אור ברסלב

שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ

סי' ב

סי' קכט

בעזה"י יום ד' פיסחא זעירא תרמ"ט סטרי. ישאו הרים שלום לכבוד ידידי הרב החריף המפולפל חכם וסופר כש"מ אלעזר אלימלך בערטראם נ"י: קונטרסו עם חידו"ת הגיעני ע"ד מה שתמה ע"ד בספרי הרי בשמים סי' כ' בדבר השאלה בענין ביהכנ"ס מדוע לא התרתי שם מכח דברי המ"ב שהובא במג"א סי' קנ"ג ס"ק כ"ז דאם בנו ביהכ"נ חדשה וסתרו הישנה עפ"י זט"ה במא"ה פקעה הקדושה מהישנה וחלה על החדשה ורשאין לשנות הישנה לכל מה שירצו הנה אין ספר המ"ב כעת ת"י ואיפשר דלא התיר שם רק היכי שסתרו כבר הישנה דמהני חילול זה לענין תשמיש העצים והאבנים דלשיטתו אזיל שהביא המג"א בס"ק ט"ז בשמו דמותר להשתמש באבנים אפי' בשל כרכים דמאי איכפת להו להרחוקים באבנים כיון שיש להם בהכ"נ אחרת להתפלל בתוכה ע"ש וס"ל דמהני בזה החילול על הבהכ"נ החדשה שבנאו עכשיו אבל כשהבהכ"נ עדיין קיים איפשר דל"מ חילול זה ובאמת המג"א שם חולק עליו גם בזה וס"ל דהעצים והאבנים והקרקע בקדושתייהו קיימי ועכצ"ל דהא דמתיר המ"ב העצים והאבנים הוא ע"י חילול על הבהכ"נ החדשה דהרי במג"א סי' קנ"ב סק"ב מביא בשמו דלסתור אפילו בשל כרכין שרי ובסי' קנ"ג ס"ק ט"ז כ' הטעם דלסתור שרי משום דאין מפקיעין מקדושתן דהעצים והאבנים בקדושתייהו עומדים ואי איתא דס"ל להמ"ב דשרי להשתמש בעצים ואבנים אפילו בלא חילול לא היו רשאין לסותרו דהא מפקיעין אותן מקדושתן.

וע"כ דלא שרי התשמיש עם העצים והאבנים אלא ע"י חילול על החדשה וכדמייתי באמת מהתוספתא דאבני היכל שנפגמו טעונין גניזה וכ"ה תוספתא זו בר"ן פ' בנה"ע וע' במרדכי שם מ"ש בשם הר"י מווינא ובמהרי"ט בשניות חיו"ד סי' ד'. ולכאורה יל"ע דאמאי טעונין גניזה ואין להן פדיון נהי דסתם תוספתא ר' נחמי' כבסנהדרין פ"ו.

ולר"נ דס"ל בכ"ש יש מועל אחר מועל כ"ש אין להם פדיון כבתוס' מנחות ק': ד"ה וכ"ש בכ"ז הלא במעילה י"ט: קא' דטעמי' דר' נחמי' הוא מכח ק"ו אם מביא אחרים לקדושתן הוא עצמו לא כ"ש. א"כ באבני היכל דאין מקדשין אחרים היל"ל דמועיל בהו פדיון וכי"ב כ' בפנ"י ק קידושין נ"ד לענין בג"כ ע"ש וא"כ אמאי טעונין האבנים נניזה.

אמנם י"ל דמיירי באבני הרצפה ואתיא כר' יהוד' דס"ל בזבחים נ"ט. דרצפה מקדשת כמזבח מתוס' זבחים י"ד.

ד"ה תוך ודף פ"ד ד"ה זאת וא"כ שפיר אין להן פדיון אמנם הלא באמת בתוס' מעילה שם ד"ה מ"ט כתבו דאף ר"נ מודה דבכ"ש מועיל פדיון דאף דע"י מעילה לא פקעה הקדושה מק"ו לענין ל"ש האי ק"ו ע"ש וא"כ קשה למה יהיו טעונין גניזה ליפרקינהו וליפקי לחולין ויהי' מזה ראי' למ"ש המ"ל פ"א מבית הבחירה דמאי דצריכין גניזה משום דלאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוט וא"כ נהי דנימא דמה"ת יש פדיון גם לר"נ בכ"ז מדרבנן צריכין גניזה משום דלאו אורח ארעא להשתמש בו הדיוט] אבל בגוף הבהכ"נ כשהוא בשלימותו איפשר דגם להמ"ב ל"מ חילול הלז.

ולפי"ז אזדא ג"כ הקושיא שהביא מעלתו על המ"ב דא"כ האי דינא דמתנה דפליגי בי' ר"א ורבינא היכי משכחת לה דממ"נ אם בונין עכשיו אחרת א"כ אין אנו צריכין לבא מטעם דמתנה הוי כזביני דבלא"ה יכולה הקדושה שתפקע על החדשה ואם לא בנאו עכשיו אחרת אפילו יש להם בהכ"נ קבוע אחרת הא גם במהירה ל"מ כד' המג"א שם ולדברינו זה ליתא דאם הבהכ"נ הישנה עדיין קיימת ל"מ באמת ההפקעה על החדשה.

ובלא"ה הרי באמת הט"ז רסי' קנ"ב חולק על המג"א בזה ומ"ל דל"ב בונין עכשיו חדשה ורק כי איכא בהכ"נ קבוע אחר שרי ועט"ז סי' קנ"ג סק"ו וא"כ שפיר נוכל לומר דגם המ"ב קאי בשיטה זו. ולבר מן דין הרי י"ל דהמ"ב לא התיר רק כשבנאו עכשיו בהכ"נ חדשה ועדיין לא התפללו בתוכה שלא נתקדשה עדיין ולהכי מהני החילול מהישנה על החדשה והך דין דמתנה איפשר כשבנאו בהכ"נ חדשה והתפללו בתוכה א"כ ל"מ החילול שתפקע הקדושה מהישנה ותחול על החדשה כיון דבלא"ה הבהכ"נ החדשה כבר נתקדשה: ומה שהקשה עמ"ש בספרי שם לחדש דהאידנא גם בשל כרכין מהני מכירה מכח ד' התוס' זבחים ו' ומשום דזכות בני העולם חשיב קופיא נגד הזכות של בני העיר בעלי המקומות שבבהכ"נ והקשה מדברי בעל שמן רוקח ח"ב סי' ב' שהעלה דאין לבעלי המקומות שבבהכ"נ זכות בגוף הקרקע וא"כ שוים בני העולם עם בני העיר.

הן אמת דגם א"ז בנתה"מ סי' קצ"ב כ' גם לענין מקומות הבהכ"נ דגוף הקרקע הוא של צבור ואין בעלי המקומות קונין רק שעבוד הישיבה ע"ש ולכאורה הי' נראה לה"ר לזה מדברי הש"ס יומא י"ב. דפריך ודכפרים מי מטמא בנגעים והתניא לאחוזה כו' ת"ל ובא אשר לו הבית מי שמיוחד לו יצאו אלו שאין מיוחדין לו.

ולכאורה דילמא הא דבכ"נ דכפרים מטמא בנגעים מיירי בשמכרו המקומות יהוי מיוחד לו וע"כ כד' הנתיבות. והש"ר הנ"ל דגוף הקרקע אינו קנוי לבעלי המקומות [ואי דק"פ כקה"ג דמי ותשמיש הישיבה הא עכ"פ ק"פ הוי ז"א לפי"ד התוס' ב"ב כ"ז.

שכ' הטעם דבקנה אילן א' מביא ואינו קורא אפי' אי ק"פ כקה"ג דמי משום דהואיל ואם נתייבש האילן מיד אין לו קרקע משא"כ בקונה קרקע לזמן עכ"פ קנוי' לו הקרקע עד הזמן הקבוע ע"ש וא"כ הה"נל"מ הק"פ שיהי' חשיב עי"ז אשר לו הבית כיון דכתב בנתה"מ סי' קס"ב דכשנשרף הבהכ"נ יכולין זט"ה למכור המקום בלי ידיעת הבעלים ואין להם תביעה רק כפי שיווי המקום בחורבנו ע"ש וא"כ ל"ש בזה ק"פ כקה"ג דמי כיון דאי ישרף הבהכ"נ מיד אין לו זכות קרקע.

וחוץ לזה הרי מבואר בראשונים ז"ל דק"פ כי האי שא"י לבנות ולהרוס בגוף הקרקע ל"א דכקה"ג דמי ערמב"ם פכ"ג מה' מכירה ומ"ש בזה בקצוה"ח סי' רנ"ז סק"ג וא"כ הרי כ' בתשו' הריב"ש סי' רנ"ט דאף שנכתב בקניני מקומות הבהכ"נ מתהום ארעא עד רום רקיע בכ"ז אין הדעת סובלת שיוכל לחפור בגוף הקרקע או להגביה אותה ע"ש וא"כ בודאי ל"ש לומר במקומות בהכ"נ ק"פ כקה"ג דמי] אמנם לאו ראי' היא דהרי בתוספת ישנים שם כתבו דבאמת הך ברייתא פליגא אברייתא דלעיל דמחייבא בית שותפים במזוזה וע"כ דס"ל דבית השותפים ג"כ אינו מטמא בנגעים א"כ מאי אהני הא שמכרו המקומות הרי לא קרינין בי' ובא אשר לו הבית כיון דעכ"פ בית השותפים הוא ועוד הרי מבואר בריטב"א בחידושיו שם דטעמא דבהכ"נ אינו מטמא בנגעים משום שאינו מיוחד לדירה וא"כ נהי דנקנה גם הקרקע לבעלי המקומות אבל הא אינו מיוחד לדירה עכ"פ ובאמת בשו"ת הרשב"א סי' תתקל"ה מבואר דגם הקרקע נקנה לבעלי המקומות שבבהכ"נ ויוכל להקנות אגבן מטלטלין ע"ש שה"ר לדבר מהמשנה נדרים מ"ח.

בהריני עליך ואת עלי שניהם מותרים בדבר של עולי בבל ואסורים בדבר של אותה העיר ומפרש איזה דבר של אותה העיר כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת וכיון שיכול לאוסרו הרי הוא כשותף בו והו"ל קרקע משותף ע"ש איברא דהר"ן בנדרים שם פי' מפני שאין לאנשי עיר אחרת חלק בהן שהם יכולין למכרן זט"ה במא"ה והו"ל כשותפון שאוסרין זע"ז ע"ש.

וע"כ דמפרש דמיירי דוקא בבהכ"נ של כפרים שנמכר עפ"י זט"ה במא"ה אמנם בעיני יפלא לומר דהמשנה מיירי דוקא בשל כפרים שנמכר עפ"י זט"ה דהרי חשיב במשנה שם בדבר של אותה העיר ספרים ופרש"י ספרי תורה והרי ס"ת אינו נמכר עפ"י זט"ה דהרי אפי' יחיד בשלו אסור למכור ס"ת כל שהקדישו לקרות ברבים ואפי' לא הקדישו לקרות ברבים יש ב' דיעות בש"ע א"ח סי' קנ"ג ס"י ובאמת נראה כדעת האוסר מירושלמי פ"ה דנדרים הלכה ה' גבי חד בר נש קידש בס"ת קא' התם דאפי' בס"ת של יחיד קידש אינה מקודשת ע"ש ואיפשר דהר"ן מפרש ספרים היינו ספרים אחרים שקורין בהם לא ספרי תורה דלא כפירש"י.

אמנם באמת בטור וב"י יו"ד סי' ע"ר מבואר דגם שאר ספרים דינם כס"ת לענין זה דאסור למוכרם אא"כ ללמוד תורה ולישא אשה אכן באמת י"ל אף בס"ת דנהי דאסור למוכרה אא"כ ללמוד תורה ולישא אשה בכ"ז שלו הוא לענין שהמודר אסור ליהנות ממנו דהרי מבואר בבכורים פ"ג משנה י"ב דס"ת הוי נכסיו כמו בכורים דהויין נכסי כהן ולשני הגירסות בר"ע מברטנורה שם מוכח עכ"פ דהוי נכסיו אע"ג דאסור למכור אא"כ ללמוד תורה ולישא אשה ועד כאן לא איבעיא לן בב"ב קנ"א.

אלא אי הוי ס"ת בכלל לשון נכסי לפי שא"י למוכרה אא"כ ללמוד תורה ולישא אשה אבל ממונו הוי עכ"פ ושפיר אסור המודר ליהנות ממנו וא"כ ה"ה בהכ"נ של כרכין אף שאינו נמכר עפ"י זט"ה בכ"ז קרקע משותף מיהא הוי ואוסרין זע"ז וא"כ טעמא דהר"ן הנ"ל הוא לאו דוקא וכ"נ באמת מסתימת דברי הרמב"ם פ"ז מנדרים דגם בשל כרכין אסור והכי מוכח גם מדברי המשנה גופה מדאינו מחלק רק בין של עולי בבל לשל אותה העיר ולא מפליג בדבר של אותה העיר גופי' בין של כרכים לשל כפרים וע"כ דגם בשל כרכים אף שא"י למוכרה משום שגם לאנשים מעלמא חלק בה עכ"פ הו"ל כשותפים וכמו דבאמת מדמה לה הש"ס שם בנדרים מ"ו.

לחצר שא"ב דין חלוקה: אמנם עדיין צריכנא להבין באמת דהרי מבואר התם דבדבר שהוא לכל ישראל כגון הר הבית והעזרות מותר במודר הנאה וא"כ חזינן דדבר שהוא לכל ישראל ל"ה דיני' כשותפים וא"כ אמאי יאסר בבהכ"נ של כרכין הרי בהכ"נ של כרכין נבנה אדעתא דכ"ע והוי כדבר ששייך לכל ישראל וע"כ דכונת הר"ן הוא בביהכ"נ כזה שמוכרין המקומות ובטיל לגבייהו חלקן של אנשים דעלמא דכיון דזכותם ל"ה רק כמקופיא בטל לגבי חלקו של בעלי המקומות של הבהכ"נ והוי קרקע משותף לאנשי אותה העיר בלבד כ"ד הרשב"א הנ"ל.

ויש להסביר הענין עוד יותר עפמ"ש בפיהמ"ש להרמב"ם בנדרים שם בטעמא דמותרין בשל עולי בבל שיש לכל ישראל בו שותפות אעפ"י שלכ"א מהן יש לו בו זכות אין זה כ"א זכות מועט מאד שאין לשום א' מהן שום רשות עכ"ל וי"ל דזהו טעם פלוגתת ר"נ ור"ש בביצה ל"ט גבי הא דתנן התם ושל עולי בבל כרגלי הממלא מילא ונתן לחבירו ר"נ אמר כרגלי מי שנתמלאו לו ור"ש אמר כרגלי הממלא במאי קמיפלגי מ"ס בירא דהפקרא הוא ומ"ס בירא דשותפי הוא ופירש"י שם טעמא דמ"ד בירא דהפקרא הוא דס"ל דעולי בבל הפקירוהו ומ"ד בירא דשותפי הוא דלא הפקירוהו בני גולה אלא נתנוהו לכל ישראל שיהיו שותפין בו ע"ש ולד' הרמב"ם י"ל דמ"ד בירא דהפקרא הוא משום דזכות מועט אינו חשיב והוי כהפקר ומ"ד בירא דשותפי הטעם היא משום דאין לשום א' מהם קנין קבוע ולכולם יש להם זכות מועט לכך הוי בירא דשותפי דומיא דסברת התוס' יומא וזבחים הנ"ל דלהיכי דלכולם אין להם רק כפרת קופיא הויין שותפין ולפי"ז שפיר י"ל דבשלמא אם ל"ה לשום א' מהם בבהכ"נ קנין מסוים הוי חשבו כולהו שותפין ואף שאין לשום א' מהן רק זכות מועט הי' אסור למוכרו בלא דעת כולם כיון דאפי' בפחות משו"פ שייך גזל מטעם ח"ש עסמ"ע רסי' שמ"ח וי"ל דלהכי כ' רש"י ז"ל בחולין קל"ו.

ב' פירושים בהא דמרבינין מכי יפול לרבות בית שותפין דחייב במעקה ומגגך ממעטינין בכנ"ס ובמ"ד ופרש"י שאין חלק לאחד מהן בו ועוד שאין בו בית דירה וכונתו היא דבכנ"ס ל"ח בית שותפין משום שיש לכל העולם רק זכות מועט ולר"נ דס"ל דהוי בירא דשותפי משום שיש לכל העולם בשוה א"כ הוי בהכנ"ס בית שותפין בכ"ז ממעטינין לי' ממעקה משום שאינו בית דירה ועפירש"י יומא י"ב.

וכל זה הוא רק במקומות שאין מקומות הביהכנ"ס נמכרין משא"כ היכי שמוכרין המקומות ויש לבעלי המקומות קנין קבוע בביהכנ"ס לא חשיב כלום הזכות מועט שיש לאנשים מעלמא דזכות מועט לגבי קנין קיבעא הוי כהפקר ושפיר יכולין זט"ה למוכרו ויהי' מזה ראי' למ"ש בס' ב"ה באה"ע סי' ל' הובא בב"ש שם סק"ט דביהכ"נ יש לו דין חצר השותפין והוא במקום שהמקומות של ביהכ"נ נמכרין משום דזכות של אנשים מעלמא בטיל לגבי קנין קבוע של בעלי המקומות והויין בעלי המקומות שותפין בו ולהכי חזינין שלכמה ענינים של בהכנ"ס אורח נדחה מפני תושב עש"ך יו"ד סי' שע"ו ובפוסקים בא"ח סי' קל"ב והוא משום דבני העיר התושבים יש להם בבהכנ"ס קנין קבוע לא חשיב זכות קופיא דהאורח לגבייהו כלום עכ"פ מבואר מדברינו דגם הקרקע של הבהכנ"ס הוא משותף לבעלי המקומות ושעל כן פוסק המחבר בח"מ סי' קע"ה סנ"ג דיש דין מצרנות במקומות בהכנ"ס ובשכירות פוסק שם בסוף הסימן דאין בו דין מצרנות וע"כ משום דבמקומות בהכ"נ יש לו בגוף הקרקע: ובהיות כן יש לתמוה לכאורה על האגודה שהובא במג"א סי' קנ"ד ס"ק כ"ג שכ' דאם מצא דבר בחצר בהכ"נ זכה בו ול"א דחצר בהכ"נ קונה להקדש דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש וע' פמ"ג שם דל"ד חצר בהכ"נ וה"ה בהכ"נ גופה ודין זה מ"ד הש"ס ב"ב ע"ט.

וכרשב"ם ותוס' שם ד"ה ואין מועלין והדבר תימה דהרי הבהכנ"ס יש לו בעלים ואמאי לא זכה להם הבהכ"נ ואין ראי' מב"ב שם דקאי בהקדש ממש שייך למימר אין יד להקדש אבל הביהכנ"ס הא יש לו בעלים כיון דיש להם חלק בגוף הקרקע ועקצוה"ח סי' ר' מ"ש בזה אמנם י"ל דהאגודה קאי בבהכנ"ס של כרכין שאין המקומות נמכרין ופוסק כר"ש דס"ל כרגלי הממלא והיינו דכל היכי דאין לכ"א רק זכות מועט הו"ל כהפקר ולכך אין לו בעלים מיקרי ושפיר קאמר דאין יד להקדש אמנם הא קשיא לפי"ז מדברי הש"ס ב"מ כ"ד.

המוצא מעות בבתי כנסיות ובתי מדרשות הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן למאי דס"ד התם דמיירי בבכ"נ של ישראל תקשי לר"נ דס"ל בירא דשותפי הוי והיינו דס"ל דאפי' היכי דאין לכ"א רק זכות מועט שותפי הוו א"כ אמאי יהיו המעות של המוצא נהי דנימא דמיירי בבהכ"נ שלא נמכרו המקומות כמ"ש בט"ז סי' ק"נ שכן הי' בזמן הש"ס עכ"פ כיון דשותפין הויין בביה"כ א"כ א"כ יקנה להן הביהכ"נ המציאה ואמאי יה' להמוצא אמנם י"ל עפמ"ש בקצוה"ח סי' ר"ס בשם הירושלמי ס"פ הבית והעלי' דחצר השותפין כשם שאין קונין זה מזה כמו כן אין קונין מציאה שנמצא בתוכה יש וא"כ א"ש דאין חצר הבהכ"נ קונה להבעלים שלו אפי' אי נימא דשותפין נינהו אמנם עדיין קשה למ"ש בנתה"מ שם דהירושלמי מיירי במצא אחד מן השותפין ונתכוין לקנות בהגבהה ואינו רוצה שיקנה לו החצר דכיון שאין החצר קונה לו גם לחבירו אינו קונה דהא אפי' ב' שהגביהו מציאה לא קנו רק מטעם כיון דזכי לנפשי' והוי כ"א כמגביה מציאה לחבירו ובחרש ופיקח שהגביהו מציאה אמרינן מתוך שלא קנה פיקח כו' וה"נ מתוך שחצרו אינו קונה לזה ה"נ לא קנה זה דחצרו לא עדיף מידו וממילא קונה בהגבהה אבל נגד אחרים הוי חצר השותפין חצר המשתמרת לדידהו וכידם הוא דחצר המשתמרת מטעם יד הוא והוי כשנים שהגביהו מציאה ע"ש ולפי"ז יקשה לכאורה דהרי סתמא קתני המוצא מעות בבהכ"נ הרי אלו שלו ומשמע אפי' איש זר שאינו מבני העיר של הבהכ"נ הלז ולגבי אחר הא חצר השותפים קונה להשותפים ואמאי הוי שלו אמנם י"ל דמיירי בבהכנ"ס של כרכין וא"כ הויין כ"ע שותפין בו ומי שמוצאו הוי א' מן השותפין ושפיר קתני הרי אלו שלו אמנם אי קשיא הא קשיא לפמ"ש הר"ן בפ"ק דקידושין בשם הרא"ה דמי שיש לו אב א"י לזכות אגב קרקע של הבהכ"נ דאעפ"י שבהכ"נ של כרכין מתחלה זכו אותה לכל העולם א"א לזכות אלא לנולדים אבל לא למי שלא הי' בעולם אלא שהבן זוכה מכח ירושת אביו ונמצא שמי שיש לו אב אין לו זכות בבהכ"נ ע"ש וא"כ לפי"ז כשמצא המעות הללו בבהכ"נ איש כזה שיש לו אב שהוא הא אין לו זכות בבהכ"נ הא לא קנה אותם בהגבהה כיון דלנגד אחר הא חצר השותפין קונה להם ואמאי קתני סתם המוצא מעות בבהכ"נ הרי אלו שלו אמנם האמת הברור הוא דבהכ"נ ל"ח חצר השותפין כמ"ש בת"י יומא שם בתי' הב' משום דבבהכ"נ לא אתברר חלק הבעלים מעולם והרי חזינן דבכ"נ ובמ"ד שאין בהן בית דירה אין קובעין למעשר כמ"ש ברמב"ם פ"ז מה' מעשר ולענין בית השותפין פוסק שם דקובע למעשר וכן לענין טומאת נגעים פוסק בפי"ד מה' ט"צ דבהכ"נאין מטמא בנגעים ובית השותפין קיי"ל דמטמא בנגעים וע"כ דבהכ"נ שאני משום דלא אתברר חלק הבעלים מעולם ומאי דאר"נ דבור של עולי בבל הוי בירא דשותפי כ' במפורשים שם דאין הכונה דהוי מה"ת בירא דשותפי דבאמת בירא דהפקרא הוא רק שגזרו בו רבנן להיות לו דין בירא דשותפי כיון דנראה כשל שותפין ומצינו כן בתחומין דרבנן דקיי"ל דנכסי נכרי קונה שביתה אטו דישראל מוכח דגזרו בזה גזלג"ז וה"נ גזרו מדרבנן אטו שותפין ממש ע"ש.

וגם בהכ"נ ל"ה עלה דין חצר השותפין כיון דלא אתבררו הבעלים וא"ש. ועכ"פ שמעינן מכל האמור למעלה דבעלי המקומות בבהכ"נ הם שותפים בגוף הקרקע וכ"נ באמת מ"ד הט"ז בח"מ סי' קצ"ב וע' תשו' חת"ס א"ח סי' כ"ט וצדקו דברינו בספרי תל"י: ובדבר מה שהעיר עמ"ש בספרי שם לתרץ קושי' א"ז הגאון זצ"ל ב"ס בר ליואי שהקשה בש"ס יומא שם דפריך ובהכ"נ דכרכים אין מטמא בנגעים והתניא כו' והקשה מסנהדרין ע"א.

דאר"א עה"נ שיש בה אפי' מזוזה א' אינה נעשית עה"נ דא"ק ואת כל שללה תקבוץ ושרפת באש וכיון דאיכא מזוזה א"א לשרוף דכתיב ל"ת כן וגו' ואכ"ק האיך הי' ס"ד דש"ס דבהכ"נ דכרכין מטמא בנגעים הרי בהכ"נ אסור לנתוץ מקרא דל"ת כן וא"כ בבית המוחלט הא כתיב ונתץ את הבית וממילא א"א לומר דבהכ"נ תטמא בנגעים משום דא"א לנותץ מקרא דלת"כ ולא יכילנא לקיים קרא כדכתיב והעליתי שם לתרץ משום דקדושת בהכ"נ אינו אלא מדרבנן וכיון דמדאורייתא איפשר לקיים ונתץ שפיר הו"א דמיטמי בנגעים אי לאו דמיעטי' קרא בית ארץ אחוזתכם וע"ז הביא כ"ת דברי הרמב"ם ז"ל דמשמע שסובר דקדושת בהכ"נ דאורייתא שכ' בפ"ו ממזוזה ה"ו וז"ל ובתי כנסיות ובתי מדרשות כו' פטורין לפי שהן קודש עכ"ל ואי קדושת בהכ"נ ל"ה רק מדרבנן הא מדאורייתא חייבת במזוזה ואיך נוכל לפוטרה משום שחכמים הטילו עליה קדושה.

הנה באמת משמע דקדושת בהכ"נ אינו רק מדרבנן מ"ד הש"ס יומא י"א. דקא' התם לענין חיוב מזוזה יכול שאני מרבה אף הר הבית והלשכות והעזרות ת"ל בית מה בית שהוא חול אף כל שהוא חול יצאו אלו שהן קודש ואח"כ מובא שם לענין בהכ"נ אי חייב במזוזה פלוגתא דר"מ ורבנן דר"מ מחייב ורבנן דפטרי הוא רק משום שאין להם בעלים מיוחדין ולא איקרי ביתך ע' פרש"י שם י"ב.

ד"ה דכרכים. אבל לא מטעם שהוא קודש.

ובהא דכ' הרמב"ם הנ"ל הטעם דבהכ"נ פטור ממזוזה מפני שהוא קודש באמת התעורר בזה בתשו' חת"ס חיו"ד סי' רפ"א ע"ש והא דקא' התם לענין טומאת נגעים אימא א"ר יהוד' אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד דמשמע דמשום שהוא קודש לא קרינין בי' ובא אשר לו הבית. הנה באמת מבואר בפירש"י שם דגם לס"ד דקתני אלא מקום מקדש בלבד ג"כ אין הטעם דבהמ"ק אינה מטמאה בנגעים משום דקדוש אלא משום שכשקנה דוד את הגורן מארונה היבוסי גבה הכסף מכל שבט ושבט והואיל ואינו מיוחד לשום שבט אינו מטמא והא דפרש"י במגילה כ"ו.

הטעם משום דבית של קודש הוא וגבי נגעים בעינין ובא אשר לו הבית כבר תמה בזה הט"א בתי' שם] וא"כ גבי ביהכנ"ס ג"כ הטעם דאינו מטמא בנגעים לא משום הקדושה רק משום דלא אתבררו הבעלים ואין להם בעלים מיוחדין ובשביל הקדושה ל"ה מטהרינין לי' מטומאת נגעים כיון דאינו רק מדרבנן.

ושעפי"ז יתיישב מה שיש להעיר לכאורה בש"ס יומא שם דמשני הא דכפרים והא דכרכים ור"מ ורבנן פליגי בבהכ"נ של כרכים דלר"מ מטמא ולרבנן לא מטמא ולפמ"ש בתוס' שם ד"ה הא דכרכים דבר פלוגתי' דר"י הוא ר"מ וס"ל לר"מ דירושלים אינה מטמאה בנגעים לס"ד הטעם משום דקדיש לאכילת קק"ל ומע"ש לא חשיבא לי' אחוזתכם כמ"ש התוס' בדיבור שאח"ז המתחיל במאי קמיפלגי ע"ש וא"כ אמאי יהי' לדידי' בהכ"נ מטמא בנגעים הרי ירושלים לא קדישא כולי האי כמו בכ"נ ובמ"ד לכמה ענינים כמ"ש בתוס' גופי' שם וא"כ אם ירושלים אינה מטמאה בנגעים לר"מ משום דקדיש ולא קרינין בי' אחוזתכם מכ"ש בכ"נ ובמ"ד היל"ל שלא יטמאו משום דקדישי ולא קרינין בהו אחוזתכם.

ולהאמור נכון דכיון דבכ"נ ובמ"ד אין קדושתן רק מדרבנן א"כ כיון דמה"ת לא קדישי קרינין בהו שפיר אחוזתכם ול"ש לומר דכיון דמדרבנן קדיש הפקר בד' הפקר ול"ה אחוזתכם מדאוריי' ז"א דהרי כ' בתוס' יבמות פ"ט: ד"ה שהפקר דהיכי דבתר הכי נמי שלו הוא וא"י מרשותו לגמרי ל"ש הפקר ב"ד הפקר א"כ ה"נ בכנ"ס אפי' של כרכין שלהם הוא רק שא"י למוכרו א"כ ל"ש בזה הפקר ב"ד הפקר ור"מ לשי' בסוכה כ"ג.

דס"ל גבי העושה סוכתו ע"ג גמל דכיון דמדאוריי' מיחזי חזי סוכה הראוי' לשבעה קרינין בה וה"ה לענין זה כיון דמדאוריי' לא קדיש קרינין בהו אחוזתכם: ויש לי להביא ראי' דגם רש"י ז"ל ס"ל דקדושת ביהכ"נ הוא מדרבנן והוא מפירש"י ברכות ס"ג. דפי' על הא דקא' התם בגמ' לענין רקיקה בבהכ"נ ואימא הר הבית דאסור במנעל לילפא ממנעל אבל בהכ"נ דשרי במנעל אדיליף ממנעל ולהיתר נילף מקפנדריא ולאיסור ופירש"י וז"ל אבל בביהכ"נ דשרי במנעל לא ניליף רקיקה להיתרא דרקיקה מאיסא אלא ילפי' מקפנדריא לאיסורא עכ"ל ולכאורה ל"ל לרש"י ז"ל לפרש משום דרקיקה מאיסא מה שלא נזכר בגמ' כלל וע"כ דס"ל דקדושת בהכ"נ ל"ה רק מדרבנן וא"כ הרי א' בתענית כ"ז.

דאף דכל היכי דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינין בכ"ז היכי דההיקש הוא רק אסמכתא ומדרבנן אמרינן להיפוך דלקולא מקשינן וא"כ אי קדושת בהכ"נ דרבנן הא כיון דאיכא לאקושי למנעל להיתרא ולקפנדריא לאיסורא לקולא מקשינן וע"כ פירש"י דיותר מסתבר לאקושי לאיסורא כיון דרקיקה מאיסא ול"ד למנעל והבן: והנה בעיקר קושי' א"ז הגאון זצ"ל י"ל דאפי' בבהכ"נ של כרכים שנתנגע והוחלט רשאין למוכרו כדי לקיים בו מצות ונתץ דכיון דאדעתא דהקב"ה בנאוהו כי חלה עליו אח"כ מצות השי"ת דטומאת נגעים בודאי יכולין זט"ה למוכרו בכדי לקיים מצות נתיצה דלא גרע מהך דמגילה כ"ו.

אמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא אע"ג דמעלמא אתו לה כיון דאדעתא דידי קאתו אי בעינא מזבנינא לה ע"ש ומכ"ש הך דבנאוהו ע"ד הקב"ה דומה לזה כ' התוס' בברכות מ"ב. בענין הא דקא' התם אנן אתכא דריש גלותא סמכינין וכ' התוס' דמי ששכח לאכול אפיקומן ואמר הב לן ונבריך אינו היסח הדעת דאנן אתכא דרחמנא קא סמכינן דלא גרע דעת תורה מדעת בעה"ב ע"ש וה"ה בביהכ"נ כמו דאמרינן דמהני מכירה משום דבנאוהו ע"ד אדם גדול ה"ה וכ"ש דאמרינן דבנאוהו אדעתא דרחמנא.

[וע' ב"ק כ': הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי ופירש"י דדעת שכינה איכא] וכי חלה אח"כ מצות הש"י לנותצו שפיר רשאין למוכרו כדי לקיים בו מצות נתיצה: והנה ראיתי בטור א"ח סי' קנ"ג שכ' דשל כרכים אפילו בנו אותה משלהם אינה נמכרת אא"כ תלו אותה בדעת היחיד אז יעשה בה היחיד מה שירצה והקשו עליו דאמאי ל"ק דאם הי' גדול הדור כרב אשי מסתמא תלו בדעתו ול"ב שיתלו בדעתו בפירוש.

ובב"י תי' דשאני רב אשי דמימות רבי עד ר"א לא מצינו תורה וגדולה במקום א' אלא בו אבל שאר יחיד גדול הדור ל"א שכולם מסכימים לדעתו ולכן סתם וכתב אא"כ תלו אותה בדעת היחיד דכיון דבפירוש תלו אותה בדעתו אפילו קל שבקלים יעשה מה שירצה ע"ש וע' במג"א שם ס"ק י"ב שכ' דאפילו תלו אותה בדעת היחיד ל"מ אא"כ בנאוהו משלהם אבל אם נדבו אחרים לזה אין מועיל מה שתלו הם בדעת היחיד דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה ואף דגבי רב אשי ג"כ אחרים סייעו בבניינו שאני ר"א שמסתמא היו כל ישראל הקרובים והרחוקים מסכימים לו משא"כ באחרים ע"ש ולפענ"ד ל"ה צריך לזה דהרי באמת בכתובות ד"ד.

אמר רב אשי כגון מתא מחסיא דמפקא מכרך ומפקא מכפר א"כ ל"ה על מתא מחסיא דין כרך ובלא"ה היו רשאין למוכרה ואפי' הוי ספק כרך הרי כיון דקדושת ביהכ"נ דרבנן הוי סד"ר ולקולא. ועכצ"ל שכשקבע רב אשי ישיבתו שם כדמצינו בשבת י"א.

אמר רב אשי אנא עבדי למתא מחסיא דלא תרבה ופירש"י רב אשי ראש ישיבה הי' במתא מחסיא. וכיון שהיתה ישיבת ר"א שם נהרו אליו תלמידים מרחוק א"כ אף שהעיר מתא מחסיא היתה קטנה בפ"ע מ"מ מחמת קבוצת בני הישיבה שהי' שם תדיר הו"ל כמו עיר שיש בה שווקים דיש לה דין כרך.

וא"כ כיון דהביהמ"ד נבנה מקודם הא ל"ה אנשים מעלמא מסייעים בבניינו ואפי' היו נותנים אז לסיועת הבנין זכו בו בני הכפר ונעשה שלהם אבל היכי שנבנה בשעה שהי' כבר כרך שפיר כ' המג"א דל"מ תלו בדעת היחיד היכי שלא בנאוהו משלהם. ואפי' אי הביהכ"נ דמתא מחסיא נבנה לאחר קביעת הישיבה של ר"א ונתנו בני הישיבה לסיועת הבנין מ"מ אין לה"ר מזה למק"א כיון שהנותנים היו תלמידיו של רב אשי מסתמא נתנו ע"ד רבם ואיך נוכל ללמוד מזה לגדול הדור אחר או תלו בדעת יחיד שדר בכרך שהוא באמת עיר גדולה שבגדולות דאז בודאי בעינין שבנו הבני הכרך משלהם דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה וז"ב: ובנידן קושי' א"ז הגאון זצ"ל י"ל עוד דאפי' אי נימא דדעת הרמב"ם דקדושת ביהכנ"ס הוא דאוריי' כדברי כ"ת וכ"ה באמת דעת הר"א ממיץ בספר יראים עמוד היראה סי' שכ"ד והמבי"ט בס' קרית ספר פ"א מבית הבחירה ה"ד בכ"ז י"ל דס"ל דלענין נתיצה ליכא איסור דאורייתא בבהכ"נ עפמ"ש במג"א סי' קנ"ג ס"ק מ"ו דבביהכ"נ ליכא איסור אתנן מדאורייתא כיון דכתיב לא תביא אתנן בית ה' אלקיך דהיינו ביהמ"ק ולא ביהכ"נ ע"ש וכיון דבהכ"נ מימעט דל"ה בית ה' אלקיך י"ל דה"ה לענין איסור נתיצה הרי כתיב לא תעשון כן לה' אלקיכם אין בכלל זה ביהכנ"ס: והנה לכל התירוצים עדיין קשיא הן לפירש"י הנ"ל דהטעם דבהמ"ק אינה מטמאה בנגעים הואיל שגבה דוד הכסף מכל השבטים ואינו מיוחד לשום שבט והן למה שמבואר בתוס' ב"ק פ"ב.

ד"ה ואין דלמאי דאר"י ביומא שם דירושלים נתחלקה לשבטים לכך אין בהמ"ק מטמאה בנגעים משום שנתנו דושנה של יריחו תחתיו ובאמת מבואר הכי באדר"נ פל"ה ובילקוט פ' ברכה אות תתקנ"ז שנתנו בעד המקדש דושנה של יריחו ת"ק אמת על ת"ק אמה ע"ש ומשמע דאל"ה הי' הבהמ"ק מטמא בנגעים בזה שפיר קשה דבבהמ"ק הא ל"ש מכירה וגם איסור נתיצה בבהמ"ק בודאי הוא דאוריי' וקשה שפיר הא בלא"ה א"א שיטמא בנגעים דא"א לקיומי בי' מ"ע דונתץ משום ל"ת כן וזהו קושיא גדולה באמת.

ובפשיטות איפשר לומר דהרי באמת צריך להבין דברי הש"ס בסנהדרין שם הלא לענין נתיצת המזבח והעזרה אינו אסור רק דרך השחתה וכל שאינו מכוין דרך השחתה ליכא איסורא כמ"ש ברמב"ם פ"ו מיסוה"ת וכלשהוא לצורך מצוה הא ל"ה דרך השחתה ע' רא"מ פ' ראה ובתשו' רמ"א סי' ק'. א"כ לכאורה נימא ג"כ התם בסנהדרין דכיון דמקיים מ"ע דושרפת דכתיב בעה"נ בשריפה זו הא לא הוי דרך השחתה אמנם הא באמת זה ל"ה בכלל ושרפת כיון דשלל שמים הוא מדאסרה תורה לשורפה משום ל"ת כן ולהכי כי שורפה שפיר איכא משום ל"ת כן וז"ש רש"י בסנהדרין שם ואנן שללה בעינין וליכא דהאי שלל שמים הוא ע"כ שלכאורה שפת יתר הוא ולהאמור יובן דנזהר בזה כי היכי דלא תקשי דכיון דמקיים מ"ע בשריפה זו הא ל"ה דרך השחתה וליכא איסורא וע"כ קא' דהאי שלל שמים הוא א"כ לא קאי עלי' העשה דושרפת ולכך שפיר סובר ר"א דאינה נעשית עה"נ דכיון דבקרא דל"ת גלי רחמנא דאסור לשרוף מזוזה א"כ שלל שמים הוא ודריש ר"א הכי דרק היכי דאיכא לקיים כל שללה אז נעשית עה"נ אבל כשי"ב גם שלל שמים אינה נעשית עה"נ וממילא ל"ק נמי בזה דהרי בסנהדרין מ"ה.

ס"ל לר"א דל"ב קרא כדכתיב וא"כ אמאי אינה נעשית עהנ"ד היכי שי"ב מזוזה א' הא ל"ב קרא כדכתיב ולהאמור נכון דכיון דדריש כל שללה דוקא אם הכל שללה א"כ מיעט קרא בפירוש וראיתי שקדמוני בזה האחרונים. ומעתה ל"ק קושייתינו הנ"ל מביהמ"ק דשפיר הו"א דמטמא בנגעים ואי דלא נוכל לקיומי בי' ונתץ משום לא תעשון כן ז"א דכיון דמיקיימא מצוה בנתיצה זו הא ל"ה דרך השחתה וליכא משום ל"ת כן] והנה לכאורה עלה בדעתי לתרץ עפי"ד הש"ס פסחים פ"ו.

דמוקמינן הך דעובי החומה כלפנים בשורא ובר שורא. ומבואר במפורשים דלאוקימתא זו לא קאי דין זה רק בחומת ירושלים דאילו בעזרה ל"ה בר שורא דהיו כל הכתלים גבוהין מקרקע העזרה ע' מרכבת המשנה פ"ו דבית הבחירה ובס' יערות דבש.

ולפי"ז ע"כ לא נתקדשו הכתלים של העזרה ולא הי' איסור נתיצה באבני חומת העזרה מדאוריי' וא"כ שפיר משכחת דהעזרה תטמא בנגעים אמנם באמת בפר"ח א"ח סי' נ"ה כ' בדעת הרמב"ם דלפי המסקנא אף הכתלים שגבוהים מקרקע העזרה נתקדשו וא"כ הדרק"ל. אמנם י"ל עפ"מ דקיי"ל בפסחים שם פ"ה: דגגין ועליות לא נתקדשו וא"כ הרי בת"כ פ' מצורע פרשה ה' גבי נגעי בתים דרשינן בבית להביא העליי' א"כ משכחת דגם הביהמ"ק יטמא בנגעים כשנולד נגע בהעליי' של בהמ"ק כב' גריסין ע"ג ב' אבנים ע' סנהדרין ע"א.

דבהעלי' הא שפיר איפשר לקיומי ונתץ. ואי דהוי כהא דמבואר בתוספתא פ"ו דטהרות בבית שצדו א' עכו"ם וצדו א' ישראל או צדו א' בא"י וצדו א' בח"ל דאינו מטמא בנגעים וכ"פ הרמב"ם פי"ד מה' ט"צ הלכה י"ג ע"ש וה"נ כיון דכל המקדש הוא קודש רק הגגין והעליות לא נתקדשו ולא מטמא בנגעים ז"א דבכה"ג הו"ל העלי' עם העזרה כשני בתים וא"צ לנתוץ רק העלי' לבד אם הוחלט ולא גוף ביהמ"ק דאף דבנתיצה קיי"ל דנותץ את האבנים שיש בהן נגע והאבנים שאין בהן נגע דזה חומר בנתיצה מבחליצה כמבואר בת"כ שם פרשה ח' וא"כ לכאורה אפי' אם אבני המקדש לא נתנגעו כשהוא נותץ את אבני העלי' ש"ב נגע צריך לנתוץ גם אבני המקדש שא"ב נגע אמנם ז"א דהרי קיי"ל במשנה פי"ב דנגעים הובאה בחולין קכ"ח: אבן שבזוית כשהוא חולץ חולץ את כולה וכשהוא נותץ נותץ את שלו ומניח את של חבירו ופירש"י שם משום דכתיב ונתץ את הבית ולא שתי בתים.

א"כ ה"נ העלי' עם העזרה הלא הויין כשתי בתים דהרי בנדרים נ"ו. פליגי ר"מ ורבנן אי עלי' בכלל בית והכא גם רבנן יודו כיון דחלוקין לענין קדושה ואם נותץ את העלי' שנתנגע א"צ לנתוץ אבני המקדש וא"כ בנתיצת העלי' הא ליכא איסורא דל"ת כן כיון דהעליות לא נתקדשו וגוף העזרה הא א"צ נתיצה כנ"ל ושפיר אצטריך לומר דאפ"ה אין בהמ"ק כולו אפי' העלי' מטמא בנגעים מטעמים הנ"ל ומה שהעיר על דברינו די"ל דאף אי נימא דקדושת ביהכ"נ דרבנן מ"מ איסור הנתיצה היא דאורייתא הנה כבר הבאתי שם מה שהפמ"ג בא"א סי' קנ"ב סק"ו מסתפק בזה וכבר הארכתי בחי' להוכיח דא"ע מדאוריי' אל"ת כן רק בדבר שקדוש דומיא דמזבח דמפורש בקרא דכתיב ונתצתם את מזבחותם וגו' לא תעשון כן לה' אלקיכם.

והא דקא חשיב בספרי נותץ אבן מן ההיכל היינו מן הרצפה דקדוש דומיא דמזבח בפרט בדבר שאינו קדוש מדאורייתא רק חכמים הטילו עליו קדושה בודאי א"ע מדאוריי' בלת"כ ושמטעם זה כ' בתשו' מהרמ"פ סי' ס"ה הובא במג"א סוסי' קנ"ב דאינו אסור לנתוץ משום לת"כ רק דבר שהוא מחובר דכיון דכתיב ונתצתם את מזבחותם ל"ת כן לה"א בעינין דומיא דמזבח שהוא מחובר ע"ק ומה שהקשה בפמ"ג מהא דא' בפסחים מ"ח.

ומכות כ"ב. דהשורף עצי הקדש לוקה משום לת"כ הרי דעובר גם בתלוש.

לפענ"ד י"ל דהיכי דשורפו ומכלהו מן העולם גם בתלוש עובר כיון דבהך קרא כתיב ונתצתם את מזבחותם ואשריהם תשרפון באש כו' ל"ת כן לה"א א"כ נעבד בע"ז הא אינו אסור אלא בתלוש ומחובר אינו נאסר ואשרה הוא בנטעו מתחלה לכך ע' ע"ז מ"ה: ומ"ח. ועל מאי דאמרה תורה ואשריהם תשרפון באש לנגד זה היתה האזהרה ל"ת כן לה"א ולכך אסור שריפה גם בתלוש והנלפענ"ד לה"ר ל"ד המהרמ"פ הנ"ל מש"ס זבחים כ"ד.

בעי ר' אמי נידלדלה האבן ועמד עלי' מאי היכי דאין דעתו לחברה לא תיבעי לך דודאי חייצא כי תיבעי לך דדעתו לחברה מאי כיון דדעתו לחברה כמאן דמחברה דמיא א"ד השתא מיהא תלישה ולכאורה קשה מש"ס עירובין ק"ד גבי בוזקין מלח ע"ג כבש פריך ה"ד אי דמבטלה קמוסיף אבנין ואי דלא קא מבטלה הויא חציצה הרי דהיכי דמבטל לי' להתם ל"ה חציצה וכ"ה בחולין ר"פ כיסוי הדם: ועתוס' שבת צ"ג: וא"כ הכא אפי' אין דעתו לחברה אבל עכ"פ ע"כ מבטל לי' להתם דהרי אסור לעוקרו מן הרצפה משום ל"ת כן כיון דרצפה מקדשת לר"י כמזבח וכי יעקר האבן ממנה הא יעבור משום ל"ת כן דכיון דקא' נידלדלה הא הוא מחובר מעט רק שמתנענע כפירש"י שם.

וע' קידושין כ"ד: תלש בזקנו ודילדל בו עצם ופירש"י השמיטו ממקומו ומחובר בבשר וע' בנזיר מ"ב. להסיר נימין המדולדלות מתכוין ובפרש"י ותוס' שם וע' חולין מ"ד.

סימנין שנדלדלו ברובן ושם מ"ו. נדלדלה כבד ומעורה בטרפשין מהו וכן בכ"מ דקתני מדולדל פירושו שהוא תלוי ומחובר מעט וכיון דעדיין מחובר מעט ועוקרו הא עובר משום ל"ת כן וע"כ מבטל לי' להתם וא"כ לא חייץ וע"כ צריך לומר עפי"ד הש"ס ע"ז מ"ו.

איתמר אבני הר שנדלדלו כו' מ"ט דמ"ד מותרות כהר מה הר שא"ב תפיסת ידי אדם ומותר כו' מה להר שכן מחובר. הרי דפשיטא לי' להש"ס דאבנים שנדלדלו חשיבי כתלוש לענין ע"ז וכל דחשיב לגבי ע"ז כתלוש חשיב נמי לענין ל"ת כן כתלוש וכיון דחשיב כתלוש אף שבאמת מחובר מעט הוא בכ"ז כשעוקרו כן א"ע משום ל"ת דבדבר שהוא תלוש ל"ש ל"ת כן כ"ד המהרמ"פ הנ"ל וכ"ה באמת ברמב"ן עה"ת פ' שמיני בקרא דתנור וכירים יותץ שכ' וז"ל ואמר יותץ ולא ישבר ללמד כו' וללמוד עוד שהם מקבלי טומאה אעפ"י שמחוברין בארץ ויותץ אשר בנה כי ענין נתיצה הריסת בנין ע"ש הרי דנתיצה ל"ש אלא במחובר וכ"כ הרמב"ם בפהמ"ש ספ"ה דכלים והרע"ב שם ועפרש"י שבת קכ"ה.

ד"ה ההוא לאידך גיסא כו' דאע"ג דשייכא בי' לשון נתיצה כלומר דמחובר הוא כו' [ומ"ש בתוס' חדשים בגליון משניות פ"ו דמקואות משנה י' דלשון נתיצה ל"ש רק בתלוש היא כשגגה היוצאה מלפני השליט וכבר השיגו בתשו' חת"ס חיו"ד סי' קצ"ח] וא"כ לענין ל"ת כן כיון דהוא היפך מ"ש ונתצתם את מזבחותם וכיון דלשון נתיצה הוא רק במחובר גם ל"ת כן א"ע רק במחובר והלכך באבן שנדלדלה בש"ס זבחים הנ"ל אף שהוא מחובר מעט והיל"ל דכשעוקרה עובר משום ל"ת כן כדמצינו בתוס' סוכה י"א: ד"ה דשלפינהו דהיכי דקצץ באופן שעדיין נתלה מעט אע"ג דדינו כתלוש מ"מ ל"ח עשיי' דנימא בי' קציצת זהו עשייתן ע"ש א"כ חזינין דלא נגמרה העשיי' עד שתלשו לגמרי וא"כ כי עוקר האבן מחיבורה המעט הו"ל גמר עשיי' והיל"ל די"ב משום ל"ת כן כדמצינו באמת דבהתחברות מעט חשיב עדיין תמים ושלם בחולין י"א.

היכי דלייף לית לן בה וא"כ כשעוקר האבן מההתחברות המעט היל"ל מצד הסברא די"ב משום לת"כ אבל כיון דלענין לת"כ הרי תלוי במה שהוא לענין ע"ז מחובר או תלוש כנ"ל וכיון דדלדול הוי לענין ע"ז כתלוש כנ"ל להכי ל"ש בי' ל"ת כן: אמנם הא קשיא לכאורה בש"ס זבחים הנ"ל לפמ"ש בתוס' זבחים פ"ז: ד"ה כ"ש לענין העלה פסולין ע"ג המזבח בכלי שרת דאויר המזבח כמזבח דמי ואף דתחתית הכלי מפסיק מ"מ כ"ש מתוך קדושתו ל"ה חציצה והוי כאלו הפסולין ע"ג המזבח ממש דלא ירדו ע"ש וא"כ היכי מצינין למימר דאבן של הרצפה חייץ למ"ד דרצפה מקדשת הרי מתוך קדושתו ל"ה חציצה אכן י"ל דזהו גופה הוא בכלל האיבעיא אי נימא כיון דדינו כתלוש שוב לא שייך להרצפה ואינו מקדש עוד ושוב הוי חציצה.

ובלא"ה י"ל דתוס' כתבו התם הכי למאי דא' התם דאויר מזבח כמזבח וא"כ כיון דכ"ש מתוך קדושתו אינו חוצץ חשיב עכ"פ כאויר המזבח משא"כ הכא אפי' אי נימא דהאבן אינו חוצץ לפי שהוא קדוש עכ"פ הא א"א למימר דיהי' כעומד על הרצפה ממש ורק כנתלה באויר וא"כ הא קיי"ל בזבחים כ"ו.

דנתלה ושחט פסול משום דאין דרך שירות בכך. אולם הא קשיא לכאורה מש"ס יומא נ"ח.

הניח מזרק בתוך מזרק וקיבל בו את הדם מהו מב"מ חוצץ או אינו חוצץ והרי בזבחים כ"ה. גבי הי' מקבל ונפחתו שולי מזרק עד שלא הגיע דם לאויר מזרק אמרי' התם דאויר כלי ככלי דמי [ומצינו ג"כ לענין קנין דאויר כלי ככלי בע"ז מ"א: מכי מטא לאוירא דמנא קניי' ועתוס' גיטין ע"ט: ד"ה דהא] וא"כ אמאי לא נימא דמזרק כיון שהוא כ"ש מתוך קדושתו אינו חוצץ וליהוי הדם כאלו הוא באויר המזרק החיצון והמזרק החיצון הא תופסו הכהן בידו וי"ל דביומא קאי להך צד דאויר כלי לאו ככלי דמי לענין היכי דבעינין לקיחה ביד הכהן דכתיב ולקח הכהן מדם הפר והך לקיחה אחיזת הכלי הוא ומסתפק הש"ס דנהי דכ"ש מתוך קדושתו ל"ה חציצה היינו לענין שיוחשב כמונח באויר הכלי החיצון אבל לא היכי דבעינין שיאחזנו הכהן בידו אבל אליבא דאמת למסקנת הש"ס זבחים הנ"ל דגם לענין זה אמרינין אויר כלי ככלי ל"ה חציצה ומיושב לפי"ז הא דתנן בתמיד ל"ב: מ' שזכה בקטורת הי' נוטל את הכף והכף דומה לתרקב גדול של זהב מחזקת שלשה קבין והבזך הי' בתוכו מלא וגדוש קטורת ותמה הבאר שבע דאי אמרינן דמב"מ חוצץ הא הוי חציצה ולהאמור נכון דהיכי דל"ב אחיזת הכהן ביד לא מסתפק הש"ס דאינו חוצץ משום דהוי כ"ש והוי עכ"פ אויר כלי דככלי דמי והתם הא לא כתיב רק ולקח מלא חפניו קטורת וכבר נתקיים אחר שלקח הקטורת בחפניו וצ"ע בתוס' מנחות ז ד"ה וכי: ומה שרצה כ"מ לחדש דקדושת ביהמ"ד מדאורייתא ושע"כ לא התירולמכור עפ"י זט"ה במא"ה רק בהכ"נ של כפרים אבל בהמ"ד של כפרים כיון דקדושתו מדאוריי' אינו נמכר דבריו אלה לא ישרו בעיני דהרי ר"פ משמי' דרבא ס"ל באמת במגילה שם דבהכ"נ חמור מביהמ"ד ואפי' לרב פפי וריב"ל דס"ל דמבי רבנן לבי כנישתא אסור והכי קיי"ל בכ"ז הרי מצינו ג"כ דקדושת ביהמ"ד קילא מביהכ"נ דבסי' קנ"א ס"א פסקינין דת"ח אינן רשאין לאכול ולשתות בביהכ"נ רק מדוחק ובביהמ"ד גם שלא מדוחק שרי ע"ש והרי עכ"פ קדושת ביהמ"ד אינו חמור מתיבה שכ' בט"א במגילה שם דלהכי ל"ח במשנה שם עוד מעלה דבהכ"נ ודבהמ"ד דלריב"ל ביהמ"ד ותיבה שוין והרי בתשמישי קדושה מהני ג"כ מכירת זט"ה במא"ה כמ"ש במג"א סי' קנ"ג ס"ק כ"ג ע' פמ"ג שם.

ומ"ש במג"א ס"ק י"ד שם דבתשמישי קדושה גם זט"ה במא"ה ל"מ באמת הקשה בפמ"ג עליו מדברי הרמב"ם פ"י מס"ת לענין רמוני כסף ע"ש ובגוף ד' הט"א הנ"ל לכאורה יש להפליא דהאיך נוכל לומר דבהמ"ד דין קדושת תיבה עליו הרי אפי' ארה"ק אין עליו קדושת ארון רק כשהוא בתלוש כעין ארגז ולא כשהוא בנוי במחובר כמ"ש ברמ"א רסי' קנ"ד.

ומשמע ג"כ הכי מ"ד התוס' ב"ב ך'. שכ' ועוד של"ה יכולין לבטלה שהיו ס"ת מונח ומעלין בקודש ואין מורידין ותמהו המפורשים דילמא גם השתא מונח ס"ת בהתיבה א"כ אין כאן הורדה ולהאמור ניחא כיון דאם יבטלו שם הא יהי' דינו כמחובר ושוב אין עליו קדושת תיבה.

אמנם י"ל דארה"ק קדושתו הוא רק שמונח בתוכו הס"ת שפיר י"ל דכשהוא בנוי בחומה הוי רק כחדר שמונח בו ס"ת דאין לו קדושה אבל ביהמ"ד הא קדושתו הוא שלומדין בו תורה והוא ביתא דרבנן א"כ אדרבא קדושה זו היא רק במחובר שהוא ביתא דרבנן אפס דכונת הט"א הנ"ל הוא דקדושת שניהם כ"א כדיני' הם שוין ואין להם עילוי זע"ז לכך לא תני לי' במתניתין עכ"פ דנימא דקדושת בהמ"ד דאוריי' ושלא יועיל בו מכירה זה בודאי אינו ואדרבא דעת מהר"ש אבוהב בתשו' דבר שמואל סי' שמ"ו דבהמ"ד אפילו של כרכים מצי מזבני דל"ש בי' כיון דמעלמא אתיא דעלמא זהירין בתפלה ולא בלימוד ע"ש וע' במש"ז סי' קנ"ג סק"א שכ' להדיא דקדושת בהמ"ד ג"כ דרבנן.

וכ"כ בחי' ראש יוסף במגילה שם: דברי ידידי דור"ש באהבה. סי' סי' ג בעזה"י יום ה' ד' שבט תרנ"א לפ"ק סטרי רב שלום וברכה מאלקי המערכה לכבוד ידידי הרב החריף ובקי בחדר"ת יראתו קודמת לחכמתו כש"מ שלום הכהן יאליש ני' אבד"ק עיר חדש יצ"ו.

מכתבו עם חידו"ת הגיעני והנני לתשובתו בדבר אשר תמה ע"ד הפלתי בסי' צ"ט ס"ק י"ב שביאר ד' הרמב"ם בה' תרומות שפוסק דקודם שנודע חוזר וניעור ולאחר שנודע א"ח וניעור דזהו דוקא בתרומה ולא בשאר איסורים דבתרומה טעמא דר"ש דתליא בידיעה משום דעומד להרים ולאחר ידיעה אמרינן כל העומד להרים כמורם דמי משא"כ כשלא נודע הא אין עומד להרים דהא לא ידע כלל וא"כ כיון דהרמב"ם פוסק כר"ש בהא כמ"ש בפ"א מט"א דפרה אדומה מטמאה ט"א דכל העומד לפדות כפדוי דמי לכך פוסק ג"כ לענין תרומה כר"ש לחלק בין נודע או לא נודע עכ"ד.

וע"ז התפלא כבודו דהרי הרמב"ם פוסק שם כת"ק דר"ש דכל איסורי הנאה מטמאין ט"א וא"כ א"צ בפ"א הטעם משום כל העומד לפדות כפדוי דמי: הנה דברי הפלתי מיוסדים ע"ד הכ"מ ספ"ה מה' פ"א שכ' ע"ד הרמב"ם שם שפוסק דפרים ושעירים הנשרפים אין מטמאין אוכלין ומשקין ותמה עליו מזבחים ק"ה.

דמבואר שם דבין לר"מ ובין לחכמים פרה ופרים מטמאים אוכלין ומשקין וכתב וז"ל ויש לתמוה ע"ד רבינו שהם דלא כר"מ ודלא כחכמים ובתוספתא דפרה ר"ש אומר פרה מטמאה ט"א שהיתה לה שעת הכושר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אינם מטמאין ט"א שלא הי"ל שעה"כ ונראה שרבינו פסק כמותו.

ולפי"ז לד' רבינו פרה מטמאה ט"א וכמו שנראה ממ"ש לעיל ופרה עצמה אינה מטמאה לא אדם ולא כלים משמע הא אוכלין ומשקין מטמאה. אבל קשה למה הניח רבינו דברי חכמים ופסק כר"ש.

והכ"מ אזיל לשיטתי' שכ' בפ"ג מה' אה"ט ה"ז בדעת הרמב"ם ז"ל דמפרש הא דבזבחים ק"ה. אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממק"א היינו דפרה ופרים צריכין שיקבלו טומאה ממק"א דלא כפירש"י שם ובתוס' ב"ק ע"ז.

שפירשו דמי שסופו לטמא טומאה חמורה כגון פרה ופרים א"צ ליגע בטומאה ומטמאין ט"א מאליהן וא"כ ט"א כזו אינו תלוי בפלוגתא דר"ש ורבנן וע' בפ"ו מאה"ט הט"ו] וכ' הר"י קורקס ז"ל שאפשר שטעמו מפני שדברי ר"ש הוזכרו בכמה מקומות בגמ' כו' עכ"ל הרי להדיא דעת הכ"מ בד' הרמב"ם שפוסק כר"ש דפרה מטמאה ט"א הואיל והיתה לה שעה"כ וע"כ מטעם כל העומד לפדות כפדוי דמי כדא' בגמ' ובשיטה זו הלך גם הפלתי.

איברא דהפר"ח באה"ע סי' קכ"ד תמה עליו דהרי בפ' או"ב מפרשינין מאי שעה"כ דקאר"ש ואר"ל אומר הי' ר"ש פרה נפדית ע"ג מערכתה והרמב"ם בפ"א מה' פ"א פסק דלא כוותי' שכ' נשחטה ע"ג מערכתה אין לה פדיון עולמית ובטו"ז שם רוצה לתרץ דס"ל להכ"מ דפלוגתא דר"ש ורבנן בנשחטה ע"ג מערכתה אי אית לה פדיון מדאוריי' או לא פליגי דלר"ש נפדית היא מה"ת ולרבנן אין לה פדיון אפי' מה"ת ומיהו מודה ר"ש דמדרבנן אין לה פדיון ודלא כתוס' ב"ק ע"ז.

ולפי"ז י"ל דהרמב"ם פסק כר"ש וההיא דכ' בפ"א מה' פ"א דנשחטה אין לה פדיון היינו מדרבנן עכ"ד. והנה עפי"ד הטו"ז האלה מיושב קושי' הפנ"י בב"ק ע"ז שהקשה בהא דפריך הש"ס במנחות ק"ב: לר"ש דאמר כל העומד לשרוף כשרוף דמי פרה אמאי מטמאה ט"א עפרא בעלמא היא והק' הפנ"י ואימא לאידך גיסא כל העומד לפדות כפדוי דמי וא"כ ל"ה עפרא.

ולהאמור ניחא דכיון דגם לר"ש עכ"פ אינה נפדית וא"כ יותר עומדת לשריפה דמצוה איכא ובפדיי' הא עכ"פ איסור דרבנן איכא ואינה עומדת לכך. אמנם באמת אף דכתבו התוס' בב"ק ע"ז.

ד"ה אומר דזה דוחק לומר דאע"ג דמדאוריי' בת פדיי' היא כיון דמדרבנן לאו בת פדיי' ל"ח אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים בכ"ז ע"כ מוכח הכי משיטת הגמ' מנחות ק"א: דפריך התם על הא דא"ר אושעיא שמעתי פיגול במנחה לר"ש אינה מטמאה ט"א מברייתא דקתני בהדיא פיגול במנחה מטמא ט"א ומשני כאן שהי"ל שעה"כ כאן שלא הי"ל שעה"כ דאקדשינהו במחובר ופריך ולפרקינהו הניחא להך לישנא דא"ר אושעיא טמאין נפדין טהורין אין נפדין שפיר כו' וקשה הרי מבואר במנחות שם ק"א.

דהא דטהורין אין נפדין הוא משום דלא שכיחי א"כ ל"ה רק מדרבנן ועתוס' שם ק': ד"ה וכלי שרת ובזבחים נ"ט. ד"ה עד שכ' להדיא הכי.

ועמ"ל פ"ה מערכין ה"ה וא"כ אמאי קא' דללישנא דאר"א טהורין אין נפדין שפיר הרי גם להאי לישנא תקשי כיון דמדאוריי' בר פדיי' הוא יטמא ט"א. אעכצ"ל דפשיטא לי' להש"ס דכיון דמדרבנן אין נפדה הו"ל אוכל שא"ר להאכילו לאחרים ואינו מטמא ט"א.

וכה"ג מצינו בפסחים כ"ט באוכל חמץ של הקדש במועד י"א לא מעל ומפרש בגמ' משום דקסבר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכ' התוס' שם דאף דאינו אלא ק"ד ובקדושת דמים רק מדרבנן אין פודין אין לתמוה אטו משום חששא דרבנן נפקיע מעילה דאוריי' דכיון דאמרי רבנן אין פודין לא שויא מידי ע"ש והה"נ כיון דמדרבנן אינו בר פדיון ל"ח אוכל לטמא ט"א.

ויתיישב בזה מה דקשה לכאורה דבמתני' פ"ה דטבו"י קתני הערלה וכה"כ ושוהנ"ס ועגלה ערופה כו' כולן מטמאין ט"א ובברייתא קתני דמודה ר"ש בפרה דמטמא ט"א הואיל והי"ל שעה"כ דס"ל פרה נפדית ע"ג מערכתה. והרי בתוספתא פ"ק דפרה הובאה בר"ש שם קתני חומר בעגלה מבקדשים דקדשים אין נפדין אלא על מום קבוע משא"כ עגלה ערופה וא"כ כיון דבע"ע ג"כ מועיל פדיון א"כ גם ע"ע הי"ל שעה"כ בפדיי' ואי דלאחר ערופה כשתפדה הא יחול עלה טומאת נבילות ולא ט"א שהיא טומאה קלה [ושמטעם זה רוצים התוס' במנחות ק"א: ד"ה ועגלה לחד פירושא לומר דמיירי בששחטה וקסבר ר"ש עגלה בשחיטה כשירה ע"ש] ז"א דהרי עכ"פ נ"מ בהא שיחול עלה ט"א בפחות מכזית וצירפה לפחות מכביצה אוכלין כדקא' בכריתות כ"א.

ועפירש"י בכורות ט': ד"ה ושוהנ"ס גבי פט"ח שכ' וז"ל א"נ אפי' ערפו ממש דנבילה הוא ואיכא למימר בהו ט"א כגון דאיכא פחות מכזית עינייהו דלא חזי לטומאת נבילות מצטרף בהדי פחות מכביצה אוכלין ומשלימין לכביצה עכ"ל וה"ה בעגלה ערופה וא"כ אמאי ל"ק ר"ש ג"כ בע"ע דמטמא ט"א הואיל והי"ל שעה"כ ואי דנימא משום דמבואר מדברי הש"ס חולין כ' דרק בשחיטת שנים או רוב שנים ומפרכסת ה"ה כחי' לכ"ד אבל בשבירת שדרה ומפרקת ורוב בשר אעפ"י שמפרכס אינו כחי ע' בחי' הרשב"א ומהרש"א שם ומשנה ערוכה היא בפ"א באהלות הובא בגמ' שם כ"א.

הותזו ראשיהן אעפ"י שמפרכסין טמאין כזנב הלטאה שמפרכסת. וא"כ בשלמא בפרה דהיא בשחיטה שפיר הי"ל שעה"כ לפדותה לאח"ש בעודה מפרכסת דה"ה כחי' משא"כ בעגלה ערופה דמצות עריפה היא בקופץ ממול ערפו כמבואר במשנה סוטה מ"ה: ועפרש"י בכורות י': א"כ ל"ש בה מפרכסת ה"ה כחי' וא"א לפדותה לאחר עריפה משום דלאו בת העמדה והערכה היא ז"א דהרי נהי דע"ע אית עלה דין קדשים משום דא"ר ינאי כפרה כתיב בה כקדשים אבל עכ"פ אין עלה דין קדשי מזבח והרי קיי"ל במשנה דסוטה שם דאין מומין פוסלין בה עמ"ל פ"א מפ"א ה"א ולא הו"ל רק כקדשי בדה"ב ובקדש בדה"ב הא ס"ל לר"ש בשבועות י"א: ובכ"ד דל"ה בכלל העוה"ע ואי דהרי ס"ל בשבועות שם דפרה קדשי בדה"ב וא"כ ל"ל לומר בפרה הואיל והי"ל שעה"כ הרי השתא ג"כ בת פדיי' היא כבר נתקשו בזה באמת בתוס' ב"ק ע"ז.

ובחולין פ"א: [ע' מהרש"א בחולין שם] ותי' דמיירי לאחר הזאה דאינה נפדית וא"כ שפיר קשה אמאי ל"ק דגם עגלה ערופה מטמאה ט"א הואיל וראיי' לפדות וע"כ דהא דקתני בתוספתא דע"ע נפדית היינו מחיים אבל לאחר שכבר נערפה והוי נבילה באמת רק דכ"ז שלא נפדית עריפתה מטהרתה מידי נבילה כדא' בזבחים ע': אבל כשיופדה ויהי' חולין הא תהי' נבילה וכיון דאית לה דין קדשים אסור לפדותה דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים.

ואי נימא דכיון דמדאוריי' היא בת פדיי' אע"ג דמדרבנן אינה נפדית מטמאה ט"א א"כ הא ע"ע אין לה רק דין קדשי בדה"ב ובקדשיבדה"ב הלא רק מדרבנן אין פודין להאכיל לכלבים כ"ד התוס' הנ"ל וכ"כ בשבועות י"א: וא"כ שפיר תקשי דאמאי ל"ק דע"ע מטמאה ט"א. א"ו כיון דאמרו רבנן אין פודין לא חשיב אוכל לטמא ט"א.

אמנם אי מהא לא איריא דבאמת י"ל דבע"ע כיון דכפרה כתיב בה כקדשים אית עלה באמת דין קדשי מזבח וכ"כ באמת המפורשים והא דס"ל לר"ש דפרה קדשי בדה"ב מוכח בע"ז כ"ג: דל"ל כלל הדרשא דחטאת קרי' רחמנא עתוס' חולין י"א. ד"ה חטאת והא דס"ל לתוספתא דע"ע נפדית בלא מום ע"כ אתיא כמ"ד בשבועות י"א דגם בקדשי מזבח אמרינן לב ב"ד מתנה עליהן וכיון דהוי' כקדשי מזבח שפיר אינה נפדית לאחר עריפה אי משום דבעינן העוה"ע אי משום דבק"מ אין פודין להאכיל לכלבים ולכך שפיר אינה מטמאה ט"א: ועפי"ז יתבארו לנו דברי הש"ס בחולין פ"ב.

ועגלה ערופה לאו שחיטה ראוי' היא והתנן נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר ארשב"ל משום ר' ינאי ע"ע אינה משנה והק' התוס' שם דאמאי לא משני דעד שלא תערף היינו עד שלא נראה לעריפה קודם ירידתה לנחל איתן כדמשני בפ"ב דכריתות ותי' דסמיך אסיפא דלא מיתסר מחיים דקתני סיפא משנערפית תקבר שמתחלה לא בא אלא על הספק כפרה ספקה והלכה לה והק' בס' לב ארי' דהרי מסיפא ג"כ לא מוכח לר"ש דע"ע אינה נאסרת מחיים דאיפשר משנערפית היינו משנראית לעריפה שהורידוה לנחל איתן ושייך ג"כ לישנא דכפרה ספקה משום דר"ש גופי' ס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי וכן בכל דבר כמו שהקשו התוס' דנימא כל העומד לדחות לצוק כדחוי דמי ויטמא מחיים ה"נ שנראית לעריפה אמרי' כל העומד ליערף כערוף דמי והוי כאלו כבר כפרה ספקה ] ובשלמא קודם ירידה לנחל איתן כיון דמחוסר מעשה הירידה לנחל איתן קודם העריפה ל"א כל העומד כו' כיון שעדיין לא נראית לעריפה והוי כמו בזריקה קודם שנתקבל הדם בכוס שכ' התוס' בכ"ד דל"א כל העומד לזרוק כו' משא"כ לאחר שהורידוה לנחל איתן דנראית לעריפה שפיר שייך כל העומד כו'] אמנם להאמור נכון כיון דמועיל בע"ע פדיי' א"כ בשלא נערפה עדיין אמאי תקבר בשלמא משנערפה ממש שפיר תקבר משום דא"א לפדותה עוד כיון דבק"מ בעינן העוה"ע או משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ולא איפשר ג"כ לפדותה משום עורה דבקדשי מזבח דמדאוריי' אין פודין גם העור אסור וכמ"ש בתוס' שם.

אבל כשלא נערפה עדיין לא הול"ל תקבר כיון דמהני פדיי'. אמנם עדיין קשה לכאורה לפי"ז אמאי אמרי' התם דלמ"ד ע"ע מחיים נאסרה ע"ע אינה משנה דהוי שחיטה שא"ר ופטור משום או"ב לר"ש הרי כיון דמועיל פדיי' הוי שחיטה ראוי' דאיפשר לפדותה מיד אח"ש וכל העומד לפדות כפדוי דמי וכן לרבא דמוקי בכריתות כ"ה.

דס"ל לר"ש עגלה בשחיטה כשירה ולכך הוי שחיטה שא"ר ואמאי הא כל העומד לפדות כפדוי דמי והוי שפיר שחיטה ראוי' ובשנשחטה העגלה הא תהי' מותרת באכילה לאחר הפדיי' ול"ה להאכיל לכלבים. ולאח"ש בת העמדה והערפה היא דמפרכסת ה"ה כחי'.

אמנם באמת רק דעת התוס' כן הוא בחולין ב': ד"ה ובמוקדשין דבשחט בו שנים או רוב שנים הוי כחי לענין העוה"ע. ובחי' הרשב"א ר"פ כיסוי הדם מובא באמת פלוגתת הראשונים ז"ל בזה די"א דלאחר גמר שחיטה ל"ה כחי' ובחולין ל'.

א' דוקא בשחט בה פורתא הוי כחי לענין העוה"ע וברשב"א שם העיר באמת על שיטת האומרים דמפרכסת ה"ה כחי' לענין העוה"ע מהא דפריך בשבועות י"א: נשחטה תפדה הא בעי' העוה"ע ועמ"ל פ"ה מערכין הי"ג. ויהי' מזה ראי' באמת לשי' הסוברים דלאחר גמר שחיטה אינו בהעוה"ע א"כ א"א לפדותה לאח"ש והו"ל שפיר שחיטה שא"ר.

אמנם לכאורה ילה"ק מש"ס בכורות ט': דקמדייק שם רבא דס"ל לר"ש פט"ח לאחר עריפה אסור בהנאה מהא דתניא הערלה וכה"כ כו' ר"ש אומר כולן אין מטמאין ט"א ומודה ר"ש בבב"ח כו' ואם איתא דלאחר עריפה שרי ר"ש ליתני ומודה ר"ש בפט"ח ובב"ח שמטמאין ט"א ולכאורה קשה דהרי התם פירש"י ופט"ח ששחטו ועדיין מפרכס שלא ירד לטומאת נבילה כו' א"כ הרי בשעת פירכוס עדיין יוכל לפדותו בשה כ"ד או בשאר דבר בשוי' דבטמאה הא לכ"ע מפרכסת ה"ה כחי' והרי קיי"ל דמצות פדיי' קודמת למצות עריפה ודעת הראב"ד פי"ב מבכורים דהפסיד ממונו של כהן וא"כ לר"ש דאמר כל העומד לפדות כפדוי דמי אפי' אי נימא דלאחר עריפה אסור בהנאה היל"ל דיטמא ט"א לדידי' משום כל העומד לפדות כפדוי דמי.

אולם באמת לק"מ דהרי להך פירושא של רש"י הנ"ל דפט"ח הוא בששחטו ומפרכס עכצ"ל דרבא לשי' דס"ל בש"ס כריתות הנ"ל דע"ע בשחיטה כשירה אף דכתיב וערפו וה"ה פט"ח אף דכתיב וערפתו ג"כ כשר בשחיטה דאל"ה גם אי נימא דס"ל לר"ש דלאחר עריפה אסור יקשה דיחול ט"א כיון דנשחט ולא נערף וע"כ דלפי פירוש זה יסבור רבא אליבא דר"ש דגם בפט"ח מהני שחיטה במקום עריפה וא"כ מה מועיל לן הא דמפרכסת ה"ה כחי' כיון דכבר נתקיים בו מצות עריפה שוב א"א לפדותו ובלא"ה לק"מ דכבר העיר הרי"ט אלגזי פ"ק דבכורות ס"ק י"ב דאמאי לא יהיו רשאין לפדות גם פט"ח שמת כיון דרק בקדשים בפ"י העוה"ע שפדיונו נתפס בקדושתו אבל פט"ח דפדיונו לא תפיס והוא חולין מנ"ל דבעינן דוקא מחיים ותי' כיון דכתיב ואם לא תפדה וערפתו כל שישנו בעריפה ישנו בפדיי' ופט"ח שמת דליתי' בעריפה ליתי' נמי בפדיי' ע"ש שמביא לזה תוספתא מפורשת: וא"כ ממילא גם כשנשחט הפט"ח אפי' אי נימא דפט"ח בעריפה מתכשר ולא בשחיטה מ"מ הא תו א"א לפדותו אפי' בשעת פירכוס משום דכל שאינו בעריפה אינו בפדיי'] ואי דתקשי בהא דקאר"ל התם ע"ע אינה משנה ופריך מברייתא דס"ל לר"ל גופי' ע"ע מחיים נאסרה נימא לעולם דס"ל מחיים נאסרה ורק להכי אינה משנה משום דס"ל לר"ל בתמורה נ"ב: לרבנן קדשי מזבח ל"ה בכלל הפוה"מ וא"כ הוי' לדידי' ע"ע שחיטה ראוי' משום דאיפשר לפדותה לאח"ש דע"ע כקדשי מזבח כנ"ל וק"מ ל"ה בכלל העוה"ע אולם ז"א דהא קא' התם דר"י ור"ל תרווייהו מודים דלר"ש ק"מ היו בכלל העוה"ע והתם בחולין הא אליבא דר"ש קיימינן ולדידי' ודאי ק"מ היו בכלל העוה"ע ושפיר הוי שחיטה שא"ר ופריך הש"ס שפיר: ודע דבהא דפריך הש"ס שבועות הנ"ל נשחטה תפדה הא בעי' העוה"ע ולא משני דמפרכסת ה"ה כחי' מובא באס"ז ב"ק ע"ו בשם רבים מהראשונים ז"ל שכתבו דהפירכא לא קאי רק על מתה או דנשחטה דומיא דמתה קתני שאינה מפרכסת עוד ולק"מ.

אמנם אי קשיא הא קשיא לכאורה לפי"ד התוס' מעילה ט"ו. ד"ה ואפי' שכ' בשם הר"ח כהן דהיכי דהעמיד והעריך מחיים יכול לפדותו לאחר מיתה א"כ הלא שפיר הי' יכול לאוקמי הא דמתה או נשחטה תפדה כשהעמיד והעריך מחיים.

אולם ג"ז נכון דהנה א' בש"ס חולין קל"ה. טעמא דכתב צאנך הא לא"ה הו"א קדשים חייבין בראשית הגז הא לאו בני גיזה נינהו דכתיב לא תגוז בכור צאנך הב"ע בקדשי בדה"ב והא אר"א קדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה מדרבנן סד"א הואיל ומדאוריי' בני גיזה נינהו כו' ליפרוק וליתיב לי' והא בעי העוה"ע הניחא למ"ד קדשי בדה"ב ל"ה בכלל העוה"ע אלא למ"ד היו מא"ל והקשו בתוס' שם וז"ל וא"ת ולימא כשהעמיד והעריך ואח"כ עבר וגזז ופדה וי"ל דבשעת פדיי' בעינן העוה"ע.

ולכאורה הוא סותר לד' התוס' מעילה הנ"ל אולם באמת נכון הוא דסברת התוס' במעילה הוא דכשהעמיד והעריך מחיים מהני על לאחר מיתה הוא משום דלאחר ההעוה"ע הא עומד לפדיי' וכל העומד לפדות כפדוי דמי וא"כ בש"ס חולין הנ"ל דהפירכא הוא למ"ד קדשי בדה"ב היו בכלל העוה"ע וע"כ הוא שלא אליבא דר"ש דהרי אי' בש"ס תמורה ל"ב דר"י ור"ל מודו תרווייהו דלר"ל קדשי בדה"ב ל"ה בכלל העוה"ע ע"ש לכך שפיר כ' התוס' שם דבעי' בשעת פדיי' העוה"ע כיון דע"כ קאי שלא אליבא דר"ש ול"א כל העומד לפדות כפדוי דמי ושמה"ט פוסק הרמב"ם פ"י מביכורים דאין ראשית הגז נוהג בקדשים משום דכתיב צאנך ולא של הקדש.

ותמה הר"י קורקס הובא בכ"מ שם דהרי לפ"מ דהרמב"ם פוסק דקדשי בדה"ב בעי העוה"ע א"כ לא אצטריך למילף מקרא דצאנך דבלא"ה לא משכחת דיצטרך ליתן לכהן משום דא"א לפדותו דבעי' העוה"ע. ולהאמור נכון דהרמב"ם הלא פוסק כר"ש דאמר כל העומד כו' וכמו שיתבאר להלן וא"כ מהני שפיר העוה"ע דמחויב לפדותו לאחר גיזה ושפיר אצטריך קרא דצאנך וממילא מהני נמי ההוה"ע דמחיים לפדותה לאחר מיתה ואחר דמשני הא מני ר"ש היא הא תו לא אצטרך לאוקמי כשהעמיד והעריך מחיים כיון דלדידי' קדשי בדה"ב ל"ה בכלל העוה"ע לגמרי.

וממילא ניחא נמי דברי הש"ס שבועות הנ"ל דמעיקרא כדפריך הא בעי העוה"ע ע"כ ל"ה סליק אדעתי' דאתיא אליבא דר"ש דלדידי' קדשי בדה"ב ל"ה בכלל העוה"ע וא"כ ל"א כל העומד לפדות כו'. ושעפי"ז נכון נמי ד' הש"ס ב"ק ע"ז: דר"ל מוקי הא דקא' ר"ש קדשים שחייב באחריותן משלם תשלומי דו"ה ופריך והא שחיטה שא"ר היא ומוקי ר"ל בשוחט בע"מ בחוץ וקא' תהי בה ר"א לר"ל שחיטה מתרת והלא פדיי' מתרת אשתמיטתי' הא דר"ש כל העומד לפדות כפדוי דמי וכ' באס"ז שם דפירכת ר"א היא מדקתני סתם קדשים שחייב באחריותן חייב משמע דבטביחה לחוד חייב בתשלומין בין פדה בין לא פדה וכשלא פדאו היכי מחויב וכ' שחיטה מתרת והלא פדיי' מתרת וכיון שלא פדה אפי' בעודה מפרכסת הא לא מצי תו לפדותו ולא אשתרי בשר באכילה והוי שחיטה שא"ר ומשני כל העומד לפדות כפדוי דמי וא"כ הוי שחיטה ראוי' דלאח"ש בעודה מפרכסת היתה ראוי' לפדות.

ולכאורה קשה הרי שפיר הו"מ לאוקמי כשהעמיד והעריך מחיים א"כ השחיטה מתרת באכילה דגם עכשיו יכול לפדותה משום ההעוה"ע דמחיים ל"ד הרח"כ הנ"ל. ולדברינו נכון מאד דהרי הטעם דמהני ההעוה"ע דמחיים אלאח"מ הוא משום כל העומד לפדות כפדוי דמי וחשיב כאלו נפדה מחיים א"כ בס"ד דלא ידע מהא דכל העומד כו' שפיר פריך והלא פדיי' מתרת דהא ל"מ ההוה"ע דמחיים ולבתר דמשני כל העומד לפדות כו' לא צריך תו לאוקמי כשהעמיד והעריך מחיים: ועפ"י הדברים האלה אמרתי ליישב בדרך החידוד והפלפול קושי' התוס' זבחים ט'.

בהא דפריך התם גבי מותר הפסח אימא שחטי' לשם מעשר ליהוי מעשר למאי הלכתא למילקי עלי' בלא יגאל וכ' התוס' וז"ל תימה היכי לקי אחר שחיטה אלא יגאל הא א' בבכורות נ"ב: דלאח"ש מדרבנן. ונלפענ"ד לתרץ דהנה לכאורה יש להבין דהרי לפי המתבאר בבכורות שם הוי איסור מכירה במעשר בהמה רק מחיים דומיא דתמורה אבל איסור פדיי' פשיטא לי' להש"ס שם דהוי גם אח"ש דמי איכא מידי דמחיים לא מיפריק ולאח"ש מיפריק וא"כ שפיר י"ל דאיסורפדיי' במ"ב לאח"ש הוי מה"ת ומאי הקשו התוס' אמנם באמת י"ל דהש"ס שם קא' הכי רק למ"ד קדשי מזבח ל"ה בכלל העמדה והערכה אבל למאי דקיי"ל דק"מ היו בכלל העמדה והערכה הא לא משכחת כלל פדיי' אח"ש משום דבעי' והעמיד והעריך כדא' בגמ' התם ושפיר הקשו התוס' דמכירה הא אינו רק מדרבנן.

ומעתה י"ל עפ"מ שיש להתבונן בהא דא' בבכורות שם מחיים הוא דאינו נגאל הא לאח"ש נגאל הא בעי' העוה"ע ומאי קושיא הרי משכחת שפיר כשהעמיד והעריך מחיים כנ"ל ולדברינו לק"מ דהרי הא דמהני כשהעמיד והעריך מחיים הוא משום כל העומד לפדות כפדוי דמי ובמעשר בהמה הא א"א לומר כל העומד לפדות כו' דמחיים הא לא יגאל כתיב וא"כ התינח התם משא"כ בש"ס זבחים הנ"ל דקס"ד דמותר הפסח ששחטו לשם מעשר הוי מעשר הרי שפיר משכחת פדיי' אחר שחיטה כשהעמיד והעריך מחיים לפדותו לכשיומת ומחיים הלא הי' מותר הפסח ול"ה קאי עלי' בלא יגאל ושפיר מהני ההוה"ע דמחיים על לאח"ש ושפיר פריך רב יצחק ואימא שחטי' לשם מעשר ליהוי מעשר ולמילקי עלי' משום לא יגאל דפדיי' לאח"ש הוי שפיר מה"ת ובכה"ג שהעמיד והעריך מחיים והבן: נחזור לדברינו דממקומות שהוכחנו למעלה שמעינין דהיכי דאיסור דרבנן רביע עלי' אף שמדאוריי' היתר הוא בכ"ז ל"ח אוכל לקבל ט"א אליבא דר"ש ובאמת ש"ס ערוך הוא בחולין קכ"ט.

ר"ש ארישא קאי האבר והבשר המדולדלין בבהמה מטמא ט"א במקומן וצריכין הכשר ור"ש מטהר אר"א א"ר יוחנן מ"ט דר"ש א"ק מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל. שא"א יכול להאכילו לאחרים אינו קרוי אוכל ופרש"י ואבמ"ה אין אתה יכול להאכילו לאחרים בהיתר והרי ר' יוחנן גופי' ס"ל בחולין ע"ג: דאבר ובשר המדולדל אין בו רק מצות פרוש דרבנן בלבד ע' בתוס' שם וא"כ חזינן דאפי' מידי דשריא מדאוריי' כיון דמדרבנן אסור אינו מטמא ט"א לר"ש.

והנה אפי' אי נימא דתליא בפלוגתא אי איסור דרבנן מיקרי אינו ראוי מדאורייתא כדפליגי כה"ג בסוכה כ"ג. לענין עושה סוכה ע"ג בהמה ובענין זה כבר הלכו בו נימושות ראשונים ואחרונים.

בכ"ז זהו דוקא היכי דגם השתא ראוי הוא מדאוריי' כדמצינו בחולין פ"ה דפרת חטאת אינה משנה לענין או"ב דהוי שחיטה ראוי' משום דמדאוריי' ראוי' לפדות וכדאשכחן ג"כ בכתובות ל"ד וב"ק ע"א. דלמ"ד מעשה שבת דרבנן הוי שוחט בשבת שחיטה ראוי' אבל הכא לענין ט"א בפ"א דהשתא אסורה בהנאה וא"ר לפדיון מדאוריי' ורק מטעם שהי"ל שעה"כ קאתינן עלה ומטעם כל העומד כו' בודאי ל"ש לומר כיון דתיכף לאח"ש הי' ראוי' מדאוריי' לפדותה ירד עלה תורת ט"א מטעם כל העומד לפדות כפדוי דמי ותו לא פקע דכיון דמדרבנן גם אז לא היתה בת פדיי' הא לא היתה עומדת לפדיון ול"ש לומר בה כל העומד כו'.

ועפ"י דרכנו זה נראה לבאר סוגיא דב"מ נ"ג: בהא דקא' התם באיזה מע"ש אמרו דבטל ברוב במעשר שא"ב שו"פ ושנכנס לירושלים ויצא ומסקינין שם מאי יצא דנפול מחיצות דל"ל תקנתא לא בחילול ולא באכילה כיון דליכא מחיצות ול"ה דשיל"מ ופריך והאמר רבא מחיצה לאכול דאוריי' מחיצה לקלוט דרבנן וכי גזרו רבנן כי איתנהו למחיצות כי ליתנהו למחיצות ל"ג רבנן ומשני לא פלוג רבנן בין איתנהו למחיצות בין ליתנהו למחיצות והקשו לד' הרמב"ם פט"ו ממ"א שכ' דחמץ ל"ב משום דהוי דשיל"מ לאחה"פ אע"ג דמדרבנן אסור גם אחה"פ מ"מ כיון דמדאוריי' שרי הו"ל דשיל"מ וא"כ ה"נ כיון דמחיצה לקלוט דרבנן הרי מדאוריי' יש לו היתר בפדיון והו"ל דשיל"מ.

ולהאמור ניחא דהרי באמת הקשה באס"ז שם אמאי הו"ל דשיל"מ ע"י פדיי' הרי הוי מחוסר מעשה והיכי דמחוסר מעשה ל"ה דשיל"מ [עש"ך יו"ד סי' ק"ב סק"ז] ותי' דכיון דעומד לפדות כפדוי דמי ול"ה מחוסר מעשה ע"ש וא"כ מיושב שפיר הקושיא הנ"ל בשלמא בחמץ דלאחה"פ יהי' ניתר ממילא מדאורייתא שפיר הו"ל דשיל"מ אע"ג דאסור מדרבנן משא"כ במעשר שני הא ע"י פדיי' באמת הוי מחוסר מעשה וע"כ מטעם כל העומד לפדות כפדוי דמי קאתינן עלה וכיון דאסור מדרבנן הא עכ"פ אינו עומד לכך ושוב ל"ה דשיל"מ משום דמחוסר מעשה: עכ"פ נמצינו למדין מתוך דברינו הנ"ל דלר"ש פ"א גם מדרבנן נפדית ודעת לנבון נקל ליישב בזה קושי' התוס' בב"ק ובחולין שהקשו כיון דלאחר הזאה גם לר"ש לאו בת פדיי' היא נימא קודם הזאה כל העומד להזות כמוזה דמי ולא יהי' לה פדיון.

ובפשיטות אפשר ליישב עפי"ד האס"ז בב"ק שם שכ' הטעם דלאחר הזאה אינה בת פדיון משום דלאחר הזאה הוי עלה דין קדשי מזבח דבעי העוה"ע ע"ש וא"כ ל"ש לומר דכה"ג כל העומד כו' שיחול עלה שם הקדש חדש דאטו נימא כל העומד להתקדש כמוקדש דמי ויש לפלפל בזה הרבה אכ"מ] והנה התוס' תי' דקודם קבלה ל"א כמוזה דמי כמו דל"א כל העומד לזרוק כזרוק דמי קודם שנתקבל הדם בכוס ולפי קט שכלי הדבר מוקשה דמה דמיון הוא זה לכל העומד לזרוק כו' דל"א קודם שנתקבל הדם בכוס דבשלמא התם שמתקבל הדם בכ"ש ושם יוגמר קדושת הדם דנהי דאי' במנחות ע"ח: דסכין מקדשא לדם כמו כלי שרת מ"מ לא נגמר הקידוש עד שמתקבל בכ"ש כדא' בסוטה י"ד: דם אע"ג דקדישתי' סכין בצואר הבהמה הדר מקדיש לי' בכ"ש ומבואר בחי' הריטב"א ריש חולין דלהכי לא קתני במשנת איזהו מקומן שחיטתן בכ"ש משום דנהי דמקדשה לדם בצואר קצת מ"מ לא נגמר קדושתו עד קבלתו וא"כ אינה חשובה כ"ש גמור ע"ש וכיון שכן דלא נגמר עוד קדושת הדם לגמרי קודם הקבלה שפיר אמרינן דל"ש לומר קודם הקבלה כל העומד לזרוק כזרוק דמי כיון דאין הדם עדיין עומד לזרוק דחסר גמר הקדושה וזהו שייך בזריקת שאר הקרבנות משא"כ בהזאת הדם של הפ"א הרי המצוה לקבל הדם ביד וברמב"ם פ"ב מפ"א ה"ב פוסק דאם קיבל הדם בכלי פסול ואף לד' הראב"ד בהשגותיו בפ"ג מפ"א שהשיג עליו ודעתו דמצות יד אינה אלא למצוה מן המובחר ולא לעיכוב אבל עכ"פ ל"ש לומר דהקבלה בכלי גומרת קדושת הדם כיון דלכתחלה המצוה הוא ביד וגם הרי קיי"ל דכ"ש אין מקדשין אלא בפנים וכל מעשי' של הפ"א הי' בחוץ וכיון שכן אמאי לא נימא בהזאת הדם של הפ"א כל העומד להזות כמוזה דמי דהרי אינו מחוסר אלא קריבת הדם להזיי' כנגד בית קדשי הקדשים והוי כהא דא' בזבחים ק"ב: ובחולין ק"ג: מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי.

והדברים מוכיחין כן שכל עיקר כונת התוס' בב"ק ע"ו: ד"ה כל העומד כו' במש"ש דל"א כזרוק דמי קודם שנתקבל הדם בכוס הטעם הוא משום שמחוסר עוד מעשה גמר קידוש הדם בין השחיטה להזריקה דאף דכ' התוס' שם בזה"ל ועוי"ל דקסבר ר' אושעיא דל"א כזרוק דמי עד שיתקבל בכוס כדמשמע בפ"ק דפסחים דמצוה הוא להמתין מלזרוק עד שיתקבל כל דם הנפש הלכך בגמר השחיטה שעדיין לא נתקבל כל הדם ל"א כזרוק דמי עכ"ל הנה לכאורה איפשר לומר דכונתם הוא כיון דמצוה הוא להמתין עד שתצא כל דם הנפש מהבהמה ולהכי ל"א כזרוק דמי בגמר שחיטה אמנם באמת א"א לומר הכי דזה ל"ה רק מחוסר זמן וזמן ממילא קאתי והוי כהא דא' בפסחים צ': שמשא ממילא ערבא וא' נמי בזבחים י"ב: ובכ"ד אין מחוסר לבו ביום.

ולבר מן דין א"א לומר שיהי' כונת התוס' שם דלהכי הוי שחיטת קדשים לר"א לענין או"ב שחיטה שא"ר כיון שלאחר השחיטה צריכין עוד להמתין עד שיצא כל דם הנפש דהרי הא דשחיטה שא"ר ל"ש שחיטה ילפינן בחולין פ"ה. מקרא דטבוח טבח והכן מה להלן שחיטה ראוי' אף כאן שחיטה ראוי' והרי התם יוסף ואחיו הי' עליהם דין ב"נ ול"ה השחיטה מתרת להם עד שתמות הבהמה דהא דקיי"ל דשחוטה מותר לב"נ הוא רק משום מא"מ דלישראל שרי ולנכרי אסור וזה שייך רק לאחר מ"ת והתם קודם מ"ת הא לא נצטוו ישראל עדיין במ"ע דוזבחת ונהי דיוסף ואחיו החמירו עליהם לזבוח את זבחיהם אבל הא הי' להם דין ב"נ ול"ה מועיל להם השחיטה להוציא מידי אבמ"ה עד שתמות הבהמה ואפ"ה הו"ל שחיטה ראוי' א"כ חזינן דכל היכי דאינו תלוי רק בשהיות הזמן ל"ה שחיטה שא"ר וא"כ א"א לומר לר"א דתהי' שחיטת קדשים עי"ז שחיטה שא"ר משום שצריך להמתין עד יציאת כל דם הנפש וע"כ הכונה משום חסרון מעשה דקידוש בכ"ש שא"א לומר כל העומד להתקדש כקדוש דמי וגם כל העומד לזרוק כזרוק דמי דתרי כל העומד ל"א כמ"ש באס"ז ב"ק ע"ו והוא כעין דא' בפסחים ל"ח.

מי אמרי' הואיל ואי לא לקוח הוי כו' א"ד חד הואיל אמרי' תרי הואיל ל"א. וע' עירובין י"ט: חד רואין אמרינן תרי רואין ל"א ועתוס' פסחים מ"ו: וע' תמורה י"א: בעי רבא הקדיש אבר לדמיו מאי כו' א"ד חד מיגו אמרינן תרי מיגו ל"א: ושמטעם זה כ' הפוסקים ז"ל בהא דא' בסנהדרין מ"ח.

דבטויי לאריגה לכ"ע הזמנה לאו מילתא דעיקר טעמא דהזמנה מילתא הוא משום דקיי"ל כר"ש דכל העומד לעשות כאלו כבר נעשה דמי וא"כ עד"מ באורג בגד למת כיון שייחד הבגד בשביל המת הא עומד לכך והו"ל כאלו כבר נכרך בו המת משא"כ בטוה חוטין לעשות בגד למת כיון שנחסר מעשה דעשיית הבגד בינתים הא נצטרך לומר תרי כל העומד כו' ולכך הזמנה כזאת לאו מילתא היא לכ"ע.

וכ"ז ניחא בזריקת שאר קרבנות משא"כ בהזאת פ"א דלא מיחסרא שום מעשה קידוש בין השחיטה לההזאה כנ"ל אמאי לא נימא כל העומד להזות כמוזה דמי: והנה לכאורה עלה בדעתי לתרץ קושי' התוס' הלזו עד"ז דהנה מד' התוס' סוטה כ"ה: ד"ה לאו מתבאר דהך דר"מ כל העומד לבצור כבצור דמי וכן בידות הכלים שהן ארוכין דכקצוץ דמי היינו משום דבידו לבוצרן ולקוצצן והך דר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכן כל העומד לשרוף וכל העומד לפדות דכל הני ל"ה בידו דזריקה תליא בכהן הזורק וכן אינך בזה עיקר הטעם משום דמצוה היא לשרוף הפרה או לפדותה כשמצא אחרת נאה הימנה וכן לזרוק ע"ש ומובן הדבר דכל שבידו הא לאו כמחוסר מעשה דמי כדא' בקידושין נ"ט: והוי כאלו כבר נעשה והיכי דאיכא מצוה וא"א לפטור א"ע הימנה אע"ג דלאו בידו כיון דאף שיעשה משום המצוה הוי כבידו והוא כעין שכ' התוס' בקידושין ס"ד.

ד"ה נאמן כיון דסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו ע"ש ולכאורה יש להבין בהך דכל העומד ליזרק הרי אינו ודאי שיעשה הזריקה דדילמא ישאלו הבעלים על ההקדש דהרי אחר השחיטה מהני שאלה ערשב"ם ב"ב ק"ך: ובתוס' כריתות י"ג: אמנם ז"א דהרי אם ישאל יהי' חולין בעזרה ואמרי' דבודאי לא יעבור על אסור חב"ע וא"כ התינח בשאר קרבנות אבל בפ"א א"א לומר כל העומד להזות כמוזה דמי כיון דאיפשר שישאל על ההקדש דשחיטתה הרי הי' בהר המשחה חוץ לג' מחנות וליכא חולין בעזרה א"כ אינו בודאי שיבא לידי הזאה ול"א כל העומד כו' ומיושבקושי' התוס'.

אמנם עדיין אינו נכון לפ"מ דקיי"ל ביומא מ"ב: שחיטת פרה בזר פסולה א"כ ע"כ צריך ללבוש בגדי כהונה דאם אין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהם ערמב"ם פ"א מפ"א הי"ב שכ' והעושה אותה לובש ד' כלים של כהן הדיוט וקיי"ל ביומא י"ב: דאבנטו של כה"ד הי' כלאים וא"כ גם בפ"א אי ישאל עלה אח"ש הא הוי' חולין למפרע ועבר הכהן השוחטה על איסור כלאים ובשלמא בפדיי' ליכא איסור כלאים למפרע כיון דעד השתא פ"א היתה דהפדיי' אין עושה אותה חולין רק מכאן ולהבא ע' מנחות מ"ח.

משא"כ בשאלה שיעשה איסור למפרע הא ל"ח שישאל עלי' וא"כ הדק"ל נימא כל העומד כו' אמנם באמת אי משום הא לא איריא דכבר מבואר אצלי בחי' במק"א עפי"ד התוס' במנחות מ"א. שכ' בחד תי' ועוד דבטלית שעשוי להנאתו חייב הכתוב כלאים אבל בג"כ כו' א"כ באמת בבג"כ ליכא איסור כלאים ולכאורה אינו מובן לפי"ז דברי התוס' יבמות ה': ד"ה כולהי שהקשו דשאני כלאים בציצית דהותר מכללו אצל בג"כ או דנילף מבג"כ דעשה דוחה ל"ת והרי בבג"כ ליכא איסור כלאים אמנם הא דבטלית שאינו עשוי להנאתו ליכא איסור כלאים הוא משום דלבישת בגד כזה ל"ח לבישה והתורה אמרה לא תלבש שעטנז היכי שהוא בדרך לבישה ע' בפוסקים ביו"ד סי' ש"א.

וא"כ בשעת עבודה כיון דהתורה אמרה והלבשת את אהרן את הבגדים א"כ מגו דחשיב לבישה אצל בג"כ חשיב נמי לבישה לענין איסור כלאים כדא' בסוכה ז' מגו דהוי דופן כו' ויהי' לפי"ז הפי' מאי דאמרינן נהי דאשתרי כלאים לגבי כהנים בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא היינו דשלא בעידן עבודה א"צ להתיר כלל כיון דליכא איסור בבג"כ משום דל"ה דרך לבישה כנ"ל ופלפלתי עפי"ז בדברי הש"ס ברכות ל"א: בהא דקא' התם מימר שפיר קאמרת מיהו מורה הלכה בפני רבך את כו' והקשו כולם דהרי לאפרושי מאיסורא מותר להורות בפני רבו וכיון דסבור דשחיטה בעי כהונה הרי ילבש כלאים בכדי.

ולהאמור נכון דאי באמת שחיטה בזר כשירה א"כ תהי' לבישת הבג"כ בשחיטה שלא בעידן עבודה ולא יהי' איסור כלל כנ"ל. ולפי"ז גם אם ישאל על הפ"א ויהי' חולין למפרע הא לא יעבור הכהן על איסור כלאים כיון דאי ל"ה צריך ללבשם הא ל"ש מגו דחשיב לבישה לגבי עבודה כו' וממילא ל"ה איסור כלאים.

אמנם באמת בלא"ה א"א לומר דמש"ה ל"א כל העומד להזות כמוזה דמי משום דאיפשר שלא יבא לידי הזיי' שישאל על הפרה דהרי כ' בס' טורי אבן ר"ה כ"ח דבקרבנות צבור הבאין מתרומת הלשכה כיון שמעורב בהן שקלי כל ישראל לית להו בעלים מיוחדין להכי ליתא בשאלה ע"ש וע' בספרי שו"ת הר"ב סי' כ"ב מ"ש בזה וא"כ הלא מבואר בפ"ב דשקלים דפרה אדומה היו לוקחין מתרומת הלשכה א"כ הא ליכא שאלה כלל בפ"א ושפיר קשה קושי' התוס' נימא כל העומד להזות כו' אמנם למה שהכרחנו למעלה דלר"ש פ"א גם מדרבנן נפדית א"כ אזדא קושי' התוס' דהרי כיון דמהני פדיון א"כ אפשר שיפדוה ולא יבא לידי הזיי' א"כ ל"ל כל העומד להזות כמוזה דמי שוב מצאתי בחי' הרשב"א שבועות י"א שכ"כ בשם הרמב"ן ז"ל דלהכי ל"א כל העומד להזות כו' משום דכי מצא אחרת נאה הימנה מצוה לפדותה לפדיי' עומדת ע"ש: ומה שהקשה הפנ"י הנ"ל על פירכת הש"ס במנחות דפריך נימא כל העומד לשרוף כשרוף דמי הרי לעומת זה י"ל כל העומד לפדות כפדו' דמי בלא"ה לק"מ דהרי כבר הבאתי דברי התוס' בב"ק ובחולין שהקשו דל"ל לומר בפ"א משום שהי"ל שעה"כ הרי גם השתא בת פדיי' הוא לר"ש דס"ל פרה קדשי בדה"ב הוא וס"ל נמי קדשי בדה"ב ל"ה בכלל העוה"ע ותי' דמיירי לאחר הזאה שא"א לפדותה וא"כ ממילא לאחר הזאה ל"ש לומר כל העומד לפדות כו' ושפיר פריך הש"ס דנימא כל העומד לשרוף כשרוף דמי דא"א להפטר ממצות שריפתה דלאחר הזאה לית לה פדיון עוד וכיון שכן דע"כ ס"ל לר"ש דפט"ח גם מדרבנן נפדית כנ"ל א"כ א"א לומר כפירוש הפר"ח הנ"ל בד' הכ"מ דס"ל להרמב"ם דפרה מטמאה ט"א משום שהי"ל שעה"כ מטעם כל העומד לפדות כו' כיון דלהרמב"ם עכ"פ מדרבנן אין לה פדיון לאח"ש כנ"ל ובלא"ה דחה הפר"ח שם אח"כ שא"א לומר כן בד' הרמב"ם דפוסק כר"ש דפרה מטמאה אוכלין ומשקין מטעם דמדאוריי' מהני פדיון והי"ל שעה"כ כנ"ל כיון דמבואר בהרמב"ם בפ"א מט"א דכל הדברים האסורים בהנאה מטמאין ט"א דלא כר"ש וא"כ א"צ בפ"א לטעמא דר"ש משום שהי"ל שעה"כ וכל העומד לפדות כו' וכמו שהפליא באמת מעלתו ג"כ על הפלתי הנ"ל.

אמנם כן ראיתי בחי' הרשב"א שבועות הנ"ל ובב"ק ע"ז שמביא בשם התוס' שתי' להקושיא שהקשו דל"ל לומר בפ"א שמטמאה ט"א הואיל והי"ל שעה"כ הרי גם השתא בת פדיי' היא ותי' דר"ש לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אפי' השתא בת פדיי' היא דקדשי בדה"ב אינן בכלל העוה"ע ועוד אפילו לדידכו דבעיתו העוה"ע מטמאה ט"א לפי שהי"ל שעה"כ שהיתה בת פדיי' בעודה מפרכסת ע"ש.

ולהך פירושא תקשי לכאורה בהא דפריך הש"ס במנחות הנ"ל נותר ופרה אמאי מטמאין ט"א נימא כל העומד לשרוף כשרוף דמי והרי לפירוש הנ"ל מיירי הך דפרה מטמאה ט"א כשהיא עכשיו ג"כ בת פדיי' אליבא דר"ש וא"כ איך נימא כל העומד לשרוף כשרוף דמי הרי יוכל להיות שיפדוה ולא יצטרך לשרפה כי על כן נראה לפענ"ד דלשי' זו מוכרחין אנו לומר כמ"ש האחרונים דהיכי דבודאי יעשה הדבר לבסוף וא"א בשום אופן להתבטל מזה בכה"ג אמרי' גם לרבנן דר"ש כל העומד לכך כאלו כבר נעשה שע"כ כ' התוס' בחולין פ"ט.

ובסוכה ל"א. לחלק בין ע"ז של עכו"ם לשל ישראל דשל עכו"ם אין ברור שישרף כיון דאית לה תקנתא בביטול משא"כ ע"ז של ישראל דאין לה ביטול וכיון דבודאי ישרף חשיב כשרוף מתחלה אף לרבנן ולר"ש אפי' באופן דיש לו תקנה אמרינן כל העומד כו' ובס' מלא הרועים העיר לפי"ז דא"כ אמאי פריך הש"ס מנחות הנ"ל על נותר ופרה דמטמאין ט"א לר"ש דוקא דסבר כל העומד לשרוף כשרוף דמי הרי כיון דל"ל תקנתא אמרי' גם לרבנן כשרוף דמי וקשה גם לרבנן.

ובלא"ה קשה לפ"ד התוס' סוטה כ"ה: שכתבו דבאיסורי הנאה גם לרבנן דר"ש כל העומד לשרוף כשרוף דמי הלא הו"מ למיפרך גם אליבא דרבנן. ונראה דהנה הך דנותר מטמא ט"א הוא הברייתא שהובאה במנחות שם ק"א: ר"ש אומר יש נותר שהוא מטמא ט"א כו' כיצד לן לפני זריקה אינו מטמא ט"א לאחר זריקה מטמא ט"א ומוקי לה בגמ' שם הא דלן לפני זריקה דל"ה שהות ביום למזרקי' דאלו הוי שהות ביום למזרקי' הא הי"ל שעה"כ דכל העומד לזרוק כזרוק דמי והיל"ל דיטמא ט"א וקשה למה לי' לדחוקי ולאוקמי בגוונא דל"ה שהות ביום למזרקי' דקשה ליפלוג בדידיה בין הי"ל שהות ללא הי"ל שהות ואצטריך לדחוקי דה"נ קאמר לן קודם שנתנה לזריקה וקשה הרי תרי כל העומד לכ"ע ל"א כנ"ל וא"כ אף אי הי' שהות ביום למזרקי' ואמרי' כל העומד לזרוק כזרוק דמי אין על הבשר עדיין שם אוכל דעדיין א"ר לאכילה קודם הקטרת האימורין דכל כמה דלא מקטרי אימורין לא מתאכיל בשר וא"כ אנו צריכין ע"כ לומר כל העומד לזרוק כו' וכל העומד להקטיר כמוקטר דמי וזה ל"א וע"כ דהברייתא מיירי גם בנותר של האיסורין ובאיסורין דהוא אכילת מזבח כיון שנראה לזריקה וכזרוק דמי תיכף ראוי להקטירו ע"ג המזבח וחשיב אוכל ולכך אצטריך לדחוקי דל"ה שהות ביום למזרקי' וא"כ הרי קיי"ל דנותר שהעלהו ע"ג המזבח משמשלה בו האור פקע ממנו איסור נותר ורק גבי הבשר שעומד לאכילה אין המזבח מפקיע איסורו ממנו כמבואר כ"ז בש"ס זבחים מ"ג: [וע"ש בדף מ"ב: בתוס' ד"ה הקומץ מסתפקים לומר דבמשלה בו האור ברובו פקע פיגולו ממנו אף בבשר לענין אכילה] וא"כ לפי"ז גבי נותר דאימורין הרי אית לי' תקנתא ע"י העלאה ע"ג המזבח וכן פ"א יש לה היתר ע"י פדיי' ונהי דרבנן אית להו דקדשי בדה"ב היו בכלל העוה"ע הא באמת לא שמעינן לרבנן דיסברו פרה מטמאה ט"א ואי שמעינן בשום דוכתא שאמרו דפ"א מטמאה ט"א נוקמי בכה"ג דמהני פדיון כגון בעודה מפרכסת או כשהעמיד והעריך מחיים לד' התוס' מעילה בשם הרח"כ הנ"ל דכה"ג מהני פדיי' גם לאח"מ איכא לאוקמי הך דפרה מטמאה ט"א אליבא דרבנן בכה"ג וכיון דאית להו תקנתא הא לרבנן דר"ש לאו כשרוף דמי אפי' באיסורי הנאה ולכך פריך שפיר אליבא דר"ש דוקא דס"ל גם בכה"ג כשרוף דמי והבן: ולפי האמור יהי' חוזר וניעור קושי' הצל"ח בפסחים בשי' רחסגה"כ אות קכ"ח על הא דקא' בגמ' שם וניתני רביעי בתרומה וחמישי בקודש וז"ל ויש להקשות לפ"מ שאמרו במנחות ק"ב: דלר"ש כל העומד לשרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאין ט"א עפרא בעלמא הוא ומשני חיבת הקודש משוי להו אוכל ומסיק שם דלמנות בו ראשון ושני הוא רק מדרבנן אי נימא דחיבה"ק מהני רק לאיפסולי גופי' ולפ"ז לא משכחת אוכל קודש שיטמא אחרים מה"ת אפי' הוא ראשון דתיכף שנטמא עומד לשריפה כשרוף דמי ועפרא בעלמא הוא וכן אוכל תרומה שנטמא לד' התוס' ביצה כ"ז: ד"ה ועל החלה דתרו"ט הוא מן הנשרפין ששנינו במס' תמורה הנשרפין לא יקברו וא"כ אוכל תרומה טמאה ג"כ עפרא בעלמא היא ואינו מטמא אחרים מה"ת כו' ע"ש.

תוכן העניינים

שו"ת הר"י בשמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה