אור ברסלב

שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש

סימן נ

סימן מט

להרב מו' מנחם נחום ג"ב נ"י

בדבר קושייתו אהא שכ' תוס' ביבמות (די"ד א' ד"ה כי אמרינן] דבן כרך א"מ את בן העיר הא כל הברכות אעפ"י שיצא מוציא פרש"י בר"ה (דכ"ט) לפי שכל ישראל ערבין א"כ למה בן כרך א"מ בן עיר, ודוחק לומר דדוקא היכי שדיניהם שוין עכ"ד:

הנה ודאי בשלמא היכא דמחויב בדבר רק שנפטר מחיובו ע"י שיצא כבר שפיר כיון שלא נפטר עדיין מחיוב הערבות נקרא מחויב בדבר ומוציא, אבל בן כרך כיון שלעצמו אינו מוציא [בי"ד] ומחויב לקרות ביום מחר איך יוציא אחרים בי"ד הא לא עדיף השומע מהקורא ואם הקורא לא נפטר בקריאתו זה איך יפטר השומע:

עי"ל לפ"מ שראיתי נהט"ח שהקשה שם אברהמ"ז דאינו מוציא עד שיאכל כזית דגן ובה"ג סובר דבעינן שגם היוצאים בברכתו לא אכלו רק כזית אבל אם אכלו לשובעם לא והקשה מ"ש מברכות אעפ"י שיצא מוציא, ותמוהין לי דבריו דשאני ברהמ"ז אף דכבר אכל ונתחייב בבהמ"ז, מ"מ כיון שזה לא אכל ולא נתחייב כלל בבהמ"ז בשביל ערבות לחוד לפי שחבירו נתחייב ודאי אינו מוציא כלל כיון שהוא אינו מחויב בדבר, משא"כ בברכות כיון שגם זה נתחייב רק שנפטר ע"י שיצא אמרינן כ"ז שלא נפטר מכל וכל עדיין בחזקת חיוב עומד ומוציא אחר, ול"ד לברהמ"ז דעל כל אכילה מתחייב בבהמ"ז וא"כ כיון דאפי' אכל ובירך על מזונו א"י להוציא אחרים דמצד חיוב הראשון כבר נפטר ול"ש לומר דעדיין ערב בשביל חבירו דהא ביד חבירו שלא לאכול ולא יתחייב כלל בבהמ"ז כמו בברכת הנהנין דלא לתהני ולא לברך וא"כ בשעת שבירך המברך בראשונה על מזונו של עצמו לא הי' עליו חיוב ערבות כלל, ואם אח"כ אכל חבירו נהי שאחר שאכל נתחייב בבהמ"ז על מה שאכל מ"מ בשביל ערבות א"י להוציא כלל, ול"ד לשאר הברכות דכבר נתחייב הוא עם אחרים רק שקפץ לפטור עצמו, א"כ כיון שלא נפטר מכל וכל עדיין הערבות עליו והוי בחזקת חיוב להוציא אחרים יד"ח, אבל בבהמ"ז כ"ז שלא אכלו אחרים לא הי' ערבות וא"כ נולד הערבות בזמן שהמוציא הי' פטור לגמרי א"י להוציא בשביל ערבות לחוד, וממילא מיושב קו' כ"ת ג"כ דבן כרך לא הי' עליו חיוב כלל בי"ד, ודאי א"י להוציא בן עיר בשביל ערבות דרק ערבות מועיל דלא יפקע החיוב שנתחייב, ע"י מה שיצא, ואפשר לפ"ז היכי שאכלו ביחד ואחד קדם ובירך לעצמו בהמ"ז דאז יכול להוציא אחרים בבהמ"ז שיברך שנית כיון שכבר נתחייב בבהמ"ז לא פקע חיובו במה שבירך לעצמו כיון שיש ערבות עדיין, ודוקא היכי שהוא בירך על מזונו טרם שישבו לאכול דאז מעולם לא הי' חיוב ערבות בשעת שבירך על מזונו רק לאחר שאכלו הם אז א"י להוציא אחרים יד"ח אם לא אכל עתה כזית דגן כיון דבעת שנפטר מחיובו לא הי' חיוב ערבות ובשביל חיוב ערבות לחוד לא יוכל להוציא וז"ב:

ב עוד הקשו בתוס' יבמות (דמ"ז) דנאמן אתה לפסול עצמך הוא מטעם שויא אנפשי' חד"א, והיכי מצינו שנכרי אסור בבת ישראל רק היא מצווה שלא לדור אתו אבל העכו"ם אינו מצווה כלל, ואיך שייך שויא אנפשי' חד"א [ע' חמדת שלמה יו"ד סי' כ"ט]:

הנה פשיטא אי שויא חד"א מטעם נדר ודאי יוכל להדיר גם האשה קונם תשמישי עליך ממילא גם היא אסורה, ואפי' אי שויא חד"א מטעם הודאה מ"מ כל שבידו נאמן כמו בעל שאמר גרשתי וכיון שבידו לאסור בנדר מלשמש אתו נאמן על האשה ג"כ כיון שבידו לאסור עלי' תשמישו, ולא מבעי היכי שאינה אשתו רק אפי' אשתו בידו לגרשה ולאסרה מלשמש אתו, א"כ נאמן שתהי' האשה אסורה לו, והא דכ' תוס' ביבמות (דכ"ה ב') לאוסרו בב"י כוונתם כיון דהיא אסורה עליו מטעם שנאמן עלי' א"כ ממילא אסורה לו ועיקר האיסור על ב"י לדור אתו וז"פ:

ובני החריף מ' צאי"י נ"י הוא הגאבד"ק לאסק שליט"א] תי' דמשכחת באשתו שקבלה קדושין מאחר דאז לא חל הקדושין ואם מודה שכותי הוא א"כ לא חלו קידושין שלו וחלו קדושי ישראל א"כ אסור בה מטעם א"א:

(ג) וע"ד הקושיא מגבעולין של אזוב דמשמע דבולע בצונן ולמה פסקו דאין צונן בולע, אתמה ודאי מהא דשרה פתו ביין דנזיר חייב מוכח דבולע, אמנם רק דבר רך שהחוש מעיד ד רך בולע בצונן כי דבר רך הוא ספוגי ובולע כמו ספוג, אבל דבר הקשה אינו בולע בצונן, וע' מקו"ח תמ"ז סק"ז בשם הר"ן שחילק כן]:

תוכן העניינים

שות הרדד אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה