שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן נב
הערות בש"ע או"ח ה' רי"ח
א הב"י (בסי' תי"ז) הקשה היכי קאמר בפרקי דר"א {לפי שלא רצו הנשים ליתן נזמיהן לעגל] לכך נתן להם הקב"ה שכרן דכיון שכבר ניתנו ראשי חדשים לישראל אע"פ שכשחטאו האנשים ניטל מהם הנשים שלא חטאו דין הוא שלא ינטל מהם ולא מיקרי נתינת שכר מה שלא ניטל מהם ע"ש, ותימה הא גם שבט לוי לא חטאו בעגל ומדוע אבדו מצות ר"ח, אע"כ דכיון דמצוה הי' לכלל ישראל כשאבדו אף ששבט לוי הוא כעם בפ"ע כמבואר בהוריות פ"ק [ד"ו ב'] מ"מ אין חלוק וכולם אבדו, א"כ גם נשים הי' ראוי שיאבדו רק לפי שלא נתנו נזמי זהב ניתן להן לשכר. [ע' בב"ח שם]:
ב בש"ע (סי' תי"ט) ומצוה להרבות בסעודה ע' מג"א בשם הב"ח דאם חל בשבת לא נהגו לעשות הסעודה בחול, ובאמת תימה איך עבדינן נגד הירושלמי ותו דלקמן (סי' תרפ"ח) כ' המחבר דעושין ביום א' בשבת, ודוחק לומר דאנן נהגינן כן משום דהר"ן פי' דסעודת ר"ח הוא כשיושבין לעבר החודש כמ"ש ב"י דהא כיון דבטוש"ע פסקו דמצוה בר"ח למה אין עושין ביום א' כשחל בשבת, לכן נ"ל כיון דנהגו בג' סעודות ונמשכת סעודה שלישית עד הלילה יוצאין ידי סעודת ר"ח כמ"ש המג"א לכן לא נהגינן לעשות ביום א' אבל פורים כיון דאכלה בלילה לא יצא יד"ח שנא' ימי משתה ושמחה כדאיתא במגלה (ד"ז) לכן (לקמן שם) פסק המחבר דצריך לעשות ביום א' דוקא משא"כ סעודת ר"ח סגי בלילה לכן יוצאין בסעודה שלישית, ובירושלמי לא אמרו בר"ח רק דמאחרין והיינו שאוכלין בליל מוצ"ש בסעודה ג' ובפורים צ"ל דוקא ביום א' ולכן נקט המחבר בלשונו עד יום א' בשבת ולא בליל א' בשבת מה"ט דאמרן. [וע' לקמן סי' נ"ד]:
(ג) בש"ע (סי' ת"כ) ר"ח אסור בתענית בב"י הביא בשם מהרי"ו דהאידנא דבטלה מגלת תענית גם תענית בר"ח שרי ותמה דהא דאו' הוא כמבואר בתענית (די"ז ב') ר"ח גופא דאורייתא ולא עבדי בה רבנן חזוק, ונ"ל דהנה רש"י כ' [שם[דר"ח יו"ט דכתיב קרא עלי מועד והוי ר"ח אב (כדאיתא בדף כ"ט), אמנם הטור בה' ט"ב (סי' ת"ק) כ' דט"ב אסור בתחנון דכתיב קרא עלי מועד משמע דמפרש מועד אט"ב ולא אר"ח א"כ אדרבה מוכח דקרא מועד אף כשמותר בתענית, ולכן י"ל דהרי"ו דייק דהנה למה הוצרך אביי לומר [לקמן דכ"ט א'] תמוז דהאי שתא מלויי מליוה משום שיהי' ביאת המרגלים ביום ההוא דמגלגלין חובה ליום חייב הא רש"י פי' שם דיום כ"ט בסיון מנינן וכיון דסיון לעולם מלא א"כ אי תמוז מלוי מליוה ג"כ אז הי' ביאתם ביום ח' באב לעת ערב [ב' מסיון ושלשים מתמוז וח' מאב הרי ארבעים יום] וכ"פ המהרש"א (שם), ותוס' כ' (שם) דיום כ"ט מסיון לא מנינן דאין לילו עמו וא"כ ליכא רק יום א' מסיון ושפיר הי' ביאתם ביום התשיעי באב, ולכאו' אם נימא כפרש"י דלא בעינן לילו עמו ומכ"ט מנינן ומרגלים באו ביום ט"ב כפי' התוס', א"כ לא נצטרך כלל לומר דתמוז מלויי מליוה, דהא איכא שני ימים מסיון שהוא מלא וכ"ט מתמוז וט' מאב הוי מ' יום ולא הוצרכו לומר דמלויי מליוה, ועכצ"ל דאביי סובר דודאי לא באו ביום ט' כיון דעיקר, תענית בתשיעי א"כ ודאי באו ביום ח' לעת ערב והוקבע בכי' לדורות ביום ט' דאל"כ בבוקר לא הי' עדיין יום חייב דלא שבו עדיין, אמנם כיון דר' יוחנן אמר (שם) אלו הוינא באותו הדור הוי קבעתי' בעשירי (דאמר מר לעת ערב הציתו אור) [דרובו של היכל בו נשרף] א"כ עיקר יום חייב הי' לעת ערב בט' ואז שבו המרגלים, א"כ שפיר י"ל דלא מליוה לתמוז רק [המ' יום הם] ב' מסיון וכ"ט מתמוז וט"ב שבו ואז יום חייב לעת ערב, וקרא עלי מועד קאי אט"ב לפי שבימי המקדש הוא לששון ולשמחה, ולא מצינו כלל שיאסר ר"ח בתענית מש"ה סובר הרי"ו דלא קיי"ל כאביי וקרא עלי מועד קאי אט"ב ולכן ט"ב אסור בתחנון ור"ח רק מצד מגלת תענית וכשבטלה מגלת תענית גם ר"ח מותר בתענית:
ובזה מיושב מה שהקשו אהא דאיתא בסי' תקע"ג] דחתן ביום חופתו בר"ח ניסן מותר להתענות משום דהוי תענית צדיקים דא"כ מאי פריך בתענית [די"ז ב'] ת"ל דהו"ל ר"ח וכן משני ר"ח גופא דאורייתא, ולפ"ז י"ל דבאמת או ודאי אף דתענית צדיקים הוא אסור למ"ד ר"ח דאורייתא או דממגלת תענית, רק האידנא דלדעת הרי"ו באמת אינו אסור להתענות דהא בטלה מגלת תענית וכל ר"ח מותר, רק דאין מתענין בר"ח משום דמצוה להרבות במאכל ומשתה מטעם אחר כמ"ש הטור דכתיב חדשיכם ומועדיכם הוקש חדש למועד א"כ כיון דאינו אלא אסמכתא בעלמא לכן סוברים דשאר ר"ח אין להתענות דהוקש למועד משא"כ ר"ח ניסן דהוי תענית צדיקים מותר, אבל בזמן שבהמ"ק קיים ודאי דאף בשביל תענית צדיקים אינו נדחה כלל מגלת תענית ואסור בתענית בר"ח [וכ"ש למ"ד דהוא דאורייתא ושפיר פרכינן ומשנינן בתענית שם] ובאמת מדברי הטור שהביא מהיקש דחודש למועד ולא הביא כדברי רש"י מקרא עלי מועד דר"ח גופא איקרי מועד ניחא דהוא מפרש דמועד קאי אט"ב לכן אוסר בתחנון ול"ל פרש"י רק סובר דילפינן מהיקש ודחה מהלכה דברי אביי מטעם שכתבנו לעיל א"כ י"ל הרי"ו ל"ל הך סברא דחדשיכם ומועדיכם, דאין דנין י"ג מדות בדברי קבלה, ומש"ה סובר דר"ח מותר בתענית, והנוהגין להתענות בר"ח ניסן היינו דבכל ר"ח מחמירין מחומרא, אבל מקילין בר"ח ניסן דסוברים באמת כדעת מהרי"ו דר"ח מותר בתענית בזה"ז:
ובהכי ניחא דעת הפוסקים [בסי' תקצ"ז] דמותר להתענות בר"ה [והקשו עליהם] מהא דפריך בר"ה (די"ט א') ותיפ"ל דהו"ל יום שלאחר ר"ח [ולמה הוצרכו לקבוע במגלת תענית יו"ט בתלתא בתשרי] ומאי קושיא השתא ר"ה גופא מותר להתענות מכ"ש לאחר ר"ה והוצרכו לקבוע בג' בתשרי יו"ט שלא להתענות בו, ולפ"ד ניחא דבאמת סוברים דר"ה לא אקרי מועד ומותר להתענות רק משום דלא גרע משאר ר"ח ולכן פריך כיון דר"ח אסור משום מגלת תענית בזמן שבהמ"ק קיים וא"כ אסור יום שלאחריו והוצרך לשנויי ר"ח גופא דאו' ולא עבדי רבנן חזוק, אבל לדידן דקיי"ל בטלה מגלת תענית וקיי"ל ר"ח לאו דאורייתא שפיר מותר להתענות בר"ה דמצד ר"ה לא אקרי מועד ומצד ר"ח נמי קיי"ל דלא אקרי מועד, ואדרבה יש מזה סייעתא לדעתם דלמה פריך התם דהו"ל יום שלאחר ר"ח ולא פריך דהו"ל יום שלאחר יו"ט דר"ה הוא יו"ט, אע"כ דר"ה גופא מצד שהוא יו"ט דר"ה הי' שרי להתענות ולא הי' קושיא מיום שלאחריו דכ"ש הוא רק בר"ה דאסור הוא מצד ר"ח אלמא דר"ה לא אקרי מועד כלל רק מצד ר"ח, אם כן שפיר הם סוברים כהרי"ו דראש חודש לא אקרי מועד כלל:
אמנם לכאו' ק' איך נפסוק דר"ח לא אקרי מועד, א"כ יקשה הא בזמן שבהמ"ק הי' קיים לא הוי דאו', א"כ אסור יום שלאחריו א"כ ק' הא דבתלתא בתשרי בטלה אדרכתא דת"ל דהוי יום שנהרג גדלי' [ובזמן בהמ"ק הי' יו"ט] ואי משום יום שלפניו הא הוי לאחר ר"ח, אמנם הא ליתא דכ"ז הוצרך בגמ' לפי הס"ד דכ"ע סוברים דבטלה מגלת תענית, אבל למסקנא דתנאי הוא אי בטלה מגלת תענית א"כ י"ל דהך ברייתא כמ"ד לא בטלה ותלתא בתשרי אצטריך לגופי' ביום שנהרג בו גדלי', דלענין ד' צומות ודאי כ"ע מודי דבזמן שאין בהמ"ק, א"כ לא נצטרך לומר כלל דר"ח דאורייתא היא ויום שלאחריו נמי (אסור) [מותר] רק ג' בתשרי לגופי' אצטריך דלא להתענאה בי', אבל אנן קיי"ל כמ"ד בטלה מגלת תענית [ע' השמטה]:
א.ה. העקנוהו מההשמטות לכאן:
שייך לסוף סי' נ"ב.
ד במג"א סי' תקנ"ב סק"ב) הביא דדגים אסורים בערב א"ב דאיכא מקומות דמימלך עלי' שליח, ועוד דעולה על שלחן מלכים, ותמה במחצהש"ק ממ"ש בסמוך דדג וביצה שעלי' אי הוי ב' תבשילין, משמע דדג מותר ואפ"ל דדגים קטנים אינם עולים על שלחן מלכים, ע' תוס' ביצה פ"ב [דט"ז ב' ד"ה דגים], ואפשר אף דממליך עלי' שליח הוי בכלל בשר, מ"מ דוקא דגים גדולים, אבל לא בקטנים, דאף בסתם דגים פליגי רשב"א ותנא דמתניתין [בנדרים דנ"א ב'] אי הנודר מדג אסור בקטנים, וא"כ עכ"פ י"ל דבמקום בשר לא ממליך שליח אקטנים ובזה ניחא מה שהמג"א (בסי' תקצ"ז) הביא דהרש"ל לא אכל דגים בר"ה, ואילו בסי' תקצ"ב הביא דנוהגין לאכול דגים לפרות ולרבות כדגים, ורמז לזה המג"א בעצמו, ולפ"ז ניחא דלפרות ולרבות סגי הסימן בדגים קטנים דאין בהם משום תענוג, ומה שהרש"ל לא אכל דגים היינו דגים גדולים:
א הט"ז (סי' תקנ"ד סק"ד) כ' דהרמב"ן שהתיר בחי' כל ל' יום סותר לדברי ר"ת שכ' להתיר בצום גדלי' ליולדת אחר ז' דאף דדברי קבלה היא וד"ק כד"ת אפ"ה מותר משום דרצו אין מתענין משמע דט"ב דלא תליא ברצו אסורה ע"ש, ולא הבינותי דהא מדהק' ר"ת הא ד"ק כד"ת דמיא משמע דאלו הוי מדרבנן לא הי' קשה לי', דהא מקילין בכה"ג אמירה לעכו"ם במקום צינה דהכל חולין הם אצל צינה, וע' ר"פ יוה"כ בתו"י דייקו דחי' תנעול הסנדל דהוי מדרבנן, רק הוקשה לר"ת כיון דר"ק כד"ת דמיא למה נקל הא כיון דכתיב בנביאים הוי כד"ת וראוי להחמיר, ותי' דרצו אין מתענין לכן מקילין, וא"כ ט"ב דמה דכתיב בקרא היינו בבית ראשון דאז עדיין לא הוכפלו בו הצרות, והי' ודאי בכלל רצו מתענין רצו אין מתענין, ורק בחורבן בית שני שהוכפלו בו הצרות וקבלוהו עליהם הוי חוב, וע' תוס' מגלה (ד' ה' ב') א"כ רק מצד קבלת אבותינו והוי מלתא דרבנן ושפיר מותרת חי' בש"ב, וזה מוכח מדברי ר"ת דהוצרך להקשות משום דהוי ד"ק, משמע דהיכי דאינו דברי קבלה רק מדרבנן ל"ק מדוע חי' מותרת, וא"כ דבריו כדברי הרמב"ן ז"ל, וצ"ע: