אור ברסלב

שות זכר ישעיהו· רבי זכריה ישעיה יאללעש ממינסק

סימן א

לרבי זכריה ישעיה יולס ז"ל:

חלוקא דרבנן כאשר נחני ד' מארץ מולדתי לעיר מינסק. ליום אפריון. ובאתי שמה שנת תקצ"ד על ש"ק פרשת בהר כבדוני אז חכמי העיר להיות דורש ברבים בבהמ"ד הגדול והאלקים נתן לי חיל להתיצב לפני מלכי רבנן ובחרתי להציע פרפרת אחת מענינא דסידרא בדיני שמיטה. והי' זה כעין פתיחה ואח"כ פלפול יפה בענין בת ישראל שנשאת לכהן ואחרית הדברים הי' במילי דנחמתא:

סימן א:

מכות דף ג' במשנה. מעידין אנו באיש פלוני שחייב וכו' והוא אומר מכאן ועד עשר שנים. אומדין כמה אדם רוצה ליתן וכו'. ואמרינן עלה בגמ' א"ר יהודא אמר שמואל המלוה את חבירו. לעשר שנים שביעית משמטתו. הואיל דסוף אתי לידי לא יגוש. מתיב רב כהנא ממתני' אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו בין ליתן מכאן ועד למ"ד יום. ובין מכאן ועד עשר שנים. ואי אמרת שביעית משמטתו כולהו בעי שלומי. ומשני וכו'. איכא דאמרי א"ר כהנא א"ש המלוה את חברו לעשר שנים אין שביעית משמטתו דהשתא ליכא לידי לא יגוש. תו מסיק התם הש"ס גם לשמואל דהמלוה את חברו ע"מ שלא תשמיטנו כ שביעית אין שביעית משמטתו עיי"ש:

א:

והנה רבינו הרי"ף לא הזכיר כלל הך דינא דהמלוה את חברו לעשר שנים אם שביעית משמטתו או לא. והבעל המאור העיר עליו בזה. עוד קשה בענין ללישנא קמא דשמואל סבר המלוה לעשר שנים שביעית משמטתו. אמאי הא אי אפשר לעשר שנים בלא שמיטה ויהי' כאלו התנה שלא ישמיטנו בשביעית דסבר שמואל דאין שביעית משמעתו. והנה הגאון בעל קצות החושן העיר בזה. ושוב מצא כן בירושלמי אותה סברא דהמלוה לעשר שנים חשיב כמתנה שלא ישמיטנו שביעית. ועפ"ז תי' דמש"ה השמיט האלפסי הך דינא דהמלוה לעשר שנים דסמך על הא דפסק דמהני תנאי בדבר שבממון. וא"כ ה"נ בזה לא גרע מתנאי. ואמנם לפ"ז שוב מתחזקת קושיא קמייתא אלישנא קמא אליבא דשמואל. אמאי סבר דהמלוה לעשר שנים שביעית משמטת ולמה יהי' גרע ממתנה שלא ישמיטנו בשביעית:

ונראה לענ"ד לתרץ בדרך פלפול חריף. דהנה באמת בהך סברת הירושלמי דאמרינן דמלוה לעשר שנים חשיב כתנאי שלא ישמיט שביעית. בזה יש לפקפק עפ"י מה דאמרינן בפ"ק דמציעא המקדש את אחותו. רב אמר מעות חוזרין ושמואל אמר מעות מתנה וכו' דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה. ומסיק הש"ס התם דלאו דוקא לגבי אחותו אמרינן דגמר ונתן לשם מתנה. אפי' לגבי איש נכרי אמרינן כה"ג. ולפ"ז נימא הכי גם בנ"ד במלוה את חברו לעשר שנים אדם יודע שאין לך עשר שנים בלא שמיטה וגמר ונתן לשם מתנה. ומנא לן להעמיס בכוונתו דהוי כאלו התנה שלא ישמיטנו שביעית. נימא איפכא שנתכוון לשם מתנה הואיל דמדינא שביעית משמטתו דסוף אתי לידי לא יגוש ואעפ"כ הלוהו. ע"כ גמר ונתן לשם מתנה. ומעתה להך לישנא קמא דסבר שמואל במלוה לעשר שנים שביעית משמט. ואעפ"י דבמתנה שלא ישמיטנו שביעית אין שביעית משמט. הכא לא חשיב כמו תנאי דנימא אדרבה זיל לאידך גיסא לטובת המוחזק. ונימא דהוי כאלו נתנו לו במתנה. וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ואין בידינו להכריע כוונתו שוב מוקמינן אדינא דאורייתא דמשמע הואיל דסוף אתי לידי לא יגוש ולא נחתינן לכוונתו כלל וא"ש לישנא קמא:

אלא דלפ"ז שוב הדרא קושיא לדוכתי' על הרי"ף למה לא הביא הך דינא דהמלוה לעשר שנים. ואי משום דסמך עצמו דהוי כמו תנאי שלא ישמיטנו שביעית וכמ"ש. זה אינו דדלמא איפכא כוונתו דגמר ונתן לשם מתנה כדסבר שמואל גופי' הכי. וכמו שתירצנו בזה לישנא קמא. ונראה בזה המצאה נכונה אשר הרי"ף שפיר מדמה זאת לתנאי. ואעפ"כ לא יקשה אלישנא קמא. וכל אחד על מקומו יבא בשלום:

ד הנה התוס' כתבו שם בפ"ק דמציעא דהיכא אמרינן גמר ומקנה לשם מתנה רק אם אותו דין הוא פשוט לדברי הכל בלא מחלוקת כלל. כגון הא דמקדש אחותו דודאי ליכא למימר דסבר יש קידושין באחותו [ומצינו לחז"ל כאשר רצו להורות על דין מוסכם מכל צד תפסו בלשונם לישנא דמקדש אחותו.

כגון הא שדרשו אמור לחכמה אחותי את. אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה]. אבל היכא דאיכא מחלוקת חכמים בדבר שוב ליכא למימר דודאי גמר ומקנה לשם מתנה. דיכול להיות שהוא הי' סובר כאידך מ"ד. וזהו סברא נכונה. ומעתה לק"מ על הרי"ף למה השמיט הא דהמלוה לעשר שנים דשפיר סמך עצמו על הסברא דחשיב כמו תנאי שלא ישמיטנו שביעית. ואין סברא למימר דדלמא איפכא היתה כוונתו דאדם יודע שאין עשר שנים בלא שמיטה ואע"ג דהשתא לית בי' לא יגוש סוף אתי לידי לא יגוש ומשמט. וע"כ גמר ונתן לשם מתנה זה אינו דהא איכא לפנינו תרי לישני. וללישנא בתרא אינו משמט הואיל דהשתא לית בי' לא יגוש. וכיון דאיכא פלוגתא לפנינו תו לא שייך למימר דגמר ונתן לשם מתנה דאיכא למימר שמא סמך עצמו אלישנא בתרא. והואיל דלא שייך למימר דגמר ונתן וכו' תו לא משמט אף ללישנא קמא דסוף אתי לידי לא יגוש. דהא שוב מתחזקת הסברא דהוי כמו תנאי ע"מ שלא ישמיטנו שביעית דתנאו קיים. וא"ש דסמך הרי"ף על הא דזה חשיב כמתנה דתנאו קיים. ואינו משמט:

והנה כל זה ניחא רק לדידן דעת הרי"ף אחרי שכבר ראינו הני תרי לישני.

ע"כ שפיר לא שייך השתא למימר דגמר ונתן לשם מתנה. דהרי איכא מחלוקת בזה אי אמרינן הואיל דסוף אתי לידי לא יגוש או לא. משא"כ על הלישנא קמא גופי' לק"מ אמאי סבר שמואל במלוה לעשר שנים שביעית משמט. הא הוי כמו תנאי דשלא תשמיטנו. דשפיר אמרינן ג"כ לאידך גיסא דדמי להא דאמר שמואל במקדש אחותו דגמר ונתן לשם מתנה. וה"נ אדם יודע שאין עשר שנים בלא שמיטה ואע"ג דהשתא ליכא לא יגוש הא סוף אתי לידי לא יגוש ומשמט. ולכן גמר ונתן לשם מתנה. מאי אית לך למימר הא יש מחלוקת בזה אי קרינן בי' לא יגוש או לא. וא"כ לא שייך דגמר ונתן לשם מתנה וכמו שכתבתי להרי"ף. זה אינו דהא הלישנא קמא הוא בעל המימרא גופי' דאמר משמי' דשמואל בהחלט ובלי פלוגתא. דשביעית משמט הואיל דסוף אתי לידי לא יגוש. ולא ידע מאומה מחילוק הלשונות. הלכך שפיר אמר דסבר שמואל במלוה לעשר שנים שביעית משמט. ואע"ג דסבר שמואל בתנאי שלא תשמיטנו שביעית דאינו משמט מ"מ לא הוי כתנאי דנוכל לומר איפכא כוונתו דגמר ונתן לשם מתנה:

זכינו לדין דשניהם כאחד טובים. הלישנא קמא אמר בשם שמואל דמלוה לעשר שנים משמט ולא הוי כתנאי שלא תשמיטנו. הואיל דאיכא למימר איפכא דנתן לשם מתנה. והרי"ף שפיר סבר דמלוה לעשר שנים דמי לתנאי ע"מ שלא תשמיטנו. דלדידן לא שייך למימר ג"כ איפכא דגמר ונתן לשם מתנה הואיל ויש פלוגתא לפנינו בין לישנא קמא ולישנא בתרא:

ב:

ואגב אזכיר מאי דאיתאמר לי בהך סוגיא קושי' חמורה הלא היא. דהמרדכי הקשה אמתני' דילן האיך שייך למימר אומדין כמה אדם רוצה ליתן שיהי' בידו אלף זוז מכאן ועד עשר שנים. והא זה הוי רבית ותי' דהכא איירי שאותן אלף זוז הם דמי שכירות דליכא בי' רבית. ודבריו דברי תימא הם. דהאיך נוכל לומר דאיירי מתני' כה"ג בדמי שכירות א"כ מאי מקשה הש"ס מזה אהא דאמר שמואל המלוה לעשר שנים שביעית משמט דלדידי' כולי בעי שלומי דהא משמט. והשתא אי איירי בדמי שכירות מאי קושיא הא פסקינן דשכירות אינו משמט:

ואמרתי לתרץ דלכאורה יקשה על דברי המרדכי מהכא. הרי בלא"ה היא גופא קשיא אמאי לא מוקי הש"ס באמת למתני' כה"ג כגון שהוא דמי שכירות דאינו משמט. אמנם באמת ליתא לכל זה. דטעמא דשכירות אינו משמט כתב הב"י (סי' ס"ז) הביאו הסמ"ע. הואיל דמדרך העולם הוא להניחו לזמן ארוך ולא לנגוש חוב זה לכן לא שייך בזה לא יגוש כשבאה שנת השמיטה בתוך כך ואינה משמטת. ומעתה הרי אנו רואין אשר זה הדין הוא רק לדידן דפסקינן המלוה לעשר שנים אין שביעית משמטתו הואיל דהשתא ליכא לא יגוש. אבל ללישנא קמא דסבר דשביעית משמט אף בכי האי גוונא הואיל דסוף אתי לידי לא יגוש. א"כ ה נ דשכירות ג"כ משמט הואיל דסוף אתי לידי לא יגוש ושפיר מקשה הש"ס עלי' לשיטתו ממתני'. וכן ללישנא בתרא שפיר קס"ד. להביא סיוע ממתני' דאי אמרת במלוה לעשר שנים משמט הואיל דאח"כ אתי לידי לא יגוש. א"כ גם בשכירות נצרך להיות הדין הכי. וא"כ כולהו בעי שלומי. ב שו נכבה (פלפול מחודד):

ג:

והנה יש להקשות בענין קושיא חדתא לכאורה דקאמר הש"ס אלישנא בתרא דלא אמרינן אע"ג דסוף אתי לידי לא יגוש. הלכך המלוה לעשר שנים אינו משמט. תנ"ה מעידין אנו וכו' ואי אמרת שביעית משמט כולהו בעי שלומי אלא ודאי דהמלוה לעשר שנים אין שביעית משמט. ונמצא שלא רצו העדים להפסידו הכל. וקשיא לי מה הועלנו בזה דאין שביעית משמט במלוה לעשר שנים הא סוף סוף רצו העדים להפסיד הכל הואיל דהמלוה יודע האמת בעצמו שלא הלוהו רק לשלשים יום. וא"כ כשלא יפרע לו הלוה רק לעשר שנים הרי לא יוכל לקבל ממנו עפ"י הדין דיודע הוא שכבר כלתה זמן ההלואה באמת עוד לפני השמיטה ומ"ע הוא להשמיט ויעבור על לא תעשה כשיגוש. נמצא שהם רצו להפסידו הכל וכולהו בעי שלומי. והנה להרמב"ם דפסק במי שכפר בחברו ועמד בכפרנותו עד שעברה שמיטה ואח"כ הודה אין שביעית משמט. ניחא גם כאן. דשפיר יוכל המלוה לתבוע חובו מקץ עשר שנים אעפ"י שיודע בעצמו שכבר היה הזמן פרעון לפני שמיטה מ"מ כיון שהלוה כפר בו בזמן ההלואה אינו משמט. כי מה לי אם כפר בעיקר ההלואה או אם כפר בהזמן. והנה כל זה להרמב"ם אבל להראב"ד דסבר דבעינן דוקא שכפר ונשבע קודם שביעית אז אין שביעית משמט. והכי פסקינן. א"כ ה"נ בנ"ד אף דע"י כפירת הלוה עברה שנה השביעית מ"מ מן הדין משמט אחר שכבר עבר הזמ"פ והדק"ל כולהו בעי שלומי. דאעפ"י דהמלוה לעשר שנים אינו משמט מ"מ הא המלוה יודע האמת שלא הלוה כלל לעשר שנים. וא"כ שמיטה משמט ויהי' אסור לו לתבוע חובו אח"כ. והוי הנזק שלם:

אמנם לפ"מ שביארנו דבלא"ה מהצורך להעמיד המשנה דאיירי במעות שכירות מתורצת הקושיא הלז. דשפיר אף שיודע המלוה בעצמו שכבר הגיע הזמ"פ עוד לפני שביעית. אעפ"כ יוכל באמת עפ"י הדין לגבות חובו אח"כ דאין שביעית משמטתו מטעם שהוא שכירות וכמ"ש. אי נמי נוכל לומר בפשיטות דאף להראב"ד דבעי בכפרנות דוקא שנשבע ג"כ. מ"מ היכא שלא הי' ביכולת המלוה לתבעו קודם שמיטה מטעם שהכחיש הזמ"פ כמו בנ"ד אזי אין שמיטה משמט. דהאיך שייך לא יגוש בשנת השמיטה כשהלה מכחיש זמן הפרעון וטוען שעדיין הוא תוך זמנו. ולק"מ קושייתי:

ועכ"פ בין כך ובין כך. היינו בין אי נימא דמשום דאיירי בשכירות אינו משמט באמת. בין אי נימא הואיל דכפר בו ולא הי' לו לתבעו אינו משמט. הנה עיקר יסוד הדבר דאינו משמט הוא משום דלא שייך בי' לא יגוש השתא בשביעית ועפ"ז מתורץ מה שיש עוד לדקדק בגמרא. דלישנא בתרא קאמר המלוה לעשר שנים אינו משמט. אע"ג דסוף אתי לידי לא יגוש מ"מ השתא מיהא לא קרינן בי' לא יגוש. ומייתי ראיה ממתני' אף אנן נמי תנינא אומדין כמה אדם רוצה ליתן וכו' ובין מכאן ועד עשר שנים. ואי אמר שביעית משמטתו כולהו בעי שלומי. ויש לדקדק נהי נמי דשפיר מוכיח ממתני' עיקר הדין דהמלוה לעשר שנים אין שביעית משמט. אבל אכתי מנא לן דטעמא הוא משום דהשתא לא קרינן בי' לא יגוש. דלמא לא בעינן כלל שיהי' לא יגוש עכשיו ובמלוה לעשר שנים היינו טעמא משום דחשיב כמו תנאי ע"מ שלא תשמיטני וכמ"ש. ונ"מ בין הני תרי טעמי לענין שכירות וכפרנות דאינו משמט משום דלא קרינן השתא לא יגוש אבל אי לא בעינן השתא לא יגוש משמטי:

אבל לפי מה שביררנו א"ש דאי ה"ד דלא בעינן השתא לא יגוש. וטעמא דהמלוה לעשר שנים דאינו משמט הוא משום דחשיב כתנאי הנה שוב הדק"ל במתני' כולהו בעי שלומי. דאף דבכל מקום המלוה לעשר שנים אינו משמט מ"מ הכא הא המלוה גופי' יודע האמת שלא הלוה לעשר שנים וכלה הזמ"פ קודם שמיטה ומשמט ויהי' אסור לו לגבות חובו אח"כ:

ותו ליכא לתרץ כמ"ש דמ"מ יוכל לגבות אח"כ הואיל דכפר הזמ"פ ולא הי' יכול לנוגשו בשביעית. דזה אינו הואיל דהשתא קיימינן דלא בעי כלל שיהי' דוקא עכשיו שייך לא יגוש. ובשלמא היכא דבאמת הלוה לו לעשר שנים יש עכ"פ הטעם דחשיב כתנאי ע"מ שלא תשמיטנו וכו' אבל במתני' שנמצאו זוממין אח"כ הרי נתגלה שלא הלוה כלל לעשר שנים. ופשיטא שלא הי' כלל מחשבת תנאי. ומאין יבא עזרו מקודש שיוכל למצוא היתר לגבות אח"כ חובו וא"כ כולהו בעי שלומי. אלא ודאי דמתני' סבר דטעמא דמלוה לעשר שנים אינו משמט משום דלא קרינן בי' עכשיו לא יגוש. ונמצא דשפיר מייתי הש"ס להלישנא בתרא סיוע ממתני' דפסקה כוותי' וגם מטעמי' דוקא: איברא דכד מעיינינן שפיר ליתא לעיקר האי קושיא כלל דבאמת מתני' תפסי' ללישנא איפכא היינו מעידין באיש פלוני שחייב לחברו אלף זוז ע"מ לשלם מכאן ועד למ"ד יום והוא אומר מכאן ועד עשר שנים ונמצא זוממין אומדין וכו'. נמצא שהם העידו לחובת הלוה. אבל האמת הוא שהי' ההלואה על עשר שנים. אך מ"מ יש לחזק קושייתי הנ"ל עפ"י מ"ש התוס' בסוגיא דתקנת אושא (בב"ק דף פ"ט רע"א) דיש לו לתנא לשנות ריבוי תשלומין גבי עדים זוממין כמו שיכול להרבות אצלם. וא"כ ה"נ כאן נימא אדרבה לינקיט התנא איפכא מעידין אנו בפלוני שחייב לחברו וכו' מכאן ועד עשר וכו' והוא אומר מכאן ועד למ"ד יום ונמצא שהם באים לחובת המלוה ואז בכה"ג הוא ריבוי תשלומין. דלא נימא בזה אומדין כמה אדם רוצה ליתן וכו' ויתנו ההבדל להמלוה רק כולהו בעי שלומי. דלפי עדותם לא הי' יכול לגבות אח"כ מקץ עשר שנים כלל וכלל. וכמ"ש דבכה"ג יפסיד המלוה הכל אף אם נימא בהמלוה לעשר שנים אין שביעית משמט. וע"כ נתרץ בדרך שכתבתי ואין להאריך בכל זה הנאמר לחדד לב חרוצים: והא מלתא לדרשה אתא בסוגיא דבת ישראל שנשאת לכהן:

א שנינו בפרק אעפ"י (דף נ"ז) נותנין לבתולה י"ב חודש ולאלמנה למ"ד יום. הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה וכו' ודייקינן בגמרא מנא הני מילי (הך שיעורא די"ב חודש) אמר קרא ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה אתנו ימים וגו'. ובתר הכי אמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו. והאי נמי קנין כספו. ומה טעם אמרו אינה אוכלת שמא תשקה בבית אביה לאחיה ולאחיותיה. ר' יהודא אומר משום סמפון. אלא מעתה עבד כהן שלקחו מישראל לא ליכול בתרומה משום סמפון ומשני סמפון בעבדים ליכא וכו' נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו מאי בינייהו א"ב קיבל מסר והלך. ע"כ תוכן דברי הש"ס הצריך לענינינו:

(קושיות):

והנה יש לדקדק:

א) מאי האי דקא שאל הש"ס מנה"מ מקרא הך שיעורא דיב"ח מי זוטר לן הכרעת חכמי המשנה ונימא דהך שיעורא מסברא דידהו אמרו כמו שמצינו לרוב בכ"מ. וביותר בד"מ כגון סתם הלואה למ"ה יום. אלמנה ששהתה כ"ה שנה ושיעור אדרכתא ואכרזתא וכדומה הרבה אשר חכמים בעצמם הגבילו זמן. ומנ"ל הכא ששיעור זה מרומז בתורה עד שנשאל על מקום לימוד זה. ונתעורר בזה קצת השיטה מקובצת. ב) וביותר יפלא אמאי לא שאל הגמ' שוב גם על השיעור של ולאלמנה למ"ד יום. מנא ה"מ שיעור זה. ג) גם יקשה מאד במסקנת הש"ס דאמרינן דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה שנאמר. וכהן כי יקנה נפש וגו'. ובספרי דריש זה מקרא. דכל טהור בביתך וגו' ומסתברא שזה הוא עיקר הדרש ומקור הדין. ובגמ' דילן לא אמרינן רק טעמא דמלתא כעין דדרשינן טעמא דקרא. ואמרינן מש"ה ארוסה אוכלת בתרומה הואיל דהוא כמו קנין כספו. ועכ"פ הרי בפירוש ריבתה תורה ארוסה לאכילת תרומה. ולא חששה לא לסמפון ולא לשמא תשקה. והאיך ומאיזה טעם מצאו להם חכמים כח לאסור ולגזור בשביל חששות אלו. וראיתי שהרגיש בזה מרן אבי זקני בעל פני יהושע. ובסמוך יבואר יותר בזה: ואקדים עוד מאי דקשיא לי טובא. ד) הנה הטורי זהב ביו"ד (סי' קי"ז) אתא ואייתי כלל חדש בידי' שהעלה אחר חיפוש ובדיקה. הלא הוא. דבשום מקום אין כח ביד חכמים לגזור ולאסור רק היכא שאין מפורש בתורה לא לאיסור ולא להיתר. וע"כ ממילא הי' מותר אז יש כח ביד חכמים לאסור. אבל היכא דמוכח מפורש בתורה ההיתר אז אינם יכולים לאסור. ועיי"ש באריכות. ולפי שהוא כלל גדול בתורה ע"כ מהנכון לברר בזה קצת:

והנה כדמות ראיה ראיתי לסברת הט"ז מהא דאמרינן בב"מ (דף פ"ח) חניות של בית הינו נחרבו ג' שנים קודם החורבן מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה ודרשו תבואת זרעך ולא לקוח. ופי' רש"י מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה מה שאסרו חכמים מצאו לו היתר מן התורה. ולכאורה שפת יתר הוא אמנם באמת קשיא לי לרש"י. מה בכך שדרשו תבואת זרעך ולא לקוח. הא מ"מ מצוה לשמוע דברי חכמים. והם אמרו דמדרבנן מחוייב אף לקוח אע"ג דהתורה פטרתו. ואין לומר דלא רצו לקיים דברי חכמים. דא"כ מאי האי שביטלו דין זה ולא בטלו שארי גזירות חז"ל. ואם באמת בטלו לימא סתם לפי שלא רצו לקיים דברי חכמים. אע"כ דלא היו ממרים את פי החכמים בכל שארי דבריהם רק בדין הלז. והיינו משום שהחזיקו הך דרשה דזרעך ולא לקוח כאלו הוא כתוב מפורש לפטור. וע"כ הכריעו שאין כח ביד חכמים לחייב כגון זה וכסברת הט"ז. ולזה נתכוון רש"י באמרו. מאי שאסור מדברי חכמים מצאו לו היתר מן התורה. ר"ל דמש"ה אין כח בידם לאסור [ואין להקשות א"כ היכא אליבא דאמת מחוייב לקות מדרבנן. די"ל דהך דרשה לא נחשב כ"כ מפורש]. וכמדומה שראיתי לאיזה מחבר ספרדי שהעיר בזה אבל לא באופן שביארתי:

(השגת התו"י ע' הט"ז):

והנה החות יאיר יצא לערר על הכלל הלז שהניח הט"ז ליסוד מוסד והקשה עליו הרי רבית כנעני מפורש בתורה לנכרי תשיך ואעפ"כ באו חכמים ומצאו עילה לאסור משום שמא ילמד ממעשיו [ואף שאפשר לתרץ דהא משום כדי חייו מותר אף מדרבנן. וא"כ יש לאוקמי קרא בכה"ג. מ"מ קשה לפי הה"א של הגמ' (בב"מ דף ע' ע"ב) דמשמע דסבר דבכ"מ אסור). ועיי"ש בתשובת החו"י מ"ש בזה. ולענ"ד נראה לברר באופן נאה טוב טעם ודעת של סברת הט"ז.

וממילא רווחא שמעתתא. והנה נראה ברור דהכי הוא טעמו ונימוקו. דכל תקנה או גזירה שהמציאו חז"ל על כרחן הי' להם איזה טעם או חשש שבשבילו הוכרחו לתקן מה שתקנו. ולכן היכא שהתורה התירה בפירוש הרי הוא כאלו נאמר בפירוש שאין לחוש לעולם לאותה חששה. ואיך איפוא יהי' יכולת ביד חכמים לומר שהם ביררו עפ"י דעתם יותר עמוק ממה שראתה התורה וחוששין לאותו חשש. זאת בודאי א"א לומר. והואיל דחשש אין כאן גם גזירה או תקנה אין כאן וכל זה ברור ומובן:

(תי' נחמד):

ומעתה נחזה אנן הכא גבי רבית כנעני דשפיר יוכלו לגזור אף שמפורש ההיתר. דהנה הט"ז ביו"ד ריש ה' רבית הקשה אמאי רק ברבית גזרו חכמים משום שמא ילמד ממעשיו ולא בכל שארי מו"מ. ותירץ דבשלמא שאר מו"מ הוא יכול לישא וליתן גם עם הישראל כמו עם הכנעני ולמה יתלמד מן הכנעני יותר מן הישראל. משא"כ רבית דאנו יכול לישא וליתן רק עם הכנעני. ולכן רק בזה גזרו לשמא ילמד ממעשיו. וזהו סברא נכונה. וכן ראיתי בס' בשמים ראש (סי' רמ"ח) עיי"ש. איברא דלפ"ז קשה קצת למה אמרו בש"ס דת"ח מותר ברבית כנעני דלא שייך גבי' שמא ילמד ממעשיו. תיפוק לי' בלאו הכי הא ת"ח מותר ליקח רבית מת"ח חבירו. וכיון שאפשר לו לסחור זאת גם עם ישראל שוב הוי אצלו רבית כמו שאר מו"מ דמותר. אך י"ל דבאמת הש"ס נתכוון לסברא זו דמש"ה לא חייש בת"ח שמא ילמד ממעשיו לפי שיכול לסחור גם עם ישראל. וכמ"ש הט"ז בשאר מו"מ. ואין להאריך:

והנה לסברא הנ"ל מצינן למימר דהך גזירה ברבית כנעני לשמא ילמד ממעשיו הוא רק השתא אחרי שחכמים גזרו ואסרו ברבית ישראל אף על רבית דרבנן זולת רבית קצוצה. ונמצא שאינו יכול ליקח שום רבית מישראל אף רבית דרבנן. ולכן שפיר הי' להם טעם נכון למגזר רבית כנעני משום שמא ילמד ממעשיו. הואיל דאינו יכול ליקח רבית מישראל בשום פנים. וכל מסחר זה רק עם הכנעני ע"כ קרוב הדבר שילמד ממעשיו. וכסברת הט"ז ריש ה' רבית כנ"ל. ולפ"ז תו ליכא להקשות אם יש חשש שי"מ אמאי התירה התור בפירוש ומבואר שלא חששה לשימ"מ. דיש להשיב דכשאנו מעמידין הכל על דין תורה באמת לא הי' שייך כלל לחוש לזה שימ"מ הואיל דמן התורה מותר גם עם ישראל כל מיני רבית זולת ר"ק וע"כ אין למגזר רבית כנעני משום שימ"מ דאמאי גרע זה, משאר מו"מ. ולכן שפיר לא גזרה התורה רבית כנעני דאז לא הי' מקום כלל לגזרה זו. לפי שהיו כמה מיני רבית שנאסרו עכשיו מדרבנן והיו אז מותרין גם עם ישראל. והי' אז, דומה, רבית לשאר מו"מ. משא"כ השתא לדידן דאתינן להכי שנאסר בישראל גם אבק רבית שפיר איכא למגזר אצל כנעני לשמא ילמד ממעשיו ואעפ"י שכתוב היתר מפורש בתורה. מ"מ הי' כח ביד חכמים לעקור ולאסור הואיל שסבת איסור זה (היינו החשש לשמא ימ"מ) תלוי במלתא אחריתא שהוא ג"כ מדרבנן (היינו שאסרו בישראל אף אבק רבית) ולכן תו אין לשאול למה לא חששה התורה לזה. דיש להשיב לפי שאז עדיין לא נתחדש מילתא אחריתא ההיא. ולא קשה מידי על הך כלל גדול שהורה לנו מרן הט"ז. וכל זה לענ"ד ברור צלול עפ"י עומק העיון ובמקום אחר פלפלנו עוד בהאי ענינא. ובגמ' דזבחים (דף ל"ג) שיש משם קושי' על דבריו מענין תיכף לסמיכה שחיטה. ועוד זאת נוגע לכמה דינים חדשים שהוא באמת מקצוע גדול בש"ס: (תי' לקושיות הנ"ל):

ונשוב אל המקום אשר עמדנו בו בתחלה. והנה בסוגיא דילן הלא מבואר דקרא מפורש אשכחו ודרשו דארוסה בת ישראל לכהן אוכלת בתרומה והואיל שההיתר הוא מפורש בתורה איך יש כח ביד חכמים לאסור משום סמפון או שמא תשקה וכו'. וא"כ לכאורה יש מכאן סתירה לסברת הט"ז. אמנם באמת ניחא דהיכא דמצינו למיקם קרא המפורש על איזה פרט מיוחד שפיר יכולין לומר דשוב לא הוי ההיתר מפורש. שיש לדחות שבקי לקרא דדחיק ומוקי אנפשי' רק באופן פלוני. וכמ"ש הט"ז שם לענין אסור לעשות סחורה וכו' עיי"ש. ולפ"ז א"ש גם כאן, דאיכא למדחי דהך היתר דמפורש בתורה דארוסת ישראל אוכלת בתרומה זאת איירי רק בהגיע זמן ולא נשאו אבל קודם לכן אסורה. וע"כ שפיר יכלו חכמים לגזור בארוסה קודם שהגיע הזמן: והשתא מיושב היטב מה שהקשינו למה לן החיפוש מקרא על השיעור די"ב חודש. דלמא באמת שיעור זה מדרבנן הוא. ולפי מה שהצענו א"ש. דע"כ הוכיח הש"ס דהך שיעורא דוקא מדאורייתא הוא. דאי' אינו רק מדרבנן אבל מן התורה אין שם שום סברא לחלק בין הגיעו יב"ח או לא. א"כ שוב הדק"ל האיך יש כח ביד חכמים לאסור כלל ארוסה בתרומה. והלא ההיתר מפורש בתורה. וליכא לך עכשיו לתרוצי דמוקמית לקרא על הגיע זמן ולא נשאו.

ז"א דהא אמרת דמדאורייתא אין זכר למו לשיעור זה ולא מעלה ולא מוריד. ואין נ"מ מיני' כלום. אע"כ דשיעור זה של י"ב חודש מן התורה הוא. ע"כ שפיר קבעו הש"ס מאיזה קרא למידין הכי. וא"ש קושיא א':

ובהכי ניחא נמי ליישב קושיא שניה אמאי לא קאמר הש"ס גם על השיעור של ולאלמנה ל' יום מנא לן הא מן התורה. זה לק"מ. דבאמת גם על השיעור של יב"ח לא ראו לשאול מנה"מ. וכל מה שהכריחם לזה לומר דמן התורה הוא רק משום דאל"כ במאי מוקמית לקרא דמפורש ההיתר בארוסה וכמ"ש. וא"כ הנה דאחר שכבר אשכח קרא להך שיעורא דיב"ח אצל בתולה ואפשר למוקים ההיתר בארוסה כגון בהגיע זמן דבתולה. הנה אין לנו עוד צורך לומר דגם הך שיעורא דאלמנה הוא ג"כ מדאורייתא. ולכן שפיר לא בעי הש"ס מנה"מ דלאלמנה למ"ד יום. וא"ש קושיא שניה:

קושיא :

ב:

והנה על טעמי' דעולא משום שמא תשקה לאחיה מקשה הש"ס א"כ לקיט כהן בבית ישראל לא יאכל. ומשני השתא מדידהו קא אכלי וכו'. הדר מקשה מעבד כנעני משום סמפון. ומשני סמפון בעבדים ליכא וכו' נמצא גנב הגיעו.

וקשיא לי לטעם זה דמש"ה אין חוששין בעבד כנעני לשמא ימצא גנב דהגיעו. וכולן כך הם. א"כ בעבד עברי אם נמצא גנב או קוביוסטוס בודאי לא אמרינן הגיעו והמקח טעות. דאין לך מום גדול מזה. ולפ"ז קשיא לן למה לי תרי קראי למעוטי תושב כהן ושכיר שלא לאכול בתרומה בין קנוי קנין עולם בין קנוי קנין שנים (עי' ר"פ הערל) והלא בחד סגי'. ואהייא דמוקמת לן נדע השני. אם נאמר דקרא איירי בקנוי קנין עולם. הלא נדע גם קנוי קנין שנים בק"ו דאסור בתרומה. ואי מוקמית לקרא בקנוי קנין שנים הנה אז בע"כ נאסר גם קנוי קנין עולם מחמת חשש סמפון פן ימצא גנב ויהי' המקח טעות וחוזר דבעבד עברי לא שייך לומר הגיעו וכמ"ש. ובשלמא הא לא מצינו להקשות לא לכתוב כלל. וממילא נדע לאסור תושב ושכיר פן ימצא בם סמפון. זה אינו. דאלו לא היה לנו מיעוט אף על קנוי קנין שנים אז היינו חושבין דאף הקנוי לשעה מותר בתרומה. ולפיכך לא היינו חוששין כלל לסמפון דמה בכך אם ימצא סמפון ויתבטל המקח הא עכ"פ עד השתא מה דעבד עבד. ושפיר אכל דלכל הפחות לשעה נקנה. אבל הא קשיא אחרי שיהי' לנו מיעוט אחד עכ"פ אף שנעמידו על קנוי קנין שנים ממילא נדע גם קנוי קנין עולם דאסור בתרומה משום סמפון וכמ"ש. ומדהוצרכה התורה למיכתב תרי מיעוטי ע"כ לא חששה לסמפון. הרי דמוכח מפורש דלית לן למיחש להכי. וא"כ איך יש כח ביד חכמים למגזר בארוסה משום סמפון. וכבר אמרנו שאין כח להחזיק בחששה המפורש בתורה שאין חוששין לה וכסברת הט"ז:

ונראה לתרץ בדרך מושכל. דהנה אמרינן במס' זבחים (דף ס"ה ע"ב) אמר רשב"א שמעתי בחטאת העוף שמבדילין ואע"ג דכתיב בקרא לא יבדיל. מאי לא יבדיל שאינו צריך להבדיל. וכתבו התוס' שם א"כ נפרש הכי כמה לאוין שבתורה. כגון לא תחסום לא תלבש שעטנז וכדומה. ותירצו דבשלמא התם לא שייך הך לאו בדרך אין צריך. דלמה לן קרא על זה. ומהיכי תיתי שיהא חייב לחסום או ללבוש עד דיצטרך קרא לפטרו מזה. אבל בחטאת העוף אי לאו קרא היינו אומרים דיבדיל כי היכא שיהי' לו דם. ושפיר אתי קרא לומר דאינו צריך. ודברים נכונים הם בביאור הגמרא שם עיי"ש. [ואמרתי עפ"ז בדרך צחות דמש"ה כתוב בקרא גבי כי, תהיין לאיש שתי נשים וגו'. לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו'.

ולמה לא נאמר בקיצור לא יבכר את בן האהובה. דאלו נאמר הכי היינו מפרשים מאי לא יכיר אינו צריך להכיר. דה"א שהוא מחוייב להכיר את בן האהובה קמ"ל דא"צ. אבל לעולם הרשות בידו. לזה נאמר לא יוכל לבכר וגו' לומר לך שאינו רשאי להכיר]. ומעתה הנה יקשה הכא בנ"ד מנ"ל דתושב כהן ושכיר אסורין בתרומה. דלמא הא דכתיב בהו לא יאכלו וגו' הכוונה הוא שאינם צריכין לאכול בתרומה. דהואיל דאכילת תרומה מצוה ונקראת אפי' עבודה (כמבואר בפסחים דף ע"ב ע"ב) הוי אמינא דגם החושב כהן מצווה באכילת תרומה לזה השמיענו הכתוב שאינם צריכין לאכול תרומה. דרק על הכהן גופי' חלה מצוה זו דאכילת תרומה. שהיא מתנת כהונה וכל זר אינו מחוייב בזה. ולכן תושב כהן ושכיר אשר באמת זר הוא. אינה מוטלת עליו מצות אכילת תרומה. והכי כוונת הכתוב לא יאכלו קודש. אבל באמת נימא דאם רוצים רשאין לאכול ואיסורא מנ"ל. כן יש להקשות לכאורה. ואולם באמת ניחא. דאי להכי גרידא אתי קרא ללמדינו דאין המצוה מוטלת רק על הכהן בעצמו. א"כ למה כתיב תרווייהו תושב ושכיר. לימא רק חדא וממילא נדע אידך הואיל דנאמר הטעם שאינו צריך כיון דמצוה זו שייכא רק בכהן גופא ומזה נדע פטורי לשניהם בין קנוי קנין עולם ובין קנוי קנין שנים [ודוחק לומר דה"א דרק קנוי ק"ש אינו מחוייב לאכול אבל ק"ע מחוייב. ז"א דמה"ת לחלק בכך סוף סוף איש זר הוא]. אלא מדכתבי' קרא לתרווייהו בעל כרחין כוונת הכתוב לאיסורא שאינם רשאין לאכול משום דכל זר לא יאכל קדש. ושפיר קיימו באיסור לאו. ומעתה מיושב היטב מה שהקשיתי מקודם למה צריכין תרי מיעוטי תושב ושכיר. לכתוב חדא ונילף חד מדחברי' וכמ"ש. זה לק"מ. דהא שפיר בעינן תרווייהו כי היכא דלא נפרש לא יאכל קודש אינו צריך לאכול וכמ"ש וא"ש:

ג:

והנה בסוף דברי הגמרא דאמרינן קיבל מסר והלך א"ב. פי' רש"י מסר. היינו מסר האב לשלוחי הבעל דמשום סמפון איכא ומשום שמא תשקה ליכא. דהא אינה עוד בבית אביה. והתוס' לעיל (דף מ"ח) פירשו איפכא. דמשום סמפון ליכא דודאי בדק אותה. ומשום שמא תשקה איכא דשמא תשקה לשלוחים עצמם. (קו' א"ז הפ"י) והקשה מרן אבי זקני בפני יהושע. דא"כ דחיישינן שמא תשקה להשלוחים עצמם. א"כ איך קאמר הש"ס דבהגיע זמן ולא נשאו, אוכלת בתרומה ולא חיישינן לשמא תשקה דהבעל דוכתא קא מייחד לה בבית אביה. ולסברת התוס' אכתי ניחוש דלמא ימסור אותה אח"כ אביה לשלוחי הבעל ואז תשקה להשלוחים עצמם:

תירוץ :

ונראה לענ"ד לתרץ דהנה התוס' במס' יבמות. גבי הא דיבמה שאכלה בחיי הבעל אוכלת גם בפני היבם אף קודם שכנסה. כתבו וז"ל. ואין להקשות לעולא דאמר טעמא משום שמא תשקה וכו' כי אכלה בחיי הבעל נמי לא תאכל משום אותו חשש. דכיון דאין היבם חייב במזונותיה לא מיחד לה דוכתא. די"ל כיון דזכתה זכתה. אבל קשה א"כ מאי פריך בפ' אעפ"י אלא מעתה לקיט כהן בבית ישראל לא יאכל בתרומה. לישני שאני לקיט שכבר אכל כל ימיו. וי"ל כיון שהגיע זמן ומיחד לה דוכתא בבית אביה שוב אינה זזה משם ולא דמי ללקיט כהן בבית ישראל עכ"ל:

והנה מה שחזרו אח"כ בסוף דבריהם מהך סברא דכיון שזכתה זכתה. וחלקו ואמרו טעם אחר דכיון שפעם אחד יחד לה דוכתא וכו' כל זה נראה דוחק עצום לכל מעיין. ע"כ נראה יותר דמה שתירצו מתחלה כיון דזכתה זכתה. יפה אמרו וסברא נכונה היא דאין מוציאין אותה מחזקתה מחמת חשש דשמא תשקה. וכה"ג איתא שם (ביבמות דף נ"ז) דאמרינן שכבר אכלה עיי"ש. אך מה שהקשו א"כ לישני הש"ס התם בכתובות דשאני לקיט כהן דכבר אכיל. י"ל בפשיטות דלק"מ דלא דמי. בשלמא כאן ביבמה אי נימא דאחר שמת בעלה אסורה בתרומה הרי אנו מוציאין ממנה זכותה לגמרי. והרי היא זכתה כבר בהיתר זה. ואיך עכשיו נפקיע ממנה זכותה מפני החשש דשמא תשקה. וע"כ שפיר מסתברא שאין בכח חששה זו לבטל זכותה שכבר זכתה. משא"כ גבי לקיט כהן בבית ישראל. אטו אנו מוציאין ממנו זכות אכילת תרומה. ומה בכך שנאסור אותו לאכול בבית ישראל משום שמא ישקה וכו'. הלא הוא בהתירא דידי' קאי וכשיצא ממפתן בית אדוניו יוכל לאכול עם כל אחיו הכהנים בקדשים. ואפשר לומר עוד דאף על אותו זמן שהוא בבית הישראל לא נוכל לומר שאנחנו גורעין כחו רק הוא בעצמו גרם לו זאת. והוי כמו איהו דאפסיד אנפשי'. אבל גבי אשת כהן שמת בעלה ונפלה קמי יבם. איך אנו יכולים לפוסלה בתרומה משום חשש דשמא תשקה וכו' דשפיר סברא אלימתא הוא הואיל שכבר זכתה. וכל זה נראה ברור:

והשתא ניחא קושיית אבי זקני הפני יהושע. דאף דמייחד לה דוכתא בבית אביה ניחוש לשמא תשקה אח"כ להשלוחים. זה לק"מ לפי סברת תוס' הנ"ל הואיל דכבר זכתה. דהא בהגיע זמן ותאכל בתרומה תהי' מעכשיו זוכה באכילת תרומה. ואז אף כשימסור אותה אביה לשלוחי הבעל אין לנו תו לאוסרה אז משום שמא תשקה להשלוחים. דהא כבר זכתה ואין בידינו להפקיע זכותה. ואין להתעקש ולהקשות סוף סוף האיך אנו מניחין אותה בתחלה לאכול כשהגיע זמן כדי שתהי' אח"כ נקראת שכבר זכתה ולא יהי' בידינו לגרוע זכותה. אדרבה נעשה איפכא. ר"ל כשיגיע הזמן לא נניח אותה להתחיל ולאכול תרומה. כי היכא שלא תהי' נקראת אח"כ שכבר זכתה ושפיר תהי' אסורה בתרומה כשימסרנה לשלוחין. וכ"ז רק כדי שלא יעלה עוד על לבינו החשש דשמא תשקה להשלוחין עצמן. כן יוכל המתעקש לשאול: אבל בודאי פשיטא דאין סברא לומר הכי. דאין לנו לראות אחרית דבר מראשיתו ולאסור בהגיע זמן בלא שום טעם. רק כדי שלא תהי' נקראת שכבר זכתה בעת מסירתה לשלוחין. ובודאי אין לנו להסתכל בזה. ומיד כשהגיע זמן ומייחד לה דוכתא יש לנו להאכילה בתרומה. ואי משום דבעת מסירתה להשלוחין שוב ישוב חשש זה דשמא תשקה להם עצמם. ואז לא יהי' עוד בידינו לאוסרה. דכבר זכתה. הנה מפני זה אין לנו למנוע. דתאכל ותאכל וברשות תהי' אוכלת שכבר זכתה. ודומה לזה ממש מצינו בדיני שבת דמותר להפליג בספינה בתחלת השבוע ואף דאח"כ יוכל להיות שיצטרך לחלל שבת. מ"מ מותר לו לצאת דבהתירא קא עביד. וכשיארע לו סכנה ויצטרך לחלל שבת מפני פקוח נפש גם אז יהי' בהתירא עביד. ואין כאן חילול. ואף לדעת מהר"י בן לב שהביא המג"א דהיכא דברי לי' שיצטרך לחלל אח"כ את השבת אסור. היינו משום דחילול שבת ודאי שאני. אבל כשיש ספק בדבר אם יבא לידי חילול או לא אז מותר. הואיל דאף אם יבא האיסור לידו ישוב אז שוב להיות היתר מחמת הצלת נפש. וכן סבר הרמב"ן גבי מילה בשבת שאם נתפזרו הסממנים מקודם מ"מ מוהלין אותו לכתחלה דאח"כ שוב יהי' מותר משום פקוח נפש (עי' יו"ד סי' רס"ו ובש"ך סק"ו). עוד נראה סברא כעין זו בדברי הט"ז (סי' קי"ד) הנ"ל. שהזכרתי לענין מותר לנחור כדי שלא יתקלקלו העורות דמכל מקום מתחלה בהיתר הוא עושה ואח"כ לא יחשוב לו עון דשוב הוי נזדמנו לו. והביא ראיה לזה מפ' הי' קורא עיי"ש:

[ועי' סוכה דף כ"ח ע"ב טמאי מצוה היו ובפירש"י ועי' זבחים (דף ק' ע"א) עוד דומה כעין זה. ובמק"א הארכתי שם]. וה"נ בנ"ד דלעת עתה כשהגיע זמנה דוכתא מיחד לה ואין לנו למחות בידה מלאכול בתרומה שאין עכשיו שום טעם לאסור:

ואף שימסרנה אח"כ לשלוחין ויהי' קצת טעם שמא תשקה. הנה אז שוב תהי' נצלת בחזקתה שכבר זכתה. ולק"מ קושיית א"ז הפני יהושע. וזה נראה לענ"ד ברור עפ"י סברה נכונה:

כל זה העליתי על שלחן מלכים פלפלא רטיבתא להגדיל תורה ולהאדירה. ולמען כבוד כל הקהל הקודש הזה נכון לסיים בדברי אגדה במילי דנחמתא דבר קטן ונראה לפי הענין:

המנחם נדחי ישראל מבשר לנו בנבואותיו לאמר:

ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ד'. ואני זאת בריתי אותם אמר ד' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ד' וגו'. ויש לדקדק:

למה זה תלה ברכתו אשר לא ימושו מפיך ומפי זרעך וגו' בביאת הגואל. אטו עד השתא כלום אין אנו צריכין לזה. ונבאר הדבר עפ"י מה שנקדים לפרש את אשר בירך דוד המלך ע"ה את בני ישראל לאמר. יוסף ד' עליכם עליכם ועל בניכם ברוכים אתם לד' עושה שמים וארץ. וכאן יש מקום לבעלי הדרש לשאול מה זה שכפל מילת עליכם. ותו שאמר ברוכים אתם לד' משמע שהם כבר ברוכים וא"כ למה ובמה חזר וברכן הוא. הי' לו לומר תהיו ברוכים. ונראה בדרך דרוש להעמיס כוונה נאותה בכתוב זה. ודבר ד' כפטיש יפוצץ סלע ומובן כפשוטו ומאיר על פנימיותו. ולהדורשים דבר חפץ יתן חן:

ולזאת אומר כי רוח ה' היה עם לבב המלך הקדוש. ושיכל את ידיו לברך את בני ישראל. ומחשבתו הי' ליסד את ברכתו על המשל היקר אשר מצאנו לחז"ל במס' תענית (דף ה') כי הוי מיפטר ר"נ מר' יצחק א"ל ליברכן מר. א"ל אמשול לך משל למה"ד לאדם שהיה הולך במדבר והי' רעב וצמא ויגע. מצא אילן שפירותיו מתוקנין וצלו נאה ואמת המים עובר תחתיו. אכל מפריו וישב בצלו ושתה מימיו. כשהלך אמר אילן אילן במה אברכך אם בפירות מתוקים וצלו נאה או באמת המים הרי כולן יש לך. יהי רצון שיהיו הנטיעות היוצאין ממך כמותך. אף אתה במה אברכך אם בבנים אם בעושר אם בתורה הרי כולן יש בך. יהי רצון שיהיו בניך הבאים ממך כמותך ע"כ. ומה נעמו דברים נעימים האלו. ומצאנו במדרש רבה אשר נשאו את המשל הזה על אאע"ה כי בירך ד' אותו בכל ולא הי' מוצא עוד במה לברכו בלתי לחת לו את יצחק בן כמותו. ולדעתי נראה ברור כי לזה נתכוון הפייטן בתפלת גשם ואמר:

זכור אב (ר"ל אברהם אבינו כמבואר שם בפשטות) נמשך אחריך כמים. ברכתו כעץ שתול על פלגי מים וכו'. וכוונתו לומר כמו העץ השתול על פלגי מים לא נמצא במה לברכו עוד בלתי לברכו עוד בלתי שיהי' נטיעותיו כמוהו. כן נתברך אאע"ה אשר לא הי' חסר לו מאומה רק שיהי' לו בן כדמותו בצלמו ויתן לו ד' את יצחק:

כן נראה לדעתי כוונה אמיתית בלשון הפייטן:

כדבר הזה התבונן גם דהע"ה שהיו בימיו כל ישראל שוכן לשבטיו בטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו. ולא נפקד מהם טובת הארץ מאומה. וגם היו דור דעה כמו שמצינו במדרש אגדה ששבחו לדורו של דהע"ה. וע"כ כאשר בא לברכן לא מצא עוד ממעון הברכות מה יבקש עליהם בלתי כדבר הזה אשר בניהם אשר יקומו אחריהם יהיו תפארת אבותם במעלה ובעושר. וכה יאירו דברי קדשו יוסף ד' עליכם (ר"ל יברך אתכם בברכה שלימה שתהי') עליכם ועל בניכם (היינו תוכן הברכה היא שיהיו בניכם מבורכים כמוכם הואיל כי) ברוכים אתם (מכבר) לד' עושה שמים וארץ (ובמה איפוא אבר ככם בלתי רק שיהיו הבנים אשר יולדו זרע ברך כמוכם) ככה ברך המלך את עם ישראל: כזאת הי' רק בימי דוד ושלמה שהיתה כסא ממלכתם שלמה ובני ישראל יושבין על אדמתם בדד עין יעקב וד' בתוכם. ולא היה חסר מאומה אל הגוי כולו. וע"כ היה נחשב גם כל יחידי לאיש מצליח. ולא מצא לברכם בלתי בהצלחת הבנים שיהיו כמותם. אולם לא כן בימי ישעי' הנביא אשר החלה רוח הגלות לרחף על בני יעקב. ובימי הרעה כאלה אף גבר מצליח בימיו לא יוכל לאמר. האח עשרתי. כי יגע באנחתו על אמו כי זקנה. כי כן הוא משפט כל איש יהודי אשר אבן ישראל קבוע בלבבו להתאונן על מצב כל העם הנכאה בטרם ידרוש טובת עצמו. לכן אז בראות הנביא את עטרת ישראל כי נפול תפול. הנה ראה להקדים לברכה את החשוב קודם. ובירך את העם בביאת הגואל לבשר בשור הנחמה. ואחר אשר יתכונן הטוב המאושר ההוא ויהי' רב טוב לבית ישראל רק אז יתכן לברכן כאשר ברך אותם דהע"ה וכן הוא המשך דבריו. ובא לציון גואל. ולשבי פשע ביעקב נאם ד' (ר"ל אחר אשר תהי' הגאולה כוללת להחיות נפש העם) ואני זאת בריתי אותם אמר ד' (אז בהכרח אחרי שיהיו כולם מבורכים לא ישאר במה לברכם רק לכרות עמהם את הברית להבטיחם אשר) רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך. לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך וגו' (ר"ל שיהיו כל הנולדים מכם כמוכם. כי זולת זה כלום חסר מבני המלך) וכן גם להפך בראותינו בחורי ישראל מצליחים בלימודם. זאת היא לאות הברית ההוא כי פקד ד' את עמו לתת להם לחם זו לחמה של תורה. וקול מבשרת ציון מרחוק נשמע הנה אלקיך. ונזכה לשתי אלה הבטחות יחד אכי"ר כל זה דרשתי בבהמ"ד פה מינסק בבואי הלום בן שמונה עשר לחופה. ומחכמי העיר סבבוני בשקלא וטריא אבל הטרם נדע כי דרך הפלפול לחוד ודרך הפשט לחוד. אשרי האיש אשר השליטו אלקים לקיים אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך. ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע:

תוכן העניינים

שות זכר ישעיהו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה