שות זכר ישעיהו· רבי זכריה ישעיה יאללעש ממינסק
סימן ב
בעזה"י יום ד' ל"ד למב"י י"ט אייר:
להגאון הגדול מו"ה עקיבא איגר (תקצ"א) לפ"ק:
שלום מאת צעיר באישים. נבזה באנשים:
לחכם דרשים. ראש השלישים. בזקנים וישישים. הוא ניהו הרב הגאון האמיתי המובהק והמפורסם. עתיר פומבי. ועתיר נכסין. תורתו כמים לים מכסים. רב פעלים מקבצאל. אביהן של ישראל. זקן ויושב בישיבה. כרב הונא ורבי עקיבא. חריף ופלפלן כאביי ורבא. מדייק בשמעתתא כרחבא. חכמה יתירה מן שמיא לי' אתיהבא. מפיו חיין ינוקי וסבי. לאורו הולכין זעירי ורברבי. זבול החסידות ומעון הענוה. כבוד מרנא ורבנא עקיבא איגר נ"י במחסה שדי יתלונן. בעיר המעטירה פוזנן. האל ברחמיו עלי' יגונן. עדי אותנו יחונן. ונעלה ברינון. אל הר הלבנון. אמן: לא ערב לבי לגשת ולילך. בחצר גינת ביתן המלך. ולבוא להשמיע דברי לפני אדוני מורי. לולא צדקתו הרהיבני כאשר ראו עיני על הש"ס הגהות נכבדות מלמדי דעת ומגלי חדות. ובשבילי התלמוד יופיע נהרה. אשר נתנו מידי שר התורה. ובעזרת הנותן דעה הי' לאל ידי למישקל ולמיטרי באתקפתא דמרי. אז אמרתי לא אהיה חובש בביתי. לא אכסה מה דלידי אתי. הלא זה הדבר אשר יחפוץ הנותן אמרי שפר. לעיני כל בספר. באם יוכל איש לישא וליתן באמריו לקיים או להפר. כזקן כנער לכל פתוח השער. ואף אנכי אלך אל מורי רועה ישראל. ואדבר בעדות נחליאל. ובפתחו אנקש. וזאת אבקש. יאזין נא אדוני. לדברי צעיר כמוני. וענותו תרבני. את כבודו להראני. ודעתו הרחבה להודיעני. ובעזר החונן לאיש בינה. אדבר נכונה. וזה יצא ראשונה:
א ראיתי שהקשה רוב גאונו במסכת ברכות על הרמב"ן המובא ברין פ"ב דמגילה דלפירושו איך נוכל ליישב מה דקאמר הש"ס ולטעמיך. כאשר התבוננתי בספרים מצאתי שגם הגאון ר"א ווילנא עמד על מדוכה זו בביאורו לאו"ח סי' קפ"ו ס"ק ד' וכתב דצ"ל שלא גרס הרמב"ן האי ולטעמיך (ושם בר"ן דמגילה עשו המדפיסים בטעות הפסק בין הדבקים והפסיקו בשתי נקודות באמצע מאמר הרמב"ן). וקצת בדרך פלפול י"ל דיש להבין לדברי המוכיח מכאן דנשים חייבות בבהמ"ז מדאורייתא מאי קמ"ל בברייתא זו אטו סופר מברך ובור יוצא איצטריך לאשמעינן. ודוחק לומר דהיא גופי' אשמעינן דנשים חייבות מן התורה. הא לאו בהכי קיימא. ברייתא זו ולא מיירי רק בענין להוציא אחרים. אלא ודאי דלדידי' ע"כ נאמר דבן בקטן מיירי ושפיר חדשה לנו ברייתא זו בבן. וע"ז קאמר ליה ולטעמיך דאשה חייבת מדאורייתא בהכרח תאמר דבן בקטן מיירי וקטן מדאורייתא מי מחייב:
א"כ אכתי קשה האיך אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. אבל לפי האמת דאשה חייבת רק מדרבנן שפיר נאמר דבן בגדול מיירי. אך עדיין יש לתמוה על דברי הרמב"ן הא להדיא אי' בירושלמי דשמעתין וקטן מברך וכו' וזה לא יתיישב אף לתירוץ הרא"ו. (אח"כ מצאתי שדבר בזה הגאון מהו' מרדכי באנעט זצ"ל בס' באור מרדכי):
ב:
שם בדף ל"ה על מאמר חד תני כרם רבעי ציין אדוני בהגהותיו עיין בסוטה (מ"ג ע"ב) ברש"י ד"ה קלא וצע"ג ע"כ. ובודאי כיון למ"ש שם רש"י דלמ"ד כרם אין ערלה נוהג בנטיעה אחת הא לא מצינו פלוגתא זו כאן כלל רק לענין אם נוהג בשאר אילנות. אמנם לי נראה בעניותא דהכי הוא כוונת רש"י דהנה למ"ד כרם רבעי איכא תרי טעמי או משום הלולים או משום גז"ש דכרם. ולזה קאמר דלהטעם דגמר גז"ש דכרם שפיר נילף גם לענין דאין ערלה נוהג בנטיעה אחת רק בשתים כנגד שתים דאז מיקרי כרם. ויראתי לסמוך על דעתי בזה עד שמצאתי בשאלתות דר"א דבר זה מפורש וכתב דלהטעם דגז"ש דכרם נמעט גם כן נטיעה אחת ופסק כן לדינא בח"ל דקיי"ל כדברי המיקל בח"ל ושפיר סמיך רש"י על דברי השאלתות שדבריו מוחזקים כדברי הגמרא. איברא דהר"ן והרמב"ן לא פסקי כוותי' בסוף פ"ק דקדושין:
ג:
בפסחים (ס"ג) ציין על מאמר ר"י אומר אע"פ שאין עמו בעזרה עיין ר"ש פ"ק דכלים מ"ח וצע"ג. והנה כוונתו בלי ספק למ"ש שם הר"ש דלפנים מן החומה מקודש עוד לענין שוחט על החמץ לר"י דאמר חוץ לחומת בית פאגי. הא לא קאמר כאן ר"י רק שאין צריך שיהי' בעזרה אבל לא שיהי' דוקא בירושלים. גם ברמב"ם דפסק כר"י לא נמצא רק שיהי' ברשותו אבל לא הגביל מקום אשר בו יהיה החמץ אמנם יתורץ ע"פ מה שמצאתי בירושלמי דמכילתין בהדיא דפלוגתא דר"י ור"ל כך היא ר"י אמר אפילו נתון עמו בירושלים ור"ל אמר עד שיהיה עמו בעזרה ועוד שם מכל הסוגיא משמע שאף לר"י בעי עכ"פ שיהי' החמץ נתון עמו בירושלים. אך לפי"ז יש לתמוה מדוע לא הביא הרמב"ם דין זה ואדרבה מדבריו נראה להיפך דלא בעינן שיהי' בירושלים כמ"ש. ובישוב זה נראה לדעתי הקלה הנעה וחסירה דכל חד וחד לשיטתיה אזיל דהנה בלחמי תודה פרש"י חוץ לחומת בית פאגי חוץ לחומת ירושלים. והטעם דכשר בכל העיר לר"י כיון דמקום הכשר אכילתו היא. והר"ש שם דפירש ג"כ בית פאגי חוץ לחומת ירושלים בודאי דסבר ג"כ טעמו של רש"י ומזה למד מדעתו כמו דלגבי הכשר זבח תליא במקום הכשר אכילתו ה"נ לענין פסח על החמץ אינו חייב עד שיהי' עמו במקום אכילת הפסח היינו תוך ירושלים (כמבואר ברמב"ם פ"ו ממעשה הקרבנות הל"ה) וא"ש גם דברי הירושלמי שהוא הביא בפ"י מיומא הפלוגתא דר"י ור"ל בלחמי תודה דלר"י חוץ לחומת ירושלים הוא. הרי דפירש ג"כ חומת ב"פ חומת ירושלים כרש"י והר"ש ולדידי' תליא ג"כ שני דינים אלו הא בהא וכמ"ש לדעת רש"י והר"ש. נמצא דשלשה אלו עולים כהוגן בקנה אחד. אבל הרמב"ם דפירש (שם בפי' המשנה פ"ז דמנחות ובס' היד בית פאגי הוא מקום שאופין בו המנחות הרי דלא סבר טעמו של רש"י דא"כ אף חוץ מחומת ב"פ ליכשר אם הוא רק תוך העיר (ואולי טעמו דבעינן שיהיה במקום שאופין אותם) וממילא לא נשאר לנו טעם וסברא אשר על ידו נשפוט לענין חמץ דבעינן דוקא שיהיה בירושלים:
והנה תחלת דברי הר"ש נתיישבו לדעתי הקלושה. אך סיום דבריו עוד לא נמלטו מלהתפלא עליהם דמסיים שם וז"ל. ויש נפקותא ג"כ לענין המראה דזקן ממרא כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין (י"ד) דאם מצאן אבית פאגי והמרה עליהם אינה המראה ע"כ. ודברים אלו אינם מובנים לי כלל דמאי נ"מ הוא הא כמו שאינו מחוייב אם המרה בשאר עיירות ככה אינו מחוייב אם המרה בירושלים חוץ ללשכת הגזית דהמקום גורם. וזולת לשכת הגזית כל המקומות שוין. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דמאמר זה שייך לסיפא דמתניתין שם דאיתא הר הבית מקודש ממנו וכו' וע"ז כ' דיש עוד נ"מ בזקן ממרא וכו': והואיל דקיימינא בהאי עניינא אשאל לאדוני מאי דאיתקשאי בזה. והוא דאיתא רשב"ל אומר אינו חייב עד שיהי' לשוחט או לזורק או לאחד מבני החבורה וכו'. ואילו בירושלמי כאן איתא זאת בפלוגתא דר"ל סבר אינו חייב עד שיהי' לשוחט ולאחד מבני החבורה (ר"ל שאותו שוחט יהי' מבני החבורה) ור"י סבר לשוחט אעפ"י שאינו מבה"ח אע"פ שאינו שוחט וזה סותר לבבלי דסבר ר"ל איפכא. וגם מדברי רש"י בסמוך ד"ה רב אושעיא נראה דגרס כאן בבבלי ר"ל וצע"ג. ודוחק לאמר דזה מהפלוגתות ההפוכות כמ"ש התוס' במנחות (נ"ח ע"ב) ד"ה ואיכא. דלא נמצא פלוגתא הפוכה רק בשני תנאים דבמקום אחר מתני איפכא אבל לא בחד תנא (ובב"ב קע"ו ע"א ציין מהרי"ב על דברי תוס' אלו ואין ענינם לשם יעוי"ש) והכא לא נמצא רק רשב"ל לבד ולית מאן דפליג עליו:
ד:
בחגיגה (כ"א ע"א) תוס' ד"ה האונן כתבו וכן משמע משקלים דאמר התם נמצא בעזרה וכו' ומשמע שעולה קריבה וחטאת תאכל ולא מפסיל בהיסח הדעת. ונתפלא מר הא בפירוש איתא שם דזה וזה תעובר צורתו ויוצאין לבית השריפה. הן אמת דלשון התוספות משובש קצת אבל מכל מקום הראיה מצד עצמה נכונה. דהנה הרמב"ם בפי' המשניות כתב הטעם דתעובר צורתו משום חשש נותר ולא כמו שפירש הרע"ב משום היסח הדעת. ונראה שדחקו לפרש כן משום דקשה מאי נ"מ אם הוא עולות או חטאת הא זה וזה נשרפין. וכתב דהנ"מ הוא בעבר אדם ואכלו אם אכל מה שנמצא בירושלים אינו חייב כלום דשלמים הוא ומשום ספק נותר אין לחייבו מלקות מספק ואם אכל כהן חתיכות בעזרה פטור ג"כ דבודאי חטאת הוא ורק באיברין חייב דמסתמא הוא עולה וזה לא שייך רק אם הטעם הוא משום ספק נותר אבל אם הטעם הוא משום היסח הדעת קשה לר"ל דאמר היסח הדעת פסול הגוף הוא (פסחים ל"ד) מאי נ"מ יש כאן הא בעבר ואכל חייב מלקות. בודאי משום דמיפסיל בהיסח הדעת ואף אם יבוא אלי' ויאמר שלא נטמא מיפסל כמו דאיתא שם בפסחים (ומזה נראה דפסק כר"ל לגבי ה"י והוא תמו' ויעויין במ"ל פי"ט מפסולי המוקדשין ה"ד. ואולי אף דלא פסק כר"ל מ"מ מוכיח כן מדלא מקשה ר"י לר"ל ממשנה זו. א"נ דלא קיימינן כר"י לגבי ר"ל בדינין שאינן נוהגין בזמן הזה ועיין מהרי"ק שורש קס"ה ובתשב"ץ חלק ג' דף י"א ומהתימה על בעל עין משפט שציין שם בפסחים אצל פסול טומאה על דברי הרמב"ם הנ"ל ולא ידעתי אנה ראה זאת?). אך אכתי הא גופי' קשיא למה יפטור בעבר ואכל נהי דאינו מחוייב משום ספק נותר מ"מ הא הסיח דעתו מהם והוא פסול ודאי. ועי"ז הוכיחו התוס' דלא שייך בנ"ד היסח הדעת משום דנאבד ממנו. והכי פירושו משמע שעולה קרבה וחטאת תאכל אם לא יעמוד לנגדינו רק פסול דהיסח הדעת דלא שייך כלל היסח הדעת אבל התם רק מטעם דספק נותר נגע בי'. אח"ז הראו לי שקושית מר וגם תירוצי כתב הרב בעל יד דוד:
ה:
ואודיעהו כי מה שהגי' רוב גאונו במ"ק ג' ולניכוש ושם דף י' הגי' ורחיים. מצאתי כן בדפוס וויניציאה. עוד ראיתי בדפוס זה ברש"י סוף מ"ק בד"ה מרעין חיבולייא אשר לפנינו נדפס האיסורין הם בבית והוא משולל ההבנה. אמנם שם נדפס היסורין הם בבית ובזה נקל להגי' היסורין הם רבית כמו שפירש הערוך ר"ל שהיסורין הם רבית להמות. ואח"ז שמעתי בשם הגאון מהר"ז מבראדי שהגי' כן מדעתי' דנפשי'. ובחנם נדחק הה"ג מוה' בצלאל ר"ב בהגהותיו לפרש דבור זה:
ו:
ואגב דבמילי דמר קא מעיינא בהא אסיקנא. והוא מה שראיתי מובא בשמו בספר תפארת צבי להגאון מהר"ץ מהמבורג ז"ל שהקשה רוב גאונו על דברי הש"ס דב"ק (דף צ') הא דשור הנסקל שהמית והזיק מהא דכריתות שור הנסקל שהוזמו עדיו וכו'. והגאון מהר"ץ יישב לו זאת בדוחק. והנה בעיקר קושיא זו מצאתי להגאון בעל קצוה"ח סי' ת"ה שהביא זאת בשם אחיו ז"ל. אולם הגאון הזה הלך פה בדרכו דרך מישרים אשר רגיל בו בכל ספרו לחלק בסברות דקות בין הנושאים. וניחא לי' משום דבאיסורי הנאה לא מהניא הפקירו כלל כדמוכח בפסחים פ"ג הא דאר"א שני דברים וכו' ומרש"י (ב"ק דמ"ה) וכו'. אך מ"מ בעלים מיקרי כדמוכח מריב"ש וכו' ולפיכך א"ש בנ"ד. והתם בכריתות היינו טעמא כיון דבאמת לאו איסורי הנאה הוא שהרי הוזמו שוב הוה הפקירו הפקר למפרע זהו תירוצו בקיצור. ובספרו הנכבד אבני מלואים סי' כ"ח הרחיב הדבור בהא דאם יש זכיה באסורי הנאה. אמנם לדעתי איכא למדחי להאי תירוצא דיש להבין על עיקר הדין דכריתות דאמרינן מסתמא אפקרי' למה לא בעי אמירה (או למ"ד בפני ג' ליבעי ג') או שאר פרטי דיני הפקר. אלא ודאי דהכי הסברא דלאו הפקר גמור הוא רק התורה הוצאתה ממון כזה מרשות הבעלים כיון דמדרך העולם להתיאש מנכסים כאלו ולהפקירם ולא לחשבם כממונו. כמו במציאה שאינה מצויה אצל בני אדם אמרינן שהוא של מוצאה אף דידעינן בודאי דאכתי לא אתיאש מרי' מיני' (ב"מ כ"ב יעוי"ש בתוספות) מ"מ כיון שהיא אבודה מכל אדם אמרה תורה שהוא של מוצאה ומשו"ה גם בנ"ד כיון שנגזר דינו לסקילה לאו ממונו הוא. ובזה נדחה תירוצו של הקצוה"ח דהא אף שהוא אינו יכול להפקירו מ"מ הוא מופקר ועומד וממילא פקע רשותי' מיני'. ועפ"ז יתיישב קושית התפארת צבי שם דמקשה על דברי התוס' דב"ק (דמ"ה) מהא דכריתות. דהתם אף שהוא לא הפקירו דלאו כ"ע דיני גמירי מ"מ מעצמו הוא מופקר כמו באבידה שאינה מצויה שהיא נעשית הפקר אף שהבעלים לא ידעו כלל שאבדו וכמ"ש. גם בעיקר מ"ש הקצוה"ח דאסורי הנאה יש להם בעלים ומוכיח כן מע"ז (מ"ג) דאמרינן מדאגבה קניא אינו מוכח כ"כ דיש לחלק בין ע"ז לשאר איסורי הנאה דבע"ז זיכתה לו התורה כי היכי דלא יהי' ליה ביטול ועשתה התורה כשלו כמו גבי חמץ. וכן מצאתי בחדושי הריטב"א לע"ז (הנדפס מחדש) שם שכתב וז"ל:
ואע"ג דכי מגבה קניא לאיסורי הנאה ישראל זוכה באיסורי הנאה לחשבם כשלא (צ"ל כשלו) להוסיף בהם איסור ומכאן לישראל הזוכה חמץ בפסח שהוא אסור בהנאה לאחר הפסח כדין חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ע"כ הרי דבר זה מפורש (ועפ"ז יתיישב קושית הנ"ב מ"ת ח' או"ח סי' י"ט שהקשה על הרמב"ם דקנה חמץ יעוי"ש) גם מהרמב"ם שאביא בסמוך משמע דאיסורי הנאה אין להם בעלים:
ונשובה לדברינו והנה אחר שנדחה תירוצו של הקצוה"ח וגם תירוצו של התפארת צבי דחוק. נלע"ד שכבר נשמר הרמב"ם ז"ל מקושיא זו ועי"ז נדחק לפרש סוגיא דשמעתין בע"א ומהתימא על הני גאונים דשקלי וטרי בזה ולא הביאו דברי הרמב"ם במקומן וז"ל ומועד שהמית והזיק דנין אותו דיני ממונות ואח"כ דנין אותו ד"נ קדמוהו ודנוהו ד"נ חוזרין ודנין ד"מ ומהיכן משתלם מן השבח שהשביח ברדייתו אחר שנגמ"ד שכיון שנג"ד לסקילה אין לו בעלים שיתחייבו בנזקיו (דלא כהקצה"ח). דנוהו ד"נ וברח אין דנין ד"מ ע"כ. הרי דביאר בדבריו הטעם שאין מחייבין לבעלים משום דלאו בעלים דידי' הוא לאחר שנג"ד (והוא מטעם דא"ה לאו ברשותא דמרי' קיימא) ואמנם נהי דהבעלים פטורים לשלם מעלי' בכל זאת כל מה דאפשר להשתלם מגוף השור עבדינן. והאי דינא דהפקירו קודם שעמד בדין ע"כ לא מיירי רק לענין שיתחייבו הבעלים. ובזה יסולק לפי האמת קושיא זו וסוגיא דשמעתין הכי אזלא דמקשה וכי דנוהו ד"נ ליהדר ולדיינו ד"מ כי היכי דלישתלם מרדיא ואי משום עינוי הדין לא חיישינן היכא שהניזק בודאי משתלם עי"ז. ומשני דבעי אומדנא ואין מענין דינו על ספק דשמא אחר האומדנא יפטור ונמצא שעינו דינו בחנם (ולא כמו שנדחק הלח"מ לפרש קושיא זו ותירוצו) וסוף הסוגיא דברי הגמרא שם אזלא כהוגן כמו שפירש הלח"מ. ולק"מ לשיטת הרמב"ם. אמנם עדיין צריך ישוב לפרש"י והראב"ד. ונראה לדעתי הקלושה לתרץ דהנה יש להקשות אם נאמר בשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זכה האיך אפשר כלל לעדות דשור הנסקל הא הוה עדות שאי אתה יכול להזימה דהא אין העדים נעשים זוממים עד שיגמר הדין ולא עשה. וא"כ בנ"ד לאחר גמ"ד שוב הוה כאשר עשה דהא ע"י אמירתם הפסידו לבעלים שור זה ומה שזממו לעשות היינו להפסידו השור כבר נעשה ואפקוהו מרשותי'. ואף שהבעלים בעצמם זכו בו אחר זה הוה כאלו זכו מן ההפקר ופנים חדשות באו לכאן. ואם דבממון לא שייך כאשר עשה. ולדעת רוב הפוסקים לא בעינן כלל עדות שאפשר להזימה בממון. מ"מ הא משווינן מיתת השור למיתת בעלים (בסנהדרין ע"ח) מדכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת כמו בשור טריפה דפטור מטעם דבעלים בכה"ג פטורין. ויותר מזה נאמר אף לרבא דמחייב התם היינו משום שעתה גבי השור הוה עדות שאתה יכול להזימה וכמ"ש התוס' שם לר"ש. אבל בנ"ד דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה גם לגבי השור אף רבא מודה. לכן נראה להוכיח עי"ז דלא נאמר כל המחזיק בו זכה רק ברובע ונרבע (וכן משמע קצת מסיומא דרבא התם בכריתות מסתברא מלתא דר"י בשורו נרבע וכו'). ותו ליכא להקשות הא הוה עדות שאי אתה יכול להזימה ולאו עדות היא דלא מקשינן מיתת השור למיתת בעלים רק בשור שנסקל מחמת שהמית את האדם, אבל שאר שור הנסקל דינם כממון. (ועיין סנהדרין דף י' ע"א ואמר רבא פלוני רבע השור וכו'). ואף להפוסקים דסברי דגם בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה מ"מ סברי דלא שייך כאשר עשה בממון. ואין לומר שנלמוד שור הנסקל מחמת שנרבע מנסקל מחמת שהרג. דלא גמרינן זה מזה כדמוכח מריש סנהדרין מדמצריך תרי קראי לענין שיהרגו בכ"ג יעוי"ש ושפיר לא איכפת לן במה דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה ולפי"ז ליכא בנ"ד שום ריח קושיא דהא ליתא לעיקר דין זה בשור שהמית. והראוני שהרגיש בזה אחי הקצוה"ח. ולדברינו נסתר הוכחת ר"א מריש סנהדרין דרובע ונרבע מותר בהנאה מדלא גמרי רו"נ משור הנסקל. ולפי מ"ש לא הוה מצי למיגמר רו"נ משור הנסקל דלא נימא ברו"נ דלכל מילי כמיתת בעלים כן מיתת השור:
והנה בהאי סוגיא דכריתות קשיא לי על הא דמתרץ לר"י. שאני עיר הנדחת דרבים נינהו וסבר נהי דאנא לא חטא אחרינא חטא ע"כ. הא ר"י סבר בפ' חלק דבעיר הנדחת דנין וסוקלין דנין וסוקלין עד פלגא דאכתי לא נתברר דעיר הנדחת היא ומכאן ואילך בסייף וממונו אבד וא"כ בנ"ד ע"כ לא משכחת לה רק בהוזמו באותו איש אשר על ידו יושלם הרוב דקודם שנעשה רוב מותר להנות מנכסיה. ואם היה מבלעדו רובא ונהרגו כבר נעשית עיר הנדחת ומה מהני אם הוזמו העדים באיש זה הפרטי. וכיון שכן מה מתרץ דסבר אנא לא חטא וכו' הא כיון שיודע בעצמו שלא חטא ממילא לא תהי' עיר הנדחת דליכא רובא של עיר ולמה מפקר לנכסי' וצ"ע:
עודני עומד לפני אדוני ישמע נא לדברי אלה. והוא כי זה כששה ירחים אשר פניתי ועיינתי בסדר זרעים וראיתי כולו קמשונים. וקויתי כי המגיהים החדשים אשר הוקמו. על מלאכת הדפוס בוויען ובפראג ישיתו לבם עליהם. אמנם עתה ראיתי כי לא ביערום והסירום ככל הצורך. רק בעיר פראג תקנו מקצת מהם וגם שם השאירו הרבה לרוב. וכבר הראיתי לחתנו הגאון מ"ה מהור"ר ר' משה סופר מפרעשבורג הגהותי לסדר זה וקלסם. אכן עתה עתה אין רצוני להטריח את רוב גאונו. אך אשאל לו איזה דברים מהם מה דתמי' בעיני ואף אחר התיקון קשה הוא מאוד. א) במסכת כלאים פ"ו מ"ו כתב הר"ש וז"ל:
אם הוסיף מאתים דבי ר"י אמרי משערין כהדין ירבוזא כיצד הוא בודק ר"ב אומר לוקט אחד ומניח אחד מה שזה פוחת זה מוסיף. פי' כשילקוט ירבוז אחד ומניח [אחד] בכרם וגדל אותו שהניח עד שהוסיף פחות ממנו אחד ממאתים שבו א"כ הוסיף מאתים ואסור ע"כ. והנה תיבות עד שהוסיף פחות ממנו אינם מובנים לי. ולכאורה היה נראה להגי' עד שנפחת מזה ר"ל זה שלקט אם נתייבש אחד ממאתים שבו והיינו כפירש הר"מ. ומכ"מ משמע שהי' גירסתו בר"ש עד שהוסיף אחד ממאתים שבו. וכן הביא כאן הרא"ש בפירוש א'. אך הקשה דלפי"ז מה פירושו של מה שזה פוחת. ובלשון הר"ש עדיין אינו מובן השתי תיבות "פחות ממנו" ובדוחק יש להעמיד תיבות אלו סוף הדיבור ונכתב [פי' שזה פוחת] שהוא פחות ממנו וצע"ג:
ב) הר"מ סוף מסכת שביעית פי' הא דשטרי חוב המוקדמים בשטר שלוה בו ופרעו וחזר ולוה בו דהוה הזמן מוקדם וכו'. והוא תימא הא בכגון זה בלא"ה פסול מטעם דנמחל שעבודו ולמה לא העמיד המשנה כהש"ס דב"מ פ"ק. וכבר שאלתי זאת לחתנו הגאון מפ"ב נ"י. וכתבתי דאפשר כיון הרמב"ם ליישב קושית התוס' והר"ש דמקשי להוי העדים פסולים שחתמו על זמן מוקדם. לזה פי' מתניתין בכה"ג דשפיר בשעת חתימת העדים הי' אותו זמן באמת. ומיירי בהקנה מידו בהלואה שני' דליכא למיפסל שטרא מטעם דנמחל שעבודו. והסכים עמי חתנו נ"י וכתב דזה נכון ופשוט. אמנם אין דעתי נוחה בזה דלא נראה לשון רבינו שכיון לזה מדשינה ושילש הטעם דנמחל שעבודו וכתב להדיא נאמר שהשטר ההוא חספא בעלמא וכו'. ובאמת תמי' על התוס' והר"ש דלא אסיק אדעתייהו למוקמא בכה"ג שהוא בדרך קרוב ונאות. [ואח"כ העירני אחי נ"י דהרי גם בזה יעשו העדים מסירה שלא כהוגן על שלא שינו זמן הכתוב בשטר ולפי"ז לא יתיישב קושית התוספות].
ג) בריש מעשרות כתב הר"ש דהא דדריש בת"כ אמעשר ירק מקרא פליגי אדאיסי [דאמר מ"י מדרבנן] א"נ לפי שאינה "פשוטה באחריני" ע"כ. והך תיבות שאינה פשוטה באחריני הם משוללי הבנה. ונראה להגי' בדוחק שאינה נתפשטה כאחרינא. ד) עוד דבר זה יבינני רום כבוד אדוני מה שהרגשתי בהגהות להקדמת הרמב"ם לפיה"מ. שנתן טעם על סדר המסכתות וכתב במסכת כלאים וז"ל:
וסידר אחר כלאים שביעית והי' נכון להיות מסכת ערלה אחר כלאים לולא שראה שהערלה אינה מן המצוה שאדם מוכרח לעשותה שכל זמן שלא נטע לא יתחייב בערלה והשביעית היא מן המצוות שאדם מוכרח לעשותן ע"כ. וחילוק זה אינו. מובן כלל. ואף שנסכים עמו דערלה לאו מצוה היא רק הכשר לאכילה כמ"ש לענין שחיטה הרא"ש פ"ק דכתובות סי' י"ב והראב"ע בס' יסוד מורא. שער ב' ובתשב"ץ ח"א סי' ק"מ (ויעו"ש דקשה לכאורה הרמב"ם אהדדי) הא כמו כן שביעית או מצוה היא דאם ירצה לא יזרע. ומהתימא על התיו"ט שהביא לשון זה ולא העיר כלל. ואולי כוונתו כי התבואה הוא הכרחי יותר בעולם מהפירות וראה להקדים בדבר שהוא מוכרח יותר כמ"ש בסמוך במסכת יבמות:
ובזה יתמו שאלותי. ותהי קץ למדברותי. ולא אכביר בענינים. דברים, מדברים שונים. יען ידעתי כי אליו הכל פונים. ולית לי' לרבינו עקיבא. זמנים טובא. השוכן מעונים. יוסיף לו ימים ושנים. דשנים ורעננים. כאשר זאת מחלה בתחנונים. צעיר הכהנים. רך וקטן בחכמה ובשנים. זכרי' ישעי' בן אמצי"ה. מגזע האשל הגדול מרנא בעל פני יהושע: