אור ברסלב

שות זכר ישעיהו· רבי זכריה ישעיה יאללעש ממינסק

סימן ט

סימן ח

עוד להגאבדק"ק פרעשבורג בענין הנ"ל בכל דרכיך דעהו.:

ב"ה היום יום ד' לסדר שופטים כ"ט מנחם אב שנת תק"ץ לפ"ק פה לבוב. ישכון בטח ושלוה. בלי יגון ודאבה. ה"ה הרב הגאון המובהק. זקן ויושב בישיבה. כרב הונא ור' עקיבא. נחית לעומקא דהוראה. כבר אמוראי. רב פעלים מקבצאל. אביהן של

ישראל. מעמיד חדת על תילה. רבן של בני

הגולה. כקש"ת מו"ה משה סופר נ"י אבד"ק פרעשבורג. ישבע ימים בנעימה. ויפרוץ תורתו קדמה.:

כבר כתבתי לאדוני אגרת שני' על דבריו הנחמדים ובה. איזה שאלות בדברי קדשו, אולם עוד לא השלמתי דברי כמו שסיימתי שם כי דבריו נפלאים הם ממני מקוצר המשיג. ונא אל יאמר עד כאן העזת פניך ברבך כי תורה היא וללמוד אני צריך (אגב יעויין סוף ברכות שאמר כן בן עזאי לר"ע ותיכף אח"כ אי' שב"ע גופי' העיז פנים ברבו רבי עקיבא והוא תמוה מאד. ואולי הוא כמו איכא דאמרי וצ"ע). ועתה בי אדוני וישמע לדברי וידעתי דלגבי משה מילתא זוטרתא היא כו'. ונא יבינני דבריו במכתב קדשו עוד הפעם:

וענותו תרבני ויפנה עוד לדברי צעיר כמוני:

א:

כתב רום גאונו אמנם בירושלמי משמע לי דפליג אהא וס"ל דעושה כל צרכו עכ"ד. ואני לא זכיתי להבין המשמעות ואדרבה איפכא משמע מדמתרץ תמן יש לו תקנה וכו' הכא מאי אית לן פי' דהא ימות ברעב. משמע דכל מה דאפשר גזרינן רק משום פ"נ התירו ולכן סיים תמן אמרינן חושש לכל הימים ועושה כדי קיום הנפש פי' דעד קיום הנפש התירו ותו לא. והכי אזלי שמעתתא דירושלמי דמתחלה קאמר בסתם דמונה ששה ימים ועושה שבת והי' מוכיח המקשן דע"כ מיירי בדאית לי' ממה להתפרנס דאי מיירי בדלית לי' גם בשבת יהי' מותר במלאכה משום פ"נ ושפיר פריך מהא דקידש אשה וקאמר לו התרצן דמש"ה גזרו התם דיכול לישא גו"מ אבל באמת הכא אי הי' אפשר ה"נ דהוי גזרו רק מיירי בדלא אפשר. ואי מיירי דלא אפשר יהי' מותר במלאכה אף בשבת דידי' משום פקוח נפש. לזה סיים. דבאמת אמרינן תמן דחושש לכל הימים וכולן שוין היכא דאפשר ועושה כדי קיום הנפש היכא דלא אפשר אף בשבת דידי'. כן נראה. ומדברי אדוני לקמן משמע דסבר דמה דקאמר הירושלמי תמן אמרינן הוא תירץ בפ"ע. אולם לא משמע כן מירושלמי. וגם בלא"ה הוא נגד הסברא הכי משום דהתירו לו על דלא אפשר יהי' מותר אף היכא דאפשר:

ולכאורה י"ל דאמרינן (במגילה כ"ז) מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש. ופשטינן מהא דתניא מניחין ס"ת אס"ת וכו' ומדחי הנחה קאמרת שאני הנחה דלא אפשר דאלת"ה מיכרך היכא כרכינן וכו' אלא כיון דלא אפשר שרי (ה"נ כיון דלא אפשר שרי. הא דמסיים ה"נ אינו מובן כלל אהיכא קאי דגבי הנחה אמאי הוא לא אפשר ואי דקאי אהאיבעי' דעכ"פ מוכח מכאן דהיכא דלא אפשר שרי אמאי לא הובא בפוסקים דין זה. ונראה דלא גרסי לזה וכן משמע ממרדכי שאביא לקמן). הרי משמע מכאן דכיון דלא גזרו על איזה דבר בגוונא דלא אפשר לא גזרו אף על מה דאפשר דאל"כ נהי דבכריכה לא אפשר בהנחה אפשר וה"ל לגזור. והמרדכי כתב בפ' הניזקין סי' רצ"ח כה"ג לענין הרבה דינים בש"ס ועיקר סמיכתו מגמרא זו. וא"כ ה"נ בנידון דידן י"ל כן דכיון דלא גזרי' על דלא אפשר לא גזרו אף על דאפשר. אך יש לחלק מהאי דמגילה דבשלמא התם אי אפשר לשום ס"ת שלא יונח דפא אחברי' ולכן ע"כ הצריכו חז"ל לומר דהנחת ס"ת אס"ת לא מיקרי זלזול וממילא מותר אף בדאפשר. אבל הכא באמת הוא מלאכה רק לאיש זה התירו משום פ"נ. ולכן כל מה שאינו צריך לקיום נפשו שוב דינו כאינש דעלמא וקאי באיסורא קמא. ואגב יעויין במרדכי ס"פ השותפין דקאמר דהא דמגילה מיירי בשתי כריכות והכי פסקינן. ולדבריו קשה מאי קאמר הש"ס דאלת"ה מיכרך היכי כרכינן הא הכא מיירי בשתי כריכות דוקא ובעלמא הוא בכרך אחד וצע"ג:

ב כתב אדוני דס"ל נהי דשבת קבוע הוא מ"מ כל יומא ויומא ה"ל פרוש ממקום קביעתו דכל יום פרוש )א במס' ר"ה (כ"ג) ובב"ב (ע"ד) אי' אמוראי והערוך גרס אמודאי בדלי"ת והנכון להיות ברי"ש כגרסת רש"י ורשב"ם בב"ב וכתבתי בהגהותי על התשבי שורש תנא דנ"ל דמש"ה נקראו חז"ל שהיו אחר התנאים אמוראים דידוע שהתלמוד נמשל לים כדאי' בב"ק (צ"א) צלל במים וכו' ויעויין בתוס' ב"מ (י"ז) ד"ה אי וכיון שהם לא חדשו כלל דין רק היו משוטטים בים לזה נקראו אמוראים משורש אמוראי ולכן מוכח כגירסת רש"י ורשב"ם.

ומטעם זה נקרא מכילתא דתרגום ובמשורה מכילתא והוא ג"כ רק מידה ולכן נקרא הבקי בתלמוד מומחה שהוא ג"כ לשון מידה יעויין בס' כריתות ח"ד סי' נ"ד. ומזה נשאל לבקי בשאר חכמות: מימים העתידים לבוא וכו'. ולפי דעתי קלה נעה וחסירה לא מיקרי זאת פרוש. דהכי הוא סברת המ"א דאנן חשבינן כל השבעה ימים כאילו הם חפצים גשמיים לפנינו ואף שעדיין לא נולדו מ"מ כיון שבודאי יבואו (ואף כשיבואו לא יבואו בב"א רק בזא"ז וגם מציאות יום זה יחייב העדר יום זה) הרי הם כאילו מונחים לפנינו ואין ליום הנולד שום יתרון ומעלה על הימים הנותרים. ולפ"ז איך שייך למימר דיום הנולד הוא כפרוש דבמאי הוא פרוש רק בזמן והא אמרינן דהזמן לא מעלה ולא מוריד וחשבינן הנולד והראוי לילד בשוה ובביאתו לעולם עדיין לא פירש בזה משאר הימים: ג:

עוד סיים רום כבוד אדוני ואע"ג דהוה פריש לפנינו ס"ל דמדאורייתא אפילו פרוש לפנינו שריא וכו' ע"כ. והנה לדבריו יש כאן ראי' לדברי הר"ן והוא נגד רוב פוסקים. אך לא נראה דלא שייך למימר כאן דזה מיקרי פרוש לפנינו. דהיכא אמרינן דפרוש לפנינו הוא כקבוע דאורייתא רק דמקודם שנתפרש הוי האיסור בקביעות כגון תשע חנויות. דנתפרש לפנינו חתיכה בשר דעד שלא נתפרש הי' איסור בעולם. אבל היכא דעיקר האיסור נולד משעת הפרישה לא מיקרי פ"ל דממאי נתפרש דהרי לא הי' שום איסור במציאות. ולפ"ז איך שייך לומר בנידון דידן דפרישת היום הוא פ"ל דהא עד של נתפרש עדיין לא הי' כלל איסור במציאות רק היה בכח הזמן להוליד היום. ועל ידי סברא זו יישב אאמ"ו נ"י קושיית העולם (אח"כ מצאתי קושיא זו בס' מחצית השקל סי' רח"צ ס"ק י"ג) על המהרי"ק שורש קע"ה ומרדכי פ"ק דחולין ורוקח סי' תס"ז דקאמרי דמש"ה אזלינן בסנהדרין בתר רובא משום דהדבור הוא פרוש אף שהם קבועים. ומקשים הא הוה פרוש לפנינו. וע"ז תירץ דעד שלא נתפרש עדיין לא נודע לנו דעת כל אחד ואחד רק אחר שאמרו דעתם ואז שוב הוה פרוש. (אמת דתירוצם דחוק מאד. והנראה לי לומר בדרך פשוט דלק"מ דלא דמי מיעוט דסנהדרין למיעוט דעלמא כמ"ש התוס' בב"ק (דף כ"ז ע"ב) ד"ה קמ"ל. ואולי כוון לזה המרדכי בתירוצו הראשון וע"ד מה שפירש דברי התוס' הנ"ל התומים בקונטרס ת"כ סי' קכ"ד). גם דחה עי"ז דברי מורו זצ"ל במ"ש הש"ש ר"ש ד' שתירץ שם קושיי' התוס' דב"ב לענין רוב וקרוב דכיון דהאשה צריכה פרישה הוי כנולד הספק במקום הקביעות והוי כמחצה על מחצה ואף שנתפרש אח"כ הוי כפרוש לפנינו ויעוי"ש באורך. ולפי סברא זו ז"א דהא פסקינן דאין האשה מטמאה רק בבית החצון וכ"ז שהדם במקור טהורה אף שהרגישה וא"כ כל זמן שלא נתפרש עדיין לא היתה טומאה בעולם כלל. כל זאת שמעתי כבר מאאמ"ו נ"י. וכעת מצאתי שתירוצו של הש"ש ודחיות אאמ"ו נ"י כיון הגאון מהר"ז מדעתו בשו"ת בית אפרים ח' אה"ע סי' י"א:

עוד ראיתי במ"א סי' רצ"ח ס"ק י"ג דקאמר דמש"ה לא חשבינן נר ובשמים כקבוע דגבי נר השלהבת הוא פריש וגבי בשמים הריח הוא פריש והקשה שם התו"ש הא הוי פרוש לפנינו ותירץ כיון דמתחלה כאשר ראה השלהבת לא ראה פרישת האור מהנר ולכן כבר איתחזק הנר בשל כנעני ושוב לא נפקינן לי' מחזקתו ותירץ עי"ז סתירת הירושלמי עם הבבלי יעוי"ש. והנה תירוצו לא נראה לי דהא השיטה מקובצת כתב בפ"ק דב"מ דאע"ג דהתורה התירה רובא מ"מ מידי ספיקא לא נפקא (ויעוין ברש"י כתובות (דף ט"ו) ד"ה אלא מט' צפרדעי' דלא ס"ל הכי). רק דספק כזה התירה. וא"כ נהי דהשלהבת הראשון מועיל לגבי' דידי' דנחזיקני' בשל כנעני משום רובא אבל מ"מ אינו מועיל להשלהבת דנתפרש אח"כ לפנינו שגם עליו נאמר דמרובא קאתי. ודוגמא לזה כתב הגאון בפליתי לענין שאלה הנודעה. אולם ע"פ מ"ש לק"מ דאף הכא עד שלא נתפרש השלהבת לא הי' במציאות כלל שום איסור דנאמר עליו דהוא פריש לפנינו:

ונחזור לענינינו והנה כאן אחז החבל בתרין ראשין דע"כ מדקאמר דהיום שנולד הוא פריש ס"ל דבעוד שהוא בכח הזמן לא מיחשב כנולד וא"כ שוב לא שייך למימר בי' פרוש לפנינו. ולפמ"ש באות ב' דהראוי לילד כנולד דמי דמעכשיו שוב דמי לשאר פרוש לפנינו שוב לא שייך למימר בי' כלל פרוש כשהוא לפנינו. ומה שכתב אדוני דס"ל להירושלמי כהר"ן דפרוש לפנינו הוא קבוע דרבנן יעויין בתו"ש שם במה שתירץ הירושלמי דמשמע מיני' דסבר דס"ל להירושלמי דפרוש לפנינו הוא רק בנר דאורייתא דאל"כ איך מותר לברך הא מדאורייתא הוא של כנעני:

ובעז"ה יש לי עוד להשיב לאדוני אך לבעבור בל אהיה עליו למעמסה אקצר. ולפי הנחיצה אשאל לאדוני שלשה דברים הלכה אשר הם נפלאים מאד לפי קוצר שכלי וישמע נא:

א:

כתבו התוס' בפסחים (דף ה) ד"ה. וכתיב אע"ג דכשישרף ויעשה גחלים הכל מותר וכו' וסיימו דבריהם ומאן דשרי שרי מלהנות ע"כ. והנה זה משולל הבנה מאד וכבר שאלתי זאת להרבה מופלגי תורה ואין אחד מהם פותר כראוי. וחשבתי להגיה במקום מלהנות מלה'. אולם ראיתי בביצה איפכא דמאן דשרי נונ"ד לא למד מלה'. ואמר לי חכם אחד שכן מצא במסכת ישנה וצע"ג:

ב:

כתב הט"ז ס"ס תל"ד וז"ל ועכ"פ האשה אין לעשות שליח לבטל החמץ כי אצלה גבי הפרה ממעטת התורה שאין שלוחה כמותה משום דכתיב אישה יקימנו ע"כ. והנה בודאי כיון להא דנדרים (דף ע"ב) ודבריו אינם מובנים לי דהרי התם הוא עושה שליח. ועוד מאי דמי הכא להתם דרבי קרא וצע"ג: ג:

הקשו התוס' (בשבת דף כ"ז) ד"ה שכן וא"ת הכא משמע דעדשה הוי פחות מגריס וכו' ע"כ. וזה תמוה מאי ה"ל להקשות מהכא ומכח דיוק הא משנה מפורשת היא בנגעים פ"ו מ"א מקום הגריס הוא תשע עדשות וכו'. וצ"ע. דעתו הרחבה יודיעני. וארחות חיים יאלפני. ובתשובתו הרמתה ישמחני. ואולי אנשי בלי שם פרץ בם אש הקנאה ותבער בקצה המחנה מן המוקצין שבהם והבאישו את ריחי בעיני אדוני אל יפנה להם כי כן דרכם כסל למו כאשר יראו לאחד מלומדי התורה יגביה מעט עוף יתחזקו בכל עוז ותעצומות להשפיל כבודו והדרו:

דברי הק' והצעיר בחכמה ובשנים מחבק ברעיוניו כפות רגלי אדוני. זכריה ישעיה בן אמציה מלבוב:

תוכן העניינים

שות זכר ישעיהו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה