שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן מט
שאלה. מי שרצה ליתן מתנה לעני בפורים ולא רצה לקבל אם הלה יצא ידי מתנות לאביונים או מחוייב עדיין ליתן ב' מתנות לאביונים:
תשובה הרמ"א (בסי' תרצ"ה ס"ד) כ' ואם שולח מנות לרעהו והוא א"ר לקבלם א מוחל לו יצא [וע' תרצ"ז ס"ו בהג"ה] א"כ מינה יש ללמוד במתנות לאביונים דג"כ יצא, אולם יש לחלק דדוקא במנות דמחויב לשלוח ושלח שפיר יצא אם הלה לא קיבל, משא"כ לאביונים מתנה כתיב, ובנדרים [דמ"ג א'] אמרינן דמתנה דאתיא לרשות זוכה דוקא שפיר י"ל דאם לא קיבל לא יצא וגם מחילה ל"מ מה"ט:
וראיתי להפ"ח שתמה מנין להרמ"א דאם מחל לו יצא, ולכאו' תימה אפר"ח דסותר דברי עצמו דביו"ד (סי' ס"א סקמ"ג) במתנות כהונה כ' אם מחל לו הכהן יצא ידי נתינה והשתא התם דנתינה כתיב ואפ"ה כ' דמהני מחילה מכ"ש במנות דיוצא, (הן אמת דבמחנ"א (בה' זכי' סי' ט') דחה דבריו דל"מ מחילה במת"כ כיון דלא זכה עדיין וא"כ גם בנ"ד לדעת המחנ"א ל"י, אבל אפ"ל דדוקא בתרומה ומת"כ דכ"ז שלא בא ליד כהן הוי גזל השבט, א"כ אם אין הכהן יכול למחול לפי שלא בא לידו עדיין א"י ליקח לעצמי שלא יהי' גזל בידו ומחוייב ליתן לאיזה כהן שיהי' משא"כ מתנות לאביונים דאין עליו רק חוב שחייבתו המצוה לתת ואם ל"ר לקבל מה בכך מ"מ יוצא במה שמשליך לפניו, מידי דהוי בכל חוב שחייב לחבירו דיוכל לפטור עצמו בנתינה בע"כ, וגם מקיים המצוה וכמ"ש הרשב"א בגיטין דגט אשה מהני בע"כ דיכול לפטור עצמו בע"כ ומקיים המצוה, אבל בתרומה ומת"כ כיון דל"מ מחילה דעדיין לא זכה הכהן והגם דל"ר לקבל מ"מ גוף הדבר עדיין של השבט הוא ואיך יקח הישראל לעצמו, א"כ גם לדעת המח"א י"ל בנ"ד אם העני א"ר לקבל יצא, אמנם כ"ז ליתא דגם בפריעת חוב לחבירו צריך עכ"פ לזרוק לחצירו [ע' חו"מ סי' ק"כ] וא"כ אם נימא דמחילה ל"מ אם לא בא עדיין לידו א"י גם המצוה במה שרצה ליתן לו אם לא זרקו לחצירו):
ומה שנראה בדעת הפר"ח הוא דבמת"כ שפיר כ' הפר"ח דמהני מחילה, מ"ד בכל תנאי דמהני אם אומר הריני כאלו התקבלתי לבד בגרושין משום דלצעורה קמכוין [ע' גיטין ע"ד ב'] אלמא דהריני כהת"ק חשוב כאלו הממון בא לידו, א"כ ה"נ במת"כ כשמוחל לו הוי כאלו קבלם והחזירם לו ושפיר יצא ידי נתינה, ואין לפקפק איך קנה התרומה בדבור לבד כיון דשל הכהן הוא [ע' ב"מ צ"ד א' ובתשו' רעק"א סי' ל"ז, ורק משום מסייע בבה"ג, וזה לכתחלה וכמ"ש הפר"ח ואכמ"ל] דז"א דתרומה ודאי עדיין אינה קנוי' להכהן והראי' דמזיק מתנות כהונה פטור חולין ק"ל ב'] רק דהתורה חייבה ליתן לכהן וכשמוחל הוי כאלו נתן והחזיר וזהו דעת הפר"ח, ומה שהקשה אמשלוח מנות כוונתו כיון דהמצוה הוא דוקא מידי דאכילה ובמעות ושאר דברים א"י יד"ח [כמבואר בש"ע סי' תרצ"ה ס"ד] א"כ גם הריני כהת"ק ל"מ ונהי דנהנה מ"מ לא עדיף ממעות דא"י יד"ח, ודוקא היכי דאין הקפידה רק על ההנאה והריווח כגון מת"כ וכגון שדי מכורה לך ע"מ שתתן ר' זוז דאין כוונתו דוקא אכסף דגם שו"כ יקח שפיר באומר הריני כה"ת הוי כאלו השיג שו"כ ומהני, משא"כ במנות שפיר תמה הפר"ח, ולפ"ז י"ל דגם הפר"ח מודה במתנות לאביונים דמהני מחילה כיון דמהני גם מעות כמ"ש בתה"ד (סי' קי"א) א"כ גם הריני כה"ת מהני וגם מחילה מהני וכמש"ל.
שוב ראיתי להקרבן נתנאל (פ"ק דמגלה) שתמה על הפר"ח דהא נלמד מהא דנדרים (דס"ג ב') הריני כה"ת וכ' הרשב"א דחשיב כאלו נטלם והחזירם לו דהפוכי מטרתי למ"ל, א"כ גם במנות מהני מחילה מה"ט ע"ש, ולפמ"ש ניחא דשם להרוחה מכוין ואם נתן לו דמים ש"ד דמ"ל הן מ"ל דמיהן ומש"ה גם הריני כה"ת מהני, משא"כ במנות דבעינן הנאת מאכל, אחרי כתבי מצאתי בברכ"י שכ' כעין זאת ע"ש:
וראי' לדברינו מהא דגיטין (דע"ד ב') דבעי בגמ' ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה מחולים לך מהו, תבעי לרבנן ע"כ ל"א רבנן התם אלא דלא אחלה אבל הכא הא א"ל מחולים לך, ופרש"י תבעי לרבנן דאמרי דמים לאו במקום אצטלית קיימי כו' אבל הכא הא אחלינהו והוי כאלו קבל מעות ממש דמחילה כקבלה, ויש לדקדק למה בעי במאתים זוז ולא בעי בגוונא דמתני' באצטלית ואמר מחול לך מהו, וע"כ דאי אצטלית דוקא ולא דמים לא מבעי' לי' כלל דל"מ מחילה דהרי כאהת"ק לא הוי רק כשווי אצטלית ולא אצטלית ממש, אבל ע"מ שתתן לי מאתים זוז דשו"כ ודאי הוי ככסף שפיר בעי אי מהני מחילה דהוי כאומר הריני כה"ת (ומהא דרצה למפשט מקונם שאתה נהנה לי א"א אתה נותן לבני כור חטים ל"ק דגם שם כור חטים לאו דוקא דלהרוחה קמכוין ומ"ל הן מ"ל דמיהן, רק בגמ' רצו לדמות דגל בגט במעות מהני ומשני התם לרויחי קמכוין והא לא איצטרך) א"כ מיהת הריני כאהת"ק לא הוי רק כאלו הי' לו הנאה שוה החפץ וא"כ מהני רק היכי דמהני מעות, אבל היכי שהמצוה דוקא דבר מאכל הוי כאצטלית במתני' שם דפשיטא דל"מ הריני' כאלו התקבלתי (וגם אם נאמר דבמתנה ליתן כור חטים ל"מ דמים מ"מ י"ל דשם עיקר כוונתו להרוחה שיהנה ממנו כור חטין ונהי דקפידא הוא מ"מ כשמחשיב כאלו נהנה סגי, אבל כאן דהקפידה דבר מאכל דוקא ל"י וכנ"ל) ולפ"ז במתנות לאביונים דמהני מעות שפיר י"ל דיוצא גם במחל לו וכמש"ל:
אמנם נראה דגם במתנות לאביונים ל"מ הריני כאהת"ק דהא בגמ' (שם) אמרו הלשון להרוחה קמכוין והא לא איצטרך היינו דאמדינן לדעתי' דלא קפיד בנדרו רק משום דהי' סבור שיצטרך ואם הי' יודע שלא יצטרך לא הי' מתנה כלל, וכן בכל תנאי שאדם מתנה לעשות טובה לחבירו אלו הי' יודע שאין צורך להלה לא הוי מתנה התנאי, אבל כאן ל"ש לומר כן דהא כשתיקנו לתת מתנות לאביונים לא תיקנו ליתן לאדם פרטי לומר שאם לא יצטרך יהי' פטור דהם חייבו ליתן לאביונים ואם לא יצטרך לזה א"ז אביון ומצוה עליו ליתן לאביון אחר, וה"ה במשלוח מנות חייבו ליתן למי שישמח בו ואם א"ר לקבל מה בכך, וממילא נדחה דברי הפר"ח ביו"ד לענין מת"כ דגם שם ל"מ מחילה דגם שם התורה חייבה לתת למי שירצה לקבל ואם זה א"ר יקיים המצוה בתתו לכהן אחר, והכי דייק לישנא דגמ' והא לא איצטרך, תדע דאי כסברת הק"נ דהוי כאלו קבל וחזר ונתן לו א"כ גם בגט אמאי ל"מ מחולין לך הא אם קבל וחזר ונתן מהני, אע"כ דעיקר טעמא דכוונתו הי' אם יצטרך והא לא איצטרך ובגט דלא כוון לטובתו רק לצערה מש"ה ל"מ מחילה, וכן בין במנות בין במתנות ובמת"כ כיון דאין החיוב לאדם פרטי ל"מ הריני כאהת"ק, ומ"ש הרשב"א דהריני כה"ת הוי כקבל ממנו והחזיר לו, היינו דבא לומר דבהתנה שלא יעשה דבר ל"מ הריני כאהת"ק דל"ש כאלו לא עשה, ורק כשהתנה לעשות הוי כאלו עשה כאלו נתן והחזיר, והטעם הוא כמ"ש דלא הקפיד רק כשירצה הלה ויצטרך וכשאומר הריני כאהת"ק הוי כלא התנה כלל, משא"כ בנ"ד וכנ"ל:
אולם יש להקשות מדברי הרשב"א (הו"ד ביו"ד סי' רכ"ח סל"ט) הנשבע לחבירו לפרוע לזמן פלוני יכול להתירו שלא ע"פ חכם ולומר הכהת"ק אבל להאריך הזמן ולעמוד בחיובו א"י, אא"כ התנה שיוכל להאריכו ע"ש, ולפמ"ש דעיקר הטעם דמהני הריני כה"ת דהוי כאלו התנה שאם לא יצטרך לא נשבע, א"כ ק' דשם (ביו"ד סעיף מ"א) איתא בשם הרשב"א דהנשבע לחבירו לפרוע לז"פ ועבר הזמן עובר בכ"י על השבועה, וכ' הטו"ז משום דהוי כשני עניינים חלוקים שבועה שיפרע לו ושבועה שיפרע בזמן פ', ונהי דעבר אשבועת הזמן שבועה הב' על גוף הפרעון במקומה עומדת, וא"כ אמאי בלא התנה שיוכל להאריכו אינו יכול להאריך לו הזמן ולעמוד בחיובו נימא ג"כ דלענין שבועת הזמן הוי כאלו התנה אם לא יבקש הלה לא אפרע ולא נשבע, אבל שבועת גוף הפרעון לא אזדא לה, אע"כ דהרכה"ת הוי כאלו נתן לו והחזיר ויצא ידי השבועה לגמרי ואם מאריך לו הזמן אין כאן שבועה, וראי' לדברי הק"נ, ולכאו' הי' אפ"ל דבלא"ה דברי הרשב"א צ"ע לדעת הש"ך בחו"מ (סי' ע"ג) דנשבע לחבירו לפרוע לו חובו אם לא תבעו אינו חייב לקיים שבועתו א"כ כ"ש כשמאריך לו הזמן ולמה הוצרך לטעם הריני כהת"ק (ולדעת הט"ז שם ניחא) ועכצ"ל דהרשב"א מיירי בגוונא דנשבע רק על הזמן ובכה"ג בעבר הזמן פטור עוד משבועה וכמ"ש הט"ז ביו"ד שם, וא"כ אם לא יתבענו יפטר לגמרי מהשבועה וכשרוצה להאריך הזמן דעתו שישאר בשבועה ואם לא ישאר השבועה רוצה לתבעו שפיר אין תקנה להאריכו ולעמוד בשבועתו רק אם התנה, אבל זה דוחק, אמנם י"ל דנהי דשבועה לפרוע הוי טובת חבירו מ"מ גם טובת עצמו הוי דהא אביי ורבא סברי (בב"ב ה') דעביד אינש דפרע בגו זמני' כי היכי דלא לטרדי', ונהי דלא קיי"ל כן היינו היכי דקבע זמן בפי' מסתמא אין דעתו לפרוע קודם, אבל בסתם הלואה עבד אינש דפרע טרם שיוכל המלוה לכופו מטעם דלא לטרדי', וא"כ כשנשבע לפרוע לזמן י"ל דכוון גם טובת עצמו דנשבע לשלם לו כדי שלא יהא הלה נוגשו ולא יהי' עבד לוה (וה"ט דהט"ז בחו"מ שם דא בלא תבעו חייב לשלם ע"ש), וא"כ מה מהני הארכת זמן אולי נשבע לטובת עצמו וא"ר שירויח לו הזמן, ולכן צריך שיאמר בפי' הריני כאהת"ק ואז יצא ידי שבועה גם מה שנוגע לטובתו אבל הריני כאהת"ק ואז יצא ידי שבועה גם מה שנוגע לטובתו אבל הארכת הזמן שפיר ל"מ:
אכן לפ"ז ק' דברי מרן הב"י (ביו"ד שם) שכ' שאין תקנה רק שיאמר הריני כאהת"ק על תנאי שישבע על זמן אחר דאל"ה שמא לא ירצה לשבע, ולא נתן עצה שיאמר הרכאהת"ק על תנאי שתשלם לי בז"פ ואם לא ישלם יעבור על השבועה דמת למפרע, ועכצ"ל דכוונת הב"י דכה"ג אסור שמא לא ישלם דבתנאי לא מזדהר כמו בקונם עיני בשינה היום אם אישן למחר דאסור לישן היום [בנדרים די"ד ב'], ולפמ"ש שהארכת ל"מ משום שעיקר שבועתו הוא ג"כ לטובת עצמו שלא יטרד א"כ אם אמר הרכאהת"ק מ"מ עדיין איך יצא ידי שבועתו הא עדיין יטרידנו בפרעון כיון שהתנה ע"מ שתשבע לי לשלם לז"פ ובאמת הרשב"א כ' סתם שאין עצה כלל להאריך הזמן ולעמוד בחיובו ולא כ' עצת הב"י משמע דסובר כדברינו, אמנם הב"י ע"כ לא ס"ל כמ"ש רק דעיקר השבועה לטובת המלוה וא"כ יקשה מדוע ל"מ הרכאהת"ק לשבועת הזמן לבד כנ"ל, וצ"ל דהב"י מפרש כפי' הראשון שכ' דנשבע רק שבועה אחת על הזמן לבד א"כ כשמאריך לו אין תקנה שיעמוד בשבועתו רק כשמתנה תנאי ע"מ שישבע לו כמ"ש הב"י, וע' ריטב"א גיטין (שם) משמע בהארכת הזמן פטור כ"ז שהאריך לו ואח"כ עובר אשבועתו הקדומה דלא כהרשב"א וצ"ע:
אמנם גם אם נאמר דלא כמ"ש רק כדעת הק"נ דהרכאהת"ק הוי כאלו נתן וחזר ולקחו ממנו, מ"מ נראה דזהו מועיל רק היכי שהוא בעצמו חייב א"ע בתנאי ובשבועה, אבל מה שחייבתו התורה או החכמים ל"מ, דאל"כ יהי' כהן אחד יוכל למחול לכל העולם המתנות כהונה ויפקיע דין כל הכהנים, ונהי דאסור משום מסייע בביהג"ר מ"מ אין סברא כלל שכהן א' יוכל למחול מטעם הריני כהת"ק, וע"כ הטעם כיון דתוה"ק חייבה ליתן להשבט ולא לכהן פרטי כ"ז שלא קיבל ממש לא חשיב אמירתו כקבלה, ועוד נהי דמהני כאהת"ק היינו דוקא במה שתלוי בדעת הנודר או המתנה התנאי, אבל מה שגזרה התורה ל"א כן, וטעם הרמ"א במשלוח מנות כיון ששלח והלה ל"ר לקבל יצא ידי מצות משלות מנות, אבל מתנות לאביונים דכתיב לשון מתנה בעינן דאתי לרשות זוכה וא"כ ל"מ הריני כאהת"ק, תדע דהרמ"א כ' ואם שולח מנות לרעהו והוא א"ר לקבלם או מוחל יצא מבואר דאם א"ר לקבל אף אם לא מחל יצא ובכה"ג ל"ש טעמו דהרב ק"נ, אע"כ הואיל דכתיב לשון משלוח יוצא בשלחו לבד משא"כ מתנות לאביונים ומת"כ:
וראי' לזה מקדושין (ד"ז א') עגל זה לפדיון בני בנו פדוי ופריך אי דלא שוי כל כמיני' ומסקינן גברא רבא דבעי סודרא יכול לומר לדידי שויא ע"ש ואם איתא דמחילה מהני אמאי דוקא גברא רבא גם אינש אחרינא אם אומר לדידי שוה לי מוחל לו השאר, וע"כ דמחילה ל"מ כיון דלא מיפקד דוקא ליתן לכהן זה כל כמה דלא לקח כל הפדיון א"י למחול, ונהי דהרמב"ם פסק דגם איש שאינו גברא רבא יכול לומר לדידי שוה הנה כבר תמה עליו הר"ן בקידושין שם. וטעם הר"מ נראה דסובר דקו' הגמ' כל כמיני' היינו דאסור לעשות כן משום דהוי כמסייע בביה"ג אבל מיהת פדוי, משא"כ ר"כ דהוי גברא רבא לא נראה כמסייע דלדידי' באמת שוה, ומ"מ דוקא באומר לדידי שוה אבל למחול לגמרי גם הרמב"ם מודה דל"מ:
עוד ראי' ממ"ש תוס' כתובות (ד"ל ב') דבאוכל תרומה אם רצה כהן למחול א"י ואפי' אוכל תרומת עצמו משלם קרן לעצמו וחומש לכהן הואיל וכפרה היא עכ"ד פי' דאלו מטעם גזלה הי' מחוייב ליתן לאותו כהן שגזלו וא"כ הי' יכול למחול, אבל כיון שתרומת עצמו נמי משלם לכהן משום כפרה מש"ה אין הכהן יכול למחול, ואם נאמר דיכול לומר הריני כאהת"ק אמאי לא יוכל למחול דהוי כאלו קבל וקיים המצוה, אע"כ כיון דהתורה חייבה ליתן לכהן ול"ד לכהן שגזל, וגם אם אכל מכהן ששמו ראובן ומשלם לכהן שמעון יצא יד"ח כפרה שחייבתו תורה ורק הקרן משלם לראובן לכן מחילת ראובן על החומש ל"מ דל"ש הריני כאהת"ק שזה א"י יד"ח כפרה במה שקבל הוא דאינו מיוחד לו דוקא או מטעם שהתירה חייבתו וא"כ ל"ש הריני כאהת"ק, הרי מבואר דאם הכהן קבל התרומה והחזיר לישראל יצא ומחילה ל"מ וה"ה הריני כאהת"ק וכמו כן בנ"ד, ועתוס' ב"ק (דמ"ג ד"ה מאי) שכ' דאי כופרא כפרה א"י למחול משא"כ אי דמים יכולין למחול, ושם הכופר הוא ליורשים דוקא ואפ"ה א"י למחול והוא לכאו' שלא כדברינו. אבל באמת הוא הדבר אשר דברנו דבאמת טעמא בעי אמאי ל"מ מטעם הריני כה"ת, אע"כ דמה שחייבתו תורה לעשות מצוה או כפרה ל"מ מחילה וכמ"ש. וגם אם נרצה לחלק דכפרה שאני (וע' ב"ק דק"ט דשו"ט בגזל הגר אי יכול למחול ע"ש) מ"מ מהא שכ' לעיל מעגל זה לפדיון מוכח דל"מ מחילה אי מטעם שאינו מבורר למי אי מטעם דהיכי שנתחייב ליתן משום כפרה או מצוה לא חייבתו תורה בשביל טובת המקבל רק בשביל הנותן שחפץ הקב"ה לזכות את ישראל והרבה להם תומ"צ מש"ה ל"מ אמירת הריני כאהת"ק. והי' אפ"ל לכאו' עוד ראי' לדברינו, דאי כמ"ש הק"נ דמש"ה מהני מחילה במשלוח מנות משום דהוי כלקח והחזיר ומטעם הריני כאהת"ק, א"כ הי' ראוי ששניהם יצאו יד"ח הראשון במה שנתן לשני דחשיב כאלו קבל והשני לפי שהחזיר דאמירתו הריני נחשב כאלו קבל והחזיר, וא"כ יקשה מהא דאב"א ורחב"א מחלפי סעודתיי' אהדדי (במגילה ד"ז ב') שפי' הר"ן שלא הי' לאחד מהן לשלוח ולשייר לעצמו ולמ"ל כולי האי ישלח א' לחבירו והלה ימחול לו ויהי' כאלו קבל וחזר ונתן לו דשניהם יצאו, אע"כ דבזה ל"י יד"ח רק א' והי' צריך לשלוח לו בחזרה כדי שגם הוא יצא יד"ח והריני כאהת"ק ל"מ וכמש"ל ומש"ה החליפו זל"ז, אבל יש לדחות דבלא"ה הי' יכול לשלוח חזרה המנה ששלח אליו אחר שקבלה דבכה"ג בוודאי מועיל ע' לח"מ (ה' מגלה פ"ב הי"ד) שכ' שכן היו עושין לפי פרש"י] וע"כ דבשביל חבה החליפו זע"ז וא"כ ל"ק שימחלו וז"פ:
ומ"מ מחוורתא דדעת הרמ"א דדוקא במשלוח מנות כיון דשינה הכ' בלשון משלוח, ובאמת יוצא אף אם נותן בעצמו, ואמאי לא כתיב לשון נתינה כמו במתנות לאביונים, דהא מחלפי סעודתיי' משמע בעצמם [ע' לח"מ שם, ובד"מ תרצ"ה ז'] ועוד דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח משוי [אפ"ל מהא לא אריא דאי שילוח דוקא כן היא המצוה ולק"מ] וא"כ למה במתנה לאביונים, דמהני גם ע"י שליח (דבכל התורה שלוחו ש"א כמותו, ועוד דהא מצינו פ"ק דמגילה (שם) קיימת בנו מתנות לאביונים אף דשלח לו ע"י שליח), כתיב לשון מתנה ובמנות כתיב לשון שליחות, ע"כ להורות דיצא במה ששלח אף אם הוא לא קבל משא"כ מתנות לאביונים בעינן שיזכה המקבל כמו בכל מתנה דבעינן אתי לרשות זוכה וכמש"ל:
תו נ"ל דמשלוח מנות סתם כתיב ומשמע גם אם אינו עומד ורואהו אם הלה קבל ואף אם לא ידע אם עשה שליחותו דחזקה שע"ש דסתם שליח מיירי דאינו עומד ורואה, דבעירובין (דל"א ב') פריך דלמא לא עבד ומוקי בעומד ורואהו, משמע דסתמא אינו עומד ורואה וא"ת דאם א"ר לקבל לא יצא, א"כ ל"ש חזקה שליח עושה שליחותו כיון דתליא בדעת אחרים וכמ"ש המל"מ בה' בכורות, אע"כ דיצא אף אם א"ר לקבל ומזה למד הרמ"א דינו [וע"ל סי' מ"ה וסי' מ"ז] לכן נ"ל דדוקא במשלוח מנות יצא, אבל במתנות לאביונים אם העני לא קבל לא יצא ומחוייב ליתן לעני אחר שיקבל:
הנלע"ד כתבתי.