שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן נג
הערות בש"ע או"ח ה' ר"ה
א המג"א (בסי' תקפ"א סקי"ב) תמה אלבוש שכ' הטעם דאוכלין בער"ה קודם ע"ה לפי שאסור להתענות בעיו"ט דא"כ גם הבכורים הי' להם לאכול בע"פ בשלמא לטעם דחקות עכו"ם ניחא כיון דלאו רובא דעלמא נינהו לא מפרסמא מלתא אבל לטעם הלבוש קשה, ונ"ל דחקות עכו"ם לא מתסר רק דומיא דלא תתגודדו אגודות אגודות ומ"מ אמרו ביבמות (די"ג ב) דהרואה אומר מלאכה הוא דלית לי' ה"נ לענין חקות עכו"ם י"ל הרואה אומר דאינו חפץ לאכול, אמנם בעיו"ט דאסור להתענות א"כ ל"ש לומר שאינו אוכל לפי שהוא טרוד וכדומה דהא אסור להתענות, וע"כ יאמרו משום מצוה להתענות שדוחה איסור עיו"ט א"כ איכא חקות עכו"ם, וממילא ל"ק מבכורים בע"פ דשם לא מפרסמא כיון דלאו רובא דעלמא וכמ"ש המג"א:
ב המג"א (בסי' תקפ"ו סק"ה) השיג על הב"ח שכ' דבאליל של עכו"ם לא מהני זכיית ישראל ואעפ"י שנתכוין לזכות בה לא קנאה והוי אליל של עכו"ם והק' עליו מהא דע"ז (דמ"ב) דאמרינן דלמא מגבה לה והדר מבטל לה והוי עכו"ם של ישראל מש"ה אין ישראל מבטל ע"ז של עכו"ם הרי אע"ג דיש לה בעלים מקרי ע"ז של ישראל, ודבריו תמוהין לי דהא שם פרכינן למ"ד ע"ז שנשתברה מאלי' דהוי ביטול מדתנן ישראל א"י לבטל ע"ז של עכו"ם ואמאי תהוי כע"ז שנשתברה מאלי', ומשני דלמא מגבה לה כו' שם שפיר אי מגבי' ע"מ לגוזלה א"כ כי שיברה ישראל קנה אותה בשנוי דהשבירה הוי שנוי דהכי אמרינן בב"ק (די"א א) דאין שמין לגנב ולגזלן דשנוי קונה [כמ"ש בנמוק"י שם א"כ שפיר אלו לא הגבי' כששיברה הוי מזיק וקיי"ל שמין למזיק דל"ק מזיק בשנוי, אבל אם הגבי' ע"מ לגזול א"כ כששיברה קונה בשנוי, וכיון דהטעם דע"ז שנשתברה מאלי' דבטלה משום דכי חזי עכו"ם שנשתברה מבטל לה א"כ אימתי העכו"ם מבטל לה אחר השבירה וכבר בעת השבירה קנה הישראל בשנוי ול"מ ביטול העכו"ם, אבל כאן בשופר כשגוזל שופר של עכו"ם ולא שינה ודאי צדקו דברי הב"ח, דל"מ, ע"ז של ישראל בשביל שגזלו, ול"ד לחמץ שהביא המג"א ראי' דשאני חמץ דגלי קרא דגל"מ כממון דמי ומה שהביא מתוס' סוכה ויבמות לא ידעתי מהו הראי' דלפי הס"ד דתוס' שסברו דמיירי שנתכוין לקנות המנעל דלכתחלה צריך שיהי' המנעל שלו דרק בדיעבד תנן דחליצתה כשרה, והכי מבואר בסדר חליצה דמקנין המנעל להיבם וכן בלולב דביום ראשון צריך לכם א"כ ממילא מיירי שרוצה לקנות והעכו"ם מקנה דאי הוי גזול בל"ז אין חולצין וא"י, בלולב ושפיר הקשו תוס' דא"כ אין לו ביטול, ותי' דנתכוין שלא לזכות ומיירי במנעל שאינו שלו ובלולב ביו"ט שני, וה"ה גם אם נתכוין לזכות אבל העכו"ם לא הקנה לו ג"כ ניחא ואין כאן ראי' כלל לסתור דברי הב"ח, ובאמת הפר"ח כ' דדברי הב"ח נכונים וגם הב"י סובר דחלילה לו לטעות בדבר פשוט, ונהי שלא ראה דברי המג"א, מ"מ נ"ל דגם הוא פירש דברי הגמ' דע"ז כדברינו דהתם משום שנוי, דע"ז שנשתברה ע"כ בשבירה גדולה דבעומדת על בסיסן הא אמרינן התם דלא נתבטל כלל וא"כ אין לך שנוי גדול מזה ולכן קנאה הישראל ממש אבל כשלא קנה רק להתחייב באונסין גל"מ לאו כמ"ד ומקרי ע"א של עכו"ם ומהני ביטול וז"ב לפענ"ד, ונהי דאמרינן התם דפחסה בטלה מ"מ גם בפחסה י"ל דהוי שנוי':
ואולי יש לתרץ דברי המג"א דראייתו מהא דמרקוליס דישראל שהביא אבנים וחיפה בהן דרכים שפי' רש"י לפי שסותר הגל והתם י"ל דמה שסותר הגל ל"ה שנוי ומ"מ אמרינן דלמא מגבה והדר מבטל, אבל מ"מ צדקו דברי הב"ח דבאמת פירש רש"י אהא דלמא מגבה דכל דבר הפקר נקנית בהגבהה, ומשמע דוקא הפקר אבל של עכו"ם לא [וע' מחצהש"ק שם]לכן י"ל דלרש"י הי' ק' מאבני מרקוליס לכן פי' דבהפקר נקנית בהגבהה, אמנם הך ברייתא דעכו"ם מבטל ע"ז שלו ושל חבירו דלא מיירי בהפקר רק בשל עכו"ם וחבירו ומ"מ תניא דישראל אינו מבטל שם אנו צריכים לומר דהואיל וקניא בשנוי, אבל באבני מרקוליס מיירי בשל הפקר, ובעכו"ם ששיפה ע"א דשפוי עצים הוי שינוי כגון בוכאני כדאמרינן בהגוזל מצי לאורויי אף בשל עכו"ם, ומש"ה פרש"י בשל הפקר דאל"כ הא דאבני מרקוליס אמאי אין לו בטלה הא לא מהני הגבהתו רק כגזלן ושנוי לא הוי במה שסתר הגל דשנוי החוזר הוא לכן פרש"י דהפקר נקנית בהגבהה. ובזה י"ל קצת קו' התוס' שם (ד"ה ה"נ כדרבא) דקארי לי' מה קארי, ולפ"ז ניחא דהא דאבני מרקוליס אי מיירי בשל עכו"ם לא הוי שייך תירוצא דרבא לכן פריך שפיר ומשני כדרבא ומיירי בשל הפקר, וכן בשיפן אי לא עשאו כגון בוכאני לא הוי שנוי לכן משני כדרבא ומיירי בעשאן כעין בוכאני או בהפקר, וכן מהא דשוחק או זורה לרוח אף היא נעשית זבל הוי ס"ד דמקשה דזוז"ג שנעשית זבל לא מתסר בדרבנן דבכל התורה זוז"ג מותר ובע"ז החמירו וא"כ ראוי להתיר היכי דלא אסור רק משום גזרה, לכן משני כדרבא ואפילו בדרבנן אסור זוז"ג דבע"ז אף באיסור דרבנן אסור זוז"ג, וכן במצא צורת דרקון ספק ישראל חתכו ספק עכו"ם חתכו מותר ואלו ודאי ישראל חתכו אסור ס"ד דמקשה כיון דרק גזרה היא וגם ספק שמא לא נעבד מעולם כדפרש"י התם דמה"ט שרינן בספק עכו"ם חתכו לר"י אף דהוי ספק הרגיל ע"י ישראל כמ"ש התוס' (ד"ה ספק), וא"כ ראוי להתיר דבשביל גזרה הי' לו להתיר היכי דיש ספק שמא לא נעבד ומשני כדרבא ומיושב כל דברי הגמ' מה דהמקשן הקשה ול"ש דקארי לה מה קארי לה וק"ל:
ג הט"ז (סי' תר"ו) הקשה ארמ"א שכ' דהמוחל לא יהי' אכזרי אם לא לטובת המבקש, דאין מקור לדין זה, דבגמ' פריך ור"ח היכי עביד הכי והא א"ר כל המעביר על מדותיו כו' ומשני דחזא בחלמא ופרש"י דחשש שמא ימות ויהא נשיא במקומו ולכן לא רצה לקבל פיוס כדי שיגלה לבבל, א"כ אינו לטובת המבקש, ונראה דהנה רב שהלך תליסר מעלי יוהכ"פ לפייסו אמאי לא הרגיש בזה שמסתמא ר"ח לא יהא אכזרי מלמלחול והי' לו להבין שבאמת מוחל לו רק רוצה לרחקו מעליו בעבור איזה טעם והי' די לו או שלא יפייס עוד או שיגלה לבבל כמו שעשה אחר תליסר מעלי יוה"כ, וע"כ כי רב סבר כי ר"ח רבו מרגיש בו כי עדיין אינו נכנע כראוי ואינו מוחל לטובת המבקש כדי שיכנע לבבו יותר, כי כן מדת הצדיקים החכמים שהם כאין לעצמם והי' רב חושד את עצמו שאינו נכנע עדיין כראוי, אמנם בגמ' הקשו על ר' חנינא כי באמת רב ודאי הי' נכנע מאד כמדת צדיק אמתי ואיך לא העביר ר"ח על מדותיו ומשני דחזא בחלמא, א"כ מיהת מדרב לא הרגיש בר"ח והלך לפייסו עוד, ע"כ לא חשב שר"ח לטובת עצמו עושה מה שאינו מקבל ממנו פיוס דא"כ מה יועיל בהליכתו אע"כ כי רב חישב שר"ח אינו מוחל לו לטובתו של רב והוא לטובת המבקש כדי שיכנע לבו, א"כ מדרב הלך תליסר מעלי דיוהכ"פ מוכח דינו של רמ"א:
ד המג"א (סי' תר"ז) כ' בע"ח יאמר בסתר ובגלוי בשוגג ובזדון דצריך לבקש על הקל תחלה וצ"ע דא"כ לא יהי' כסדר הא"ב עכ"ד ונראה ע"ד שאחז"ל בב"ק (פ' מרובה) למה החמירה תורה בגנב לשלם כפל יותר מבגזלן דגנב לא חס על כבוד קונו (פי' שבוש מבנ"א יותר מהשי"ת) משא"כ גזלן א"כ חטא שחטא האדם בסתר ובוש מבנ"א יותר מהשי"ת הוי חטא גדול מאשר חטא בגלוי ושפיר אומרים בגלוי ובסתר, אמנם מה שאומרים בזדון ובשגגה יבואר כי הנה מקודם יבא להאדם יראת העונש ואח"כ אהבה וכן בע"ת מתחלה שב מצד יראת עונש ואח"כ מאהבה, ואחז"ל (בסוף יומא) בתשובה מיראה נעשו הזדונות כשגגות ומאהבה נעשות זכיות, והנה החסד הוא בתחלת התשובה קודם שבא לאהבה שיכפר לו על הזדון, ואח"כ יתפלל שיזכה לשוב בתשובה מאהבה שיכופר לו גם על השגגות שנעשו מהזדונות וזה רחמים גדולים יותר שיהי' נעשה משוגג זכות, לכן שפיר ניחא סדור הא"ב ול"ק קו' המג"א: