיצטרופי דתיכף עבר הפסח (וכן ראיתי לקצת אחרונים שכתבו כן). וע"ז השבתי אני בטוב טעם דאם נשים לב היטב לברר ענין חצי שיעור וחזי לאיצטרופי אין מקום לדברים אלו והכי הוא ברירא דמילתא לפענ"ד. דהנה התורה לא אסרה בלאו אלא בשיש כשיעור. וע"כ בכל מאכלות אסורות הרי הלאו נסמך על שני עקרים. א' הוא התלוי בעצם המאכל ר"ל שיהיה עצם המאכל דבר איסור. ב' הוא התלוי בכמותו היינו שיהי' בו השיעור המיוחד לו וא"כ ה"א כמו שאם יחסר העיקר הראשון היינו שאין העצם של איסור אין כאן דררא דאיסורא כלל וכלל ה"נ אם יחסר העיקר הב' היינו שאין בו כשיעור אז ג"כ אין בו איסור כלל. והוי כעצם מאכל של היתר לזה קאמר הש"ס דלא דמי דשאני אם עצם המאכל אינו של איסור אז אי אפשר כלל שיתהפך לאי'. משא"כ כשהחסרון הוא רק משום שאין בו השיעור הרי יכול להיות חלק מאיסור גמור כשיצטרף עוד עם מקצת לשיעור שלם. וע"כ כיון דאם יצטרף לשיעור שלם יהיה זה המקצת חלק מהאיסור גמור. לכן אף כשלא יצטרף שם איסורו עליו. וזהו כוונתם באמרם חזי לאיצטרופי כלומר דזה הח"ש חזינן אותו למאכל איסור הואיל דחזי עכשיו להצטרף עד כשיעור. ואין הכונה כמו שפירשו דחזי לאיצטרופי היינו דאחר שנאכל יצטרף בכדא"פ כשיאכל זה עד כשיעור. ז"א דאף אי הדין דאין מצטרף בכדי אכילת פרס ואין עוברין על הלאו אלא כשנאכל כל השיעור בבת אחת מ"מ הי' הדין דח"ש אסור משום חזי לאיצטרופי דלא בעי' שיהיה בפועל חזי להצטרף אחר האכילה אלא כיון דעכשיו אפשר שיהי' נעשה מזה איסור גמור ע"י צירוף לשיעור לכן אף החצי שיעור אסור דשם מאכל איסור רביעא עלי'. והנה לפי הסברת דברים אלו מבואר מעצמו דאפי' באכל סמוך למוצאי פסח ח"ש חמץ עבר משום ח"ש דקרינא בי' חזי לאיצטרופי הואיל דבשעה שאכל היה הח"ש הזה מידי דאיסורא לפי דראוי להצטרף עד לשיעור ואעפ"י דאחר אכילתו א"א עוד לצרף לשיעור דהא עבר זמן איסורא מ"מ עבד איסור בשעה שאכל דהא אכל מקצת איסור:
ונראה לי להביא ראי' לדברי אלו דאף באכל סוף זמן איסורא מ"מ מיקרי חזי לאיצטרופי ועבר על איסור ח"ש. מהא דאמרינן ביומא ר"פ יוה"כ כשאמרו אסור לא אמרו אלא בחצי שיעור אבל בכשיעור ענוש כרת וכו'. ובודאי רישא וסיפא בחד גוונא איירי כלומר דבאותו זמן דאמרינן דעבד איסורא כשאכל ח"ש. כך באותו זמן גופא אם אכל כשיעור חייב כרת. והשתא אי נימא דסמוך למוצאי היום אין איסור בח"ש אי אפשר למוקים זאת בחד גוונא. דהנה בשבועות אמרי' דלרבי דיוה"כ מכפר על כרת דיומי' אי אפשר כרת משום יוה"כ גופי' אלא בבלע אומצא ונחנק או אכל סמוך לשקיעת החמה. וא"כ לדידי' האיך אפשר למוקים בחד זמן האי' דח"ש והכרת דשיעור שלם. דאי באכל באמצע היום הרי ליכא כרת ואי סמוך לשקיעת החמה דלא נשתייר עוד מהיום כלום. הרי אז שוב ליכא איסור בח"ש דאינו חזי לאיצטרופי דהא כלה עידן איסורא. ואף להתירוץ דבלע אומצא ונחנק הרי מ"מ בכה"ג בח"ש לא נימא דחזי לאיצטרופי דהא כשנחנק איגלאי מילתא דלא היה חזי לאיצטרופי. אלא ודאי, דאפי' באכל סוף זמן איסורא אסור משום ח"ש. ואע"ג דלא חזי להצטרף בפועל אחר האכילה מ"מ הרי עכשיו חשבינן לזה חלק איסור וכמ"ש. ולפ"ז מסולקת נמי סברת השאגת ארי' לענין בל יראה בח"ש דעיקר החילוק שלו הוא דלא שייך לענין ב"י צירוף בכדי אכילת פרס. ולפמ"ש הרי לא בעינן כלל לצירוף בכא"פ ואף בלא זה היה ח"ש אסור. וע"כ גם לענין איסור ב"י שפיר מוזהר אפי' אח"ש. ונהי דלאו ליכא מ"מ איסור שהיי' איכא. והכי נמי אמרינן בכל הנשרפין דאפי' ח"ש מצוה לשורפו:
ה:
בקושי' התוס' בסוגיא למה לי לכם תיפוק לי' משום מצוה הבאה בעבירה. האריך רום גאונו לתרץ וכבר דברו חכמי דורנו בכגון זה ולא אחדל לומר בזה מילתא זוטרתא כי השכלתי גם אני ליישב קושייתם הלזו. דהנה אמרי' בב"מ (דף כ"ד) מצא אבידה אם רוב ישראל חייב להכריז אם רוב כנענים אינו חייב להכריז ומסיק הש"ס ואב"א לעולם רבנן מי קתני הרי הן שלו אינו חייב להכריז קתני ויניח ופרש"י כיון דרובא נכרים דילמא דנכרים הוא ושלו נמי לא הוי דלא אזלי רבנן בתר רובא בממונא. ולפ"ז שפיר איצטריך קרא דלכם בכה"ג היכא דמצא האתרוג בעיר שרובה כנענים דהשתא משום מצוה ה"ב ליכא דהרי לענין איסור העבירה אזלינן בתר רובא כמו בכל האיסורין ויוצא בו. משא"כ השתא מקרא דלכם דבעינן דוקא שיהי' שלו שפיר ממעטינן אפי' בכה"ג דעדיין אינו שלו דלא אזלינן בתר רובא בממונא:
ו בחלק אבן העזר סי' י"ג לענין אי קטן כשר בעדות אשה שהוא מחלוקת הפוסקים. וכ"ת הנשאה הביא משמעות משנה ממס' ר"ה דקטן פסול והנה לדידי נראה ג"כ ראי' נכונה לזה דאינו נאמן. מהא דשנינו סוף פ"ב דיבמות מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא אשתו. ופריך הש"ס הא לאחר תנשא ואמאי הא בהרגתיו משים עצמו רשע. והשתא אי נימא דקטן מהימן לעדות אשה הרי יש לפרש המשנה בקטן כלומר שהוא מעיד עתה בגודלו שהרג אותו בעודנו קטן דתו אינו משים עצמו בזה רשע כלל דהא קטן לאו בר עונשין הוא וכל עוברי עבירה בקטנותן פשיטא דכשרין להעיד בגודלן. וע"כ דקטן פסול לעדות אשה:
ואגב אזכיר בכגון זו מה שהקשיתי בסוגיא דהעדים שאמרו שהקשו התוס' ליהמני לומר קטנים היינו או אנוסים היינו מחמת ממון במיגו דאנוסים היינו מחמת נפשות. ותירצו דמחמת נפשות לא שכיח. וקשיא לי מ"מ ליהמני לומר קטנים היינו או אנוסים מחמת ממון במיגו דאמרי שהיו שניהם יחד כלומר קטנים היינו ואנוסים היינו מחמת ממון דאז כל חד מבטל ריעותא דחבירו. אם באנו להכחישם משום חזקה אין העדים חותמין אא"כ נעשה בגדול. הרי אנוסים היו ובע"כ חתמו. ואם באנו להכחישם משום אין אדם משים עצמו רשע. הרי אז קטנים היו וקטנים לאו בני רשיעי נינהו. ואין רצוני להאריך בזה שכבר דשו בו רבים ולא השאירו רק מעט עוללות אשר יאמר עליו המחדש ראה זה חדש הוא. וזה כשש שנים בעודני ילד והיה לי לשעשוע הפלפול המושכל אשר יחדד לב הנערים. ואז הרימותי ידי לבוא במגלת ספר לפני הגאון מאור הגולה מו"ה עקיבא איגר נ"י ובתשובתו אלי (הנדפסה כעת בתשובותיו קע"ו) האריך ג"כ בדברי רש"י דב"ק (דף פ"ח) שהביא כאן כבוד מרי הגאון נ"י וחתר למצוא כמה נפ"מ באיזה מקום לא יפסלו הקטנים מטעם עדות שא"א יכול להזימה רק מקרא דועמדו שני האנשים. וכבר רגיל בפי הלומדים לחפש ולמצוא נפ"מ הרבה. ואמנם לדידי עיקר דברי רש"י אינם מוכרחים לפענ"ד דהרי בסנהדרין (דע"ב:) אמרינן קטן הרודף אחר חבירו ניתן להצילו בנפשו קסבר רודף א"צ התראה הרי דאם א"צ התראה גם הקטן נהרג וא"כ לפי מאי דקיי"ל גם בעדים זוממין דא"צ התראה ה"נ אם היה קטן כשר לעדות והוזם היינו עונשים לו עונש הראוי דדמיא לרודף ושפיר הוי שאתה יכול להזימה. ויש להאריך עוד בזה ליישב מה שיש לחלק לכאורה בין זוממין לרודף. אך אומר לקצר שלא להטריח את נפשו היפה:
ז:
סוף הספר הביא קושי' הירושלמי לב"ש דלא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר ל"ל קרא דלא יוכל בעלה תיפוק לי' משום ספק סוטה. ועוד הביא קושיית מהר"ם שי"ף וגם אבי זקני הפ"י ז"ל הקשה כן ל"ל לאסור גרושה לכהן ת"ל משום זונה. וכן הזכיר קושיית הגאון מוהר"מ מקרא דבת כהן כי תהי' וגו' גרושה מלחם אביה תאכל ואמאי הא זונה היא. וכבודו כתב לתרץ קושייתו ולקיים קושיי' הירושלמי. ואעפ"י שדבריו בנוים על עומק הפשט מ"מ לא א"ש קושיי' הירושלמי. ובאמת הרבה אופנים יש למצוא היכא אפשר גרושה בלא זונה אפי' לב"ש. וכבוד אבי מורי הרב נ"י ר"ל כמו דלדידן יש מי שכופין אותו לגרש ה"נ לב"ש כופין אותה לקבל גט כשיש בה מומין כאלו כלומר דרשאי לגרשה ואין כאן כלל משום זונה. ומצאתי שגם בס' דורש לציון העיר כן. וקושיי' הירושלמי מיושבת ביותר לנכון כגון שגרשה משום שלא היו לו בנים הימנה אבל לא משום דבר עבירה. אך ע"ז יש להקשות מ"מ הא בלא"ה אסור להחזירה דהמוציא אשתו משום איילונית אינו מחזירה לעולם (ואף אם לא אמר. בפירוש בשעת גט דמפני כך הוא מוציאה כמו דבעי' לדידן להי"א מ"מ כאן כמפרש דמי כיון דלב"ש אסור לגרשה בל"ז. וע"כ מוכח דרק מחמת אותו מום מגרשה). ונהי דדין זה דאינו מחזירה עולמית היא רק גזירה דרבנן מ"מ עכ"פ מוכח מפורש מדאורייתא דאין חוששין לגזירה זו דאל"כ ל"ל משום שהיתה לאיש אחר ת"ל משום שהוציאה משום איילונית. וכיון דהתורה לא גזרה האיך יש כח ביד חכמים ע"פ שיטת הט"ז הידועה. ואמנם ע"פ כל התירוצים כאלו מתורצת ג"כ קושיי' הירושלמי. ונ"ל לומר דרק קושיית הירושלמי נשארת. דהנה ודאי דאפי' לב"ש דהחמירו בנתינת גט מ"מ פשיטא אם אינה ראויה לו מטעם איזה איסור מאיסורי ביאה כגון שהיא עליו בלאו או בעשה אז שפיר מגרשה.
ואדרבה הוא מחויב לגרשה דקיימה עליו באיסור. וכן מצינו לשון המשנה דפ' א"נ נמצא בה דבר ערוה וכו' וכלל התנא כל איסורי ביאה במה שאמר דבר ערוה וא"כ שפיר משכחת גרושה בלא זונה כגון שנתקדשה לאיש שאסורה עליו דאז הוא מחויב לגרשה ולא מיפסלה אלא מטעם גרושה ולא מחמת זונה. ומיירי דוקא בנתגרשה מן האירוסין דאי בתר נשואין אכתי קשה ל"ל מטעם גרושה תיפוק לי' דנבעלה לפסול לה. אבל הירושלמי מקשה שפיר ל"ל קרא דלא יוכל לשוב לקחתה. וכאן תו ליכא לאוקמי בכה"ג כגון שגרשה משום אסורי ביאה דא"כ מכ"ש דלא צריכין קרא דאינו רשאי להשיבה דהא בלא"ה הרי עומדת עליו באיסור ביאה:
זה המעט מצאתי להעיר בדברי קדשו לפי מה שהזמן גורם. וספרו הנחמד הוא אצלי כעת רק בשאלה לימים אחדים והנושה בא לקחת אותו. ויהיה נא זאת המעט לרצון לפני כבוד גאונו ואז לא אבוש בהביטו אל כל דברי בעינו הזכה. וזה יהיה פרי עמלי ולבו סמוך בחסידותו אשר ישיבני במכתב קדשו על דברי הלכה הנ"ל. ועתה יותירהו ה' לטובה ונפשו תהיה כגן רוה כחפץ אוהב חכמים ויראי ד'.:
הצעיר ישעיה זכריה הכהן יאללעש: