שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ
סי' כא
לק' ראהטין. בעזהש"י יום ה' כ"ה אלול תרל"ו לפ"ק סערעטה.
תחל שנה וברכותיה לכבוד ב"ד יד"נ האברך החריף המפואר יפה פרי תואר כש"מ שלום אלטר הלוי נ"י איש הורוויץ כעת הרב הגדול אבד"ק טויסט יצ"ו מכתבך הראשון גם משנהו קבלתי לנכון. ולאשר הגיעו הימים אשר אין לאדם חפץ בפלפולים כי יומי דחושבנ' אינון.
והימים ימי ביקור ופשפוש מעשה אנוש שעל כן יהיו דברי מועטים ויספוק נא לך הקיצור: ע"ד הרמב"ם שפוסק בפ"ד מה' ביאת מקדש כר"ש דטומאה דחוי' היא בצבור ופוסק ג"כ כר"י דהציץ כשעודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה והקשה המהר"י קורקס מדברי הש"ס ביומא ד"ז ע"ב דקא' לי' ר"ש לר"י כ"ג ביו"כ יוכיח שאין עודהו ע"מ ומרצה והשיב לו ר"י הנח לכ"ג ביו"כ שטומאה הותרה לו בצבור.
וא"כ כיון דהרמב"ם ז"ל פוסק דטומאה דחוי' בצבור שבה הפירכ' מכ"ג ביו"כ למקומה: הנה כבר הארכתי בחידושי בישוב דברי הרמב"ם האלה בפלפול עצום ועתה כאשר שטו עיני עוד הפעם בסוגי' זו עלה במצודת עיוני תל"י בישוב דבריו מחדש בדרכים נאותים. והנה בתחלה עלה במחשבה לפני לתרץ בפשיטות דהנה התוס' ביומא שם הקשו מאי ראי' מייתי ר"ש מיוה"כ דהציץ מרצה אפי' כשאינו על מצחו דילמא לעולם כשאינו ע"מ אינו מרצה וביוה"כ ה"ט כיון דא"א להיות ע"מ ולרצויי דחיא טומאה כיון דקרבן צבור הוא דאתא בטומאה מידי דהוי אטומאת גברי דלא מרצי ציץ עלה ודחיא טומאה.
והנה באמת צריך להבין קושי' התוס' הרי מבואר בש"ס פסחים ע"ז ע"א דלמ"ד טומאה דחוי' בצבור בעי ציץ לרצויי ואי לאו הציץ לא הי' נדחה ע"ש בפירש"י ומבואר בתוס' מנחות ט"ו ע"א ד"ה והכא דדוק' בטומאת הגוף דל"מ בי' ציץ אמרינן בי' טומאה דחוי' אפי' בלא ציץ משא"כ בטומאת בשר כיון דמהני בי' ציץ לא נדחה בלא ציץ ע"ש וא"כ כיון דכללא הוא בידינו דטומאת בשר אינו נדחה בלא ריצוי ציץ אמאי נימא דבקרבנות שלפול"פ שלא הי' הכ"ג לובש הציץ יהי' נדחה אף טומאת בשר בלא ריצוי ציץ אדרבא נילף מכאן דאף שאינו ע"מ מרצה ולא נסתור הכלל דטומאת בשר לא נדחה בלי ריצוי ציץ ושפיר פריך ר"ש.
אכן יש לפרש דכונת קושיית התוס' היא כך דנהי דבכל מקום כלל זה מסור בידינו דאין טומאת בשר נדחה בלא ריצוי ציץ היינו משום דאפשר בציץ אבל כ"ג ביו"כ הלא א"א בציץ א"כ יהי' נדחה בלי ריצוי ציץ ולא יהי' זה סתירה להכלל דאין טומאת בשר נדחה בלא ריצוי ציץ משום דאין דנין איפשר משא"א.
אולם באמת י"ל דל"ק דהרי ר"י ס"ל ביבמות מ"ז ע"ב דגר בטבילה לחוד סגי וע"כ דיליף מאמהות כמבואר שם וע"כ דס"ל דנין אפשר משא"א ע"ש וא"כ שפיר פריך לי' ר"ש לר"י לשיטתך דס"ל דנין אפשר משא"א כ"ג ביו"כ יוכיח שאינו ע"מ ומרצה ואי דדילמ' הטעם משום דחוי' בצבור כקושי' התוס' ז"א דמהיכי תיתי לומר כן לסתור הכלל דטומאת בשר אינו נדחה בלא ריצוי ציץ ואי משום דכ"ג ביו"כ א"א ואין דנין אפשר משא"א ז"א דאיהו גופי' ס"ל דנין אפשר משא"א ועפי"ז ממיל' ל"ק על הרמב"ם ז"ל דאיהו יסבור כסתמ' דש"ס בכ"ד דאין דנין אפשר משא"א וכ"ה מסקנת הש"ס בסוכה ד"נ ע"ב דכ"ע ס"ל אין דנין אפשר משא"א וא"כ אין ראי' מכ"ג ביו"כ כאמור ומצאתי בס' יד דוד שכ' בשם גיסו ז"ל כסגנון זה אולם המעיין יראה כי לא דבריו דברינו עוד נראה בישוב ד' הרמב"ם עפי"מ שתי' התוס' לקושייתם הנ"ל דדילמ' הטעם בכ"ג ביו"כ משום דדחוי' בצבור ותי' דהוכחת ר"ש הוא משום דאם נטמא הקרבן בידו אפי' אם יש אחרת טהורה אין א"ל הבא אחרת תחתי' ואי אין עודהו ע"מ אינו מרצה לימא לי' הבא אחרת תחתי' כיון דטומאה דחוי' היא והקשו המפורשים דהרי כשם שטומאה דחוי' ובעי לאהדורי אטהרה כן שבת ויו"כ דחוי' וכמ"ש הכ"מ בפ"ב מה' שבת ע' יומא מ"ו ע"א דנראה דתליא בפלוגת' דרבה ור"ח שם] וא"כ מאי חזית לאהדורי אטהרה דילמ' בעינן לאהדורי על חילול יוה"כ דאם מביאין קרבן אחר הא אבמ"ל דשחיטת קרבן ראשון הי' שלא לצורך והוי חילול יוה"כ למפרע אמנם נראה ליישב עפי"ד הש"ס פסחים ע"ג ע"א דפריך שם לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור השוחט בשבת בחוץ כו' מאי תיקן [ע' בתוס' שם דהקושיא קאי גם לר"ש דעכ"פ תיקון קצת בעי] ומשני תיקן להוציאו מידי אבמ"ה ופירש"י לב"נ שאם אכלו אינו נהרג עליו.
ובחידושי כתבתי להעיר מדברי התוס' שבת ק"ו ע"א שכ' אליב' דר"י לא חשיב מתקן אלא היכי שבשעה שבא הקלקול בא התיקון אבל אם אין התיקון בא בשעת הקלקול ל"ה מתקן א"כ ה"נ הא אין התיקון בא בשעת הקלקול דהרי כ' הראשונים ז"ל דהיכי דלישראל בלא"ה אסור ל"ש מי איכא מידי כו' וע' בפר"ח ובתבו"ש סי' כ"ז דהיכי דנתנבלה בשחיטה דאסורה בלא"ה לישראל אסורין הבנ"מ לבני נח משום דל"ש מי איכ' מידי כו' וא"כ התם הא בלא"ה אסור לישראל משום ע"ז או משום ש"ח וא"כ לאחר השחיטה כשהיתה מפרכסת עדיין היתה אסורה לב"נ משום אבמ"ה ולא בא התיקון עד שתמות א"כ הא בכה"ג ל"ח מתקן.
וכתבתי לתרץ עפי"ד התוס' בחולין פ"ד ע"א וב"ק ע"ו שכ' דבעוף ל"א מפרכסת ה"ה כחי' [וכ"כ הבכ"ש בחי' לחולין ל"ג בדעת רש"י וכן העלה בתשו' ברית אברהם חיו"ד סי' כ"ה בדעת הרמב"ם] וא"כ הא בחולין ד"מ מוקים לבריית' זו בחטאת העוף וא"כ שפיר קא' דתיקן להוציא מידי אבמ"ה כיון דבעוף לא מפרכסת ה"ה כחי' ובא התיקון בשעת הקלקול וא"כ לפי"ז מיושב שפיר בסוגיין דקא' ר"ש לר' יהוד' לשיטתך דבעי' שיבא התיקון בשעת הקלקול שפיר מוכח מכ"ג ביו"כ דאפי' אין עודהו ע"מ מרצה מדלא אמרינן לי' הבא אחרת תחתי' ואי דצריך לאהדורי על חילול יו"כ ז"א דאי מביא קרבן אחר הא הי' על הראשון מקלקל ואי דתיקן להוציא מידי אבמ"ה ז"א דהא בבהמה אמרינן מפרכסת ה"ה כחי' וה"נ בלא"ה אסור לישראל כיון דנשרפין א"כ ל"ש מי איכא מידי כו' ואסורה לב"נ כשהיא מפרכסת א"כ לאבא התיקון בשעת הקלקול וא"כ הוכחת ר"ש אינה אלא לר"י דבעי שיהי' התיקון בשעת הקלקול משא"כ הרמב"ם ז"ל הא סובר דאפי' התיקון בא אח"כ הוי מתקן א"כ ליכא ראי' מהא מדלא א"ל הבא אחרת תחתי' דאיכ' למימר משום דצריך לאהדורי על חילול יו"כ: עוד י"ל בישוב ד' הרמב"ם ז"ל דהנה באמת יש להקשות על תי' התוס' הנ"ל שכתבו דר"ש מוכיח מדלא א"ל הבא אחרת תחתי' הרי באמת יש להבין במאי הוכשר בשר השעיר הרי דם קדשים אינו מכשיר וליכא למימר שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עלי' כדא' בפסחים ד"ך ז"א דהא הכשר מים בעי ניחות' דבעלים והשעיר כיון דבא מתרומת הלשכה הא ל"ל בעלים ע' קצוה"ח סימן ת"ו ועכצ"ל דאתכשר בחיבת הקודש וא"כ הלא הרמב"ן ז"ל פוסק בפ"י מט"א ה' י"ז דחיבת הקודש אינו רק מדרבנן וא"כ כיון דאינו אלא מדרבנן האיך נוכל לומר להביא קרבן אחר הלא ביבמות ד"צ פריך הש"ס האיך יוכלו חכמים לעקור דבר מה"ת דהא חולין שנב"ע דאוריית' ומשני דבעלים נתכפרו וכן בפסחים ד"פ ע"ב הקשו שם התוס' דהיכי מחייבינן ע"י דרבנן להביא פ"ש ולעקור איסור דחשנ"ב שהוא מה"ת בקו"ע וע' בצ"ק זבחים מ"ה שהסביר דברי הכ"מ ספ"א מה' פסוהמ"ק שכ' דבטומאה דרבנן ל"ש ריצוי ציץ משום דע"י טומאה דרבנן לא יוכל להביא חולין בעזרה ול"מ ריצוי ציץ ע"ש וא"כ נהי דלענין חילול יו"כ אפשר לומר דהוי מקלקל כדברינו הנ"ל מ"מ איסור דחולין בעזרה איכא ועכצ"ל דר"ש פריך לר"י לשיטתי' בפסחים כ"ב ע' בתוס' שם דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאוריית' ושפיר פריך לדידי' דנימא לי' הבא קרבן אחר וכה"ג משני הש"ס בנזיר ק"ט.
ולפי"ז מיושב שפיר דברי הרמב"ם דאיהו לשטתי' אזיל דפוסק דחולין שנ"ב דאוריית' עיי' בלח"מ פ"ב מה' שחיטת וא"כ ליכא למיפרך מכ"ג ביו"כ די"ל כקושי' התוס' הנ"ל דדילמא מטעם דא"א בציץ ודחוי' היא ואי מדלא א"ל הבא קרבן אחר ז"א דכיון דע"כ הטומאה אינה רק דרבנן דחיבה"ק דרבנן א"כ א"א לנו לצוות להביא קרבן אחר דחכמים א"י לעקור איסור דחשנ"ב שהוא מה"ת: עוד הנה מקום אתי בישוב דברי הרמב"ם ז"ל דהנה בקושי' המפורשים הנ"ל שהקשו דלא אפשר למימר לי' להביא קרבן אחר משום דאיכא חילול יו"כ י"ל דהרי אפשר לשחוט ע"י שנים דהא קיי"ל כחכמים דראב"ש דשנים שוחטין זבח אחד בחולין ד"ל וגם קיי"ל לענין מלאכת שבת שנים שעשאוה פטורין וא"כ אפשר לשחוט ע"י שישחוט עוד א' עם הכ"ג דהא קיי"ל כמ"ד ביומא מ"ב דשחיטת פרו של כ"ג בזר כשירה דשחיטה לאו עבודה היא וא"כ לא יהי' חילול יו"כ אמנם אכתי אינו מיושב דהתינח לענין מלאכת נ"נ דהוא משום שמתקן להוציא מידי אבמ"ה שפיר י"ל דאם שוחטין שנים הוי שנים שעשאוה כיון דהתיקון הלז נעשה ע"י שנים.
אולם הרי בשחיטת קדשים דצריך לדם לזריקה הא איכא ג"כ מלאכת מפרק ע' פנ"י ביצה י"ב וא"כ לגבי מלאכת מפרק אפי' ישחטו שנים ל"ש שנים שעשאוה כיון דכ"א עושה מלאכת הפירוק בפ"ע שמפרק הדם. ואף דאם נפסל הקרבן הא א"צ שוב לדם מ"מ הא איהו סבר שיוכל לזורקו וע' בתוס' שבת ק"ו ע"א שכ' דחובל ומבעיר בא"ה הוי מלאכה הצל"ג כיון שהוא סבור שיוכל ליתן לכלבו או לבשל בו קדירה].
אמנם י"ל דהכא הא ר"ש קא' כ"ג ביו"כ יוכיח וא"כ הא מפרק הוי תולדה דדש ורבנן דר"י סברי בשבת ע"ה ע"א דאין דישה אלא בגידולי קרקע וסתם רבנן דר"י היא ר"ש ע' עירובין מ"ו ע"ב ופסחים י"א ע"א וא"כ ליכא לדידי' בשחיטת בהמת קדשים משום מפרק וא"ש וא"כ לפי"ז י"ל דהרמב"ם ז"ל לשיטתי' אזיל דס"ל בפ"ח מה' שבת ה"ז דחובל בחי חייב משום מפרק וא"כ ס"ל דיש בחבלת בהמה משום מפרק וא"כ ליכא לדידי' התקנה לשחוט ע"י שנים וא"כ ל"ק לדידי' מכ"ג ביו"כ די"ל משום דא"א כקושי' התוס' ואי דאפשר להביא אחרת ז"א דהא לדידי' ע"כ יהי' חילול יו"כ והוי לא אפשר ודוק: ובאופן היותר מורווח איפשר לומר בישוב דברי הרמב"ם ז"ל עפי"מ שנאמר בקושי' התוס' הנ"ל שהקשו דמאי ראי' מייתי מכ"ג ביו"כ דילמ' משום דא"א להיות הציץ ע"מ ודחוי' היא בצבור.
ונראה עפי"מ דא' בגיטין נ"ד ע"ב כ"ג ביו"כ יוכיח דכי אמר פגול מהימן וביאר שם הפנ"י דדייק מגופי' דקרא דכתי' וכל אדם לא יהי' באה"מ ואיס"ד דלא מהימן א"כ היכי דאתרמי דאמר כ"ג דפגול היכי ליעביד כיון דכל העבודות אינן כשרות אלא בו והוא יודע בעצמו שפיגל בפנים תו לא מצי למיעבד שאר עבודות מתן דם על המזבח והקטרת האימורין דהא לגבי נפשי' שוי' חד"א להקריב קרבנות שכבר נתפגלו וכל העבודות נפסלין שצריכין להיות על הסדר וא"כ היכי א"ת וכל אדם לא יהי' באה"מ דהוי מילת' דאתי לידי תקלה אע"כ דכ"ג מהימן ע"ש ולפי"ז הא באמת אין עא"נ באיסורין אלא היכי שהוא בידו וא"כ לפי"ז י"ל דה"נ הוכחת ר"ש הוא מכ"ג ביו"כ דהרי לא יהי' נאמן כשיאמר שנטמא משום דל"ה בידו שאין לו שרץ בעזרה שיהי' בידו לטמאות הקרבן והוי מילת' דאתי לידי תקלה דאם יאמר הכ"ג שנטמא השעיר ואנחנו הא לא נאמין לו שיהי' צריך להביא קרבן אחר והכ"ג הא שוי' חד"א אי נימא דאין עודהו ע"מ אינה מרצה ושפיר מוכח דהציץ מרצה אפי' כשאינו ע"מ ולא אתי לידי תקלה.
אמנם לכאורה י"ל דז"א דהרי אפי' לומר שוי' חד"א דהא גם לפי דבריו שנטמא דחוי' היא בצבור וא"כ הדרק"ל מאי ראי' מייתי מכ"ג ביו"כ אמנם הדבר נכון עפי"מ דא' בפסחים ל"ד ע"א על המשנה דשתילי זיתים שנטמאו ושתלן טהרו מלטמא ואסורין מלאכול ומפרש התם טעמ' דנפסלו בהיסח הדעת ופירש"י כשנטמ' מתחלה הסיח דעתו מהם שוב מלשומרן ונפסלו בהיסח הדעת וע' בפנ"י שם שהוציא מדברי רש"י ז"ל דס"ל דכל דבר שנטמא ממיל' נפסל בהיסח הדעת ע"ש [וע' זבחים ד"כ ע"ב בהא דמיבעי' לן שם טומאה מהו שתועיל לקידוש ידים ורגלים כו' א"ד כיון דהדר חזי ע"י טבילה לא מסח דעתי' עיי"ש] ולפי"ז הא איכא שם פלוגת' דר"י ור"ל לענין הסה"ד דר"י ס"ל היסה"ד פסול טומאה הוי ור"ל ס"ל פסול הגוף הוי ולפי"ז י"ל דר"ש ס"ל כמ"ד פסול הגוף הוי וא"כ פריך שפיר כ"ג ביו"כ יוכיח דאי נימא דהציץ אינו מרצה כשאינו ע"מ אתי לידי תקלה לכשיאמר הכהן שנטמא דלא נאמין לו כנ"ל והאיך יוכל אח"כ להקריב הא שוי' אנפשי' חד"א ואי דעכ"ז יוכל להקריב משום דבאמת טומאה דחוי' בצבור וכאמור ז"א דהא הכ"ג כשאומר שנטמא הא סבור שיאמינו לו א"כ הסיח דעתו מהקרבן דכיון דאיכא לאהדורי אטהרה מהדרינן וא"כ הקרבן נפסל בהיס"ד וכיון דהסה"ד פסול הגוף הוי הא פסול הגוף לא נדחה בצבור וע"כ מוכח מזה דגם כשאינו ע"מ מרצה ול"צ לאהדורי אטהרה וא"כ לא הסיח דעתו.
ודחי לי' הנח לכ"ג ביו"כ שטומאה הותרה לו בצבור ובלא"ה א"צ לאהדורי אטהרה וליכ' היסח הדעת ומה מאד נכון לפי"ז ליישב. קושי' התוס' ישנים הובא בשעה"מ פ"ד מה' ביאת מקדש שהקשו על הא דמשני הנח לכ"ג ביו"כ שטומאה הותרה בצבור תינח בשעיר בפר מא"ל דהא הוי קרבן יחיד ולהאמור יתיישב שפיר דהא בפר שפיר איכא למימר מטעם דחוי' וכמבואר במשנה רפ"ב דתמורה דפרו של כ"ג דוחה את הטומאה ואי דנפסל בהיסה"ד כנ"ל ז"א דהא על הפר שפיר יהי' נאמן כיון דהפר בא משלו והבעלים נאמנים על שלהן ושפיר נימא לי' הבא קרבן אחר והבן ועפי"ז מיושב ע"נ ד' הרמב"ם הנ"ל דאיהו לשיטתי' אזיל דס"ל בפי"ט מפסוהמ"ק דהיסה"ד פסול טומאה הוי וכדקיי"ל בכ"מ הלכה כר"י לגבי ר"ל וא"כ בלא"ה ל"ק דאין ראי' מכ"ג ביו"כ דנוכל לומר הטעם משום דדחוי' היא בצבור א"כ לא שוי' חד"א וכנ"ל ואי דכיון דאיהו סובר שיאמינו לו מסיח דעתו ז"א דהא גם הסה"ד אינו רק פסול טומאה וכיון דטומאה דחוי' בצבור ממיל' גם הסה"ד נדחה בצבור ונכון הוא ע"ד החידוד ודוק ומה שתמהת על תי' הב' של התוס' שם שכ' דס"ל לתנא דבריית' כמ"ד אין הציץ ע"מ א"מ דהא אי דחוי' בצבור ע"כ מרצה אפי' אין הציץ ע"מ מכח הוכחה דכ"ג ביו"כ כקושי' הר"י קורקס על הרמב"ם.
כבר קדמך בזה השעה"מ פ"ד מביאת מקדש ולמען הראות לך חביבותיך גבן הנני להעתיק לך מה שדרשתי בענין זה ביומא דכלה בק' זלאזיטץ בביהכנ"ס בשנת תרל"ב בהיותי אב"ד שמה וזה תורפה: