שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ
סי' מ
לק' זידיטשוב. בעזה"י יום ד' כ"ח לירח תמוז תר"מ לפ"ק סטריא.
יהי נועם ד' עלי ראש האברך המופלג ושנון זית רענן כש"מ שאול כ"ץ נ"י. מכתבך הגיעני וטרדות רבות מנעוני מגשת אל הענין שהצעת לפני עד היום.
עתה אמרתי אקח מועד לתת לך מענה לשלמי נדרי אשר על התשובה מראש הבטחתיך. וע"ד קושייתך במכות ט"ו ע"א אמר עולא לא יאמר ולו תהי' לאשה באונס וליגמר ממש"ר ומה מש"ר שלא עשה מעשה א"ר ולו תהי' לאשה אונס לא כ"ש אם אינו ענין לפניו כו' ומש"ר מאונס נמי לא גמר דאיכ' למיפרך מה לאונס שכן עשה מעשה כו' ואימא ואם אינו ענין לפניו דמש"ר תנהו ענין לאחריו דידי' דלא לקי אה"נ ואתי אונס וגמור מיני' במאי גמיר מיני' אי בק"ו אי במ"מ איכא למיפרך מה למש"ר שכן לא עשה מעשה.
והקשית מש"ס סנהדרין ס"ה ע"ב מתיב ר"ז יצאו עדים זוממין שא"ב מעשה ואמאי והא ליתנהו בלב א"ר שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול וקול לר"י לאו מעשה הוא והא אתמר חסמה בקול והנהיגה בקול ר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור ר"י אמר חייב עקימת פיו הוי מעשה כו' א"ר שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיי' ופירש"י עיקר חיובא בא ע"י הראיי' שמעידין שראו וראיי' לית בה מעשה והתוס' שם בד"ה הואיל כ' וז"ל וכי פריך וקול לר"י לאו מעשה היא לא פריך אלא מעדים זוממין לחודא דמודה ר"י בכולהי דקול לאו מעשה הוא אלא דוקא גבי חסמה משום דבדיבורו קעביד מעשה כשהבהמה שוחה לאכול והוא גוער בה זוקפת ראשה וה"נ עדים זוממין בדיבורייהו עבדי מעשה לחייב הנידון כו' וא"כ לפי"מ דס"ל לר' יוחנןבכתובות מ"ו דמש"ר אינו חייב אלא כשבעל א"כ הכא במכות הא קאי לר' יוחנן ואמאי קא' דמש"ר לא עשה מעשה הא בדיבורו קא עביד מעשה שמחייב הנידון כעדים זוממין ובעדים זוממין משני שפיר הואיל ועיקר חיובן בא ע"י ראיי' שמעידין שראו משא"כ מש"ר הא לר"י אינו חייב אלא כשבעל א"כ שפיר י"ל דבדיבורו קעביד מעשה עכ"ק: הנה מ"ש מעלתו דכיון דאינו חייב אלא כשבעל הוי הבעילה מעשה הן אמת שבב"ק דף ה' ע"א גבי הא דתני ר"ח כ"ד אבות נזיקין כו' פריך וליתני מוסר ומשני שאני מוסר דדיבורא הוא ובדיבורא לא קמיירי ופריך והא מש"ר דדיבורא הוא וקתני ומשני דיבורא דאית בי' מעשה הוא ופירש"י וכן בתוס' דהבעילה הוי מעשה אמנם הריטב"א בחי' למכות ד' ע"ב פי' דלהכי הוי דיבורא דאית בי' מעשה משום דאתי לידי מעשה עפ"י ב"ד ע"ש והקשה מהסוגי' דמכות שם דילפי עולא ור"ל דלאו שאב"מ לוקין עליו ממש"ר ומעדים זוממין מבינייהו ולדברי הש"ס ב"ק הנ"ל הא מש"ר דיבורא דאית בי' מעשה הוא ואמאי חשיב לי' לאו שאב"מ ונדחק הריטב"א ז"ל לומר דהסוגיות חלוקות.
אמנם לפענ"ד נכון הדבר דהנה נראה דההיא סברא דאם הב"ד עושין מעשה על פיו חשיב מעשה ע"כ כ"ע ס"ל הכי דהנה בש"ס גיטין ס"ז ע"א אמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב ולפ' ופ' ויחתמו אר"ה א"ר כשר ולא תעשה כזאת בישראל א"ל עולא לר"נ ואמרי לה ר"נ לעולא מאחר דכשר אמאי לא תעשה זאת בישראל א"ל חיישינן שמא תשכור עדים ומי חיישינן והתני' עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר ה מעשה לא עבדי דיבורא קאמרי והקשו בתוס' והא דא' ספ"ב דיבמות גבי מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד ופריך בגמ' טעמ' דב"ד הא בי תרי לא והתני' עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים כו' ומאי קושי' לישני דיבורא אמרי מעשה לא עבדי וי"ל כיון דהתם ע"י דיבורא נגמר הדבר שע"י כן ניסת לשוק מעשה גמור חשיב לי' אבל הכא אינו נגמר על ידם ואינו אלא דיבור בעלמא.
וביתר ביאור כ' בתוס' חולין מ"ד ע"ב ד"ה וכן וז"ל דכל דבר שנגמר על פיהם חשיב מעשה אבל התם שאינו אלא דיבור בעלמ' אומרים מן הבעל אל הסופר לכתוב ולעדים לחתום ואפשר שהם לא יעשו ולא תתגרש וגם אם אין גומרין הדבר אין חוששין ע"ש הרי דפשיט' להו דהיכי שע"י אמירת פיהם עושים הב"ד מעשה חשיב כאלו הם בעצמם עושין מעשה גמורה וזהו שברא מוסכמת אליב' דכ"ע אפי' למ"ד עקימת פיו ל"ה מעשה וע' בתוס' ב"ק ק' ע"א ד"ה טיהר דהיכי דקם דינא בדיבור חשיב כמעשה ולא כגרמא ע"ש וע' בתוס' שבועות ל' ע"ב ד"ה אבל דאפי' כשהוא שוא"ת עושין איסור על ידו ל"ה שוא"ת אלא קום ועשה ע"ש א"כ חזינן מפורש דלא מטעם עקימת שפתיו הוא.
וא"כ מאי דקא' בש"ס ב"ק הנ"ל דמש"ר הוי דיבורא דאית בי' מעשה הוא לד"ה וא"כ לפי"ז יתיישב שפיר סוגיא דמכות הנ"ל דר"ל לשיטתי' אזיל דס"ל בכתובות מ' ע"ב' דהמש"ר על הקטנה פטור משום שנאמר ונתנו לאבי הנערה נערה מלא דבר הכתוב וכ"פ הרמב"ם פ" מה' נערה וא"כ ע"כ מוכח מזה דלאו שאב"מ לוקין עליו דאיס"ד אין לוקין וע"כ הא דלוקין במש"ר משום דדיבורא דאית בי' מעשה היא שהאשה נסקלת ע"י ואף דלא ס"ל לר"ל עקימת שפתיו הוי מעשה מ"מ בכה': הוי מעשה לכ"ע כנ"ל א"כ למה כ"ר נערה מלא להורות דבקטנה אין דין מש"ר הרי בלא"ה ידעינן אפי' אי נימא דאתקפתא דראב"א שם אינו קושי' כ"כ דהומ"ל דה"ה בקטנה כמו בבא על קטנה המאורסה דהוי בסקילה לרבנן כקושי' התוס' שם מ"מ הוי ידעינן דאין דין מש"ר בקטנה כיון דלאו בת עונשין היא א"כ לא אתעביד בדיבורי' מעשה וא"כ אינו חייב מלקות וכל היכא דפטור ממלקות פטור ג"כ ממאה סלע כמ"ש השיטה מקובצת בסוגי' שם דילפינן זה מזה וא"כ ממיל' הוי ידעינן דליכא דין מש"ר בקטנה וע"כ מרכ"ר מיעוט בקטנה מוכרחין לומר דגם על לאו שאב"מ לוקין וא"כ בלאו קרא לא הוי ידעינן וא"כ שפיר יליף ר"ל דלוקין על לאו שאב"מ מעש"ר ור"ל מדכ"ר נערה מלא ע"כ מוכח מיני' דלאו שאב"מ לוקין עליו.
אמנם באמת אפי' אי נימא דבב"ק שם הכונה כמו שפירש"י ותוס' התם דהמעשה הוי הבעילה מ"מ אין זה ענין לשיהי' עי"ז לאו שיש בו מעשה דבשלמא בב"ק שם לענין חיוב ממון קא' שפיר דכיון דאינו חייב אלא כשבעל נמצא שחיובו ע"י מעשה היא אבל מה ענין הבעילה לחטאו דהואה ש"ר הבעילה אינה אסורה אדרבא מצוה איכא בהבעילה ואיך נחשבה עם העבירה וראי' לזה מש"ס זבחים כ"ט ע"ב דא"ר ינאי מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה ת"ל לא יחשב א"ל רב אשי לרב מרי לאו שאב"מ הוא וכל לאו שאב"מ אין לוקין עליו א"ל ר' יהוד' הוא דאמר לאו שאב"מ לוקין עליו והשת' אמאי מחשבו לאו שאב"מ הא האיסור דלא יחשב אינו אלא בעבודה ועבודה היא מעשה א"כ בא הפסול ע"י מעשה וא"כ הול"ל שיהי' לאו שי"ב מעשה ולמה יגרע משוחט לע"ז שלוקה [וע' בנוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' קס"ח שהעיר לשי' התוס' בכ"ד דפיגול הוי רק בדיבור א"כ הוי עקימת שפתיו מעשה והו"ל לאוקמי כר' יוחנן דס"ל עקימת פיו הוי מעשה ע"ש וע' בשו"ת ספר יהושע חיו"ד סי' נ"א] וע"כ דלא נוכל למיחשב מעשה העבודה כגון הזביחה עם האיסור שיהי' עי"ז לאו שי"ב מעשה משום דהזביחה גופא הא הויא מצוה ואין לה יחס עם העבירה.
ולענין חיוב תשלומין כ' בש"ך ח"מ סי' כ"ה בשם הרשב"א וז"ל וא"ת מ"ש מפיגול דהוי במחשבה כו' ותי' בתוס' דשא"ה שבשעה שמפגל עושה מעשה ע"ש הרי דאף דלענין חיוב ממון מחשבינין לי' מעשה כיון דעושה האיסור בשעה שעושה מעשה אפ"ה לענין חיוב מלקות לא מחשבינין לי' לאו שיש בו מעשה והה"נ במש"ר לא נוכל למיחשב הבעילה להאיסור דמש"ר כיון דהבעילה גופה הוי' מצוה ועד כאן לא מצינו דהמעשה שעשה קודם מצטרפת עם האיסור שעושה אח"כ רק לענין לבישת כלאים בשהה כדי לפשוט וללבוש שכתבו התוס' בשבועות י"ז ע"א דכיון דתחלת הלבישה הי' ע"י מעשה חשיב לאו שי"ב מעשה והיינו משום דהלבישה היא איסור וכן בנזיר י"ז שכ' התוס' שם דאפי' הכניסה היתה בהיתר מ"מ מה שאינו יוצא מביה"ק כשנודר בנזיר חשיב מעשה ע"ש והיינו דגם התם אם הי' נזיר מקודם הלא היתה גם הכניסה איסור ולהכי מצטרפת עתה להאיסור לחושבו כלאו שיב"מ [ותיוהא קא חזינא בזה בדברי המ"ל פ"ג מביאת מקדש הכ"א שכ' ע"ד התוס' הלז וז"ל ע"כ שאין כונת התוס' דס"ל דעקימת פיו שנודר בנזיר חשיב מעשה דהא קיי"ל דעקימת פיו ל"ח מעשה כו' ע"ש וקשה דהא בנזיר איירי הסוגי' התם לד' ר' יוחנן ור"י הא ס"ל עקימת פיו הוי מעשה וה"נ בדיבורי' מתעביד מעשה שע"י דיבורו נאסר בתגלחת ויין וטומאה והוי כמימר דחשיב מעשה במה שנתקדשה הבהמה ע"י דיבורו] אבל הכא הבעילה היא מצוה ואיך נוכל לצרפה עם האיסור דמש"ר לחשבו כלאו שי"ב מעשה וגדולה מזו כ' התוס' בשבועות כ"א ע"א ד"ה חוץ דאפי' לר"י דאמר עד שישכור עדים ג"כ ל"ח מש"ר לאו שי"ב מעשה ע"ש: וגם מה שמדמה מעלתו מש"ר לעדים זוממין לענין דבדיבורי' אתעביד מעשה שיהי' עי"ז לאו שי"ב מעשה ג"כ אין הדמיון עולה יפה עפי"ד התוס' בכתובות ל"ב ע"א ד"ה דאין שכ' בשם הירושלמי דבמש"ר חידוש הוא דבדיבור גרידא מיחייב אע"ג דעדים זוממין נמי בדיבורייהו מיחייבי מ"מ ל"ה חידוש כולי האי דע"י דיבורם הי' נפסד אבל מש"ר לא אתעביד מעשה בדיבורו אלא ע"י עדים ע"ש והא דפריך בש"ס ערכין ט"ו ע"א על המשנה שם דקתני גבי מש"ר נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה ממאי דילמ' משום דקא גרים לה קטלא ומשמע דע"י דיבורו מתחייבת מיתה היינו משום דמבואר בכתובות מ"ו דכשלא אמר לעדים באו והעידוני והן מעידין אותו מאליהן הוא אינו לוקה ואינו נותן ק' סלעים ולר"י שם בעי שישכור עדים א"כ לא באו העדים רק על ידו ולכך קא' דקא גרים לה קטלא.
ועוי"ל דהא החיוב סקילה הוא רק עפ"י הוצאת ש"ר דהא אמרינן בכתובות מ"ה ע"א דמש"ר חידוש הוא דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמ' זינתה בחנק ואלו מש"ר בסקילה עיי' בתוס' שם בשם ר"ש החיוב של סקילה היא רק על ידו ועכ"פ לעדים זוממין לא דמי דבעדים זוממין כל עיקר החיוב הוא רק עפ"י דיבורם והבן.
ובעיקר קושייתך א"צ לכ"ז דבלא"ה י"ל דהתם במכות ל"ק הש"ס רק דליכא למילף אונס ממש"ר דבמש"ר ליכא מעשה גמור משא"כ באונס איכא מעשה גמור דאע"ג דגם במש"ר בדיבורי' אתעביד מעשה או אפי' נימא דיהי' ע"י הבעילה מעשה עכ"פ ל"ד לאונס דגוף העבירה הוא מעשה גמורה וליכא למילף מיני'.
עוי"ל לפמ"ש התוס' בכריתות ד' ע"א בשם הספרי שאני עדים זוממין הואיל וישנו באם פי' באם לא יגיד ומפרש בפ' שבועת העדות דאינם מתחייבים אלא בב"ד ולהכי בעקימת שפתים לא מיחייבי דא"כ אפי' חוץ לב"ד נמי אלמא דהעדאתן לחוד דהיינו פיהם לא גרמא להו ע"ש ולפי"ז במכש"ר נמי איכא למימר הכי דכיון דל"ה מש"ר אלא בב"ד ולא חוץ לב"ד הרי דיבור פיו בלחוד מדבעי' בב"ד ול"ק קושי' מעלתו: ומדי עיוני בההיא עניינא אמרתי ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בסוף ה' נערה שפסק שם בה"י דמש"ר אינו חייב אלא כשבעל.
ובה' י"ב שם כ' דמה שנאמר בתורה ופרשו השמלה הוא לשון כבוד שנושאין ונותנין בסתר הדבר ותמה הכ"מ שם דבגמ' ל"ק הכי אלא לרבנן דראב"י דס"ל דהוצאת ש"ר הוא בין בעל בין לא בעל אבל לראב"י דא' דאינו חייב אלא כשבעל אמרי' דדברים ככתבן שמלה ממש. ונלפענ"ד ליישב דהנה בסוגי' שם דמ"ו פריך בשלמא לראב"י היינו דכתיב ופרשו השמלה אלא לרבנן מאי ופרשו השמלה כו' והקשו התוס' דלראב"י מי ניחא הא ע"כ ביש עדים שזינתה איירי דמשום שלא נמצאו על השמלה דם בתולים אין להורגה א"כ מה תועלת יש בפרישת השמלה דפשיטא דלא מתכחשו עדים בשביל כך דיש לתלות שהנואף הטה ומביא באס"ז תי' בשם הרמב"ן דאצטריך פרישת השמלה דאם יביא האב עדים ויזימו לעידי הבעל שהעידו על זנותה לא יוכל הבעל לטעון פ"פ לאוסרה ולהפסידה כתובתה עייש"ה.
והנה באמת דעת הרמב"ם דאפי' במצא דם יוכל לטעון שפ"פ מצא כמ"ש בש"ע אה"ע סי' ס"ח ס"ו בשמו. וא"כ אכתי פרישת השמלה ל"ל ובשלמא לענין להפסידה כתובתה לא יהי' נאמן משום דעכ"פ אם נמצא דם מילתא דלא שכיח הוא שיהי' פ"פ ורק דלהכי נותנין לבתולה ד' לילות ותלינין בדם בתולים וכן קטנה עד שתחי' המכה משום דודאי כשבעל והדר בעל ונמצא דם דם תלינין בדם בתולים כי דם נדה לא שכיח שלא בשעת וסת אבל בא"י אם נבעלת אמרי' דאם נמצא דם לא שכיח שיהי' פתחה פתוח כמ"ש הב"ש בסי' ס"ח סק"ג ע"ש.
אמנם לענין איסור מה בכך דלא שכיח הא שוי' אנפשא חד"א וא"כ לענין אי' אין נפ"מ בפרישת השמלה ואי לענין הכתובה הא בלא"ה לא יוכל להפסידה לפי"ד התוס' בכתובות ד"י ע"אדלמ"ד כתובה דאוריית' אינו נאמן להפסידה כתובתה עיי"ש. וא"כ הכא דקיימינן על הקרא ע"כ דכתובה דאוריית' וא"כ בלאו פרישת השמלה לא יוכל להפסידה כתובתה ואם לאוסרה הא גם אם ימצא דם על השמלה יהי' נאמן אח"כ לטעון פ"פ לאוסרה לפי"ד הרמב"ם הנ"ל.
אולם באמת הדבר נכון דהא בכתובות ד"ט פריך על ר"א דקא' האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו אמאי והא ס"ס הוא. ומשני באשת כהן או בקיבל בה אבי' קידושין פחותה מבת ג' דליכא אלא חדא ספיקא והקשו הקדמונים אכתי נצרף ס' דלמא מוכת עץ היא ויהי' ס"ס ותי' הר"ן וה"ה דמוכת עץ לא שכיח א"כ תינח בלא מצא דם אבל במצא דם כיון דגם זה שיהי' פ"פ וימצא דם הא ל"ש שוב מצרפי' גם הס' דמוכ"ע ושרי מכח ס"ס אמנם הא התוס' בד"ט ע"א ד"ה ואב"ע תי' דאם איתא דמוכת עץ הוא הוי טוענת דאין גנאי בדבר ומדלא טענה אין להסתפק בכך ע"ש אולם הא כ' בס' ההפלאה דתי' התוס' שם לא אתי' אליבא דלישנא קמא דש"ס כתובות י"ב ע"ב דטעמ' דר"ג אינו אלא משום מיגו ובמוכ"ע אני תחתיך באמת אינה נאמנת וא"כ ל"ש לומר מדלא טענה דמ"ע היא דממ"נ אם תאמר מ"ע אני קודם שנתארסה תפסיד מנה ואם תאמר מ"ע אני תחתיך תפסיד לגמרי ע"ש וא"כ לפי"ז שפיר י"ל דפרישת השמלה אליב' דראב"י הוא כדי שלא יוכל לטעון פ"פ ואי דאפי' יהי' דם יטעון פ"פ.
ז"א דהא יהי' גם ס' מוכ"ע ולא יוכל לאוסרה משום דיהי' ס"ס ואי מדלא טענה דלמא משום הכתובה דלא תפסיד כנ"ל והתינח לראב"י. משא"כ הרמב"ם הא פסק בפ"י מה' אישות דכתובה הוא רק מדרבנן א"כ לא יוכל לומר דכוונת התורה בפרישת השמלה הוא משום זה ושפיר כ' דכוונת התורה הוא לברר הדברים כשמלה כדקא' הש"ס לרבנן דראב"י והבן: אמנם הא קשי' לי על תי' הרמב"ן הנ"ל שכ' דצריך פרישת השמלה כדי שלא יוכל לטעון פ"פ לאוסרה עליו הרי באמת פריך הש"ס הנ"ל דהא ס"ס הוא ומשני באשת כהן או באשת ישראל וכגון דקביל בה אביה קידושין פחותה מבת ג' שנים.
והנה באשת כהן לא נוכל לאוקמה קרא במוש"ר כיון דכתי' בי' לא יוכל לשלחה כל ימיו ודרשי' כל ימי' בעמוד והחזר קאי ובא"כ הא לא נוכל לומר בעמוד והחזר קאי וע"כ באשת ישראל וכגון דקביל בה אבי' קידושין פחותה מבג"ש וליכא רק ס' דילמא באונס אמנם הא באמת הקשו התוס' נוקמא בחזקת היתר שהי' באונס ותי' דאונסא קלא אית לה והשתא דליכא קלא הו"ל רצון רובא ומיעוט אונס ורובא וחזקה רובא עדיף.
והקשו תו דא"כ אפי' בס"ס יאסר ותי' דהאי רובא דברצון אינו רוב גמור אלא מדרבנן והלכך במקום ס"ס שרי עיי"ש. וא"כ הדק"ל ל"ל פרישת השמלה ואי כדי שלא יטעון פ"פ לאוסרה עליו הרי תהי' מותרת מטעם ס"ס ואי בקיבל בה אבי' קידושין פחותה מבג"ש אכתי נוקמא אותה בחזקת היתר שהי' באונס ואי דאונס קלא אית לי' והוי רצון רובא כנ"ל ז"א דהתינח התם מדרבנן שפיר אמרי' דאיכא רוב רצון משא"כ הכא לענין דאוריית' הא ל"מ רוב הזה כיון דאינו אלא מדרבנן כמ"ש התוס' ושפיר נוקי אותה בחזקת היתר וצע"כ: והנה בדברי התוס' חולין הנ"ל שכ' דלכך באומר אמרו חיישי' שמא תשכור עדים משום שאינו אלא דיבור בעלמ' אומרים מן הבעל אל הסופר לכתוב ולעדים שיחתמו ואפשר שהם לא יעשו ולא תתגרש והיכי שע"י דיבורם לא נגמר המעשה בודאי אז ל"ה אלא דיבור בעלמא ודיבור מיקרי ואמרי וקשה לי לפי"ז מש"ס מכות ד"ו ע"א דקא' שם על הא דקתני במשנה אם נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ואימתי בזמן שהתרו בהן אבל בזמן שלא התרו בהן מה יעשו שני אחין שראו בא' שהרג את הנפש וק' בגמ' היכי אמרי' להו ופירש"י לקא"פ למבדקינהו אם מתחלה לעדות נתכוונו אמר רבא הכי אמרינן להו למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו אי אמרי לאסהודי אתו נמצא א' מהן קא"פ עדותן בטלה אי אמרינן למיחזי אתו מה יעשו ב' אחין שראו בא' שהרג את הנפש וקשה לפי"ד התוס' הנ"ל בכה"ג איך נאמנים הכשרים אפי' אי אמרי אח"כ הקא"פ למיחזי אתו הרי בשעה שהעידו הכשרים עדיין לא נגמר על פיהם עד שנבדקו אח"כ הקא"פ אי אתו למיחזי או לאסהורד וא"כ ל"ה אלא דיבורא בעלמ' דאפשר שהקא"פ יאמרו לאסהודי אתו ולא יועיל עדותן ודיבור' מיקרי ואמרי אף שאינו כן כנ"ל ונלפענד"ל דהנה ראיתי מובא בשם ס' שערי תודה שמביא קושי' בשם גדול א' לפי"מ דמסקי' כרבי דאף בד"מ נמצא א' מהן קא"פ עדותן בטילה הרי אמרו בשבועות דמ"א ע"ב דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וא"כ הכא דבע"כ מיירי שהלוה מכחיש ההלואה לגמרי א"כ לפי דבריו לא הי' הפסולין כשהלוה א"כ יהא נאמן לחובתו יותר מעדים כשרים שאומרים שגם פסולים הי' באותו מעשה ואף שהוא אומר שגם הכשרים לא ידעו כיון שלא לוה כלום הלא נגד הכשרים אינו נאמן ויהי' חייב לשלם.
אמנם באמת לק"מ לפי"ד התוס' קידושין מ"ג ע"ב ד"ה והשת' שכתבו שם דעד הצריך שבועה אינו עד משום דרחמנ' אמר עפ"י שנים עדים יקום דבר דמשמע שיהיו נאמנים בדיבור בלבד וא"כ ה"נ הרי אין העדאת העדים מועלת כ"א בצירוף הבע"ד שאומר שלא לוה והוי כאומר לא היו הפסולים כאן בשלמ' לענין כל האומר לא לויתי הא מועיל העדות לענין ההלואה משא"כ הכא לא הי' שום תועלת בעדותן אי לאו הבע"ד משום דנמצא א' מהן קא"פ עדותן בטילה ולפי"ז מיושב קושייתי הנ"ל דהתינח כשאומרים לאסהודי אתו הרי הי' העדות בטל אפי' הי' אמת הדבר מטעם גזה"כ דנמצא א' מהן קא"פ ולא נתקיים העדות רק במה שאומר הבע"ד לא לויתי משא"כ כשאומרים לאסהודי קאתו א"כ העדות כמו שהוא לפנינו הוא קיים ורק שאנו מספקינין שמא מפני שהיו העדים סוברים שהקרובים יאמרו שלאסהודי אתו לכך אמרו עדותן אף שהוא שקר דדיבורא מיקרי ואמרי כנ"ל ז"א דהא לענין זה הרי מהני שפיר הודאת הבע"ד שאומר שלא לוה ולא היו הפסולים שם א"כ לא הי' עולה על דעתם שיאמרו דבר שאינו משום שלא נגמר עדיין כיון דלפי"ד הלוה שלא הי' הפסולים א"כ ע"כ נגמר הדבר בעדות הכשרים וכיון דל"ה הודאת הבע"ד רק לסלק הנגיעה שוב נאמנים העדים הכשרים והוי שפיר עפ"י דיבורם והבן: ומה שהקשית בתוס' כתובות כ"ג ע"א ד"ה עידי טומאה אתמר שהקשו מפ"ק דקידושין גבי ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא יתיב ר"ח וקא משער אי אית בה שו"פ אי לא ומסיק לאו היינו דר' חנינא דאמר עדים בצד אסתן ותיאסר וקא' אביי ורבא לא ס"ל הא דר"ח אם הקילו בשבוי' ניקל בא"א ופירש"י אם הקילו בשבוי' דאיסור לאו נקל בא"א דאיסור מיתה והקשו דשבוי' נמי איכא איסור סקילה אם נשאת לכהן שישמש בנה ע"ג המזבח בשבת וע"ז הקשית דהא קיי"ל חלל שעבד עבודתו כשירה וא"כ ליכא חילול שבת הנה כבר קדמך בזה בס' ההפלאה בחי' שם וכן הקשה הפר"ח בס' מים חיים בילקוטים וע' בשעה"מ פ"ו מביאת מקדש שמביא דיעות בזה ומרש"י יבמות ל"ג ע"ב בהא דפריך זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשירה ופירש"י ואין כאן משום זרות נראה מדבריו דמשום שבת מיחייב אע"ג דשחיטה בזר כשירה גם הביא דעת הרמב"ן ז"ל דבן גרושה לא הכשירה תורה למפרע אלא בשנמצא ספק חלל אבל ודאי חלל עבודתו פסולה וא"כ י"ל דגם דעת הר"ת הוא כן וע' בתוס' ריש מכות שכ' לחלק דבעידי נערה המאורסה כיון שזממו להרוג את הנפש ולחייב מיתה באו לכך לא מיקיים כאשר זמם במלקות משא"כ בעדות דב"ג וב"ח דלא כיונו אלא לשוי' ב"ג וב"ח דליכ' כ"א לאו בעלמ' כיון שלקו חשיב שפיר עדות שאתה יכול להזימה וגם התם יל"ע דהא גם בב"ג וב"ח איכ' איסור מיתה אם ישמש ע"ג המזבח בשבת וע"כ דהתוס' שם סברי כהשיטה השני' שמובא בשעה"מ שם דכיון דעבודתו כשירה ליכא חילול שבת וע' שו"ת א"ז הח"צ סי' מ"ד: ומה שהקשית דאמאי ל"א מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת הנה באמת כ' בפמ"ג יו"ד בפתיחה לה' טריפות דהיכי דאיכא לאוקמי אחזקה מוקמינן באיסור לאו ולא באיסור כרת.
אולם דבריו תמוהין מסוגי' דיבמות קי"ט ע' בפירש"י שם דמחלק בין הרחקה דעביד יותר לאיסור כרת מאיסור לאו אבל לא בגזירה וע' מהרי"ק שורש ע"ב וע' תוס' קידושין י"ד ע"א ד"ה ותהא א"א יוצאה בחליצה ובחי' מהרי"ט שם וע' במגיה משנה למלך פי"ג מה' שגגות ה' ה' מ"ש בזה והנה ראיתי שם בתוך פלפולו יצא לחדש דהא דאמרינן חתיכה נעשה נבילה אינו אלא באיסור כרת ולא באיסור לאו ויש לבאר עפי"ז דברי רש"י ז"ל סוף ע"ז רמי לי' רב עמרם לרב ששת תנן השפודין והאסכלא מלבנן באור והתנן גבי קדשים השפוד והאסכלא מגעילן בחמין א"ל עמרם ברי מה ענין קדשים אצל גע"נ הכא היתרא בלע התם איסור' בלע ופירש"י ד"ה גבי קדשים השפוד והאסכלא שצלה בהן בשר קודש משום דכי אתי למחר הוי נותר וכי הדר מבשל בשר קודש למחר פליט שפוד בגוי' טעמ' ונותר איסור כרת הוא עכ"ל ולכאורה הא דמסיים ונותר איסור כרת הוא אך למותר הוא ונלפענ"ד דהנה לכאורה צריך להבין אטו לא ידע רב עמרם החילוק דבקדשים היתרא בלע שמצינו בכ"ד בש"ס דמחלק בהכי ונראה דהנה באמת קשה אמאי הוי היתרא בלע הא המים שקיבלו טעם מן השפוד נעשין נבילה וחוזרין ואוסרין את השפוד וא"כ הוי איסור' בלע.
אך באמת לק"מ דהרי שיטת רש"י ז"ל דלינת לילה פוגמת א"כ לאחר שנעשה נותר הוי נוטל"פ וכ' הרא"ש דבנותר גזיה"כ הוא שאוסר נוטל"פ. אולם נראה דנהי דהוי גזיה"כ בנותר שאוסר נוטל"פ אבל מ"מ א"א לומר שהמים יהיו נעשין נבילה דהא חנ"נ בשאר איסורין הוא משום לתא דבב"ח ולא נ"נ אלא בטעם מושבח דבבב"ח הא אינו אסור נוטל"פ ושפיר קאמר רב ששת דהוי היתרא בלע אבל רב עמרם לא סליק אדעתי' שתהי' לינת לילה פוגמת והי' סובר דגם קדשים הוי איסור' בלע מפאת שהמים נעשין נבילה וחוזרין ואוסרין את השפוד והשת' א"ש מ"ש רש"י ז"ל ונותר איסור כרת הוא היינו כיון דקושיית רב עמרם הוא רק מטעם שהמים נ"נ א"כ לפי"ד המגיה מ"ל הנ"ל הא ל"א חנ"נ אלא באיסור כרת וע"ז כתב דנותר איסור כרת הוא ושייך בי' חנ"נ] וע' משנה למלך פ"א מה' יו"ט ה' י"ז שמונה והולך סוגיות חלוקות בש"ס דלפעמים מצינו דמחלקין בין איסור לאו לכרת ולפעמים אמרי' מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת והביא שם חבילות דיעות קדמונים שמחולקין בסברא זו וע' שו"ת נוב"י מהדו"ק חא"ח סי' כ"א והדברים עתיקין ובזה הנני הדור"ש:סי' מא לק' גלינא.
בעזהש"י יום א' י"ט שבט תרל"ג לפ"ק זלאזיץ: יצו ה' את הברכה עלי ראש ב"ד אהובי מחמד נפשי הרב החריף מחודד ומפולפל כש"ת מו"ה נפתלי הירץ תאומים נ"י כעת הרב הגדול אבד"ק וויעלקאטש יצ"ו. קונטרסך היקר הגיעני ולרוב טרדותי אשר יעיקו צוארי כעגלה המלאה לה עמיר לא מצינא למסגי בהדך לטייל אתך בפלפול בארוכה כאשר אותה נפשי ואך למען הראות לך כי יקרת בעיני נכבדת הנני להשיב לך את אשר העלתה מצודת עיוני בעזהש"י מדי עברי בין בתרי אמרותיך הנחמדים.
וזה החלי בעזר צורי ית"ש: ראש דברך אשר הנחת ליסוד פלפולך הוא ליישב קושי' התוס' ב"ב מ"ה ע"ב מתיב רבא לסיועי לרבה הנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת בזמן שהטלית ביד אומן על בעה"ב להביא ראי' נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו הממע"ה ה"ד אי דאיכא עדים נחזי עדים מאי קאמרי אלא לאו דליכ' עדים וקתני אומן מהימן מיגו דא"ב אטר לקוח הוא בידי מהימן נמי אאגרי' לא לעולם דליכא עדים והוא דלא ראה.
והקשו התוס' דעדיפ' מיני' הו"ל למיפרך דאי נימא דאיכ' עדים וראה דאכתי לא ס"ד דמיירי בלא ראה א"כ אומן מהימן והארכת בדברי חן וטעם ליישב קושי' התוס' הלזו. ואשר לבי אומר לי בישוב הדבר דהנה ראיתי בספר מעשה חושב על מס' שבועות שהקשה מ"פ הש"ס הכא דילמא סברה הבריית' אומן קונה בשבח כלי וא"כ נאמן על הקציצה אף בלא מיגו דלהד"ם כמו מלוה על המשכון שמחולקין על סך ההלואה דנאמן המלוה אף אי לית לי' מיגו רק מטעם בע"ח קונה משכון ע' ש"ך סי' ע"ב ס"ק ק"א וה"ה גם אומן מהימן אי קונה בשבח כלי והאריך קצת בקושי' זו.
אמנם לכאורה א"א לומר דהבריית' סוברת אומן קונה בשבח כלי דא"כ אמאי קתני בנתנה לו עבר זמנו הממע"ה מטעם חזקה אין בעה"ב עובר בבל תלין ואי אומן קונה בש"כ הא ליכא בל תלין והנה לכאורה חשבתי לומר עפי"ד הש"ס ב"מ קי"ב ע"א בהא דהמחהו אצל חנוני ואצל שלוחני אינו עובר איבעי' להו חוזר או אינו חוזר רב ששת אמר אינו חוזר ורבה אמר חוזר וכ' התוס' שם ד"ה חוזר דפלוגתתן הוא לענין בל תלין כשחוזר בו עוד ביום ראשון על הבעה"ב דלר"ש אינו חוזר עליו לענין להתחייב בבל תלין כיון דניתק שעה אחת ממנו כשעמד אצל שולחני שוב אינו חוזר לאיסור בל תלין ורבה אמר כיון דתוך זמנו חוזר הוי כדמעיקר' ע"ש ולפי"ז י"ל דלרבה אף אי אומן קונה בש"כ מ"מ אם מחזיר לו האומן הכלי תוך זמנו וקנאו הבעה"ב הדר חל עליו האיסור דבל תלין וא"כ הכא דאזיל לרבה י"ל בנתנה לו תוך זמנו איכא שפיר החזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין.
אולם לקושט' דמילת' מלבד דיש לחלק בין הא דהמחהו אצל חנוני לבין האי דאומן קונה בש"כ דבהמחהו כי חוזר הוי כאלו לא המחהו כלל משא"כ אי אומן קונה בש"כ לכשמחזירה הוי כמוכרה לו. לבר מן דין הא קיי"ל דאינו עובר בבל תלין רק כשתבעו כמבואר במשנה בב"מ שם ובח"מ סי' של"ט א"כ כי מחזיר לו הכלי ותובעו שכרו הרי האומן עייל ונפק אזוזי והיכי דעייל ונפיק אזוזי הא קיי"ל בב"מ ע"ב ובח"מ סי' ק"צ דלא קנה הלוקח וא"כ ה"נ אי תובעו האומן המעות הו"ל עייל ונפק אזוזי ולא קנה הבעה"ב את הכלי קודם שיתן לו הדמים וא"כ עדיין הוא של האומן וליכא ב"ת וא"כ ממ"נ ליכא ב"ת אי אין האומן תובעו הא ליכא ב"ת כדילפינן שם מקרא ואי תבעו הא לא קנה עדיין הבעה"ב את הטלית ועדיין הוא של האומן ליכא ג"כ בל תלין והבן אמנם באמת י"ל עפי"ד הש"ס ב"ק צ"ט ע"א ת"ש הנותן טליתו לאומן גמרו והודיעו כו' ואיס"ד אומן קונה בשבח כלי אמאי עובר משום בל תלין כו' ל"צ דאגרי' לביטשי ביטשא ביטשא במעתא וכ' התוס' ד"ה דאגרי' כו' וי"מ דכי אגרי' לביטשי עובר משום בל תלין אביטשא קמיית' דבההיא ליכ' שבחא ולפי"ז י"ל דההיא בריית' מיירי באופן דהבעה"ב אומר לא קצצתי לך אלא א' וגם הא' שמודה פרע לו והאומן אומר שקצץ לו שתים ולא פרע לו כלום דהשת' שייך שפיר לומר בעבר זמנו חזקה דאין בעה"ב עובר משום בל תלין כיון דלפי טענתו אינו רוצה ליתן לו כלום ולדברי האומן שלא פרע לו כלום עכ"פ איכא משום בל תלין על שכר ביטשא קמיית' דליכא עדיין שבחא ושפיר קאמר חזקה אין בעה"ב עובר משום בל תלין.
אמנם באמת א"א למימר הכי דהרי שם ב"ב מ"ו ע"א בתוס' ד"ה אלא הקשו למאי דמוקי דליכ' עדים א"כ אמאי בזמנו נשבע ונוטל הרי אי שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך ונתתי לך שכרך ותי' דאין זה מיגו כיון שמודה במקצת ואי אמר לא שכרתיך מעולם הוי כופר הכל ואיכ' חזקה דאין אדם מעיז פניו בפני בע"ח ולפי"ז התינח אי אומר הבעה"ב שלא חצץ לו אלא א' ועדיין לא פרע לו משא"כ אי אומר שאף הא' פרע לו א"כ הוי גם השת' כופר הכל ותיהדר קושי' לדוכתה הא אית לי' מיגו דלא שכרתיך וא"כ ע"כ מיירי באומר שעדיין לא פרע לו הא' וא"א לומר כנ"ל וזה תינח למאי דאוקימנ' דליכ' עדים משא"כ למאי דס"ד דמיירי דאיכא עדים ליכא להקשות דא"כ אמאי מהימן האומן בזמן שהטלית בידו וראה דשפיר איכא למימר מטעם אומן קונה בש"כ כקושי' המ"ח הנ"ל ואי דא"כ אמאי בעבר זמנו אינו נשבע ונוטל י"ל דמיירי דאגרי' לביטשי ומיירי שאומר הבעה"ב שאף הא' כבר פרע לו כנ"ל דהשת' ליכא להקשות דיהי' הבעה"ב נאמן בנתנו לו בזמנו מטעם מיגו דלא שכרתיך דהא כיון דאיכא עדים על השכירות הא ל"ל מיגו ומיושב שפיר קושי' התוס': והנה בפשיטות אפשר לומר בישוב קושי' התוס' הנ"ל כך דהנה באמת קשה קושי' המ"ח הנ"ל מ"פ לאביי דילמ' אתי' כמ"ד אומן קונה בש"כ ולכך האומן מהימן כשהטלית בידו.
ואי דא"כ אמאי בעבר זמנו הממע"ה הא ליכא בל תלין כנ"ל ז"א דהא באמת סגי לן הטעם דחזקה אין שכיר משהא שכרו ואי דאיכ' בשכיר חזקה דא"ע בבל תגזול כדפריך הש"ס בשבועות מ"ה הא גם בבעה"ב איכ' חזקה דא"ע בבל תגזול כקושי' התוס' בשבועות שם רק דכתבו דעדיפ' משני אבל לאביי באמת איכא לשנויי הכי אולם י"ל דהנה באמת הקשו התוס' הנ"ל למאי דמוקי דליכ' עדים הא איכא מיגו דלא שכרתיך ותי' דהוי מיגו מן מב"מ לכופ"ה דהוי מיגו דהעזה וקשה הא קיי"ל מאינו שכיח למעיז אמרינן מיגו ע' סמ"ע סי' ק"ח והנה בב"מ ק"ג ריש ע"א פשיט שם דעביד אינש דפרע ביומ' דמישלם זימני' מהא דשכיר בזמנו נשבע ונוטל כו' והנה מבואר בראשונים דנהי דפרע ביומ' דמישלם זמני' אבל מילת' דלא שכיחא הוא ולא טענינין כן ליתמי וא"כ אכתי קשה אמאי בזמנו נשבע ונוטל הא אית לי' מיגו דלא שכרתיך ואי דהוי מיגו דהעזה הא מאינו שכיח למעיז אמרינן שפיר מיגו אולם באמת לק"מ דהא בשכיר באמת הוי שכיח דפורע ביומי' כדי שלא יעבור על בל תלין והא דמוכיח הש"ס ב"מ הנ"ל מהכא דעביד אינש דפרע ביומ' דמישלם זימני' כבר כ' באס"ז שם בשם הראב"ד דדייק דסתמ' קתני אף שטוען ברגע האחרונה של היום תן לי שכרי והוא אומר פרעתיך דודאי טוען שפרע מבע"י קודם שגמר מלאכתו והוי יומא דמישלם זימני' ע"ש אבל עכ"פ בשכיר הוא שכיח ושכיח שמקדים א"ע לפרוע כדי שלא יבא לאיסור בל תלין וא"ש וא"כ התינח אי ל"א אומן קונה בש"כ משא"כ אי הוי אתיא הבריית' כמ"ד אומן קונה בש"כ הדר קשי' קושי' התוס' הא איכא מיגו דלא שכרתיך וא"כ כל זה הוא רק למאי דמסקינן דמיירי בליכ' עדים משא"כ למאי דס"ד דמיירי בדאיכ' עדים שפיר י"ל דלכך האומן מהימן בזמן שהטלית בידו מטעם אומן קונה בש"כ ול"ק קושי' התוס': ובאופן אחר י"ל בישוב קושי' התוס' ובסגנון הנ"ל עפ"י הקושי' הנ"ל דמ"פ דילמ' אתיא הבריית' כמ"ד אומן קונה בש"כ ולכך מהימן.
אך י"ל קושי' התוס' הנ"ל יהי' נאמן הבעה"ב במיגו דלא שכרתיך ותי' דהוי מיגו מן מב"מ לכופ"ה וא"כ לפי"ז אין לומר דאתיא כמ"ד אומן קונה בש"כ דהרי דעת הרבה מן הקדמונים דמשכון חשיב הילך וא"כ מכ"ש אי נימא דאומן קונה בש"כ בודאי הוי הילך [וע"כ דאפ"ה השכיר נשבע ונוטל כמ"ש הר"ן בשבועות שם דאפי' אם הבעה"ב טוען הילך ג"כ השכיר נשבע ונוטל כיון דהשבועה נוטה אצל בעה"ב ע"ש].
והנה בשיטה מקובצת ב"מ ד' הקשה למ"ד הילך פטור א"כ כל מב"מ יהי' נאמן בלא שבועה מיגו דא"ב אמר הילך ותי' דכיון דהילך פטור מטעם דהוי כופ"ה א"כ אם יאמר הילך הו"ל העזה וע' בתוס' שם. א"כ לפי"ז תקשי אמאי נימא דאם הטלית ביד אומן על הבעה"ב להביא ראי' הרי אית לי' לבעה"ב מיגו דלא שכרתיך ואי דהוי מיגו דהעזה ז"א דהא השתא נמי כיון דאומן קונה בש"כ הא הו"ל הילך והוי ג"כ העזה כדברי השטמ"ק והתוס' הנ"ל וא"כ התינח למאי דמסקינין דמיירי בליכ' עדים משא"כ לס"ד דמיירי בדאיכ' עדים שפיר י"ל דנאמן האומן מטעם אומן קונה בש"כ והבן: עוד י"ל דהנה באמת הקשה הפנ"י בב"מ ממאי דהטעם משום מיגו דלקוח דילמ' הטעם משום התקנה דשכיר נשבע ונוטל דהבעה"ב טרוד בפועליו ושבועת השכיר הא אינה אלא כדי להפיס דעתו של בעה"ב וכשהוא ביד אומן דעתו מפוייס אפי' בלא שבועה במה שמוציא הטלית ממנו כמ"ש הר"ן בשבועות שם אמנם י"ל דהנה באמת הקשו התוס' בשבועות מ"ה ע"א הרי בקציצה הוי א"י אם נתחייבתי דקיי"ל דפטור ותי' דהוי כנ' ידענא ונ' לא ידענא דהו"ל מחויב שבועה וא"י לישבע משלם וא"כ לפי"מ דמוקי בדליכ' עדים הא הקשו התוס' הנ"ל הרי אית לי' לבע"ב מיגו דלא שכרתיך ותי' דהוי מיגו ממב"מ לכופ"ה אמנם הקשו ע"ז המפורשים דא"כ כשהטלית ביד אומן הא שפיר יש להבעה"ב מיגו דלא שכרתיך וליכ' למימר דהוי מיגו מן מב"מ לכופ"ה דהא הטעם דל"א מיגו לכופ"ה הוא משום אשתמוטי קא משתמט וכשהטלית ביד האומן הא רוצה ליטול הטלית ול"ש אשתמוטי ועכצ"ל דמיירי לפי"ז באופן דליכ' עידי שכירות אבל עידי מלאכה איכא ומיירי שהבעה"ב אומר שפרע לו אף הא' דאז ליכא מיגו דלא שכרתיך כיון דאי יאמר לא שכרתיך כיון שיש עידי מלאכה הא עכ"פ צריך ליתן לו פחות שבשכירות כפי מה שההנהו וא"כ יצטרך לישבע מדר"ח קמיית' ואין זה מיגו וא"כ לפי"ז כיון דע"כ לאוקימת' זו מיירי שהבעה"ב אומר שפרע לו אף הא' ממיל' א"א לומר דלכך כשהטלית ביד אומן על הבעה"ב להביא ראי' משום התקנההתקנה דבעה"ב טרוד בפועליו דא"כ תיהדר הקושי' לדוכתה הא הו"ל א"י אם נתחייבתי והשת' ל"ל מטעם משואיל"מ דהא לפי אוקימת' זו ע"כ מיירי כשהבעה"ב כופ"ה וליכ' רק שבועת הסת ובשבועה דרבנן הא ל"א משואיל"מ כמ"ש התוס' בכ"ד וא"כ תינח למאי דמוקמינן בדליכ' עדים עכצ"ל כנ"ל משא"כ לס"ד דמיירי בדאיכ' עדים שפיר הוי מצינן למימר דלכך כשהטלית ביד אומן על הבעה"ב לה"ר משום התקנה דבעה"ב טרוד בפועליו ומיירי כשהבעה"ב מודה במקצת והו"ל משואיל"מ: ולכאורה חשבתי לומר דע"כ מיירי הסוגי' בליכא גם עידי מלאכה דהרי באמת פריך הש"ס בב"מ ו' נימא מיגו דחשיד אממונ' חשוד אשבועתא ומשני אביי שמא סמ"י יש לו עליו והקשה הבעל המאור שם דא"כ למה לא יטעון האמת שהטלית של חבירו רק שמגיע לו חוב כנגד זה ויהי' נאמן במיגו דכולה שלי כדין כל תפיסה שלא בעדים דנאמן במיגו וע' בס' טיב גיטין מהגאון ר"צ מבאנהייט ז"ל בחי' לגיטין נ"א ע"ב שמביא בשם האחרונים שהקשו דאף דאי יטעון סמ"י לא יהי' נאמן מ"מ הו"ל למיטען ודאי מלוה במקום טענתו דהשת' שטוען להד"ם ואומר שקר בודאי טפי הי"ל למיטען מלוה ודאי דעכ"פ שמא מגיע לו המלוה והוי עכ"פ טענתו בספק אמת משיטעון ודאי שקר.
ובקונטרסך הבאת בשם האחרונים שתי' לפי"ד הש"ס כתובות ק"י גבי שנים שהוציאו שט"ח זע"ז היכא דאית לי' לחד עידית ולחד זיבורית זה גובה וזה גובה ולזה משקר ואומר להד"ם שחושש שלא יגבה חבירו עידית או בינונית והוא זיבורית אמנם קשי' לכאורה הא למ"ד שיעבודא דאורייתא הקשו התוס' בכ"ד היכי משכחת שבועה הא אין נשבעין על כפירת שע"ק ותי' דאין לו ללוה קרקע וא"כ כיון דע"כ אין לו קרקע הדר קשי' נימא מיגו דחשיד כו' ואי משום סמ"י יטעון כנ"ל ואי דחושש לזה גובה וזה גובה הא ע"כ מיירי באין לו קרקע וליכא חשש זה אמנם הא התוס' ב"ב קע"ה ע"א תי' דהא דשיעבוד' דאוריית' היינו בעדים אבל בלא עדים שיעבודא ל"ד וא"ש.
אמנם למאי דמוקמינן דמיירי סוגיין בדאיכא עידי מלאכה א"כ איכא עדים על חיוב פחות שבשכירות עכ"פ והדר קשי' איך נשבע הבעה"ב הא מיגו דחשיד כו' ואי משום סמ"י יטעון כנ"ל וליכא למימר דחושש שלא יבא לידי זה גובה וז"ג הא ע"כ מיירי בלית לי' קרקע לשכיר כיון דבדאיכא עדים שיעבודא דאוריית' ואין נשבעין על כפירת שע"ק וע' בהג"א פ"ק דב"מ בשם הא"ז דאפי' שבועת היסת אין נשבעין על כפירת שע"ק ובע"כ דל"ל קרקע אמנם כ"ז הוא רק לחדודי בעלמ' אבל באמת הא איכא עוד תירוצים לקושי' התוס' הנ"ל וגם הא כ' הש"ך בסי' פ"ה דגם בל"ל קרקע כעת שייך זגוז"ג דדילמ' יהי' לו נכסים אח"כ ע"ש]: והנה בעיקר הקושי' הנ"ל שהקשו דילמ' מטעם התקנה על הבעה"ב להביא ראי' כשהטלית ביד האומן ומטעם משואיל"מ כנ"ל נראה דהנה באמת כתבו התוס' בב"מ צ"ז ע"ב ובכ"ד דהיכי דלא הו"ל למידע ל"א משואיל"מ וא"כ הכא כיון שהבעה"ב טרוד בפועליו הא לא הו"ל למידע ול"א משואיל"מ אולם נראה דהנה התוס' ב"ב ל"ד ע"א כתבו בשם ר"י דהא דמשואיל"מ לאו מקרא אלא מכח סברא בעלמ' ע"ש ונראה דהסברא הוא עפי"ד הש"ס ב"מ ל"ה ע"א גבי ההוא דאפקיד כיפי גבי חברי' כו' אתא לקמי' דר"נ א"ל כל לא ידענא פשיעותא הוא זיל שלים ולפי"ז י"ל דלכך בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא אמרי' משואיל"מ כיון דלא ידענא פשיעותא הוא ולפי"ז תינח היכי דהו"ל למידע משא"כ בלא הו"ל למידע ל"א משואיל"מ כיון דאי לא הו"ל למידע הא לאו פשיעותא הוא מה שאינו יודע.
ולפי"ז י"ל הכא בבעה"ב לגבי שכיר הו"ל למרמי אנפשי' ולזכור כדי שלא יעבור בבל תלין ושפיר הו"ל למידע וכשאינו זוכר פשיעותא הוא ושפיר אמרינן משואיל"מ וא"כ התינח כשהחזיר האומן הטלית להבעה"ב משא"כ כשהטלית ביד האומן הא ליכא בל תלין ומבואר באס"ז ב"מ קי"ב ע"א דאפי' א"ל אומן לבעה"ב טול כליך והבא מעות א"ט בבל תלין משום דלא קרינן בי' פעולת שכיר אתך שהרי אין פעולתו אצלך ע"ש וא"כ כיון דליכא בל תלין כ"ז שהטלית ביד האומן א"כ לא הו"ל למרמי אנפשי' ולא הו"ל למידע מחמת טירדא דפועלים וכיון דלא הו"ל למידע הא ל"א משואיל"מ והדר"ק התוס' לדוכתה דהא הו"ל א"י אם נתחייבתי ושפיר מוכיח דע"כ האומן מהימן מטעם מיגו ודוק [אך בהא איכא לעיונא דהרי קיי"ל ב"ק קי"ח דאע"ג דא"י אם נתחייבתי פטור מ"מ אם בא לצי"ש ישלם ומבואר בש"ך סי' ע"ה ס"ק כ"ו בשם הריב"ש דאי תפס התובע לא מפקינן מיני' וא"כ כשהטלית ביד האומן ולמאי דמוקמינן בדליכא עדים הא הוי תפיסה שלא בעדים דמהני.
אפס עיקר הקושי' דהוי א"י אם נתחייבתי לפענ"ד יש מקום ליישב עפי"ד הנימוק"י בב"מ שכ' דמש"ה א"י אם נתחייבתי פטור וא"י אם פרעתיך חייב דלעולם היכי דמספקינן אם נעשה המעשה או לא מוקמינן אחזקה דבודאי לא נעשה דאם נעשה בודאי הי' זוכר ולכך כשההלואה היא ודאית ואנו מסופקין על הפירעון אמרינן דבודאי לא נעשה מעשה הפירעון משא"כ בא"י אם נתחייבתי דאנו מסופקין אם נעשה מעשה ההלואה ג"כ אמרינן דבודאי לא נעשה ולכך פטור ע"ש ולפי"ז הכא בקציצה הרי אין אנו מסופקין כלל אם נעשה הקציצה דהרי גם הבעה"ב מודה שקצץ לו רק שאומר שלא קצץ לו אלא א' וכיון דהקציצה בודאי נעשה ל"ש לומר בכה"ג א"י אם נתחייבתי פטור]: ובהיותי מעיין קצת בסוגי' זו אמרתי לבאר דברי הש"ס בשבועות שם דפריך אי הכי אפי' קצץ נמי ודקדקו התוס' על הלשון אי הכי הלא גם מעיקר' הי' יכול למיפרך פירכא זו ונראה דהנה התוס' שם הקשו מ"פ מהא דהנותן טליתו לאומן כו' לוקמא כגון ששכרו שלא בעדים ונאמן מטעם מיגו שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר נמי שכרתיך ונתתי לך שכרך והנראה בישוב קושי' זו דהנה הר"ן שם הקשה בהא דאמר רמב"ח ל"ש אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם כו' הרי מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן דהא מדינא חל על הבעה"ב השבועה.
ולפענד"נ ליישב עפימ"ש בטו"ז ח"מ סי' רצ"ו דהטעם דל"א מיגו לאפטורי משבועה הוא משום דכמו דקיי"ל דאף דאזלינן בתר רובא מ"מ היכי דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא כמו כן במיגו נהי דע"י המיגו מהימנינן לי' שאומר אמת מ"מ משבעינין לי' כדי לברר הדבר ע"ש והנה באמת הקשו התוס' מה מועיל מיגו זו דאין שייך אלא לענין שלא לחושדו שמשקר במזיד אבל הכא שפיר מהימנינן לי' דודאי הוא סבור שפרע אלא שאנו תולין ששכח לפי שהוא טרוד בפועליו דאטו משום מיגו יהא נזכר יותר ותי' וז"ל וי"ל דהכא כיון דאין טוען שמא אלא ברי ואומר ודאי שלא שכח אין לנו להחזיקו במשקר כיון דאית לי' מיגו אבל כשאין לו מיגו אינו נאמן דשמא שכח מחמת שהוא טרוד בפועליו ומחמת שסבור שפרע טוען ברי אעפ"י שהוא מסופק עכ"ל וע' מהרש"א שם מה שתמה בדבריהם ומה שנלפענ"ד להטעים דבריהם דהנה התוס' שם בד"ה וניתב לי' בלא שבועה כ' וז"ל וא"ת אכתי אמאי ניתב לי' בלא שבועה וכי א"א להיות בשום פעם שיהי' ברי שלו טוב דפעמים יהי' כדבריו דהא ר' יהודא לא מיחייב אלא בהודאה במקצת ותי' דנהי דר' יהודא לא חשיב לי' לגמרי כאינו יודע רבנן מיהא חשבי לי' כודאי שכח עכ"ל ולפי"ז דכונת התוס' הנ"ל היא דהתם קאי אליב' דר' יהוד' דלא מחשיב לי' כודאי שכח רק ספק שכח וא"כ מפאת המיגו מחשבינן לי' כודאי לא שכח ול"ה מיגו בדדמי ולפי"ז מיושב קושי' הר"ן הנ"ל שהקשה דהא הוי מיגו לאפטורי משבועה דהרי הטעם הוא משום דאיכ' לברורי ע"י השבועה לכך לא סמכינן אמיגו כד' הט"ז הנ"ל והכא הא ע"י השבועה לא יתברר כיון דאנו חוששין שהוא טרוד בפועליו ומחמת שסבור שפרעו טוען ברי אעפ"י שהוא מסופק ולדעתו באמת ישבע ורק ע"י המיגו מחשבינן לי' כודאי לא שכח כנ"ל א"כ ע"י השבועה לא יתברר כלל דגם אחר השבועה ע"כ אנו צריכין להמיגו וא"כ ל"ה איכא לברורי ומהימן שפיר במיגו גם בלא השבועה ולפי"ז מיושב שפיר קושי' התוס' הנ"ל שהקשו דלוקמ' כגון ששכרו שלא בעדים ונאמן מטעם מיגו ולדברינו א"ש דהא הכא מדפריך וניתב לי' בלא שבועה ומשני שהוא רק כדי להפיס דעתו של בעה"ב ע"כ דקאי לרבנן דמחשבי לי' כודאי שכח כדברי התוס' הנ"ל וא"כ אליב' דרבנן הא ל"ש המיגו כיון דהוי מיגו בדדמי ורק אליב' דר"י דמחשיב לי' רק כספק שכח שפיר י"ל דע"י המיגו אמרינן דודאי לא שכח משא"כ לרבנן דאמרי דהוא ודאי שוכח א"כ ל"ש מיגו כלל דהוי מיגו בדדמי וז"ש הש"ס אי הכי פי' דקאמרת דהשבועה הוא רק כדי להפיס דעתו של בעה"ב ע"כ כרבנן דחשיב הבעה"ב ודאי שכח א"כ קצץ נמי וא"א לאוקמי ששכרו שלא בעדים כיון דהוי מיגו בדדמי כנ"ל משא"כ בלא"ה לא הו"מ למיפרך קצץ נמי דהי' אפשר לשנויי ששכרו שלא בעדים ומטעם מיגו כקושיית התוס' הנ"ל.
יותר לא ירשנו הזמן להאריך ואשים קנצי למלי ואדברא נא שלום בך. ב"ד אוהבך ומרחמך מתעלס בחכמתך וצופה לגדולתך: