אור ברסלב

שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש

סימן נט

סימן נח

מאבי המחבר דעאון אבד"ק פיעטרקוב זצ"ל. בסוגיא דמוקצה

גרסינן בשבת (דמ"ו ק רמי לי' אביי לרבה דאמאי אמר ר"ש דבכור שנפל לבור שייך בו מוקצה הא בכ"מ לית לי' מוקצה ומתרץ רבה הואיל ואיכא תלתא מי יימר דמי יימר דיפול בי' מומא ואם יהי' מום קבוע ואם יזדקק לי' חכם ומתקיף לי' רמי בר חמא מהך דמפירין נדרים בשבת מי יימר דמזדקק לה בעל ומשני דהואיל דהנודרת ע"ד בעלה נודרת (חשבה בדעתה דשמא לא ירצה הבעל לקיים נדרי' ולא מקצה מדעתה) ופריך מהך דנשאלין לנדרים שהן לצורך השבת מי יימר דמזדקק לי' חכם ומשני דנהי דלא יזדקק לי' חכם מ"מ ג' הדיוטות יהי' מצוי לו אבל לבכור צריך מומחה עכ"ד הגמ' והקשו בתוס' דאמאי קא מקשה בגמ' דמוקצה הוא דלא חזי לה דמי יימר דמזדקק לה בעל הא חזי לשאר בנ"א והרשב"א מביא דבריהם ביותר ביאור דהא אמרינן בפ' מפנין (דקכ"ז.:) דמטלטלין תרומה טהורה משים דחזי לכהן משמע דהואיל וחזי לשאר בנ"א לאו מוקצה הוא ולקמן שם אהא דמפרש דמטלטלין את הדמאי משום דאי בעי מפקיר לנכסי' והוי עני וחזי לי' הקשו בתוס' דאמאי לא מפרש בגמ' דלכך מטלטלין כיון דחזי לעני כמו דאמרינן בטעמא דתרומה והרשב"א תירץ שם משום דדמאי נהי דחזי לעני מ"מ אינו עומד לתתו לעני דכיון דיכול לתקן אחר השבת ויאכלנו בעצמו אבל תרומה עומד לכהן ומצינו כיוצא בזה בתוס' ביצה (ד"ו ב') דבעינן מוכן ועומד ע"ש וא"כ קשה דהא בכאן לא חזי לה שאסרה על עצמה א"כ עומד לאחרים ולאו מוקצה הוא כמו תרומה טהורה ומאי קא מקשה בגמ', ומה שנ"ל לחלק דתרומה שייך לכהן ואין לישראל חלק בה רק טובת הנאה שיכול ליתן לכהן שירצה וא"כ כל כהן לא מקצי לי' דשמא יתן לו דמחויב ליתן התרומה לכהן שירצה ולאבדה ולהזיק אותה ג"כ אסור אבל כאן בנדר שנדרה מהפירות דאף שאסור לה לאכלם מ"מ מותר לאבדם ולהזיק אותם ואולי לא תתנם לשום אדם א"כ כ"א מקצה ממנה דסובר שלא תתנם לשום אדם וא"כ שפיר מוקצה הוא וזה נכון, ובתוס' תירצו דבפירות שלה מיירי ואסרתן אכל אדם ולכאו' תמוה דא"כ מאי מקשה בגמ' אהך דנשאלין לנדרים שהן לצורך השבת דהא מוקצה הוא הא חזי לשאר בנ"א אע"כ צריכות לאוקמי שאסר אכל אדם הפירות א"כ האיך יוכל החכם להתיר הא נוגע הוא ועיין בר"ן נדרים (דפ"א ב') שהביא בשם הירושלמי נדרים דקונם הנאתי על בני עיר אינו נשאל לזקן שיש שם דהוי כנדרי עצמו וא"כ איך יוכל החכם להתיר אע"כ דלא אסר אכל אדם וא"כ לאו מוקצה הוא אמנם נ"ל דיוכל החכם לאסור ע"פ הפירות בנדר וא"כ שוב לאו נוגע הוי ולעולם מיירי שאסרן אכל אדם דלחכם אין נ"מ באיסור שיאסור ע"ע דאם לא יאסור בל"ז יהי' אסור בהם וז"נ:

וראיתי בס' אמרי צרופה שהקשה אגמ' דשבת דמאי מקשה אהך דמפירין נדרים בשבת הא מוקצה נינהו מאי קושיא דנהי דמוקצה ואסורין הפירות שנדרה עליהם לאכלן בשבת, מ"מ יוכל להתיר שיהי' מותר לאכלן אחר השבת דהא אמרינן בשבת (ספ"ב) דאף שלא לצורך השבת מפירין כיון דאחר השבת לא יוכל להתיר, ודחק א"ע לפרש דהקושי' אזלא אליבא דר"ש, ור"א בר"ש סובר דהפרת נדרים מעל"ע וא"כ אין מפירין אלא לצורך ומסתמא אינו חולק ר"א על אביו וא"כ ע"כ ר"ש ג"כ סובר דאין מפירין אלא לצורך ולפענ"ד נ"ל דהנה אמרינן בנדרים קונם תאנים וענבים אינו מופר עד שיפר כולו ורבה מוקי בגמ' שם כר"ש אלמא דר"ש סובר דצריך להפר כולו ולפ"ז י"ל דבשעת הפרה צריך שיפר כל הנדר ולפ"ז אם נאמר דמוקצה הוא ואסורין הפירות לאכלן בשבת א"כ אינו מופר בכולו והפרה לא מהני ולכן דייק בגמ' שפיר דמותרין הפירות לאכלן בו ביום ולית בהו משום מוקצה ולא יוקשה מהך דאמרינן בנדרים דבעי רבה קיים ליכי היום ומופר ליכי למחר אי מהני כיון דהפר למחר או דילמא כיון דאמר קיים ליכי לא מהני שוב מה שאמר דוקא להיום וקשה דתיפ"ל דלא מהני דשעת הפרה אינו מופר כל הנדר א"כ לא מהני י"ל דבעי אליבא דהחולקים על מתניתין דסוברים דמהני, א"נ י"ל לפמ"ש הר"ן דדוקא בעינוי נפש דאם אינו מופר כל הנדר מענה אותה ביותר מש"ה א"י להפר במקצת אבל דברים שבינו לבינה יש ביכולתו להפר אף למקצת, ולפ"ז י"ל דרבה בנדרים מיירי בדברים שבינו לבינה והך דפשיטנא שם מהריני נזירה דהתם הוי ע"נ י"ל דהתם קאי אקיים ליכי שעה א"כ בעי בגמ' שם למימר אחר יוכל להפר כיון דבשעת שיפר יהי' מותר בכל הנדר ויש בזה הרבה לפלפל:

ובזה אפ"ל קו' הגאון יעב"ץ בספרו לחם שמים אמתניתן דמפירין נדרים אפילו שלא לצורך השבת כיון דאם לא יפר לא יוכל עוד להפר ובשאלה אסור שלא לצורך כיון שיוכל לשאול למוצ"ש, והקשה דהא משכחת אף בשאלה שיהי' דבר שאם לא ישאל היום לא יהי' לו תקנה כגון שנדרה האשה וקיים לה הבעל ועתה רוצה לשאול על הקמתו די"א ביו"ד דא"י לשאול רק בו ביום שאחר שישאל על הקמתו יהי' שהות ביום להפר א"כ למוצ"ש לא יוכל לשאול להחכם א"כ מותר לשאול דהוי כמו הפרה, ולפ"ז ניחא דאם קיים לה בשבת א"כ אתקצאי הפירות ואף אם אמרינן דאין מוקצה לחצי שבת מ"מ בכה"ג יש מוקצה כמ"ש התוס' (הו"ד בס' בינה לעתים על ה' יו"ט מהגאון מהר"י ז"ל) וא"כ אח"כ לא יוכל להפר כמ"ש לעיל ודו"ק:

ואגב אכתוב מה שתירצתי קי' התוס' בחולין (די"ד א') במתניתן דהשוחט בשבת דשחיטתו כשירה ואמרינן בגמ' דבו ביום אסור לאכול משחיטתו ונסבין חבריא למימר ר' יהודא היא וקא מיבעי בגמ' מאי ר' יהודא וע' תוס' (ד"ה מחתכין) שהקשו דהא אף ר"ש מודה בכה"ג דאסור משום מוקצה דכי לית לי' לר"ש מוקצה ביושב ומצפה אבל באינו יושב ומצפה לא אמר וכ"א בביצה (ד"ל ע"ב) עכ"ד ונ"ל דהנה הטעם דר"ש לית לי' מוקצה הוא דר"ש סובר דלא מקצה מדעתו אף שאסור לאוכלו וגם היכא דדחיא בידים כגון בנר שהדליק בו ס"ל ג"כ דלאחר שכבה דמטלטלין ובתוס' שבת כתבו דאף דקמבעי בגמ' היכי דדחיא בידים אי מותר לר"ש, בנר שאני דכיון שפסק הדיחוי בשעת שכבה א"כ הוי כמו דלא אידחי כלל ולפ"ז י"ל דבכה"ג שפיר בעי ר"ש יושב ומצפה כיון דדחיא בידים רק דפסק הדיחוי לכן צריך שיהי' יושב ומצפה שיכבה נרו וא"כ לא מקצה בדעתו אם יכבה אבל היכא דאינו יושב ומצפה לא מהני מה שפסק הדיחוי דהא איהו הקצה מכל וכל ואף שאח"כ פסק הדיחוי לא מהני ולכן אמרינן בביצה שם אימר דאמר היכא דיושב ומצפה שמא תכבה נרו אבל כלום יושב ומצפה מתו תפול סוכתו פי' דהתם הדחה בידים שהקצה אותן לסוכה רק דביו"ט האחרון פסק הדיחוי א"כ צריך להיות יושב ומצפה לבטל הדיחוי וכיון דאינו יושב ומצפה לא מהני מה שפסק הדיחוי ולפ"ז במוקצה דלא דחיא בידים דלא עלה על לבבו כלל לאסרו בזה לא שייך למימר דתלי' ביושב ומצפה דאף אם אינו יושב ומצפה מ"מ הקצה אותו וז"ב לדעתי, וא"כ בהשוחט בשבת דבהמה אינה אסורה מטעם שהדחה אותה בידים רק מוקצה מחמת איסור בכה"ג אף שאינו יושב ומצפה מתיר ר"ש ודו"ק, ואל תשיבני מהך דהכא דמקשה בגמ' ר"ש אדר"ש ומשני הכא אדם יושב ומצפה כו' אבל התם ל"ש יושב ומצפה מימר אמר מי יימר דנפל בי' מומא כו' ולפ"ד קשה דהא ר"ש מתיר במוקצה מחמת איסור אף היכא דאינו יושב ומצפה כנ"ל, דלק"מ דבנדרים (די"ג א') אמרינן דבכור מצוה להקדישו, וא"כ מסתמא הקדישו, וא"כ הדחה אותו בידים ובדחיא בידים ואינו יושב ומצפה אוסר ר"ש וכדאמרן ודו"ק ובחי' לחולין הארכתי ואכ"מ:

תוכן העניינים

שות הרדד אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה