שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן מח
ב"ה יום ה' י"א אד"ש תרל"ב לפ"ק לאסק
לכבוד ידידי הרב הה"ג החריף מו' מנחם נחום נ"י אבד"ק סאכטשוב
המנה קבלתי ומחירו אשיב לו להשתעשע בדבריו וזה החלי:
מה דפתח כ"ת על דברי הר"ן שהקשה אהא דרב אמר דכהנים מבטלין מעבודתן דהא תוס' הקשו דיקראו אח"כ ורק משום פרסומי ניסא, והא בזמנה ביחיד אף לכתחלה לדעת רש"י והרז"ה וכ' כבודו דאפשר לומר כגון שחל פורים בשבת בני החריף מ' צא"י נ"י [וכעת הגאבד"ק לאסק שליט"א] אמר כי באמת ל"ק כיון דמשפחה ומשפחה אתיא דכהנים מבטלין מעבודתן והא דבשבת נדחה פורים הוא תקנה שאחר אנשי כנה"ג כמ"ש רש"י (בדף ה') א"כ משפחה ומשפחה למאי אתיא דהא בימי כנה"ג לא הי' נדחה פורים ולא משכחת אז שלא בזמנה, ויפה אמר. ועפי"ז אמרתי לישב קושית הר"ן דהנה מה חילק בין בזמנה לשלא בזמנה עכצ"ל דבזמנה הוי פרסום נס יותר ולא בעי עשרה, והנה אינו מובן דאי הי' תלוי בקריאת רוב העולם, א"כ היאך מדמה פורים שנדחה לע"ש לבני כפרים דשם בכפרים הוי רק מיעוט לכן בעשרה משא"כ בע"ש וכבר עמד הכנ"י בתשו', ולכן נראה דרש"י סובר דהואיל ושמחה ומשתה א"נ אלא בזמניהן לכן הוי פרסום נס יותר בזמנה כיון דהוי משתה ושמחה, ואף דביום קריאת מגלה לכפרים ה גובין בו ביום, א"מ כיון דאין עושים משתה ושמחה הוי שלא בזמנה, ה"נ בפורים שחל בע"ש ודאי דא"נ משתה ושמחה, ואדרבה איתא בירושלמי סעודת פורים שחל בשבת דמאחרין ולא מקדימין דאכתי לא מטי זמן חיוב א"כ שוה לבני הכפרים, ולפ"ז נ"ל לחדש דקודם שתקנו שלא ידחה שבת והי' קורין בפורים שחל להיות בשבת דמאחרין ליום א' כמ"ש בירושלמי דשמחתו תלוי' בב"ד בעינן והובא הדין בש"ע א"כ בשבת א"נ משתה ושמחה בט"ו שחל בשבת כלל רק למחרתו יום א', א"כ הדר כשחל בשבת בזמנה הוי כשלא בזמנה כיון דאין משתה ושמחה ניכר בשבת, א"כ הדין בשבת כשלא בזמנה דבעי עשרה, וממילא מיושב קו' הר"ן דמשכחת משפחה ומשפחה כשחל בשבת וקורין בשבת דבעי עשרה:
ומ"ש כבודו דאי הי' בשבת ונדחה הוי שלא בזמנה, א"כ הו"ל להקשות בגמ' דרב אדרב דאמר פורים בע"ש זמנם והוי עדיפא, דאלו מכפרים לחל בשבת ל"ד כ"כ דבני כפרים הם מיעוט עולם משא"כ בני עיירות, זה אינו ראי' דהא ירושלים מוקפת חומה, והעבודה אינה רק בירושלים, וא"כ דלמא סובר רב כהנך תנאי דט"ו בשבת מוקפין נדחו ליום כניסה, א"כ איכא לחלק בין שלא בזמנה דעיירות לשלא בזמנה דמוקפין, ומה יועיל בזה דרב אדרב דאמר מבטלין עבודתן, דהא מוקפין הוי מיעוט עולם לכן בעי עשרה משא"כ בע"ש בי"ד שחל בשבת דעיירות רובא אלא ודאי אינו, דבגמ' ידעו דאין לחלק:
ובעיקר הקו' דהאיך מדמה שלא בזמנם דכפרים לפורים שחל בשבת דשם תקנו הזמן כן לכולם, ובאמת הר"ן כ' דהכי מוכח בגמ' דשלא בזמנה קאי אי"ד שחל בשבת וע' תשו' כנ"י, ונ"ל בדרך חדוד דהנה מ"ט דרב חש לדרב אסי אחר שפסק דקורין לכתחלה למה חש לדר"א, רק המרדכי הקשה דנעשה מספיקא י"ד וט"ו ותי' דולא יעבור וע' טו"ז שכ' דהא יוצאין ביום י"ג, ולכאו' ק' נהי דאין לעשות בט"ו הואיל וכבר יצא ועובר משום ולא יעבור, מיהת דלמא לאו י"ד אלא י"ג הוי א"כ הוי שלא בזמנה ומספיקא לבעי עשרה ואמאי לא עבדו תקנתא מספיקא דלבעי עשרה, אמנם נ"ל דכיון דפורים שחל בשבת ל"ב עשרה בע"ש כיון דכולם קורין בי"ד הוי כזמנם, א"כ גם בי"ד לדידן אף אם הוי י"ג מ"מ כיון דלמחרתו לא נקרא משום ולא יעבור א"כ לא גרע מאלו חל פורים מחר ונדחה להיום מה לי שנדחה משום שבת מ"ל שנדחה משום חשש ולא יעבור לכן שפיר קורין בזמנה [ביחיד[וא"כ שפיר כ"ז אי פורים שחל בע"ש הוי כזמנה, אבל אי נימא דפורים שחל בע"ש הוי כשלא בזמנה א"כ לדידן משום ספיקא דיומא ראוי שיהי' קורין בעשרה, ולכן רב שהי' בבבל חש להא דרב אסי דלמא ב"ד עיברו חדש שלפניו והיום יום י"ג קרי בעשרה, אבל בא"י שיודעין שכתקנה הוא וכן לדידן דבקיאין בקביעא דירחא וליכא למיחש כלל שפיר קורין ביחיד, ולפ"ז כיון דרב לא חש רק משום ספיקא דיומא, א"כ שפיר פריך כיון דפורים שחל בע"ש ע"ש זמנם דביחיד, א"כ ל"ש ספיקא דיומא דהא האידנא הוי כמו פורים שחל בשבת דהואיל ומחר אין לקרות משום דולא יעבור א"כ הוי היום זמנם וא"כ למה חש רב לדר"א כלל, ומשני דבאמת פורים שחל בע"ש ג"כ קורין בעשרה, ושפיר חש רב לדר"א, ול"ק קו' הכנ"י כלל, ובזה ניחא הא דקשה כיון דרב חש והי' ירא שמא כר"א איך אמר קורין לכתחלה ביחיד, בשלמא לפי' הרי"ף בדרב אסי דבדיעבד לא יצא אמר רב דקורין ביחיד היכי שאין לו, אבל לכתחלה כשיוכל מחויב, אבל רש"י דל"פ כן ק"ק, ולפ"ז ניחא דהיכי דבקי בקביעא דירחא אף לכתחלה קורין ביחיד, משא"כ עובדא דרב בבבל, ובימיו היו מקדשין עפ"י ראי', דאפי' בימי רבא היו מקדשין כמבואר בר"ה ספ"ק, א"כ שפיר חש לדר"א מטעם ספיקא דיומא:
ומ"ש כ"ת דרש"י ע"כ ל"ל דמצוה מן המובחר בעשרה דאל"כ מהו שפי' דחש רב להא דר"א דחזר אחר עשרה וקבצן דלמא למצמה"מ אין ראי', דפשיטא דמצוה מה"מ בקבוץ עם משום ברוב עם הדרת מלך, דלכ"ע אף לר"א סגי בעשרה והא ישראל במעמדם, היו הרבה יותר, מעשרה דהיו קורין בתורה ובערכין (די"ג ב') אין פוחתין מי"ב לוים בדוכן וא"כ הי' יותר מעשרה ומדוע יבטלו ממעמדם ומדוכנם] אע"כ דרק למצוה מה"מ, והא דפרש"י שחזר אחר עשרה וקבצן כבר כ' הר"ן דלכנס ולטרוח אין מצוה כלל רק לילך איכא מצוה, ועוד אפ"ל עפמ"ש תוס' בסוטה (דל"ט א') דהיכא דאיכא עשרה בגדולה וש"ץ עמהם ואחד בגדולה כיוצא בה דמתוך שמוציא בני הגדולה מהני לצרף גם זה שבאחרת אבל היכי דצריך לצרפינהו ודאי לא מצטרף, והנה ודאי אם מגלה ביחיד אם הוא בגדולה ושאר העם באחרת איכא ברוב עם, נהי דאין מכונסין מ"מ כיון דהוא מוציא היחיד כן מהני להוציא השאר ואיכא ברוב עם משא"כ אי המצוה בעשרה בעינן שיהיו מכונסין כאחד, וראי' מבעה"מ שהקשה דאמאי לא חשיב מתניתין דאין קורין פחות מעשרה, ומאי קושיא הא י"ל דנפ"מ לענין הקורא במקום אחד והם במקום אחר דבק"ש לא מהני אם לא הוי בעשרה במקום הש"ץ ובמגלה לא איכפת לן, אע"כ דבעינן מקובצים, א"כ רש"י כ' דקבצן לתוך דירה אחת מוכח דחש לדרב אסי:
וק"ל להרי"ף דלר"א דאף בדיעבד ל"י הא דר"ה (דכ"ח) הי' עובר אחורי בהכנ"ס או הי' ביתו סמוך לביהכנ"ס ושמע קול שופר או קול מגלה אם כיון לבו יצא, כיון דמחיצה מפסקת הא הוי מגלה ביחיד ולא יצא, ובשלמא לדעת הראב"ד דאם קראו בבהכנ"ס אף היחיד יוצא בביתו ניחא, אבל לשאר מפרשים ק', ואי משום דבבהכנ"ס יש רבים הא בתפלה בעינן שיהי' דוקא מראה להם פנים כמבואר באו"ח (סי' נ"ה) ובגגין ועליות לא, ועכצ"ל דמגלה יצא אף בכה"ג, א"כ מה הקשה הבעה"מ מהא דלא חשיב במתניתין בהני דאין פחות מי' דהא כאן יצא אף בעובר אחורי בהכנ"ס, וזה עדיפא, דאלו תי' הרמב"ן דשם בעינן שיהי' עשרה שלא שמעו קדיש וברכו, ז"א לדעת רש"י הובא בר"ן פ' הקורא עומד אמתני' דא"פ על שמע, דאף על יחיד בעשרה פורסין על שמע, אבל ק' מהא דביתו סמוך לבהכנ"ס או אחורי בהמ"ד א"כ ע"כ צריך לחלק בינייהו:
ובדבר מתנות לאביונים ודאי אם נתן לה דבר מאכל שתאכלנו ל"ש מה שקנתה אשה קנה בעלה, ואם נתן לה מתנה לבד דהדין הוא רק דקנתה אשה ובעלה אוכל פירות ועכ"ז כן הואיל ואיכא רווח ביתא:
ידידו דו"ש