אור ברסלב

שות זכר ישעיהו· רבי זכריה ישעיה יאללעש ממינסק

סימן ח

סימן ז

תשובת המחבר להגאון דפרעשבורג ז"ל בכל דרכיך דעהו:

ב"ה היום ה' לסדר ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים שנת תק"צ לפ"ק פה ק"ק לבוב הבירה יע"א:

היושב בחוג שמים. יוסיף אומץ וחיים. ויפיץ תורתו כמים.

לה"ה הרב הגאון המובהק האמיתי המפורסם משיב דברים נכוחים. זך ונקי. חריף ובקי. עניו וחסיד. ממנו פינה ויתד בור סיד. רגלו רגל ישרה על גמרא וסברא. כנר לישראל מורה. כיכין משען לתורה. וכפטיש יפוצץ אורה. כבוד קדושת שם תפארתו מוהר"ר משה ספרא נ"י יופיע נהרה. כשמש תורתו הברורה. בק"ק פרעשבורג. המעטירה יע"א. הדר בנהורא ישמרהו מכל, רע. מזעם ועברה. וישק לשה פזורה. מבאר משה כרה. במשענת שכלו הטהורה: זיו תשובתו היקרה. מול פני האירה. כאבן דרה. וכחמה ברה. ואני צריך לאורה.

ולהגדיל תורה ולהאדירה. אך לעתים תמצא ברצפת בהט ושש. אבני אלגביש. וככה מצאתי בין דבריו המזהירים. מאמרים אטומים ומופרכים. וכבר אמרו חז"ל והמכשלה הזאת תחת ידיך וכו' אלא אם כן וכו'. ועתה ישמע נא כבוד תורתו הרמה. ואנכי אדברה באימה. כדחזי למיקם קמי'. ובעזר השם פה לאדם ואלם. בל אשוב נכלם:

א:

כתב לי מר דמרשב"ם דב"ב (דף קנ"ז) משמע ג"כ דרה"ג סבר דששים מס' יש. והנה לא נראה שלמד מסכת קטנה בחצי שנה כמו הג' בבות. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דמה דקאמרי הגאונים ששים ושלשים לאו דוקא. כי מצינו שהקדמונים ז"ל אמרו בכמה מקומות רש"י שבת דף ס"ו) ד"ה גושפנקי (ודף צ') ד"ה ששים. וסנהדרין (דף ז) ד"ה שיתין ותוס' מ"ק (דף כ"ח) וב"ק (דף צ"ב) וב"מ (דף ק"ז) ד"ה שיתין דששים לאו דוקא. וגם שלשים לאו דוק יעוין בחולין (דף צ"ח) וברש"י שם. ואילמלא ראיתי שהקדמונים אמרו על הרבה מאמרים בש"ס שהם לאו דוקא. לא אמרתי זאת. יעוין ברשב"ם דפסחים (דף קי"ח) ד"ה שלש מאות דכל שלש מאות שבש"ס לאו דוקא וברש"י סנהדרין (דף ק"ב) ובערוך ערך עשר דעשרים וארבעה לאו דוקא וברש"י שבת (דף קי"ט) ד"ה תליסר ורש"י יבמות (דף ע"ט) ד"ה תריסר. ורש"י חולין (דף צ"ה) ד"ה תריסר ותוס' ברכות (דף כ') ד"ה תליסר שי"ב וי"ג לאו דוקא. וע"פ הקדמונים הנ"ל תרצתי הרבה מאמרים סותרין בש"ס ואכ"מ ואגב אומר מה שהגהתי ברשב"ם הנ"ל דאי' שם שהי' חי ס' שנה וזה לא יצוייר שכשהי' בן שנה למד ולא עוד אלא שהי' לו ישיבה לכן צ"ל שהיה ריש גלותא ס' שנה וכן אי' בר"ן שם וכן הגיה בסה"ד ובערוך ערך הדר. ובערוך שם אי' אדר ואלול. וברשב"ם אי' ניסן ותשרי וחדא היא. והואיל שדברנו מענין המסכתות אביא עוד מה שמצאתי מענין זה. הגאון בעל כנסת יחזקאל כתב בספרו מים יחזקאל פ' קדושים ומביא פי' על הפיוט ליום א' דשבועות ואהי' אצלו אמון בגי' צ"ז כנגד ס"א מסכתות ול"ו מסכתות שעליהן גמרא וכו' דלא כמדרש (חוקת פ' י"ח וזוהר) שהובא בשל"ה ששים המה מלכות אלו ששים מסכתות ואם אמנם דיש ס"א (היינו אפי' להרמב"ם) י"ל דמעשר ראשון ומעשר שני חדא היא עכ"ל. וכן דעת ס' הון עשיר בהקדמתו והרי לנו דעה חדשה מענין זה. ותמהני על המפרש הנ"ל בממנ"פ אי סבר כהרמב"ם ל"ה הן ואי אינו סובר כהרמב"ם ל"ז הן. וכמו כן נפלאתי על הרי"ו דכתב דאותיות ל"ו מלולב כנגד ל"ו מסכתות (שעליהן גמרא) בממנ"פ. וכן רגיל בפי כל דורשי רשומות דיש ל"ו מסכתות. אך הם י"ל דסברי כי"א שהביא הרמב"ם בהקדמתו לפי' המשניות דסנהדרין ומכות חדא היא וגם המפרש הנ"ל יש ליישב בדוחק. ומ"ש מר דסימן לבך יהי' ג"ס בהם אינו מסמ"ג רק מהמדפיס לא ידעתי מנ"ל זאת. ואדרבא כמו שנתן סימן לענין הפרקים ככה נתן סימן למנין המסכתות וגם בעל שפתי ישנים נתן סימן זה לפרקים ולמסכתות ובודאי מסמ"ג ראה כן:

ב:

מה שהראה לי מר תואר מלכי רבנן אמת שלא ראיתי זאת אך על פסוק ואדברה בעדותיך עדיין ליתא:

ואיידי דעסיקנא בשאילתא אשאל עוד למר על מאמר להראות לי מקומו בפ"ק דנדה גבי דם נעכר ונעשה חלב כתב המהרש"א בח"א משום דהוה לבעל דין לחלוק דשני רשויות יש ח"ו שנבראו אלו ב' הפכיים ממש טהור וטמא. וכדעת ההוא מין מי שברא אור לא ברא חושך וכו' עכ"ד. ואני בחפשי לא מצאתי דעת המין ההוא אך בס"פ אחד דיני ממונות אי' מי שברא הרים לא ברא רוח. וליכא למימר דכיון להא דס"פ אב"מ רק הקולמס פלטתה מי שברא אור לא ברא חשך דא"כ מאי שני הפכיים הוא. ובודאי שגגה יצאה מלפני השליט. ואזכור עוד מה שמצאתי בכגון זה שהגאון בעל תוי"ט טעה מרוחב לבבו. במסכת כלאים פ"ק מ"ח לתוך החצב. וכתב שם הר"מ והברטנורא בו תיחם יהושע את הארץ. וכתב שם התיו"ט כתב הרב בו תיחם יהושע את הארץ בפ' אין צדין בביצה (דף כ"ה) עכ"ד. והמעיין שם בביצה לא ימצא לא כולו ולא מקצתו. אך שם אי' חצובא מקטע רגליהון דרשיעא רק רש"י שם מביא מאמר זה ובאמת מאמר זה אי' (בב"ב נ"ו) ואחר מחילת כ"ת של התיו"ט נראה שטעותו נצמח מריש שכתב בו תיחם יהושע את הארץ ומקטע רגליהון דרשיעא בפרק א"צ ע"כ. ולכן חשב שגם מאמר זה איתא בפ' א"צ והעתיק כן. וגם הגאון מהרי"ב לא רשם בהגהותיו לא ברש"י דביצה ולא בר"ש ובר"מ ולא ברש"י דפסחים (קיא:) ד"ה ומשתכחא ורשב"ם שם. כבר הארכנו בסעודת פרפראות. ונשב לאכול בישרא דתורא:

ג:

מה שכתב כ"ת הרמה שנדחו דברי שבציון א'. וב' אהי' רק מודה במקצת טענתו. ברם מה שאמרתי בציון א' נדחה מפני דבריו. אולם על מה שכתב שגם דברי שבציון ב' נדחו אומר שנדחו וחוזרין ונראין דע"כ מדהביא הרמב"ן בחידושיו קושיי' התוס' והאריך שם בתירוצים ס"ל כשאינה לפנינו מועיל חזקתה. ואם נימא דגבי ינאי הי' כמו ברי דמסתמא לא הכשילה בעלה א"כ גם הכא אף שאין הקרובות לפנינו רק דידעינן שנשאו יהי' כמו ברי דמסתמא לא הכשילה בעלה וליכא כלל הפרש בין הכא להתם. וע"כ צ"ל כמו שכתבתי דלא יקשה על הרמב"ן מהא דסוף פ"ק דכתובות:

ד על הא שכתב מהרי"ל בשמי שתירצתי לו קושייתו על הגהות מרדכי על פי הראנ"ח שהביא המ"ל פ"א מחו"מ דהיכא דהי' לו שעת הכושר לא סבר הרמב"ם דח"ש אסור מה"ת. כתב מר דהראנ"ח לא קאמר אלא בחמץ בפסח דיכול להיות שאכל בשעה אחרונה מפסח דלא חזי לאיצטרופי עד כאן. ולפי סברתו ה"ה כשאכל בשעה אחרונה מיוה"כ חצי שיעור ה"נ דלא מחייב דהא לא חזי לאיצטרופי. וקשה לפ"ז דאמרינן ביומא ר"פ יוה"כ דבשיעור חייב כרת ובפחות משיעור עבד איסורא ואמרינן בשבועות דלרבי דסבר דיה"כ מכפר בין על שבים ובין על שאינם שבים דלא משכחת כרת דיומא אלא או. כשאכל אומצא ונחנק או שאכל סמוך לשקיעת החמה. וא"כ קשה בממנ"פ במאי מיירי הך דיומא אי מיירי בתוך היום א"כ אמאי חייב כרת הא יוה"כ מכפר ואי מיירי בסוף היום אמאי עבד איסורא בחצי שיעור הא לא חזי לאיצטרופי. ואי מיירי באכל אומצא ונחנק אכתי קשה על ח"ש הא לא חזי לאיצטרופי. עוד קשה דבשבועות (דף כ"א ע"ב) כתבו התוס' דאף ר"י לא סבר כר"ש מדקאמר בפסחים בכ"מ אן היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר ואי ס"ל כר"ש ל"ל צירוף. ולכאורה קשה דדילמא הא דקאמר ר"י בכ"מ היינו היכא דח"כ. וא"כ אף לר"ש צריך צירוף לענין כרת אע"כ הכי כוונתם ל"ל צירוף גבי נזיר דליכא כרת. ולפי סברתו שפיר צריך צירוף אף בנזיר היכא שאכל בשעה אחרונה מנזירתו ובשלמא על הש"ס שם לא קשה דקאמר אי ר"ע סבר כר"ש ל"ל צירוף. די"ל דהא דר"ש מחייב בכ"ש לאו מטעם דחזי לאיצטרופי אלא משום דגמרא גמיר כן כמ"ש רש"י. או משום דאחשב לת"ש זה כמ"ש הריטב"א בחידושיו למס' מכות פ"ג (איברא דלטעם זה יש להקשות מהא דנזיר ושבועות. ויעויין בס' מחנה לוי מה שהקשה על רבינו יקיר בע"ז). מיהו קושיא זו אפשר ליישב דהרא"ש קאמר בריש נדרים והריטב"א בחידושיו לשבועות פ"ג הוכיח כן מרש"י דנזיר מיתסר נפשי' אחפצא וא"כ הדעת נותנת דלא שייך החילוק בין שעת הכושר ללא ה"ל שעת הכושר דהא החפץ עדיין מותר וגבי נפשי' לא שייך למימר שעת הכושר כמו דלא אמרי' גבי גר דחלב הוא לגבי' כמו בב"ח דהיה לו שעה"כ וכיון שכן שוב איכא לרבויי מכל חלב:

והנה מדברי קדשו נראה שהבין מר דמאי דאמרינן חזי לאיצטרופי קאי על האכילה פי' דהא יכול לאכול עוד חצי שיעור בכדי אכילת פרס ונמצא דע"י הח"ש הראשון נשלם איסור שלם. ומזה הוליד מר דהיכא דאינו ראוי לאכול עוד ח"ש באיסור כגון בשעה אחרונה מפסח דליכא למימר שוב חזי לאיצטרופי. ולפי דעתי הקלושה כשנברר סברא דחזי לאיצטרופי אין מקום לדבריו כלל. דנראה דהכי הוא דכיון דהתורה לא אסרה אלא שיעור ולכאורה כל מה שהוא פחות משיעור יהי' דינו כמו דבר המותר מכל וכל וכאילו הוא משונה בעצם לא בכמות. לזה אמר דכיון דח"ש זה בשעת האכילה הי' כמו חלק מאיסור דהא הי' ראוי להצטרף. ואף שעתה איננו ראוי להצטרף מ"מ בשעת האכילה איסורא קאכל דהי' אז חזי לאיצטרופי. וליכא למימר דמ"מ יכול להיות שאכל בשעה אחרונה כ"כ דלא היה שהות לאכול שיעור שלם רק ח"ש ולכן אף בשעת אכילתו לא היה ראוי להצטרף. דהא אמרי' דבית הבליעה מחזיק עכ"פ כזית וא"כ נמצא דשיעור בליעת זית שלם ושיעור בליעת חצי זית שוה. ועוד דהא חזי לאיצטרופי למי שאכל מקודם ח"ש. ועפמ"ש נדחה הסברא הנודעה מהגאון בעל שאגת ארי' ס"ס פ"א לענין ח"ש דבל יראה. ואמרתי זאת לאאמו"ר נ"י ואמר שיפה כונתי:

ועיקר מה שהקשה מר למה דחק בעל הגהת מרדכי לומר ואי משום הלכתא ולא אמר כהראנ"ח. נראה דמ"ש ואי משום הילכתא לא כוון למ"ש מר דאי הכי כוונתו ה"ל למימר ואי משום הילכתא לא נקט הכי (דח"ש אסור מה"ת).

ועוד דעיקר חסר מן הספר דה"ל למימר כההוא דספ"ב מה' ממרים ובאמת שם כבר תירץ הכ"מ. לכן נראה דהכי כוונתו ואי משום דבא להשמיענו דהלכתא דבשר עוף בחלב דרבנן וכו' מ"מ וכו'. וכן הוכיח שם בסי' הקודם. והנה אחר העיון ראיתי דמ"ש בעל הגה' זו דה"ל להרמב"ם לומר ח"ש. אין כוונתו על ח"ש בב"ח אלא על סתם ח"ש וא"כ ממילא נדחה תירוצי ושוב קשה קושיית מהרי"ל. ואפשר י"ל כמ"ש מר בכוונתו וצע"ג:

ה:

מה שהקשה מר מיהו אכתי המ"ל באוסר ככר זה עליו בקונם אכילת ככר זה עלי דחצי זית האחרון לא חזי לאיצטרופי. יש להקשות דהא אמרינן בס"פ ג"ה דהאוכל ח"ש חלב והקיאו וחזר ובלעו חייב כאלו אכל כזית שלם והכי פסקינן. וא"כ ה"ה הכא אף הח"ש האחרון יכול לאכול ולהקיאו ולחזור ולאכלו עד שישלם זית ושוב חזי לאיצטרופי. אך יש לחלק דבשלמא באיסור דרמיא עלי' רחמנא קפיד התורה דהישראל לא יהנה באכילתו בכזית וא"כ שפיר מחויב בכה"ג דהא נהנה כמו מזית. אבל האיסור שבדה האיש מלבו עיקר קפידתו שלא יאכל מככר זה זית וסוף סוף מככר זה לא נחסר רק ח"ז. אף דהיכא דמיתסר נפשי' אחפצא יש לעקש דדמי לשאר איסורין אבל בקונם דמיתסר חתיכה אנפשי' בודאי לא דמי לשאר איסורין דבשלמא שאר אי' היינו מה שגזרה עליו התורה איסורא אנפשי' רבע ובבחינת נפשי' כבר אכל השיעור. אבל בקונם דאיסורא על החפץ רבע בבחינת החפץ לא נחסר רק ח"ש. ונראה דהיכא שהוא מצווה במצות עשה לאכול או לשתות כגון ק"פ ומצה וד' כוסות אי אכל כה"ג יצא דהא כל המצות חיובא דגברא כמבואר בנדרים י' ובכ"מ בש"ס ובבחינתו כבר אכל זית ואף אם נאמר דאם אכל שלא כדרך אכילתו לא יצא כמו שנסתפק המ"ל בה' יסודי התורה פ"ה הל' ח' מ"מ הכא האכילה שנייה מיקרי כדרך אכילתו דאל"כ אמאי לוקה (ובודאי לענין מלקות קאמר שם הגמ' דאל"כ מאי נ"מ הא בלא"ה עבד איסורא בח"ש וכן משמע מהרמב"ם). הא לא אכל רק ח"ש כדרך אכילתו. ולפ"ז מי שאסר על עצמו בקונם אכילת בשר יכול לאכול כה"ג קרבן פסח דהא מיתסר חתיכה אנפשי' ולכן לא נאסר בכה"ג ולענין המצות עשה יצא. ועדיין יש לפקפק דאיך מחלקינן אכילה אחת דלענין קיום העשה מיקרי אכילה ולענין האיסור לא מיקרי אכילה. וכה"ג כתב הש"ך בה' עדות ר"ס ל"ו לענין נתכוונו להעיד. ונימא מיגו דהוה אכילה לענין קיום העשה הוה אכילה לאיסור קונם וכמו דאמרינן בסוכה (ז' ע"ב) מיגו דהוה דופן לענין שבת הוה דופן לענין סוכה וצ"ע:

אולם על עיקר דבריו נפלאתי שכתב דהח"ש האחרון אסור מדרבנן. מנ"ל הא דילמא מותר אף מדרבנן דהא לא שייך למימר חזי לאיצטרופי. וגם מכל חלב ליכא לרבויי דהי' לו שעת הכושר וליכא למימר דגזרינן הח"ש משום שיעור שלם וכמו שכתב הרמב"ן בחידושיו לשבועות. דאדרבה המ"ל הוכיח ברפ"ד מה' שבועות דהרמב"ם לא ס"ל הכי. גם לא מצאתי בשום מקום בש"ס וברמב"ם דיגזור ח"ש אטו שיעור שלם ולכן לא קשה קושיתו:

ו:

מה שתירץ מר על קושיא הנ"ל דמש"ה אין אנו מתירים לו שיבטל משום דהוה דשיל"מ ע"י שאלה. גם משום דאין לו הפסד דהא יכול להאכילו לאחרים. אכתי קשה הא יכול להיות שאסר על עצמו ועל כל העולם. ועל דעת רבים דשוב אין לו התרה הגם דהמ"ל בפ"ו מה' נדרים הביא בשם הרשב"א דהיכא שעבר כבר על הנדר יכול להתיר אף שנדר ע"ד רבים (דהוה כמו לדבר מצוה) וא"כ הכא כיון שיכולין להתירו על מה שאכל כבר מככר זה ממילא גם הח"ש שנשאר מותר. מ"מ יכול להיות שנשרף או שעכבר אכל הככר ולא נשאר ממנו רק החצי זית זה. וליכא למימר הא אמרי' בנדרים (נ"ט) דמצוה לאיתשולי על נדר וא"כ הוה כמו לדבר מצוה ומתירים לו אף ע"ד רבים דא"כ לא משכחת נדר עד"ר דלא יהי' לו התרה. אע"כ צ"ל דלדבר מצוה לא שייך אלא היכא שנתחדש אח"כ ולא ידעו בשעת הנדר אבל מצוה זו כבר ידעו בשעת הנדר ואפ"ה נדרו והוה כאלו אומרים בפירוש שאינם רוצין דפסק הרמ"א דאינו מועיל התרה אף לדבר מצוה:

בעזרת הבוחן לבות. יש לי עוד תשובות. על דבריו החביבות.

וגם קושיות ושאלות בגפ"ת. ואם תרשני העת אתנהלם לעטי ואשלחם לאדוני. דברי הק' והצעיר בחכמה ובשנים זכרי' ישעי' בן לאאמ"ו הרב הגדול החריף המפורסם חכם כולל מו"ה מרדכי בי הכהן יאללעש נ"י מלבוב.:

תוכן העניינים

שות זכר ישעיהו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה