שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ
סי' קכט
בעזה"י יום ד' ה' לימי חנוכה תרל"ח לפ"ק סערעט. שלום וישע רב לכבוד ש"ב יד"נ הרב הגדול החריף המופלג שהיו"ח כש"מ נפתלי הורוויץ ני' אבד"ק סינאוואטץ יצ"ו במדינת מאלדווי.
מכתבו נמסר לידי תמול לעת ערב והנני למלאות חפצו אשר דרש ממני לחוות דעי בדבר המשפט שבא לפניו ביתומים גדולים וקטנים שהיו ביניהם קטטות ומריבות עם גיסם חתן אביהם המנוח ז"ל וזה כמו שנה שהתפשר עפ"י ג' בזבל"א וזבל"א ושליש על גביהם ועשו קאמפראמיס בתוקף נימוסיהם ועתה חפצם לסתור הפס"ד באמרם שלא הי' קבלת קנין גם לא הי' אפטרופס ממונה מב"ד כדת רק הי' קוראטאר ממונה בערכאותיהם והדיין השליש מכחישם ואומר שהי' קבלת קנין והאפטרופס נתקבל אצל הב"ד המפשרים בהיות שהוא ממונה מטעם המלך יר"ה ועיניהם חזו משרים שהוא איש כשר ונאמן וראוי לאותה איצטלא עכת"ש:
הנה בס' ברכי יוסף ח"מ סי' י"ב אות י"ב מביא בשם תשו' מהריב"ל דהפשרנים נאמנים לומר שהי' קנין ולא חשיבי בזה נוגעים בעדות מטעם דלא לימרו דייני דשפילי נינהו שלא ידעו דפשרה צריכה קנין ואף שמביא שם בשם ס' אדמת קודש שהכריח דבכה"ג הוי נוגע בעדות מברכות מ"ג ע"ב ת"ר הביאו לפניו שמן והדס בש"א מברך על השמן ואח"כ מברך על ההדס ובה"א מברך על ההדס ואח"כ מברך על השמן אר"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו ר"פ איקלע לבי ר"ה ברי' דר"א אייתו לקמייהו שמן והדס שקיל ר"פ בריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן א"ל לא סבר לה מר הלכה כדברי המכריע א"ל הכי אמר רבא הלכה כב"ה ולא היא לאשתמוטי נפשי' הוא דעבד הרי דגברא רבה כר"פ משום כיסופא כדי שלא יאמרו שטעה בדין ועשה שלא כהלכה השמיט עצמו להוציא שקר מפיו דא"ר הלכה כב"ה א"כ ה"ה בנידון זה מיקרי נוגעין בעדות דאפשר שלא נטלו קנין ומשום כיסופא שלא יאמרו דייני דשפילי נינהו אומרים שקר שנטלו קנין והנה מלבד דיחוי של הר"י ב"ר שהובא בברכ"י שם וגם דחיותיו שדחו דברי האדמת קודש דאין ראי' מהתם לדין זה עכ"פ בנידון שלנו נראה דכ"ע מודו דל"ש צד נגיעה דהלא באמת מבואר בסמ"ע סי' י"ב דאם קודם הפשרה נתן שטר ע"מ להתחייב בכל מה שיאמרו הפשרנים מועיל אפי' בלא קנין והעמיס כן בכונת הרמ"א שם אך התומים הניח זה בצ"ע דכל שההתחייבות תלוי בתנאי ל"מ שטר רק קנין דשטר ל"מ לבטל אסמכתא והוי כמו ערב לאחר חיתום שטרות א"כ הא המוחזק יכול לומר קים לי כסברתו דל"מ בלא קנין עכ"פ אצל הדיין לא מיחשב נגיעה אם אומר שהי' קנין כיון דנעשה קאמפראמיס בתוקף נימוסיהם עכ"פ לא מיחשב מדייני דשפילי אם פוסק כהרמ"א והסמ"ע דהיכי דנעשה שטר א"צ קנין וא"כ השתא שאומר שנעשה קנין בודאי מהימן ושוב לא יוכל המוחזק לומר קים לי כהתומים ועד כאן לא מצינו דמיחשב נוגע מטעם עביד אינש לאחזוקי דיבורי' אלא כשאין לו שום התנצלות ע"ד הראשונים כההוא דר"פ הנ"ל וכההיא דמצינו בתוס' יבמות ע"ז ע"א בהא דעמשא שאמר כך מקובלני מב"ד של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית ופריך ומי מהימן והא"ר אבא א"ר כל ת"ח שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו ומבואר בתוס' שם שהוא מטעם נגיעה ע"ש והכי מצינו בתוס' כתובות כ"א ע"ב ד"ה האמר לענין קיום שטרות דאם א' אינו מכיר משחתמו השנים אין מעידין לפניו וחותם דמשחתמו דמי לנוגעין בעדות וכ"כ בשו"ת הרשב"א באשה שאמרה גירשני בעלי שלב"פ אינה נאמנת אח"כ אפי' בפני בעלה משום דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' ומעיזה פני' כדי לחזק דברי' הראשונים וכן בח"מ סי' ל"ג בש"ך סק"ט כשהעד העיד מתחלה בב"ד כשהי' קרוב ולא ידעו מקורבתו ואח"כ נודע מקורבתו ונפסל ופסקו הדין א"י אח"כ לתבעו בעד זה אחר שנתרחק משום דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' וכ"כ באס"ז ב"ב קנ"ט ע"א בשם הרב המאירי ז"ל וכ"ה בש"ך סי' י"ז סק"ט לענין דיין ודומה לזה אי' ג"כ בתוס' שבועות מ"ה ע"ב ד"ה כי מטא זמן חיובי' כו' וי"ל כיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה כו' ע"ש וע' במרדכי פ"ב דקידושין גבי שליח נעשה עד שהקשה בהא דקא' הש"ס והשתא דתקון רבנן ש"ה כו' וא"ת ויפטור הלוה העדים ויהיו נאמנים מהשתא כדא' בפ' חז"ה וליסלקו בי תרי מינייהו כו' ועוד דאפי' הי' פוטרם הלוה היו נוגעין בעדותן כיון דעד שלא פטרם הוזקקו לומר פרענו השתא נמי אתו לאחזוקי שיקרייהו ע"כ והנה לד' המרדכי דגם בשנים אמרינן הכי קשה מר"ה כ"ב ע"א במשנה במעשה דטובי' הרופא שראה את החודש בירושלים הוא ובנו ועבדו משוחרר וקבלו הכהנים או"ב ופסלו את עבדו וכשבאו לפני ב"ד קבלו או"ע ופסלו את בנו והשתא האיך נאמנים אח"כ להעיד כיון שמתחלה הגידו ולא הי' מועיל הא עבידי לאחזוקי דיבורייהו וע"כ דבשנים ל"א הכי דתרי לא חשידי אך עדיין קשה לכאורה מרישא דמתניתין דקתני התם שאם יפסל א' מהם יצטרף השני עם אחר האיך יועיל כשיצטרף אח"כ עם אחר הא עביד אינש לאחזוקי דיבורי' אולם ג"ז נכון עפי"מ דאי' בח"מ סי' ס"ו סכ"א בראובן שהי"ל שטר על שמעון וחתם בו לוי ולוי קנה השטר אין לחשבו ללוי נוגע לחשדו שחתם א"ע שקר כדי שיקנה ממנו שהעד השני לא הי' מסכים עמו ע"ש וא"כ ה"נ י"ל כיון דאחר מעיד עמו שוב לא חשדינן שהעד הא' מעיד כדי להחזיק דיבורו דא"כ לא הי' העד הב' מסכים עמו להעיד שקר וראי' לזה נראה מב"ק ע"ד תוס' ד"ה כי אתא דלמ"ד אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כא' הא דא' שם כי אתא חד מצטרף בהדי' היינו כי מעידין שניהם מחדש ושם איירי דכבר העיד הע"א בפני ב"ד דקאי על מתניתין וא"כ מאי מועיל הצירוף שלו עם אחר הא עביד לאחזוקי דיבורי' וע"כ כיון דאחר מעיד עמו ל"ח להכי דא"כ לא הי' האחר מסכים עמו להעיד שקר.
ומתבאר עפי"ז סוגיית הש"ס בכתובות כ"ו הב"ע דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עלי' דב"ג או ב"ח הוא ואחתיני' ואתא ע"א ואמר ידענא בי' דכהן הוא ואסקיני' ואתו תרי כו' ואתא ע"א ואמר ידענא בי' דכהן הוא כו' אלא אר"א במצטרפין לעדות קמיפלגי כו' ולכאורה האיך יצטרף העד הראשון עם העד האחרון כיון שכבר העיד נימא עביד לאחזוקי דיבורי' ולהאמור נכון כיון דאיכא העד האחרון שאומר ג"כ דכהן הוא ובי' ליכא שום צד נגיעה שוב לא חיישינן גם על העד הראשון כנ"ל.
אמנם כ"ז הוא רק באופן שאין לו התנצלות לבטל דבריו הראשונים באופן שלא יתפס לשקרן אז אמרינן בע"א בלבד וכן לד' המרדכי הנ"ל אפי' בשנים עביד לאחזוקי דיבורי' משא"כ היכי שיש לו שום התנצלות ל"א עביד לאחזוקי דיבורי' ואמרינן דאי איתא שאינו אמת הי' חוזר מדבריו הראשונים והי' מגיד ההתנצלות להצטדק את נפשו ושכן נראה מדברי התוס' יבמות קי"ז ע"ב ד"ה לאו משום דאמרינן כו' גבי אמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי תנשא ותטול כתובה וחמותה אסורה מ"ט חמותה אסורה כו' לקלקולה לחמותה הוא דקמיכוונה כו' וכ' התוס' וא"ת מה יש לחוש מ"מ נתיר לחמותה כשנשאת הכלה דהשתא לא אייתי ותצטער שהרי לא תחזור להיות כלתה ולכאורה האיך נוכל להאמין להכלה כשתעיד אחר שנשאת הא לא תהי' נאמנת כיון דמעיקרא קודם שנשאת העידה ולא היתה נאמנת גם השתא לא נאמין לה כיון דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' וע"כ דסברת התוס' היא דהתם ל"ש לומר הכי משום דהיתה הכלה יכולה לומר כעת באופן שתהי' עדותה בדדמי וא"כ כיון דיש לה התנצלות ואפ"ה מעידה כן שפיר הקשו התוס' דתהי' נאמנת.
וא"כ בנ"ד שיש לו להדיין לתלות א"ע באילני רברבי הרמ"א והסמ"ע ושהי' סמיכתו על הקאמפראמיס אף בלי קנין ואפ"ה אומר שהי' קנין שפיר מהימנינין לי' וע' ברמ"א סי' מ"ו סכ"ה דאפי' הדיינים אומרים שהי' שלא כדין אינן נאמנין. גם י"ל דבנ"ד אין היורשים נקראים מוחזקים לענין שיוכלו לטעון קים לי אדרבא חתן המנוח שכנגדם הוי מוחזק כיון שכפי מכתב מעלתו כבר יצא האורטהייל בתוקף משפט נימוסי קיר"ה א"כ הוי כגבוי כדמצינו בב"ב נ"ה ע"א אמר רבה הני תלת מילי אשתע' לי עוקבן בר נחמי' ר"ג משמי' דשמואל דינאדמלכותא דינא אריסותא דפרסאי עד מ' שנין והני זהרורי דזבין ארעא לטסקא זבינייהו זביני כו' ר"ה ברי' דר"י אמר אפי' שערי דכדא משתעבדי לכרגא אר"א כו' א"כ ביטלת ירושת בנו הבכור דהו"ל ראוי כו' ופרשב"ם דכל ממון האב אם מת ולא פרע עדיין כרגא דשנה זו הו"ל ממונו ראוי דאינו מוחזק בו כלל כ"א המלך דשיעבוד המלך עדיף משאר שיעבודין דכגבוי דמי הרי חזינן דמה שהוא מפאת דינא דמלכותא אלים שיעבודי' וכגבוי דמי וה"ה כל שיש לו תוקף נימוסי המלך הוי כגבוי והה"נ בנ"ד וזה עדיף מטמרמו"ת שכתבו הפוסקים דהוי כגבוי א"כ הוי גיסם בע"ד של היתומים מוחזק וא"כ אפי' אי לא נאמין להשליש הא יוכל לטעון קים לי כהרמ"א והסמ"ע.
ומ"ש כבודו דכיון שנעשה קאמפראמיס בנימוסיהם דינא דמלכותא דינא ומהני לעולם בלי קנין שכך נימוס המלך דל"ב קנין הנה דין זה מבואר בשו"ת מים עמוקים ממהראג"ח סי' נ"ד ופקפק בזה וז"ל וי"ל שלא הוצרכו לומר אלא שאם יש איזה קומפרמוס שכתוב בו שנעשה בדרך המועיל לד"י שיהא נאמן הקומפרימוס אבל לא שינהגו בקומפרימוס שלא נעשה בו קנין ולא דבר המועיל בד"י כאלו הי' בו קנין כיון שאפי' בד"י ל"מ כו' וגם שמעתי מפי אומר שמנהג אצלם כשיבא איזה קומפרמיס לפני ת"ח כשבררוהו לדון ביניהם שקודם שיגיד להם פס"ד קונה מהם קנין כו' וסיים שם שהמוחזק יכול להסתייע בקומפרימוס ולא מי שבא להוציא ע"ש ובאמת שמעינין הכי מכמה דוכתי דל"מ דינא דמלכותא לעקור ד"ת אפי' כמלא נימא כמו שהאריך בזה הש"ך בסי' ע"ג ס"ק ל"ט וכן מפורש יוצא מדברי הרשב"ם ב"ב נ"ד ע"ב ע"ש והארכתי בזה במק"א לבאר ד' רש"י ז"ל בגיטין ט' ריש ע"ב ואכ"מ אפס הא קשיא לי מש"ס יבמות מ"ו ע"א דקמיבעי' לי' לר"פ שם הני דבי פפא בר אבא דיהבי זוזי לאינשי לכרגייהו ומשעבדי בהו כי נפקי צריכי גיטא דחירותא או לא ופי' התוס' שם ד"ה כי נפקי כו' דמספקא לי' אי דינא דמלכותא דינא לענין זה דאע"ג דבעלמא נכרי גופי' לא קני משום דדרשינן ולא הם קונין זא"ז הכא קני כו' ופשיט לי' שם דמוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח כו' וקני לי' גופי' המלך ואח"כ מקני לי' המלך למאן דיהיב כרגא ע"ש הרי דס"ל להש"ס שם דמהני דינא דמלכותא אפי' לעקור ד"ת דמד"ת הם אינם קונים זא"ז ומצד דד"מ קני וצל"ע בזה אולם לדינא ברור דמה שנעשה בערכאות ל"מ רק שיהי' כאלו נעשה השטר בד"י אבל מה שבדינינו אינו מועיל אפי' נעשה בערכאות ל"מ וה"נ אינימא דבשטרי בירורין בד"י בעי פשרה קנין ה"נ כשנעשה בערכאות צריך קנין אבל בנ"ד א"צ לכ"ז ויפה כח הפס"ד ואין יכולת ביד היורשים לחזור בהם גם כבר כתבתי בתשו' א' דל"ש כאן אסמכתא גם לשי' התומים הנ"ל עפי"ד התוס' ב"מ ס"ו ע"א ד"ה ומניומי גבי קנס שעושין בשעת שידוכין דמהני אפי' לא קנו כיון שנוהגין בו כל העולם מידי דהוי אסיטומתא דקני' ע"ש וה"נ הא קיי"ל בסי' ר"ה דפשרה דינה כמכר שמוותרים זל"ז וא"כ כיון שנוהגים כל בעלי דברים המגישים משפטם וריבם לפני בוררים יבאו עה"ח בקאמפראמיס ובזה נגמר הפשר הוי כמו קנין סיטומתא ומבואר בש"ך סי' ר"א דהיכי דנהוג מועיל אפי' בקרקע קנין סטימותא.
ונידן האפטרופס בודאי כדין נעשה שנתקבל אותו שהי' ממונה לקוראטאר בנימוסיהם ומד' הרמ"א בסי' ר"צ ס"ב משמע דאדם שהוא כשר ונאמן והי' מוחזק בנכסי היתומים ממילא הוא אפטרופס וא"צ לידע שנתמנה מדכ שם דאין מניחין לאדם שאינו ראוי להיות אפטרופס אעפ"י שהוא מוחזק בנכסים עד שיביא ראי' שמינהו אבי יתומים מדכ' רק בשאינו ראוי מכלל דבשהוא ראוי והוא מוחזק בנכסי היתומים א"צ ראי' שנתמנה לאפטרופס ובנ"ד הקוראטאר הוא המושל בכל נכסי היתומים והוא אדם כשר ונאמן מסתמא השתדלו היתומים שיהי' נספח אל הכהונה הלזו כי לבם נכון בטוח בו שיעשה הכל באמונה לתועלתם ולטובתם א"כ בודאי כח ב"ד יפה שקיבלוהו לאפטרופס ואם שהוא קרוב ובקרקעות אין מורידין קרוב לנכסי קטן ז"א דהא כ' הרמ"א בסי' רפ"ה ס"ז דהא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן היינו באפטרופס שאוכל הפירות מהנכסים אבל באפטרופס שאין לו הנאה מיני' מותר ובפרט שי"ל כיון דאמם גם היא טענה בב"ד עבור היתומים והמה סמוכים עוד על שולחנה הוי כהא דא' בגיטין נ"ב ע"א גבי הנהו יתמי דהוו סמיכי גבי ההיא סבתא דאמרינן שם שיש לה דין אפטרופס בנכסי היתומים וגם הלא כל ב"ד יש להם כח לוותר במעות היתומים כדי להשקיטם ממריבות כדאי' בסי' י"ב ס"ג ובסי' ק"י ס"א.
ובדבר אם הבנים יוכלו לכוף את הבנות שיתנו להם חתימתן שידן מסולקת מהעזבון למען יהי' להם כח למכור נכסי ירושתם ולא יהי' להם דו"ד עפ"י ערכאות כ' כ"ת ששמע מפי ש"ב הגאון מלבוב זצ"ל דאין בידם לכופן וחילא דילי' מדברי התוס' ב"ק מ ע"ב ד"ה הוי מעריקנא לי' לאגמא הנה בראי' זו יש לגמגם הרבה אך אין משיבין את הארי כו' ולפענ"ד מוכח דין זה מדברי הש"ס ב"ק ק"ב ע"ב הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתא ופרש"י שהי"ל להתנות ולהודיע כתוב שטרי בשם ריש גלותא שאם יצאו עסיקין אראה להם שהוא מן ריש גלותא וכתוב לי שטר אחר בשמי שלא יבאו היום או מחר יורשי ר"ג לתובעה ממני ע"כ הרי דהיכי שמדינא אין לו עליו חיוב לא יוכל לכופו לכתוב לו שטר בכדי להצילו מהיזק וע' בח"מ סי' קפ"ד ס"ב וכ"נ מד' התוס' ב"ק פ"ט ע"ב שכ' וז"ל וא"ת כיון דכל לגבי בעלה ודאי מחלה מאי קא' לעיל אומדין כו' שום אדם לא יקנה אותה כיון דודאי מחלה כו' וי"ל דיכולה לעשות קיום במשכונות או בערבות או בנדר או בשבועה שלא תמחול אבל כאן אם יש לה תשלם ואם אין לה אין משועבדת לניזק לעשות לו קיומים ע"כ הרי דאינה מחויבת לעשות קיומים לניזק שחבלה בו שחיובא רמי עלה לשלם בעד החבלה ומ"מ אינה משועבדת לעשות לו קיום שלא תמחל הכתובה ומכ"ש לענין זה שהזכרים יכופו להנקבות שיתנו להם פיטורין על העזבון בודאי א"י והא דמבואר בח"מ סי' ע"ג סי"א הקונה שדה מחבירו ויצא עלי' עסיקין ובא לב"ד וטוען חושש אני שמא תצא השדה מידי ותאבד ממונך ולא אמצא לך קנה באותו ממון קרקע כדי שאטרוף אותו שומעין לו היינו משום דדומה למקח טעות כמבואר בסמ"ע שם אבל במק"א א"י לכופו לעשות לו בטוחין וגדולה מזו מצינו בח"מ סי' צ"ג סט"ז ראובן שותף שמעון נו"נ עם עכו"ם והטעהו בחשבון ונתן המעות לשותפות וירא שיזכור טעותם ובקש שיעשה לו שמעון שטר כשיצטרך להחזיר שיפרע לו חלקו עוד תובעו שהי"ל משכנות מאחרים ומכרם וירא שיבא לו הפסד מזה שיעשה לו שטר שיפרע לו חצי ההפסד שיעשה לו מזה א"ח לעשות לו שטר אלא יודה שמעון בפני עדים שהמעות שסכומן כו"כ שהטעה ראובן לעכו"ם פ' שהכניסם לשותפות ועדים יכתבו הודאת שמעון ויחתמו עליו ויתנו אותם ליד ראובן ע"ש הרי דא"צ ליתן שטר בכה"ג וע' בב"ש סי' קי"ב ס"ק כ"ג שכ' עמ"ש הרמ"א שם וי"א דאסור לבנים למכור אפי' נכסים מרובים כו' בד"מ כ' בשם הנ"י דיכולין למכור ולכאורה נראה אף להנ"י אסור להם למכור אלא ס"ל דא"י הבנות להכריח את היורשין שישלשו כדי שלא ימכרו כו' ע"ש והה"נ דאין הבנים יכולין להכריח את הבנות ליתן להם פטורין: ובדבר הצוואה אשכנזית שכתוב בה שבן בתו יען ששימש אותו בחייו לכן יירש אותו בין הבנים שליש ויהי' לו חלק ונחלה בהבתים ושליש מהמטלטלין אשר השאיר אחריו ברכה ונשאר ג"כ ס"ת ורוצה הנכד הזה חלק גם בהס"ת הנה לפי לשון הצוואה האשכנזית שהיתה למראה עיני לא תפול להנכד חבל נחלת א"ז לו למורשה יען כי יפקד לשון מתנה מהשטר צוואה ולשון ירושה ל"מ ואשר כתוב בהצוואה שגדול שימושו אליו יותר מחצי הונו ורכושו ולכן נקבה שכרו עליו שבתוך האחים יחלק נחלה.
הנה מלבד דאי נימא דבכה"ג מהני א"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בהא דקיי"ל ב"ב ק"ל דאם אמר על מי שא"ר ליורשו לשון ירושה דבריו בטלין הלא אמרינן בכ"ד גבי מתנה אי לאו דעביד לי' נייח נפשי' ל"ה יהיב לי' וה"ה דל"ה מורישו וכשנותן לו אחוזה בתוך נחלתו מסתמא קיבל טובה ממנו ועכ"ז ל"מ לשון ירושה לעקור מ"ש בתורה והנה לכאורה אפשר לומר כיון שהודה השכ"מ שחייב לו בעד פעולת השירות והוא בא בשכרו חלף עבודתו ומבואר בח"מ סי' רס"ד ס"ד בהג"ה דאדם שעשה עם חבירו פעולה או טובה א"י לומר בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך אלא צריך ליתן לו שכרו א"כ יוכל לתבוע שכר השירות ואי דקיי"ל ביו"ד סי' ר"מ דאדם חייב בכבוד אבי זקינן א"כ אינו מגיע לו שכר פעולה דומיא דמבואר בח"מ סי' של"ה בשם שו"ת הרשב"א דאם למד עם בן חבירו שלא מדעתו דא"צ לשלם לו כיון דמצוה קעביד ז"א די"ל דרק אבי אביו חייב בכיבוד ולא אבי אמו כדמשמע בסוטה מ"ט ע"א בר ברתך אנא פירש"י ואיני חייב לכבדך [וע' ביבמות ס"ב ע"ב מנה"מ דאמור רבנן בני בנים ה"ה כבנים ופירש"י אבני בתו קאי דבן בנו פשיטא לן וע' ביומא ס"ו ע"ב דמפרש התם קרא דבניו לא ידע בבני בתו מישראלי וע' רש"י מכות י"ב ע"א] וא"כ כיון שקצב לו א"ז בעבור שכר פעולתו חלק ירושה א"כ משורת הדין הוא נוטל כל מ"ש בשפר הצוואה אולם כיון שבהצוואה מפורש שיטול בהעזבון חלק שליש מהמטלטלין א"כ אפי' אי נימא דבדין הוא נוטל כל מה שנוטל בהעזבון אבל בהס"ת אין לו חלק כיון דאף ס"ת אם הוא בכלל נכסי הוא איבעיא דלא איפשטא בב"ב קנ"א ע"א מ"מ בכלל מטלטלי הא בודאי ל"ה כמבואר בש"ך סי' רמ"ח ס"ק י"א ע"ש בשם מבי"ט דאפי' שאר ספרים ל"ה בכלל מטלטלין.
וא"כ אין לנכדו שום טענה לתבוע חלק בהס"ת ויען שהדבר פשוט ומבואר לא אאריך בדברים ואתן קנצי למלין. ה' הטוב יאר עינינו בתורתו יחיינו ויקימנו ונחי' לפניו ונשמחה בישועתו.
אל רחום יקרב הגאולה לעמו ישוב ברחמיו שארית הצאן לארצם ונדחיהם יכנס בב"א: בריך רחמנא דסייען. מריש ועד כען:מהדורא תנינא סי' א בעזה"י יום א' כ"ח מנ"א שנת תרחם לפ"ק סטרי ישפות ה' שלום לכבוד ידידי מח' הרב הגדול חריף ושנון זית רענן כש"מ משה הערציג ני' אבד"ק טשיטץ יצ"ו מכתבו הגיעני והנני לתשובתו עד"ש בביהכנ"ס ד"ק אשר הוא צר מהכיל המתפללים שמה ובפרט בימים הנוראים שמתאספים גם בני הכפרים להתפלל שם הוא דחוק מאד ולצד צפון הוא עזרת נשים ושם הדחק גדול מאד עד אשר הוא כמעט סכנת נפשות שבש"ק העבר נתעלפו איזו נשים ר"ל ולהרחיב העז"נ לבד אין מקום לזה וגם כי העזא"נ ג"כ נחוץ מאד להרחיב גבולו ולפי כל האופנים אשר בדעת הקהל לבנות מוכרחים לסתור מקודם העזא"נ וגם העז"נ והעז"נ יבנה על מקום חדש סמוך לביהכ"נ הישן ומביהכ"נ כולו או מקצתו יהי' עז"נ או שישאר המקום של הביהכנ"ס הישן לחצר הנקרא פאליש או איזה חדר סמוך לביהכנ"ס חדש שעתידין לבנותו ומובא במכתבו שיש לבני הקהלה עוד ביהכ"נ קטן קבוע גם בא מפורש בהמשך דברי מכתבו שעתה ההילוך לעזא"נ ולעז"נ הוא דרך חצר אחד וכפי הפלאן שחפצם עתה לתקן הביהכ"נ יעשו דרך לעזא"נ לבד ולעז"נ לבד, וגם יש איזה קורות רעועים ואם כי יוכל עוד לעמוד הבנין איזה שנים בכ"ז עיניכם הרואות שהקורות מקולקלים ורעועים עכת"ש: הנה מה שעלה ע"ד חכם אחד לדון אותו בדין ביהכנ"ס של כרכין המעיין בפירש"י מגילה ג' ובר"ן שם ובתשו' מ"ב שהובא במג"א סי' קנ"ג סק"ז ימצא מבואר דלא מיקרי כרך אלא עיר גדולה שבגדולות שהוא מקום שווקים וירידים שבאים לשם מכל הצדדים תמיד ולפי"ד ליכא בעולם רק מיעוטא דמיעוטא שיהי' עלי' דין ביהכ"נ של כרכין והאריך בכ"ז הגאון מג"ש בשו"ת פנ"י ח"ר א"ח סי' ז' ע"ש וכיון שבעירו עכ"פ אין יושבין בקביעות אנשים מעלמא מיקרי בהכ"נ של כפרים ושפיר יכולין למוכרו עפ"י זט"ה במא"ה דהיינו שזט"ה ימכרו בפירסום דזה מיקרי במא"ה כמ"ש במרדכי פ"ק דב"ב סי' תפ"ב וברמ"א סי' קנ"ג ס"ז ואף דכ' ברמ"א שם דגם בשל כפרים אם אין להם רק ביהכ"נ א' אסור למוכרו דהא אפי' לסותרו אסור עד שיבנו אחרת הלא כפי מכתבו יש בעירו עוד ביהכנ"ס קבוע ואף דבמג"א סי' קנ"ב סק"א כ' דגם ביש להם ב' ביהכ"נ אסור ובעינין דוקא שבנאוהו עכשיו הנה זה תלוי בחילופי גירסאות בב"ב ג' דלהגירסא א"ב דאיכא בי כנישתא אחריתא נראה דאפי' איכא בהכ"נ אחר אסור לסתור בהכ"נ זה שמא יפשעו ולא יבנו כלל ולא יהי' רק בהכ"נ א' אמנם בנימוק"י שם הובא הגירסא א"ב דאיכא דוכתא לצלויי אז אסור למ"ד משום פשיעותא שמא יפשעו ויתרשלו בבנינו לזמן ולזה כי איכא בהכ"נ אחר קבוע שרי וכ"כ בתוס' שם ד"ה ואם וז"ל והא דקא' דאיכא דוכתא לצלויי היינו שאין בהכ"נ וכ"ה באס"ז שם בשם הרשב"א וכ"כ באגודה שם דבדאיכא תרי בי כנישתא מותר לסתור א' כדי לבנות ובט"ז רסי' קנ"ב כ' דאפי' להגי' שלפנינו א"ב דאיכא בי כנישתא אחריתא י"ל דהיינו שאינו קבוע אבל כי איכא ביהכ"נ קבוע שרי וכן הסכים הא"ר שם דכשיש להם בהכ"נ אחר קבוע אף שלא בנאוהו עכשיו רשאין לסותרו כדי לבנות בהכ"נ אחר ובאמת ברמב"ן שהובא בר"ן מגילה ר"פ בני העיר מבואר כ"ד הט"ז ובאמת קצרה דעתי מהבין דאפי' אי נימא דהחשש שמא יפשעו היינו שיתרשלו ולא יבנו כלל כמו שפי' באמת רש"י והרמב"ם והנימוק"י שם למה יגרע באיכא בהכ"נ קבוע מכבר מאם בונין עכשיו חדשה.
דהרי משום ביטול תפלה ליכא חשש כיון שיש בהכ"נ קבוע וא"כ אפילו אי לא יבנו כלל לא יהי' איסורא ואמאי יהי' אסור לסתור ע"מ לבנות בכה"ג ולכאורה הי' נראה עפי"ד המ"ב שהובא במג"א סי' קנ"ג ס"ק כ"ז שכ' דאם סותרין בהכ"נ ישנה ובונין חדשה פקעה הקדושה מהישנה וחלה על החדשה והנה בירושלמי מגילה ר"פ בנה"ע קא' דשאלון לרשב"ל מהו ליקח אבנים מבהכ"נ דעיר זו ולבנות בהכ"נ בעיר אחרת הורה ר' אימי אפי' ממזרחה למערבה אסור מפני חורבן המקום ופי' המפרש שכבר נתקדש המקום ההוא לבהכ"נ ואסור להפקיע המקום מקדושתו ע"ש ולכך אם בונין עכשיו חדשה הא ליכא למיחש שמא פשעו ולא יבנו כלל וישאר המקום חרוב דמה בכך הא כבר הוא חולין משא"כ אם אין בונין עכשיו חדשה הא לא פקעה הקדושה מהישנה וא"כ עושין איסור במה שנשאר המקום חרוב ומפקיעין אותו מקדושתו.
אולם באמת תלמודא דידן הא לא ס"ל טעמא דהירושלמי כמבואר למעיין בסוגיא דמגילה שם. אמנם אכתי י"ל דאי יפשעו ולא יבנו אח"כ בהכ"נ הא יעברו למפרע על נתיצה הישנה משום ל"ת כן לה' אלקיכם כמבואר בב"י סי' קנ"א בשם המרדכי דאם הם בונים אח"כ בהכ"נ חדשה אז הויא הנתיצה של הישנה בנין ול"ע איסורא בסתירת הישנה משא"כ אי יפשעו ולא יבנו הא עברי למפרע על ל"ת כן.
אמנם באמת א"א לומר כן דהרי לסתור שרי אפי' בהכ"נ של כרכין ובשל כרכין כ' במג"א סי' קנ"ג ס"ק ט"ז דאין הקדושה נפקעת והעצים והאבנים והקרקע בקדושתייהו קיימי דשמא יש א' בסוף העולם דלא ניחא לי' בהפקעת הקדושה ע"ש ואיפשר דהני פוסקים דמחלקים בין בנו בהכ"נ חדשה ובין יש בהכ"נ מכבר ס"ל באמת כשי' המ"ב שהובא במג"א שם שכ' להתיר להשתמש באבנים אפי' בשל כרכין דמאי איכפת להו להרחוקים באבנים כיון שיש להם בהכ"נ אחרת להתפלל בתוכה ע"ש וי"ל שזהו הטעם מה שמצינו בסוטה ז' דלאחר שנמחקה המגילה מאיימין עלי' שתשתה ותנן התם במשנה דף כ' נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בע"כ ומובא בתוס' שם בשם הירושלמי שמפרש הטעם משום שגרמה לשם שימחק ע"ש והכונה דארז"ל מכות י"א.
לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים. ואם אח"כ א"ר לשתות ולא הועילה המחיקה כלום הלא יעבור הכהן למפרע על ל"ת כן לה' אלקיכם ומ"ש בתוס' שם י"ד דר"א לית לי' איום שתשתה אפי' אחר מחיקת המגילה י"ל דטעמו הוא משום דשאני מגילת סוטה דמתחלה נכתבה ע"ד להמחק כדאי' בירושלמי פ' הי' מביא דלכך אינה מטמאה הידים הואיל ומעיקרא נכתבה ע"ד למוחקה אח"כ ע"ש: איברא שיש מקום לומר דאין ראי' מהך דסוטה לכאן עפמ"ש מקצת מהראשונים ז"ל דכיון דכתיב בקרא ונתצתם את מזבחותם וגו' ואבדתם את שמם מן המקום ההוא ל"ת כן לה' אלקיכם.
לכך אינו חייב מדאוריי' רק על נתיצת אבן מהמזבח ומחיקת השם הקדוש ב"ה אבל בשאר קדושות ל"ה בהו איסור האיבוד והנתיצה רק מדרבנן משום לתא דהני. והנה א"ז בנתה"מ סי' רל"ד כ' דדוקא עובר על איסורי תורה אפי' שוגג ואונס צריך כפרה אבל באיסור דרבנן כיון דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא אינו נענש כלל על השוגג וא"צ כפרה ע"ש וא"כ לפי"ז י"ל דבשלמא לענין מחיקת השם דהוא איסור דאוריי' אית לן למיהדר דלא יהי' מחיקת השם בכדי למפרע אע"ג דהכהן שוגג ואונס הי' מ"מ צריך כפרה אבל בנתיצת ביהכ"נ אף לד' הרמב"ן פ' בנה"ע דקדושת ביהכ"נ דאורייתא מ"מ איסור ל"ת כן הא ל"ה גבי' רק מדרבנן לא איכפת לן אם יארע אונס אח"כ שלא יוכלו לבנותה דבדרבנן ל"ה שוגג איסור כלל: והנה עפ"י השיטה הלזו אמרתי לבאר דברי הש"ס ב"ב הנ"ל דקא' ובבא בן בוטא היכי אסבי' לי' עצה להורדוס למיסתרי' לביהמ"ק והאר"ח לא ליסתור אינש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי אבע"א תיוהא חזא בי' אבע"א מלכותא שאני דלא הדרא בי' דאמר שמואל אי אמר מלכותא עקרנא טורי עקר טורי ולא הדר בי' והקשו המפורשים דהתי' הב' דמלכותא לא הדר בי' אינו מתיישב רק להטעם משום פשיעותא ועדיין קשה להטעם משום צלויי הרי היו בטלין מהקרבת תמידין וקטורת בכל יום.
ולהנ"ל יתיישב ע"נ דהנה לכאורה יש להתבונן איך השיא בבא בן בוטא להורדס לסתור הבהמ"ק כדי לחזור ולבנותו בהידור ויופי הרי ברמב"ם פ"א מבית הבחירה הי"א כ' ומצוה מן המובחר לחזק את הבנין כו' ומפארין אותו ומייפין כפי כחן אם יכולין לטוח אותו בזהב ולהגדיל במעשיו ה"ז מצוה עכ"ל וא"כ אין זה רק מצוה מן המובחר משום זה אלי ואנוהו ואיך דחי ללאו דל"ת כן נהי דבזה ל"ב בעידנא כמ"ש במג"א סי' תמ"ו סק"ב בשם ר"ת דבמצוה דרבים ל"ב בעידנא אבל הא זא"ו ל"ה רק דרבנן עתשו' שא"ר סי' נ"ו ואיך דחי ללאו דל"ת כן שהוא מדאוריי' ומבואר בתשו' תשב"ץ ח"א סי' ב' דהיכי דאסור מה"ת משום ל"ת כן אפי' לצורך תיקון אסור ואין ללמוד מסוטה דהותר מחיקת השם לצורך תיקון לעשות שלום בין איש לאשתו דגבי סוטה גזה"כ הוא ואין ללמוד ממנו לדברים אחרים ע"ש וכ"נ מד' ספר החינוך מצוה תל"ז והספר יראים עמוד היראה סי' ט' ע"ש אמנם י"ל דע"כ לא היתה עצתו של בבא בן בוטא רק על חומות המקדש לכללם בפאר והדר וכדא' בב"ב שם ובסוכה נ"א: דבניי' באבני שישא ומרמרא.
אבל אבני מזבח הא ל"ה בידו לבחור אבנים כאלו לחפצו ורצונו משום דהי' צריך להיות בנין אבנים גזית ומבואר במס' מדות שהיו מביאין אותו מבתולת קרקע ובמ"ל פ"א מבית הבחירה כ' הטעם משום דיש לחוש שמא נגע ברזל באבנים וקיי"ל דאבן שנגע בה ברזל פסולה למזבח ע"ש וא"כ ל"ה הורדס סותר ובונה מחדש רק המקדש ולא המזבח וכיון שכן הרי ליכא משום ל"ת כן דאוריי' רק במזבח דמפורש במקרא כנ"ל ובשאר המקדש הא ל"ה איסור הסתירה רק דרבנן לפי השיטה הנ"ל ושפיר דחי לי' המצוה דלפאר ולרומם מקדש ה' ומעתה תתיישב לנכון קושי' המפורשים הנ"ל דהנה תנינן בעדיות פ"ח ומייתי לה בש"ס מגילה י' וכ"ד א"ר יהושע שמעתי שמקריבין אעפ"י שאין בית כו' משום דקדושה ראשנה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל והנה בתוס' סוכה מ"א.
ד"הדאשתקד כ' ואפי' לר"י דאמר שמעתי שמקריבין אעפ"י שאין בית הנ"מ כשיש מזבח בנוי אבל בלא מזבח לא וכ"כ בתוס' זבחים ס': דהא דמקריבין אעפ"י שאין בית ר"ל יבנה המזבח ויזרוק הדם ויאכל הבשר אבל בלא מזבח פשיטא דא"י להקריב ע"ש ובמ"ל פ"ו מבית הבחירה כ' ליישב בזה ג"כ ד' הרמב"ם מהשגות הראב"ד שם ועמג"א סי' תקס"א סק"ב ולפי"ז כיון דבבנין הורדס ע"כ נשאר המזבח א"כ היו יכולין שפיר להקריב קרבנות גם אחר הסתירה וא"כ ליכא משום טעמא דצלויי ולא משום פשיעות התרשלות לזמן רק חששא דשמא יפשע ולא יבנה כלל ע"ז משני שפיר שאני מלכותא דלא הדר: אמנם באמת מסקנת הראשונים ז"ל רובם ככולם דגם על המקדש ועל העזרות איכא משום ל"ת כן דאוריי' כמ"ש בספרי פ' ראה מנין לנותץ אבן מן המזבח מן ההיכל ומן העזרה כו' וברמב"ם פ"א מבית הבחירה הי"ז כ' וז"ל וכן הנותץ אבן א' מן המזבח או מכל ההיכל או מבין האולם ולמזבח דרך השחתה לוקה שנא' ונתצתם את מזבחותם וגו' ל"ת כן לד' אלקיכם אמנם אף שבכ"מ שם כ' דהני ל"ד דה"ה על נתיצה בעזרה לוקה רק שסמך עמ"ש בפ"ו מיסוה"ת ע"ש עכ"פ י"ל דאינו חייב על נתיצה רק על עזרת כהנים ועזרת ישראל שהם מחנה שכינה ושארי עזרות אינן בכלל איסור נתיצה ושעפי"ז אמרתי ליישב מה שתמה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' רס"ד ע"ד הב"י יו"ד סי' רע"ו שמביא בשם הר"י אסכנדרי שכ' ע"ד המרדכי שכ' לענין ביהכנ"ס דנותץ ע"מ לבנות שרי דההיא נתיצה בנין מיקרי ורצה לה"ר מאבני מזבח ששקצום אנשי יון וחשמונאים נתצו המזבח וגנזום ודחה דהתם א"א בע"א שמקום המזבח מכוון והקשה החת"ס דהי"ל להביא מהא דמצינו בנחמי' ב' שהי' שובר בשערי ירושלים הנשארים מבית ראשון ע"מ לבנות חדשים והרי חומת ירושלים ומגדלותי' נבנו משירי הלשכה כמבואר פ"ד דשקלים משנה ב' א"כ קדושה יש בהם וא"כ עבר על ל"ת כן וחומת ירושלים הא לא היתה מכוונת ביותר דהיו יכולין להוסיף על העיר ועל העזרות כמבואר רפ"ב דשבועות ולפענ"ד מלבד דקא' בפסחים פה.
מפני מה לא נתקדשו שערי ירושלים מפני שמצורעים מגינים תחתיהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ע"ש וגם הרי בקרא. שם כתיב ואהי שובר בחומות ירושלים אשר המה פרוצים ושעריה אכלו באש א"כ חזי בי' תיוהא וכנראה ממפרשי המקרא שם היו נטוים וגוהים ליפול וכנפול דמי א"כ ל"ע בנתיצה זו על איסור דל"ת כן.
ובר מן כל דין לפי האמור דגם בשארי עזרות חוץ ממחנה שכינה אין בהם איסור נתיצה מכ"ש דליכא בחומת ירושלים איסור נתיצה מדאורייתא. והנה אפי' אי נימא דכל העזרות הם בכלל איסור נתיצה הנה באמת לפי מסקנת הש"ס בקידושין נ"ד: אליבא דר"מ מועלין בשירי הלשכה דלד"ה ניתנו ליהנות בהן מאי דחומת העיר ומגדלותיה באין מהן כיון שכבר נתחללו ויצאו לחולין משנתנו אותם לחומת העיר והרי א' בכתובות ק"ו.
דהיו נותנין משירי הלשכה שכר למבקרי מומין ומגיהי ספרים וביאר בספר המקנה שם דכיון דס"ל לר"מ במזיד קידש אלמא דבכונה מתחללין ה"נ כשנתנו אותם בכונה לחומת העיר יצאו לחולין לכך הי' מותר ליהנות מהם ואע"ג דמודה ר"מ דאסור לחלל במזיד היינו משום דאסור להורידו מקדושתו כדקיי"ל ר"פ בני העיר דלא גרע מקדושת בהכ"נ וכי"ב אבל מה שנתנו אותם לחומת העיר לית בי' איסורא דהא א' התם דזט"ה יכולין לשנות ע"ש ואליבא דר"י פליגי התם חד ס"ל אליבי' ירושלים קודש וח"א דגם לר"י ירושלים לא מיקדשא ואפי' למ"ד דר"י ס"ל ירושלים קודש פירש"י התם לענין זה שאם יטול מאבני החומה לבנותם בביתו מעל [ויל"ע בפי' הרא"ש נדרים י"א.
רי"א האומר ירושלים ל"א כלום ופי' דס"ל חומת ירושלים לא אתי משירי הלשכה וצ"ע דמ"ד דלא אתו משירי הלשכה הא ס"ל דאתו מבדה"ב כמ"ש בתוס' שם ע"ב ד"ה תרי תנאי] אבל כ"ז שהם בנויים בחומה הא ניתנו להנות בהם לכ"ע אפי' לכתחלה וא"כ עכ"פ ל"ה דומיא דאבני מזבח דמפורש בקרא דעלה כתיב ל"ת כן לד' אלקיכם.
ושעל כן נראה נמי דל"ש איסור נתיצה או שריפה אלא כשגופו קדוש וכן בהכ"נ כל זמן מצותו הוא קדוש קדוה"ג ומן הדין לא הי"ל להועיל חילול כדמייתי בר"ן בפ' בנה"ע מהתוספתא אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו אין להם פדיון אפס אחר שנמלכו בני העיר למכרו עבר זמן מצותו ונפקע קדושתו ממנו כמו שהסביר כ"ז הרמב"ן הובא בר"ן שם או כ"ד הר"ן ז"ל בעצמו שכ' שם דבהכ"נ כיון שעיקרו עשוי לומר בו דברים שבקדושה הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם ע"ש.
אכן בדבר שלא הוקדש אלא לדמים ליכא בי' משום ל"ת כן דבעינן דומיא דמזבח דקדוש קדוה"ג והא דא' בפסחים מח. אפיק הבערה ועייל עצי הקדש ואזהרה מהכא ל"ת כן לד' אלקיכם ע"כ מיירי בעצי המערכה דמשפיין לגזירין כדקא' במנחות ק"א.
דבכה"ג אין להם פדיי' ובתוס' שם ד"ה אע"ג מבואר דהי' להם כלי שרת מיוחד לעצים שמשפן ומנסרן ומייפן לעשות בקעיות יפות דחזו למערכה ע"ש ותיתי לי שעפי"ז תתיישב קושי' החת"ס סי' רס"ז שהקשה מפסחים פ"א: דקתני הציקנין שורפין אותן לפני הבירה מעצי המערכה והרי עברי על ל"ת כן ששרפו עצי הקדש ובפשיטות י"ל עפי"ד התוס' שם ד"ה נטמא רובו שכ' דהא דיכולין ליהנות משל הקדש משום דלב בי"ד מתנה עליהן וכן בציקנין התנו דמתוך ציקנותן היו נמנעין מלשורפו ואתו לידי עבירה וא"כ הלא מבואר במ"ל פ"ח מכלי המקדש ה"ו דהא דא' דהיכי דלב ב"ד מתנה מ"מ אין יוצא הדבר לחולין ה"ד היכי דליכא שום תכלית לאותו דבר שיצא לחולין אבל אם יש קצת מצוה באותו דבר שיצא לחולין מתנין הב"ד שיצא לחולין לגמרי בלי פדיון ע"ש וא"כ כיון שהציקנין היו נמנעין מלשרוף הנותר ובאין לידי עבירה מש"ה אמרינן שפיר דלב ב"ד מתנה שהעצים של הקדש שיבערו הציקנין יצאו לחולין לגמרי ואין להם דין עצי הקדש וממילא ליכא בהו משום ל"ת כן.
אמנם אכתי תקשי למאן דל"ל בפ"ק דשבועות לב ב"ד מתנה. שעל כן נ"ל עפמ"ש בתוס' שם דאפי' למאן דל"ל לב ב"ד מתנה עליהן הנ"מ בקרבנות דקדישי קדוה"ג אבל בקדושת דמים כ"ע מודו.
ולפי"ז אנו מוכרחין לומר דמיירי בעצי מערכה כאלו דלא משפיין עדיין דליכא עלייהו רק קדושת פה שהוא ק"ד וא"כ ליכא גבייהו איסור נתיצה כנ"ל [וכן אנו מוכרחין למימר ב"ד הק"ע על הירושלמי פסחים ס"פ א"ע דקא' התם על המשנה דההולך לשחוט את פסחו כו' הדא אמרת מה דנפל לדין נפל לדין וכ' בק"ע בלישנא אחרינא דקאי על שריפת חמץ לפני הבירה מעצי המערכה דלב ב"ד מתנה עליו ע"ש דלכאורה האיך שייך לומר בזה לב ב"ד מתנה דבשביל שריפת החמץ מתנין הב"ד שיצאו עצי המערכה לחולין וא"כ איכא משום ל"ת כן ועכצ"ל דקאי בעצים כאלו דליכא עלייהו רק ק"ד וליכא בהו משום ל"ת כן] ואם כנים אנחנו בזה נבא ליישב עפי"ז מה שהקשיתי בילדותי בפסחים כ"ז: בעא מיני' רמב"ח מר"ח תנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו הפת לרבנן דשרו בקמייתא מאי כו' והלא מעל המסיק וכל היכי דמעל המסיק נפקי להו לחולין ולכאורה ילה"ק למ"ד חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין א"כ בכל מעילה כיון דהזיד במעילה באזהרה הא הו"ל חמ"ש ופטור מתשלומין וע"כ דבהכי חייבי' רחמנא וא"כ הרי כ' התוס' בב"ק ע"ב.
ד"ה דאי דהיכי דיש פסול אחר מעורב ל"א בהכי חייבין רחמנא וא"כ במסיק בעצי הקדש האיכא מלקות משום לאו דל"ת כן וחייבי מ"ש פטורין מתשלומין וכיון דאין קרן אין חומש ואשם ומ"פ והלא מעל המסיק ולהאמור יתיישב ע"נ דהרי קא' התם ומה בין זו לערלה ואמר רבא ערלה בטילה במאתים הקדש אפי' באלף לא בטיל והטעם דהקדש ל"ב אפי' באלף הוא משום דהו"ל דשיל"מ ע"י חילול כמ"ש בתוס' שם וער"ן נדרים נ"ח.
וע"כ דמיירי בעצי הקדש דלא משפיין לצורך מערכה דליכא בהו רק ק"ד ומהני חילול וכיון דאינו אלא קדושת דמים הא ליכא בי' משום ל"ת כן כנ"ל: נחזור לנ"ד לענין מה שהשיא בבא בן בוטא להורדס למיסתר לביהמ"ק אע"ג דלא נתץ המזבחות מ"מ הרי לפי האמור הי' בנתיצת המקדש עצמו איסור ל"ת כן דאוריי' וא"כ הדרק"ל איך דחי המצוה דזא"ו דרבנן לל"ת דאורייתא אמנם האמת יורה דרכו דבכה"ג שנותץ דרך תיקון לקיים מצוה דרחמנא אין זה נתיצה רק בנין כ"ד המרדכי הנ"ל וכמו דמצינו באמת בסוטה שהותר איסור מחיקת השם משום שעושה דרך תיקון לקיים מצות ומחה ומ"ש התשב"ץ הנ"ל דאין ללמוד מסוטה למק"א דגזה"כ היא קשה לפי"ז דא"כ בריש יבמות דבעי למילף דעשה דוחה ל"ת אמאי לא יליף מסוטה ואין לומר דשא"ה דמצותו בכך הרי בתוס' יבמות ג': כ' דלהכי לא דחינין הילפותא ממצורע שא"ה דמצותו בכך כיון דמשכחת שיקוים מצות וגלח כל שערו בהיתר בנמרטו פאת ראשו וזקנו ע"ש א"כ הה"נ משכחת שיתקיים ומחה בהיתר אם נמחק השם שבמגילה מאליו יכול למחוק השאר בהיתר ואי דנימא דליכא למילף ממגילת סוטה משום שמעיקרא נכתבה ע"ד להמחק כ"ד הירושלמי שהבאנו למעלה דאכתי תקשי לר"מ דס"ל בעירובין י"ג.
דמוחקין לה מן התורה ובתורה הא לא נכתבה ע"ד להמחק א"ו דהתם ל"צ למיתי עלה מכח עשה דוחה ל"ת רק כיון שעושה דרך קיום מצוה ליכא בי' משום ל"ת כן וה"ה סתירה דביהמ"ק דהורדס כיון דהי' דרך קיום מצוה לפאר ולרומם בית מקדש ה' ל"ש בי' כלל האיסור דל"ת כן. אמנם כן צריכנא עדיין לפי"ז להבין פירכת הש"ס ב"ב הנ"ל למ"ד משום פשיעותא היינו שיתרשלו איזה זמן בהבנין ובימים שבינתים יתבטלו מתפלה הרי בביהמ"ק ל"ש זה כיון דקיי"ל דקידשה לע"ל והיו יכולין שפיר להקריב קרבנות טרם שיבנה המקדש על תילו.
והנראה לפענ"ד בזה עפמ"ש בעל מגילת ספר על הסמ"ג לאוין שט"ו ליישב ד' הרמב"ם שפסק דקידשה לע"ל מהך דב"מ נ"ג. דא' התם דמע"ש דל"ל תקנתא בטיל ברובא ואיזהו מע"ש שאין בו שו"פ שנכנס לירושלים ויצא דקליטת מחיצות מעכבת מלחללו עוד על המעות הראשונות ופריך וניהדר וניעיילי' וניכלי' בירושלים עם תערובתו ומשני דנפול מחיצות.
והק' הראב"ד להרמב"ם דפסקדקידשה לע"ל אכתי יוכל לאוכלו אף שנפלו המחיצות דאוכלין מע"ש אעפ"י שאין חומה. וכ' במגילת ספר הנ"ל לתרץ דהא דאוכלין מע"ש אעפ"י שאין חומה זהו דוקא אחר שנחרבו בעוה"ר ויד או"ה תקיפה עליהם ואין לאל ידינו לחזור ולבנותם שכך הי' התנאי מעיקרא כשנתקדשו המחיצות לקדשם לע"ל אף לאחר שיחרבו ולא יהי' ביכלתינו לבנותם שיהיו בקדושתם כאלו עומדים על תילם אבל בזמן שידינו תקיפה על או"ה ויש לנו כח לבנותם רק שנפלו מאליהם אין אוכלין עד שיחזרו ויבנו אותם ע"ש וכמו כן י"ל בקדושת המקדש שקדשה לע"ל הוא רק לאחר החורבן בעוה"ר ולא בשנסתר כדי לבנות יפה ונאה הימנו דאז בודאי הי' אסור להקריב לאחר הסתירה כ"ז שלא נבנה המקדש על תילו ודו"ק:**(הגה"ה ועפ"י דרכנו זה יתפרש שינויא דהש"ס שאני מלכותא דלא הדר היינו שבודאי יזדרז בבנינו ויבנוהו מיד ואי דעכ"פ במשך זמן הסתירה יהי' ביטול הקרבת התמידין דהרי א"א לסתרו ולבנותו ביום אחד, י"ל דלענין זה כיון דא"א הוי כבשעת חורבן דאמרו קידשה לע"ל ושרי להקריב דע"כ צ"ל דהי' התנאי מעיקרא שכשיבא עת שיצטרך למיסתר הבימ"ק כדי לבנותו ולשכללו בפאר והדר יקרבו התמידין עכ"פ במשך זמן הסתירה דסברת המגילת ספר דקא' על שעת חורבן דכיון דא"א אמרי' דכך הי' התנאי מעיקרא שיך ג"כ על הקרבת התמידין בזמן הסתירה משום דא"א בלא"ה דבשלמא לענין הקרבת שאר קרבנות וכן לענין אכילת מע"ש דאפשר להיות בלעדן זמן מועט שייך שפיר סברת המגילת ספר הנ"ל משא"כ לענין הקרבת התמידין במשך זמן הסתירה הוי כהקרבה לאחר החורבן דשרי למ"ד קידשה לע"ל והה"נ שפיר הוי שרי למיסתרי' לבהמ"ק משום דהוא לצורך קיום מצות לפאר ולרומם מקדש אלקינו ל"ש לת"כ כנ"ל ואחר הסתירה יהי' רשאי להקריב במשך זמן הסתירה התמידין עכ"פ דמשום דא"א אמרי' שכך הותנה מעיקרא והוא דומיא דסברת הרמב"ן בשבת פראד"מ לענין אשתפוך חמימי.
והוא מובן וברור בסברא. ע"כ הגה"ה:)** מעתה נשוב לנידן שאלתינו דבביהכנ"ס אפי' אי נימא דחיישינן לפשיעת התרשלות שלא יבנוה כלל הרי כ' הר"ן בפ' בנה"ע דקדושת בהכ"נ דרבנן ובתשו' מהר"ם אלשקר סי' פ"ו כ' דגם לד' הרמב"ן אינו רק מדרבנן וכ"נ מד' מהרי"ק שורש קס"א וכ"כ בפמ"ג א"ח סי' קנ"ג במש"ז סק"א ובתשו' חת"ס חא"ח סי' ל"ב וא"כ ל"ש הטעם הנ"ל דשמא לא יבנוה כלל ויהי' למפרע איסור ל"ת כן דבדרבנן ל"ש זה כנ"ל אם כן אפוא אין טעם לחלק בין אם יש ביהכ"נ קבוע מכבר או בנאו חדש.
אמנם בנידן שלפנינו הרי מורידין כמה מקומות מקדושתן דהיינו מעזא"נ לעז"נ וכבר כ' במהרי"ט ח"א סי' קל"ב לענין חזקת חלונות על גג בהכ"נ של נשים דדוקא בהכ"נ של אנשים דקדיש מיקרי אין לו בעלים מיוחדים אבל בהכ"נ של נשים דאינו קדוש מיקרי יש לו בעלים מיוחדים ע"ש ועשו"ת מהר"ם לובלין סוסי' נ"ט שכ' שהמקום שהאנשים מתפללין הוא עיקר הקדושה ע"ש והלא גם במקדש מצינו דעזרת ישראל קדושתו חמורה מעזרת נשים כמבואר בפ"ק דכלים משנה ח' וע' יומא ס"ט: כדאר"ח בעזרת נשים כו' ושם הי' משום עבודת השחיטה וההקרבה ובבהכ"נ שעבודה שבתוכה היא תפלה אף דגם נשים חייבות בתפלה בכ"ז בעזא"נ הרי עוברים לפני התיבה וקורין בתורה ומצטרפין בתוכה לכל דבר שבקדושה וגם אית בי' כמה מעשהז"ג דבנשים אין נוהגות כגון תק"ש ולולב וכדומה וכל בי עשרה שכינתא שריא כדקא' בברכות ו'.
ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם שנא' אלקים נצב בעדת אל ואין עדה פחותה מעשרה שעי"ז נקרא בית ה' וחלה הקדושה גם על העצים והאבנים והעפר ומה נעמו בזה דברי הרמב"ם ז"ל סוף ה' מעילה וז"ל בא וראה כמה החמירה תורה במעילה ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל ואפי' הי' שוגג צריך כפרה ק"ו למצות שחקק לנו הקב"ה שלא יבעט אדם בהן מפני שלא ידע טעמן ע"ש וה"ה בבנין החמרי של הביהכ"נ חלה קדושה עליו מפני שנקרא עליו אדון העולם ית"ש ע"י דברי קדושה שנאמרים בתוכו.
וכ"ז בעזא"נ אבל בעז"נ הלא נשים אינן קרויין עדה ואין מצטרפות לעשרה. ומ"ש בס' ראש יוסף מהפמ"ג בחי' למגילה כ"ח: דעז"נ יש להחמיר בקדושתו כמו בבהכ"נ גופי' באמת צ"ע.
ואין לומר דבהכ"נ של נשים כיון שחלונות פתוחות לעזא"נ יש לו קדושה כהא דקיי"ל לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש תוכן קודש ז"א דבצל"ח פסחים פ"ו. כתב דל"ש זה רק בפתוח בפתח שהוא כניסה ויציאה ולא בחלונות ע"ש וע' במהרי"ט בשניות חיו"ד סי' ד' וא"כ הדבר פשוט דמעזא"נ לעז"נ הוי הורדה מקדושה ובפרט בביהמ"ד בודאי הסברא נותנת כן דהרי קיי"ל במגילה כ"ו: דמבי רבנן לבי כנישתא אסור דאסור לעשות מביהמ"ד ביהכ"נ וא"כ לא עדיף עז"נ מבהכ"נ של אנשים דהרי נשים פטורות מת"ת ול"ה אצלו מקום תורה רק מקום תפלה.
וי"ל עוד דעז"נ קילא קדושתי' מעזא"נ דהרי קיי"ל בברכות כ"ו: כריב"ל דאמר תפלות כנגד תמידין תקנום וע"כ כ' בש"ע א"ח סי' צ"ח ס"ד דתפלה צריכה להיות מעומד משום שהיא במקום קרבן וצריכין להיות עומדין ומתפללין דומיא דכהנים בשעת עבודה ע"ש ולהכי נמי דריש ריב"ל מגילה כ"ז.
בית גדול שמגדלין בו תורה ולא מקום שמגדלין בו תפלה וקא' התם דריב"ל לטעמי' אזל דס"ל בהכ"נ מותר לעשותו ביהמ"ד. והיינו משום דא' במנחות ק"י זאת התורה לעולה וגו' כל העוסק בתורה א"צ לא עולה ולא מנחה ולא חטאת וא"כ עסק התורה גדול מהקרבת הקרבנות ומש"ה קדושת ביהמ"ד מעולה מקדושת בהכ"נ ושעפי"ז מוטעמים יפה דברי המרדכי שמובא בש"ע א"ח סוסי' קנ"א שכ' דבהכ"נ יש לו מקצת קדושת ההיכל ובמהרי"ט ח"ב סי' ד' הנ"ל כ' עליו דמסתיין שנדמה קדושת בהכ"נ לקדושת העזרה ולא לקדושת ההיכל ולהאמור מובן כיון דקיי"ל כריב"ל דתפלות כנגד תמידין תקנום וא"כ לא מיבעיא אי אמרינן דקדושת היכל ואולם חדא מילתא היא דכ' התוס' בזבחים נ"ח: דהש"ס מסופק בזה בכ"ד א"כ מדאוריי' הי"ל להמזבח מקום הקרבת הקרבנות שהי' מכוון כנגד ההיכל קדושת ההיכל אלא אפי' אי נימא כמסקנת הש"ס יומא מ"ד: אולם ובין האולם ולמזבח חדא קדושה היא אולם והיכל שתי קדושות בכ"ז הרי ר"י ס"ל בברכות שם דזמן המנחה עד פלג המנחה והקשו בתוס' שם בשלמא עד ט' שעות ומחצה דעד אותו זמן הוי תפלת המנחה ניתא דהיינו מנחה קטנה אבל עד פלג המנחה מנא לי' ותי' דר"י ס"ל דתפלה כנגד קטורת תקנוה דכתיב תכון תפלתי קטורת לפניך ע"ש ולפי"ז הרי קיי"ל התם כ"ז.
דעבד כמר עבד כו' ופסקינין הכי בש"ע א"ח סי' רל"ג וכיון דהוא כנגד קטורת הא הקטרת הקטורת הי' בהיכל ולכך שפיר כ' המרדכי דהוי על ביהכ"נ מקצת קדושת ההיכל וא"כ הלא נשים לאו בנות עבודה נינהו דקיי"ל בני אהרן ולא בנות אהרן וא"כ בהכ"נ של נשים בודאי אין לו קדושת ההיכל דמסתיין דנדמהו לקדושת העזרה כד' המהרי"ט הנ"ל וממילא עזא"נ חמירא קדושתי' כיון דיש לו מקצת קדושת ההיכל משא"כ בעז"נ וכן לפמ"ש בטור א"ח סי' צ"ה בשם הירושלמי פלוגתא דר' לוי ור' סימון לענין תפלה בעמידה ח"א כמלאכי השרת דכתיב ורגליהם רגל ישרה וח"א ככהנים דכתיב לא תעלה במעלות וגו' הנה לתרווייהו אין נשים בכלל דלמאן דיליף ממלאכי השרת אין נשים בכלל דעיר גברים כתיב כמ"ש במג"א סי' תר"י סק"ה ולמ"ד ככהנים הא קיי"ל בני אהרן ולא בנות אהרן.
וכיון שכן ע"כ מוכרחין הקהל למכור הבהכנ"ס מקודם כדי שיצא לחולין ואז יהיו רשאין לעשות כחפצם עפירש"י מגילה כ"ז: ד"ה ורבנן וגם חצר לבהכ"נ מותר לעשות ממנו דעכ"פ זה עדיף ממ"ש בתשו' מהר"ם לובלין סי' נ"ט להניח מקום שעמד עליו בהכ"נ דאנשים לגן ירק. וכן במה ששואל כ"ת בענין שיבא עתה אחר הבנין החדש שינוי מקום האה"ק והעמוד לכאורה נראה דיש בזה משום איסור הורדה והא דמצינו במגילה כ"ו.
דקא' רבא דלו תיבותא אותבוה אבבא והאיך הוי שרי הא הורדה מקדושה אסור גם לפי שעה כדכ' בב"ח א"ח סי' קנ"ד וכ"נ מד' התוס' בשבת צ"ח. ד"ה הניחא ע"ש ועמג"א סי' מ"ב סק"ג.
התם שאני דהוי לצורך מצוה שיחוץ בפני טומאת המת והרי בתוס' ב"ב כ' ד"ה היא גופה כ' דע"כ לא ביטלו שם עולמית משום דאל"ה אסור משום אין מורידין וליכא למימר משום דאי ביטלו הוי הורדה גמורה דנעשה מחיצה וכמ"ש בחי' מהר"ם לובלין ובכה"ג שנעשה מחיצה אין לו קדושת אה"ק כמ"ש ברמ"א רסי' קנ"ד וע' אריכות מזה בשו"ת אור זרוע סי' תשמ"ה.
ז"א דבאמת אם עשאו תיבה אף שנבנה בחומה ג"כ קדושה יש לו ורק היכי שעשה חלל בכותל הוי כחדר בעלמא ואין בו דין תשמישי קדושה והכי מתבאר מד' המג"א בסי' קנ"ד ס"ק י"א ואזדא בזה קושי' הא"ר שם כמובן. וע"כ דהשינוי ממקום למקום הוי הורדה.
אמנם בכ"ז רואה אנכי בזה דברי ש"ב הגאון הקדוש מצנז זצללה"ה בס' שו"ת ד"ח חא"ח סי' י"ד שכ' עפי"ד המהרמ"פ סי' ס"ה דבתלוש ל"ש איסור נתיצה היינו אם נשאר בקדושה ולכן מותר ליקח מבהכ"נ זה לזה ספסלים וכדומה וה"נ ל"ש אין מורידין כיון דאה"ק מותר ליקח משם ולתתו למק"א דהוי תלוש הקרקע לא זכה בזה הקדושה והא דא' בירושלמי קרש שזכה לעמוד בצפון כו' היינו שהי' קבוע ממש ע"ש דפח"ח וע' חת"ס א"ח סי' כ"ח דכיון שנוהגין שהבימה יהי' באמצע אם מרחיקין הבהכ"נ ועי"ז משנים מקום הבימה במקצת אין קפידא בדבר ע"ש.
אמנם אחרי שימכרו הבהכ"נ מקודם הלא לאחר הסתירה ובנין החדש פנים חדשות באו לכאן ויהיו רשאין לעשות מה שירצו: והנה מה שנסתפק כ"ת ושואל בענין מ"ש בט"ז סי' קנ"א סק"ג שיש ליזהר באותן שעושין דף שקורין שטענדרומדבקים בכותל ועושין גומא בכותל שיוכל להחזיק שם ע"י עץ אותו דף דלאו שפיר עבדי דאף דבנתיצה ע"מ לבנות ליכא משום ל"ת כן היינו כשחוזר ובונה וממלא מקום הנתיצה אבל אם רוצה לנתוץ קצת במק"א שיהי' שם גומא אעפ"י שהוא לו לצורך אסור וכן במה שמסתפקים האחרונים לענין הגראטיש שעושין הרי יוכלו לעשות בדרך היתר דבבהכ"נ של כפרים הא מהני מכירת זט"ה במא"ה וא"כ יוכלו למכור או להחליף המקום הזה דהרי בקדושת בהכ"נ דרבנן מהני ג"כ מכירת הערמה ואי דהא ל"מ אלא כשיש להם בהכ"נ אחר זה ל"ש אלא כשרוצים למכור הבהכ"נ כולו משום פשיעותא או דליכא דוכתא לצלויי אבל לענין למכור חלק קטן מהכותל הלא בודאי שרי בכ"ע ואחר המכירה יוכלו לעשות מה שירצו וליכא איסור דל"ת כן והוסיף עוד דאף בבהכ"נ של כרכים היל"ל שיועיל למכור חלק קטן מהכותל ודוקא כולו אינו נמכר שמא יש אחד בסוף העולם שאינו מסכים אבל על דבר קטן כזה בודאי מסכים עכ"ד.
הנה לא מיבעיא בשל כרכין בודאי ל"ק דבשל כרכים דל"מ מכירת זט"ה הרי איכא ג' טעמים א' שאחרים מעלמא נתנו חלקם כפי' הב' שבתוס' מגילה כ"ו. ד"ה כיון.
ב'.
אפי' לא נתנו בנאוהו אדעת כ"ע וזכו בו אחרים וא"א למכור חלקם. ג.
הואיל והיא בהכ"נ של כרכים ורבים מתפללים בו חמירא קדושתי' כפי' הא' שבתוס' מגילה הנ"ל וא"כ תינח לב' טועמים איפשר שיוכלו למכור מקצת מכותל הבהכ"נ מטעם דבודאי ניחא להו אכן להטעם הג' דחמירא קדושתי' הא ל"מ שום מכירה. אלא אפי' בשל כפרים נראה דל"מ למכור מקצת מהכותל וכל הביהכ"נ ישאר בקדושתו כיון דכל הקדושה של הבהכ"נ הוא שמתפלין בתוכו וע"י התפלה חלה ממילא הקדושה על כל העצים והאבנים של כותלי הבהכ"נ על כרחו ובשלמא כשמוציאין כל הבהכ"נ לחול עפ"י מכירת זט"ה במא"ה א"כ לא יתפללו עוד בתוכו וכלה מצותו ומתחלל שפיר הבהכ"נ כולו על המעות אבל לא שכל הבהכ"נ ישאר בקדושתו ויתפללו בתוכו וחלק קטן מהכותל יהי' חול.
והרי א' במגילה כ"ו. איגורה ומשכונה אסור מ"ט בקדושתה קאי.
ועוד דאפי' אי נימא דמהני חילול מקצת מהכותל דומיא דמצינו בתמורה ד"ד. גבי תרומה דמהני הפרשה מכלכלה א' על חברתה לומר מעשר של זו תהי' בזו אין מי' שישארו טבל עתוס' שם ד"ה מעשרותיהם בכ"ז הרי בנ"ד עכ"פ כל הכותל מחובר יחד ואסור בנתיצה אפי' המקצת שיצא לחול דומיא דנטפל לשם שאסור למוחקו כיון שמחובר להשם: נחזור לנידן שאלתינו בהא נחיתנא ובהא סליקנא דבודאי שרי למוכרו עפ"י זט"ה במא"ה ויוכלו למוכרו לבעלי המקומות שיקנו בבהכ"נ החדשה והרי ברא"ש ריש ב"ב כ' דכל בנין שא"א לבנותו בלי סתירה כגון להרחיב הבנין הוי כחזא בי' תיוהא ע"ש ובפרט בנ"ד דישנם איזו קירות רעועים בודאי הוי תיוהא וע' בשו"ת חת"ס א"ח סי' ל"ד דאפי' איפשר לתקנו לפי שעה להסיר הסכנה מיקרי חזי בי' תיוהא כיון שידוע שכל עסקי רבים קדירא דבי שותפו וקשה לקבץ בכל פעם לתקן בדקי הבית ע"ש וביותר דבנ"ד העז"נ דחוק מאד כמעט סכ"נ שהביא כ"מ בשם תשו' ארי' דבי עילאה דבכה"ג מותר אפי' היכי דא"א לבנות מקודם דזה נחשב לתיוהא וגדולה מזו מצינו בב"ב ג': מרימר ומר זוטרא סתרי ובנו בי קייטא בסיתוא כו' ולפי פירוש הראשון בתוס' שם ל"ה להם אלא בהכ"נ א' והיו משנים בניינו בכל חצי שנה ולכך הותר לסותרו כיון דרצו שבימות החורף יהי' חם להם בביהכ"נ ובימות החמה יהי' שולט אויר חשיב זה לתיוהא ע"ש בחי' מהר"ם לובלין.
ויש להוסיף עוד לפי"מ שהובא במכתבו שעכשיו נכנסין ויוצאין האנשים והנשים דרך חצר א' בודאי זה נחשב תיוהא יותר ממעשה דהט"ז סי' קנ"ב סק"ב והרי מצינו בסוכה נ"א: חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא כדי שיהי' נשים מלמעלה ואנשים מלמטה ופריך והיכי עביד הכי והא כתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל [וצ"ע בתוס' חולין פ"ג: ד"ה קמוסיף אבנין] ומשני דעשו כן כדי שיהיו אנשים לבד ונשים לבד ולא יבאו לידי קלות ראש ועלה קתני במשנה שם שהתקינו תיקון גדול ועתיו"ט שם וע' פרש"י ותוס' בקידושין פ"א.
סקבא דשתא ריגלא. וא"כ בודאי חשיב זה תיוהא וע"כ לפענ"ד הדין ברור דרשאין הקהל לסותרו עפ"י מכירת זט"ה במא"ה והי' שלום כנפשו ונפש ידידו דור"ש באהבה: לק"ק טשיטש.