אור ברסלב

שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ

סי' כ

סימן יט

בעזהש"י יום ג' ך' כסליו תרמ"א לפ"ק סטריא.

למאן דלא קחזינא. ברוכי קא מברכינא כבוד הרב החריף המופלג בתורה יראת ד' אוצרו.

כש"מ יוסף סג"ל רוטנבערג נ"י אבד"ק סוואליווע יצ"ו במדינת אוגרין. יטה ד' אליו כנהר שלום: מכתבו הגיעני והנני להשיבו על אתר בדבר שאלתו בזה"ל זה עשרים שנה אשר אנשי קהל סוואליווע שכרו מקום מן האדון הגראף והעמידו עליו ביהכנ"ס וזה שנים רבות שלא שלמו השכירות ולקח מהם בסיקוועסט את הבהכנ"ס ואעפי"כ התפללו בו עד שאירע להם מקרה רע ר"ל שנפלה העזרת נשים ונעשה הכל חרבה וא"א עוד להתפלל בו והקהל החליטו בדעתם שלא לפדות עוד הביהכנ"ס לאשר איננו שוה כל החוב שהם חייבים ולא חזי תו לביהכנ"ס וכעת רוצה האדון לעשות ליציטאציע על הביהכנ"ס אם רשאי אדם מישראל ללוקחו ולעשות בו כל צרכיו עכ"ל שאלתו: הנה גמרא שלימה שנינו במגילה כ"ו ע"א דהא דתנן שם במשנה דבני העיר שמכרו ביהכנ"ס לוקחין בעד הדמים תיבה כו' והדמים בקדושתייהו קיימי ל"ש אלא שלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרו זט"ה במא"ה אפי' למישתא בי' שיכרא שפיר דמי.

והנה עדת סוואליווע הלא עיר קטנה היא ואנשים בה מעט ד' ירחיב את גבולה בודאי אין לו דין ביהכנ"ס של כרכים דקי"ל התם דבהכנ"ס של כרכים כיון דמעלמא אתי לא מצי מזבני ליה ויותר מזה מבואר בתשו' מ"ב סי' ל"ג ובתשו' פנ"י חא"ח ס"ז דבזה"ז אף דכרכים יכולין למכור עפ"י ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דשאני טובי העיר שבזמננו מזמן הש"ס עי"ש וכן כתב הב"י בשם מרדכי ישן ובמג"א סי' קנ"ג ס"ק ל"ז עי"ש דהמג"א פוסק דעכ"פ כשבנאוהו משלהם בודאי יכולין למכרו ובפרט עיר מצער בודאי אין עליה דין כרך כמ"ש בשו"ת פנ"י שם וע' בר"ן שכ' להדיא כרך פי' עיר גדולה שבגדולות וכ"מ ברמב"ן בחי' שם עי"ש וביותר מ"ש רש"י ז"ל ביומא י"ב ריש ע"א וז"ל דכרכים שהוא מקום שוקים ומתקבצים שם ממקומות הרבה והוא עשויה לכל הבא להתפלל ואין לה בעלים מיוחדים דכפרים כל בעליו ניכרים והרי הוא כבית השותפים עכ"ל א"כ י"ל דבזמננו שמוכרים המקומות של בהכנ"ס וניכרים הבעלים של המקומות הוי אפי' של כרכים דינו כשל כפרים שבזמן הש"ס ונוכל להטעים הדבר עפ"י דברי התוס' ביומא דף נ' ע"ב גבי פרו של כ"ג מיבעיא ליה אחיו הכהנים בקביעותא מתכפרים או דילמא בקופיא מתכפרים כ' התוס' שם בד"ה אחיו הכהנים וז"ל הכא משמע אי מקופיא מתכפרים אז עושה תמורה אע"ג דאיכא טובא דמכפרי בה מקופיא לא חשיב קרבן שותפים ועושה תמורה ותימה דאמרי' בזבחים בפ"ק הניח בהמה לשני בניו ומת קריבה ואין ממירים בה משום דאין שותפים עושים תמורה אע"ג דמסיק התם דיורש לא מכפר אלא מקופיא י"ל התם דליכא אלא יורשין דמכפרי בזה מקופיא חשיב קרבן שותפים אבל הכא דאיכא כה"ג דמכפר ביה מקיבעא לא חשיבא כפרה דידהו כלום וכמאן דליתא דמי ולא חשיב קרבן שותפים וממיר בה עכ"ל ודומה לזה מצינו בתוס' סוטה כ"ג ע"א ד"ה כל הנשואות לכהנים כי' שהקשו שם כיון דיש להבעל חלק במנחתה משום דמה שקנתה אשה קנה בעלה א"כ הו"ל מנחת שותפות ואין מנחה קריבה בשותפות ותירצו כיון דעיקר כפרה משום דידה ל"ה מנחת שותפות עי"ש ולפ"ז י"ל דה"ה בנ"ד כיון דעיקר בהכנ"ס שייך לבני העיר שקנו המקומות ורק לאחרים מעלמא יש ג"כ זכות לבואלהתפלל שם אין להם דין שותפים והויין האחרים דמעלמא כמאן דליתניהו ושפיר יוכלו בני העיר למכרו.

אך בהא איכא לעיונא דהרי מבואר ברמ"א סי' קנ"ג ס"ז דהא דשל כפרים נמכר דוקא כשיש להם בהכנ"ס אחרת אבל אם אין להם רק בהכנ"ס אחת אסור למוכרו דהא אפי' לסותרו אסור עד שיבנו אחרת עי"ש. ובדברי שאלתו לא פורש אם יש בקהלה זו בהכנ"ס אחרת ואם יש שם בהכנ"ס אחרת בודאי שריא להם להקהל להניח שימכר עפ"י ליצטאציע ואף שבמג"א שם ס"ק ט"ז כ' דדוקא שבנאו עכשו אחרת אבל כשיש להם שתי בתי כנסיות מקודם אסור דהא אפי' לסתור אחד אסור היינו משום דאיהו לשיטתו אזיל בריש סי' קנ"ב שכ' דביש שני בתי כנסיות אסור לסתור אחד אבל הט"ז שם הא מתיר כשיש שם בהכנ"ס קבוע אחרת וכ' שם דהא דאמרינן ב"ב דף ג' ע"ב אר"ח לא ליסתור אינש בי' כנישתא עד דבני בי' כנשתא אחריתי א"ד משום פשיעותא וא"ד משום צלויי מאי בינייהו א"ב דאיכא בי כנישתא אחריתי וכ' הר"ן דלמ"ד משום פשיעותא דמתרשלי מלבנותה ובימים שבנתיים לא יהי' להם מקום קבוע להתפלל אבל ודאי כל שיש להם בהכנ"ס אחר קבוע לכ"ע שרי דהא ליכא משום צלויי ולא משום פשיעותא דאילו לפשיעותא שלא יבנו לעולם ליכא מאן דחייש לזה כו' וכ"כ בשם רשב"א ונ"י.

ונראה שגם התוס' ס"ל כן דהא כ' א"ב דאיכא דוכתא לצלויי משמע דוקא במקום ארעי לצלויי פליגי. אבל בי כנישת' קבוע אחריתי כ"ע מתירין ע"ש דמסיק דהכל מודים בבה"כ קבוע דמותר לסתור האחרת: והנה בסוגי' דב"ב שם פריך הש"ס ובבא בן בוטי היכ' אסבי' לי' עצה להורדוס למסתרי' לבהמ"ק והאמר רב חסדא לא לסתור אינש בי כנישת' עד דבני בי כנישת' אחריתי איבע"א תיוהא חזי בי' אבע"א מלכות' שאני דלא הדרא בי' דאמר שמואל אי אמר מלכותא עקרנ' טורי עקר טורי ולא הדר בי' והק' בס' תורת חיים שם לפי שי' התוס' בסוגי' שם ד"ה בי' קייט' וסייעתייהו דלא חיישינן משום פשיעות רק לפשיעות זמן היינו שימשך איזה זמן מחמת התרשלות אבל לפשיעות' שלא יבנו כלל ליכ' למיחש והכ' דפריך על בבא בן בוטי משמע דהקושי' הוא דניחש שמא לא יבנה כלל מדקמשני שאני מלכות' דלא הדר משמע דלא הדר לבלתי בנותו דומי' דעקר טורי ולא הדר בי' דלענין שיבנה לאלתר לא אצטריך לי' למימר מלכות' שאני תיפוק לי' דליכ' למיחש שיפשע ויתעצל בבנינו לפי שהי' צריך להזדרז בבנינו מיד משום אימת המלכות כדא' לקמן דשדר שליח וליזל שתא וליעכב שתא כו' ולפענד"נ ליישב שיטת הראשונים ז"ל בזה דהנה באמת צריך להבין אמאי חיישינן רק לפשיעת זמן ולא לשלא יבנה כלל ונראה עפי"ד המרדכי במגילה פ' בני העיר הובא במג"א סי' קנ"ב שכ' דביהכנ"ס נקר' מקדש מעט ואסור לנתוץ דבר מבהכנ"ס כנותץ אבן מהיכל או מעזרה שהוא בלא תעשון כן לד' אלקיכם ואם נתץ ע"מ לבנות שרי דההיא נתיצה בנין מיקרי ע"ש ולפי"ז לענין שיפשעו ולא יבנו כלל לזה לא חיישינן משום דא"כ יעברו למפרע על הנתיצה משום ל"ת כן ולכך כ' הקדמונים שפיר דלא חיישינן רק להתרשלות אבל לא לשלא יבנו כלל דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ובפרט צבור שלם.

ולפי"ז פריך שפיר על בבא בן בוטי היכי אנסיב עצה להורדס למסתר ביהמ"ק נהי דלצורך בנין ליכ' לאו דל"ת כן ולשמא יתרשל בבנין ג"כ ליכ' למיחש דע"כ יזדרז מאימת המלכות כנ"ל בכ"ז ניחוש שמא יחזיר בו ולא יבנה כלל דהא מוחזק ברשע וסתם עבדים מזלזלין במצות ולא יחוש ללאו דל"ת כן ומשני שאני מלכות' דלא הדר ר"ל נהי דלאיסור' לא יחוש אבל הא מלך הוא וכיון דלא הדר שוב ליכ' למיחש גם לפשיעת זמן דבודאי יזדרז בבנינו מאימת המלכות כנ"ל והבן.

עכ"פ מכל האמור שמעינין כדברי הטו"ז הנ"ל דהיכי דאיכ' ביהכנ"ס קבוע לכ"ע שרי לסתור האחרת וכן מפורש יוצא מדברי הר"ן פ"ד דמגילה שכ' בשם הרמב"ן וז"ל ומ"מ כל שאין להם אלא ביהכנ"ס אחד אסור למוכרו כדאי' לא לסתור אינש בי כנישת' עד דבני בי כנישת' אחרית' הלכך בשיש להם אחרת מותר למוכרה דהו"ל כמפריש ז' אתרוגים לז' ימים דיוצ' בו ואוכלו ליומי' ע"ש הרי להדי' כדברי הט"ז וכן הסכים האלי' רבה שם וע' בשו"ת שמש צדקה חא"ח סי' א' שהאריך בזה וא"כ גם בנ"ד אם יש בקהלתכם בהכ"נ קבוע אחרת שרי להו להקהל למכור בהכ"נ זו עפ"י זט"ה במא"ה וע' ברמ"א סי' קנ"ג ס"ז שכ' דכל שז' טובי העיר מוכרים בפרסום מיקרי במא"ה וא"צ לומר הן או לאו ע"ש ושרי הלוקח לעשות בו אפי' א' מהארבעה דברים כמ"ש בש"ע שם מ"ט ובפרט בנ"ד שהבהכנ"ס כבר חרב בודאי שרי למכור עפ"י זט"ה במא"ה אפי' אי הי' של כרכים דאף דגם בחורבנן הם קדושים כדילפי' במשנה מגילה ק"ח מקרא דוהשימותי את מקדשיכם קדושתן אפי' כשהן שוממין מ"מ הלא מבואר שם בגמ' ע"ב דבתי כנסיות שבבבל על תנאי הם עשויות וכ' התוס' דכשחרב מהני התנאי והא דא' לעיל כ"ו ע"ב דרבינא דהו"ל תילא דבי כנישתא בארעי' וא"ל לרב אשי זיל זבנה מזט"ה ואמאי אצטריך לעשות כן אחר שנחרב היינו משום דזריעה הוי קלות ראש ביותר ועגמת נפש ומש"ה אסור אפי' בחורבנה ע"ש ואף דבטור א"ח סי' קנ"א הובא במג"א שם ס"ק י"ב כ' דדוקא בבבל ע"ת עשויות ולא בשאר ארצות שבח"ל מ"מ הרי בא"ר שם ס"ק י"ז כ' בשם הרמב"ן והר"ן והג"א וכ"ה במהרי"ו ובשו"ת מ"ב דבכל ארצות שבח"ל ע"ת הן עשויות.

עכ"פ נראה דלאחר חורבנן שרי למכור אפי' של כרכין עפ"י זט"ה במא"ה דהרי בלא"ה דעת המבי"ט הובא במג"א סי' קנ"ג ס"ק י"ב דאם אין מתפללין בתוכו מותר למכור אפי' של כרכין ע"ש הן אמת שהאחרונים חלקו עליו אמנם זהו אם עדיין ראוי להתפלל בתוכו אבל אם אינו ראוי עוד להתפלל בתוכו מבואר בשו"ת מהר"ם מלובלין סי' נ"ט לענין הביהכנ"ס שבק' לוקבא דמותר למכור אפי' של כרכין ע"ש.

ושעפי"ז נלפענ"ד ליישב מה שראיתי לאא"ז הגאון האמיתי אבד"ק סטאניסלאב שליט"א בספרו היקר שו"ת בר ליואי חא"ח סי' ה' שהקשה ביומא י"ב ע"א דמוקי שם הא דתניא דביהכנ"ס אין מטמא בנגעים בביהכנ"ס דכרכים דל"ה בית ארץ אחוזתכם והא דתניא דמטמא בנגעים בבהכ"נ דכפרים ופריך שם וביהכ"נ דכרכים אין מטמא בנגעים והתניא כו' והקשה מש"ס סנהדרין דף ע"א כמאן אזלא הא דתניא עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות כמאן כר"א דתניא רא"א עה"נ שיש בה אפי' מזוזה א' אינה נעשית עה"כ מ"ט א"ק ואת כל שללה תקבוץ ושרפת באש וכיון דאיכא מזוזה א"א לשרוף דכתיב לא תעשון כן וגו' וא"כ קשה איך הי' ס"ד דש"ס דבה"כ דכרכין מטמא בנגעים הרי בהכ"נ אסור לנתוץ מקרא דלת"כ וא"כ בבית המוחלט הא כתיב ונתץ את הבית וממילא א"א לומר דבה"כ תיטמי בנגעים משום דא"א לנתוץ הבהכ"נ מקרא דלת"כ ולא יכולנא לקיים קרא כדכתיב וכמו בנקטעה יד העדים דפטור וכדומה בכ"ד בש"ס דהיכי דלא יכילנא לקיים קרא כדכתיב בטיל הדין גבי' בשלמא בשל כפרים הואיל ורשות ביד טובי העיר למכרה ולהוציאה לחולין שפיר יכילנא למימר דמטמי בנגעים כמו בקדשי בדה"ב בעה"נ כדפסק הרמב"ם בפ"ד מעכו"ם הי"ג דפודין אותן ואח"כ ישרפו וה"ה לענין טומאת נגעים משא"כ בשל כרכים דקדושתן קדושת עולם ואין בידן למוכרן היכי ס"ד דש"ס דיטמו בנגעים ע"ש.

ולהאמור תתישב הקושיא הלזו ע"נ. דהנה התוס' בערכין דכ"א ריש ע"א הוכיחו שם דבית המוחלט אסור בהנאה ע"ש וא"כ כי נחלט הבית הרי אסור ליכנס ולהתפלל בתוכו משום דאסור בהנאה וא"כ הרי כ' המהר"ם מלובלין הנ"ל דהיכי דאינו ראוי עוד להתפלל בתוכו מותר למכור אפי' של כרכין ומבואר בפוסקי' דמכירה וסתירה שוין הם וכל היכי דמותר למכור מותר ג"כ לסתור וא"כ כי נחלט הבית דא"ר להתפלל עוד בתוכו מותר לסותרו ואין בנתיצתו משום ל"ת כן לד' אלקיכם והבן: ובדרך מורווח יותר בסגנון זה אפשר לומר דהנה לפימ"ש מ"ש הר"ן במגילה פ' בני העיר וז"ל לפיכך נ"ל דביהכ"נ ודכוותי' כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם ואפי' התנו עליו זט"ה במא"ה א"א שתפקע קדושתו בכדי מפני כבוד הקדושה שיש בו מיהו לאחר שהוטלה קדושתו על הדמים קדושת דמים קלישא מקדושת בהכ"נ לפי שדמים אלו לא עמדו מעולם לדבר שבקדושה.

ועוד דהו"ל קדושה שני וקלישא מקדושה הראשונה כדאשכחן לר"י דס"ל הלקוח בכסף מע"ש שנטמא יקבר דלא אלים ליתפס פדיוני' כמעשר גופי' עכ"ל א"כ נראה להדיא מדבריו דקדושת ביה"כ אינו אלא מדרבנן וא"כ ליכא איסור בנתיצתו רק מדרבנן וע' בפמ"ג א"ח סי' קנ"ב בא"א סק"ו שנסתפק בזה] וא"כ בפשיטות ל"ק הקו' הנ"ל דכיון דמדאורייתא אפשר לקיים ונתוץ שפיר הו"א דמיטמי בנגעים אי לאו דמיעטי' קרא בית ארץ אחוזתכם.

אמנם לדעת הרמב"ן שהובא בר"ן שם שכ' דביה"כ עשו אותו כתשמישי מצוה כסוכה ולולב שנזרקין לאחר מצותן ובזמן מצוה יש בהן קדושה של כבוד כדא' התם אסור להרצות מעות כנגד נ"ח וא' נמי דנויי סוכה אסור להסתפק מהן כל ז' כו' ע"ש וא"כ כיון דמתורת ביזוי מצוה אתי עלה י"ל דהוא מדאורייתא ואבוהן דכולהו דם דכתיב ושפך וכסה במה ששפך יכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו ע' שבת כ"ב ע"א ובתוס' שם וע' בחי' פנ"י ביצה דף ל' ע"ב.

אמנם הא מבואר בתוס' בשבת שם ד"ה סוכה תניא לענין נוי סוכה דמשום ביזוי מצוה לא מיתסרו היכי דנפלו ע"ש וא"כ לאחר שנחרב הבהכ"נ לא נוכל לאסור מכירה מה"ט משום שעבר זמן מצותו וא"כ בפשיטות ניחא דלאחר שנחלט הבית וא"ר להתפלל בו הרי עבר זמן מצותו כאילו נחרב ושוב א"ב קדושה מדאוריית' וליכא ל"ת כן.

אמנם באמת הרמב"ן שם כ' וז"ל ולפיכך ביהכ"נ כ"ז שבני העיר רוצים נוהגין בו קדושה אפי' בחורבנן שהרי עדיין לא עבר זמן מצות' וראוי לחזור ולבנותו עכ"ל. אולם גוף דבריו צריך להבין הרי אם יחזור ויבננה הרי הוי כאילו בונה בה"כ חדשה ופנים חדשות באו לכאן והיכי נוכל לומר דלא יהי' משום זה עבר זמן מצותו אמנם הדבר נכון עפי"ד התוס' בסוכה כ"ז ע"ב שכ' בהא דקא' ושוין שאם נפלה שחוזר ובונה אותה בחש"מ פשיטא מהו דתימא האי אחריתי הוא וא"ר לשבעה קמ"ל וכ' התוס' וז"ל וי"ס שכ' בהן קמ"ל כיון דבדוכתה קעביד איהי היא משמע לפי שבונין אותה באותן עצים עכ"ל הרי דהיכי דחוזר ובונה באותן עצים ל"א פנים חדשות באו לכאן וא"כ ה"נ שפיר כ' הרמב"ן ז"ל דלא הוי זה עבר זמן מצותו לפי שאפשר לחזור ולבנותה באותן עצים ואבנים ואיהי היא ול"ה פנים חדשות.

וא"כ לפי"ז התינח בבית טהור שנחרב משא"כ בבית המוחלט דא"ר לשוב עוד למצותו א"כ עבר זמן מצותו ולא חל עליו עוד הקדושה וגדולה מזו מצינו בירושלמי פ"ד דסוכה ה"ד הובא בב"י א"ח סי' תרס"ה דאפי' לטעמא דאתקצי למצותו אמר רב אתרוג שנפסל ביום ראשון מותר לאוכלו ע"ש והה"נ כי נחלט הבית שנפסל מלהתפלל בו אינו חל קדושה עוד עליו דלהרמב"ן פקעה קדושה בכדי וליכא משום לת"כ וא"ש ע"נ ודו"ק: ואחר כל החזון הזה שמענו דהיכי דאינו ראוי לחזור ולבנותו נמכר אפי' של כרכין וא"כ בנ"ד אף שראוי לחזור ולבנותו מ"מ כיוןדיעלה הרבה יותר מכדי דמיהן ויהי' הפסד להקהל דכשיבנו בה"כ חדשה תהי' ההוצאה מועטת מכאשר יפדוה כעת בכה"ג בודאי אין חייבין לפדותה גם אי הי' בהכ"נ של כרכין וגם הא הטעם של הפוסקים דבשאר ארצות שבח"ל ל"א ע"ת עשויות משום דעתידין ב"כ ובמ"ד שבח"ל שיוקבעו בא"י ובנידן שאלתינו הא הקרקע הוא בשכירות מעכו"ם וזה בודאי לא יוקבע בא"י עיי' בתשו' כנ"י סי' ט'.

ויש לצרף גם מ"ש בתוספת רי"ד בחי' מגילה שם דהא דאמר רבא שם ל"ש אלא שלא מכרו זט"ה ובלא מא"ה כו' זה קאי אמילתא דרשב"נ דקא' אבל של כרכים לא מצי מזבני לי' וקא' רבא שאם מכרוהו זט"ה במא"ה מכור הוא ויצא מקדושתו ע"ש וא"כ לשיט' זו גם בה"כ של כרכים נמכר לעולם עפ"י זט"ה במא"ה וכ"מ מדברי רש"י שם שנוטה לפירוש זה וכ"מ מדברי התוס' ב"ב דכ"ג סע"א ד"ה אחולי אחלי גבי' עייש"ה ולכאורה נראה לפענ"ד ראי' לשי' זו ממשנה נדרים מ"ח ע"א דקתני מותרים בשל עולי בבל ואסורים בדבר של אותה העיר ואיזהו דבר של אותה העיר כגון הרחבה והמרחץ ובה"כ ופי' הר"ן מפני שאין לאנשי עוד אחרת חלק בהן שהן יכולין למכרו זט"ה במא"ה והו"ל כשותפין שהן אוסרין זע"ז ולכאורה קשה היכי קתני מילתא דפסיקא דאסורין בבה"כ האיכא בהכ"נ של כרכין שא"י למוכרו זט"ה וא"כ יהי' מותרין וגם הו"ל למיחשב של כרכין ברישא להיתרא עם של עולי בבל א"ו דגם של כרכין נמכר עפ"י זט"ה במא"ה ונהי דמסקנת הפוסקי' להלכה הוא דבה"כ של כרכים א"י למכור זט"ה במא"ה מ"מ יש לצרף דיעה זו דנימא דעכ"פ היכי שכבר נחרב יהי' רשאין למוכרה.

עוד יש לצדד בנ"ד דיהי' רשאין למוכרה אפי' יהי' של כרכין כיון דכבר נתמשכן וצריך להוציא מעות הרבה לפדותה והרי כ' התוס' במגילה כ"ו ע"א ד"ה כיון הטעם דשל כרכין אין רשאין למוכרה כיון שרבים מעלמא נותנים לסייע בבניינה א"י למוכרה בלי דעתם. אמנם בכה"ג אמדינן דעתייהו דבודאי ניחא להו וזכין לאדם שלא בפניו דהא המ"ב כ' בתשו' סברא זו בחזי בי' תיוהא רק שהמג"א בסי' קנ"ג סק"ז מפקפק עלי' דאיך אפשר למכור של אחרים שלא מדעתן הרי אסור לגזול ע"מ לשלם יפה ממנו ע"ש וכ"ז ניחא היכי שהם רוצים למכור לכתחלה משא"כ בנ"ד שהשר כבר לקחה בסיקוועסט בודאי אין מחויבין לשלם יתר מכדי דמיהן כדי לפדותה דאמדינן דעתייהו דאחרים דניחא להו יותר להחליטה ולבנות חדשה בסך פחות מזה דזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו.

אמנם לטעם הראשון שהובא בתוס' שם כיון דרבים מתפללים בו חמירא קדושתי' וכ"כ הפמ"ג במש"ז סי' קנ"ג סק"ו א"כ ל"ש סברא הנ"ל דלאו מטעם שמא אינם מרוצים במכירה קאתינן עלה. אולם נראה דטעם זה דחמירא קדושתי' ל"ש רק היכי שהבה"כ עומד בבניינו שמתפללין בו עדיין אבל כשכבר חרוב ל"ש לומר דחמירא קדושתי' ואע"ג דמצינו גבי ס"ת שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שא"מ מקדושה חמורה לקדושה קלה היי"ד בס"ת ותפילין שיש בהן קדושת הגוף דמתקדשי בכתיבה משא"כ בהכ"נ הא אינה מתקדשת אלא בתפילה כדאי' בש"ע סי' קנ"ג ס"ח ע"ש א"כ כשכבר חרוב דא"א להתפלל ל"ש לומר דחמירא קדושתי' וזה ברור בסברא: וכל הפלפול הנ"ל לא צריכין רק אי הי' ביה"כ של כרכין משא"כ בנידן שאלתינו דלכל הדיעות ל"ה רק בה"כ של כפרים פשיטא דנמכר עפ"ז זט"ה במא"ה ואע"ג דאין הקהל מקבלים עתה מעות בעד הבה"כ וליכא דבר שתחול הקדושה עליו דהא לדעת הר"ן שהבאתי למעלה הקדושה חלה מקודם על המעות ואח"כ מפקיעין הקדושה מהדמים מ"מ הא לא גרע ממתנה דקיי"ל בסי' קנ"ג סי"א דמותר משום דאי לאו דהו"ל הנאה מיני' ל"ה יהבי לי' הדר הו"ל כמכר אע"ג שהנאה זו כבר חלפה והי' חול הה"נ מתחלל על ההנאה של שכירות המקום מהשנים שעברו.

ולבר מן כל דין הלא המקום הי' להם בשכירות וא"כ אפי' לפי"מ שהוב' בתוס' ערכין כ"א ע"א ד"ה ה"ק כו' בשם התוספת' דהקדישה שוכר מקודשת מ"מ אינו חל ההקדש רק כל ימי משך השכירות ואח"כ פקעה בכדי כמבואר שם וע' נדרים ל' (אם לא שנימא דזה הוי כעין מ"ש הר"ן בנדרים דמ"ז ריש ע"א וז"ל ומקבל בטסק' לאו היינו שכירות אלא הקרקע הוא של מחזיק לעולם ומורישו לבניו אלא שנותן דבר ידוע בכל שנה לבעלים הראשונים וכל כה"ג קנין הגוף מיקרי ולא שיעבוד בלבד כו' ע"ש ולפי"ז י"ל דאם הקהל היו מחזיקין המקום מהבהכנ"ס מהשר על אופן זה אפשר דבכה"ג כיון דקה"ג מיקרי מהני ההקדש ובכ"ז עדיין צ"ע אי מועיל בכה"ג ההקדש של המחזיק דהר"ן לא כ' שם רק דהמשכיר א"י להקדיש בכה"ג] וא"כ לית דין צריך בושש דרשאי להו להקהל להחליט הבהכ"נ ביד השר והלוקח רשאי לשמש בו כרצונו מטעמי דאמרן.

א"ד הדור"ש באהבה:

תוכן העניינים

שו"ת הר"י בשמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה