שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן נה
הרא"ש פ"ב דמגלה העתיק לשון הירושלמי הי' כותבה ודורשה ומגיהה הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה, והנה לכאו' תימה דהא אפשר דמיירי בבני הכפרים שמקדימין ליום הכניסה ופשיטא דמותר בעשיית מלאכה או בי"ד שחל להיות בשבת דמקדימין מע"ש דאז מותר במלאכה, ונ"ל דהנה פליגי רב ור"א בזמנה אי בעשרה ושלא בזמנה כ"ע מודי בעשרה והביא הרא"ש בפ"ק ראי' דבזמנה ביחיד מהא דמגילה כתובה בין הכתובים דביחיד יצא מוכח דיוצא ביחידות, ודחי הרא"ש דלמא בדיעבד דוקא יצא אבל לכתחלה לא, והנה בכ"ז אנו מוכרחין לומר דדוקא בזמנה בדיעבד ביחיד יצא גם למ"ד בזמנה בעי יו"ד אבל שלא בזמנה י"ל דאף בדיעבד לא יצא ביחיד דבעי פרס"נ, והנה כיון דכותבה ודורשה ומגיהה א"כ אנן מסופקין אם כוון לבו דדלמא נתכוין לכתוב או לדרוש ואף שהוא אומר שכוון לבו מיהת ליכא פרסומי ניסא לא גרע מביחיד די"ל שאינו יוצא וא"כ ע"כ במתניתין דתנן כותבה יצא ע"כ מיירי כשקורא בזמנה דאז לא בעי פרסומי ניסא דסגי ביחיד ג"כ, א"כ שפיר הוכיח דמותר בעשיית מלאכה דלא מצי לאוקמי שלא בזמנה כגון לבני הכפרים או בפורים שחל להיות בשבת דאז בעי פרסומי ניסא, כמ"ש הרא"ש לעיל ד"ה דאף בפורים שחל להיות בשבת, בע"ש בעי עשרה וא"כ אף שאמר שכוון לבו לא יצא דמי ידע המחשבה שלו:
וראיתי אח"כ בירושלמי דמשני בי"ד בכרכין כשחל ט"ו בשבת דאז כרכין קוראין בי"ד דמ"מ מותר בעשיית מלאכה דשל זה בזה לא נאסר מלאכה כדאיתא בש"ס דילן, ומ"מ לא יסתר דברינו דבכה"ג נהי דלבני כרכין הוי שלא בזמנה מ"מ כיון דלבני עיירות הוי זמנם מקרי זמנה דלא בעי עשרה והוי פרסומי ניסא, אמנם הרא"ש נראה דלא גרס הך שנויא כלל, וע' בקה"ע שתמה על הכלבו שדחק לתרץ קושיית היר שלמי, דהא בירושלמי מבואר הך שנויא, אבל נראה דהכלבו וג"כ לא הי' לו גירסא זו כמו להרא"ש וצ"ע: