שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן מז
שאלה. איש הדר בכפר ואין לו למי לשלוח מנות כ"א לאחותו האלמנה הדרה שמה מה יעשה ומה תעשה אחותו בקיום מצות משלוח מנות, ומתנות לאביונים יוכל להניח אצלו לתת לעניים אחר הפורים.
תשובה. השבו"י (ח"א סי' מ"א) תי' לקו' הפר"ח אמ"ש הרמ"א (סי' תרצ"ה) דאשה חייבת במשלוח מנות דהא איש כתיב, דמש"ה כתיב איש משום דסיפק בידו לעשות וכמו שאמרו בקדושין (דל"א) איש אמו ואביו תיראו יכול אשה לא ת"ל תיראו א"כ למה נאמר איש, איש סיפק בידו לעשות אשה אין סיפק בידה לעשות, ואין קו' מזה, ושפיר חייבת גם אשה במשלמ"נ, ותמה עליו בברכ"י דהא שם איכא רבויא דתיראו הא כאן דליכא רבוי ודאי אין אשה בכלל, ותו דתוס' בקדושין כ' דאף דבזמן התורה לא הי' מע"י לבעל מ"מ אינה בבית אבי' רק בבית בעלה, וא"כ ה"נ בימי מרדכי ואסתר לא הי' עדיין תקנת מע"י לבעל א"כ ל"ש אין סיפק בידה לעשות עכ"ד. והנני מוסיף להפליא דבשלמא התם ודאי אין סיפק בידי' לעשות נגד רצון בעלה לשמוע בכל אשר יצוה עלי' אבי' אבל כאן אם מחוייבת לשלוח מנות ודאי מחוייב הבעל לתת לה, מ"ד אקרבנות נזירות וזבה ויולדת דמחוייב הבעל לתת לה כמבואר בנזיר (דכ"ד) א"כ כיון דמצוה רמיא עלי' לשלוח מנות מחוייב הבעל לתת לה, ולכ"נ דהטו"ז (סי' תרפ"ז) כ' דקריאת מגילה הוי דברי קבלה דכד"ת דמי ע"ש, ותוס' מגלה (ד"ד א' ד"ה שאף] הקשו דלמ"ל קרא לחייב נשים באכילת מצה הא גם הם היו באותו הנס, ותי' דז"א אלא בדרבנן, וכ"כ הגאון טור"א (ד"ב) דלכן אין הנשים מוציאות אנשים בקריאת מגלה משום דאנשים מחוייבים ברוה"ק ונשים רק מדרבנן ע"ש, ולפ"ז י"ל דבאמת מדברי קבלה נשים, אימעוטי ממצות משלמ"נ דאיש כתיב רק מדרבנן מחוייבת לפי שאף הן היו באותו הנס ושפיר פסק הרמ"א דחייבת במשלמ"נ והיינו מדרבנן אף דמרדכי ואסתר לא חייבו אותן ול"ק קו' הפר"ח:
(ולפמ"ש בתשו' אחרת [ע' לעיל סי' מ"ה] דלהכי נקט קרא משלוח מנות לומר דיוצא ע"י שליח וסמכינן אחשע"ש דבדרבנן לכ"ע סמכינן אחזקה זו יעו"ש, א"כ י"ל דנקט איש לרבותא ל"מ אשה דאינו אלא מדרבנן לגמרי משום דאף הן היו באותו הנס דודאי סמכינן אחשע"ש, אלא אפי' איש דמדברי קבלה חייב ה"א דל"ס אחשע"ש קמ"ל דמ"מ סמכינן אחשע"ש גם בדברי קבלה):
אבל ק' למ"ל קרא איש למעוטי אשה (לדברי הפר"ח) ת"ל דהוי מ"ע שהז"ג ואי דהוי ס"ד דלפי שגם הן היו באותו הנס הא ז"א אלא מדרבנן ומדרבנן באמת מחוייבות, ולמעט שמדברי קבלה אינן מחוייבות למ"ל קרא הא הוי מ"ע שהז"ג [ע' רש"י ותוס' ברכות (ד"כ ריש ע"ב) ובראש יוסף שם] וע"כ צ"ל דלא כמ"ש הט"א רק דגם מדברי קבלה נשים חייבות, והא דאינן מוציאות אנשים ה"ט כיון דנשים בשמיעה חייבות ולא בקריאה כמ"ש תוס' מגלה (ד"ד א' ד"ה נשים) וא"כ הדרא קו' הפר"ח לדוכתי' ולכ"נ ליישב דהנה התוס' בעירובין (דל"ב א') כ' דהא דחשע"ש לר"ש ה"ד באם השליח חושש שאם לא יעשה שליחותו יוכשל המשלח בעברה, אבל אי ליכא מכשול להמשלח מודה ר"ש דל"א חשע"ש, והנה הטור כ' דמשלמ"נ לכל הפחות לאדם אחד משמע דמצד שמחה החיוב לשלוח להרבה בנ"א, א"כ י"ל דל"ש חשע"ש כיון דהשליח חושב דמסתמא ישלח עוד לבנ"א כאשר המצוה לכתחלה, וא"כ גם אם לא יעשה שליחותו לא יוכשל המשלח בביטול המצוה דיהי' יוצא המצוה במשלמ"נ לאיש אחד א"כ ל"ס אחשע"ש, אמנם כ"ז באיש, אבל באשה דאין סיפק בידה כי אין לה מה לשלוח, רק לפמ"ש לעיל הבעל מחויב ליתן לה לשלוח כמו שהביא קרבנותי' ומתנאי כתובה שנכנס בכל חיובים עבורה, א"כ ודאי אינו מחויב רק לאדם אחר, אבל לא להרבה בנ"א דאינו מעיקר המצוה, וא"כ באשה פשיטא דסמכינן אחשע"ש, דהשליח חושש שלא תכשל בביטול מצוה ע"י שהוא לא יעשה שליחותו, אבל באיש דסיפק בידו להרבות לבנ"א הי' הסברא ל"ס אחשע"ש דהשליח סבור דישלח להרבה בנ"א, א"כ י"ל דקמ"ל קרא דמשלוח מנות איש לרעהו דיוצא ע"י שליח וסומך אחשע"ש דהשליח יקיים הבטחתו דיחוש אולי לא ישלח עוד לאדם אחר, אבל אי הוי נקט קרא סתמא משלוח מנות לרעהו הו"א דוקא באשה סגי ע"י שליח ולא באיש. ובהכי ניחא קו' הברכ"י דמנ"ל להרמב"ם וטור דהמצוה להרבות במנות להרבה בנ"א, ולפ"ז ניחא דאיתימא דהמצוה הוא רק לאדם אחר גם לכתחלה, א"כ למה השמיענו הכתוב איש הא אין כאן רבותא יותר באיש מבאשה אע"כ דבאיש לכתחלה יש להרבות, ומזה למד הרמ"א דגם אשה חייבת, דא"ת דוקא איש ולא אשה, א"כ מנלי' להטור דמצוה היא להרבות לבנ"א, אע"כ דאשה נמי חייבת, וא"כ מדנקט קרא איש לרבותא דסגי בשליחות אי משום דהשליח חושש שמא, לא ישלח עוד לאיש אחר, או בדרבנן סמכינן אחשע"ש אף דליכא מכשול להמשלח וכמו שהארכנו בזה בתשו' במק"א [לעיל שם] ומזה סעד למש"ש דיצא להרמ"א דמהני אם א"ר המקבל לקבל או אם מחל לו, דאל"כ הוי אין ביד השליח דתלוי באחרים ול"א חשע"ש כמ"ש המל"מ פ"ג דבכורות ע"ש [וע' לקמן סי' מ"ט].
מיהת אחר שהעלינו דאשה מחויבת א"כ בנ"ד תשלח אחותו לאחי' והוא ישלח לה, כיון דהטעם דאיש לא ישלח לאשה מבואר בש"ע משום חשש סבלונות, א"כ באחותו דאין קדושין תופסין באחותו ואדם יודע דאין קדושין תופסין באחותו [ב"מ דט"ו ב'] ליכא חששא ויוכל לשלוח לה, ובכה"ג יצאו כי הא דמחלפי סעודתיי' להדדי [מגלה ד"ז ב'] אמנם השבו"י שם דחה דברי הרמ"א דאם מחשש סבלונות למה לא תשלח אשה לאיש, ובאמת לק"מ דגם בנתינת אשה מצינו קדושין באדם חשוב [קדושין ד"ז א'] א"כ שייך ג"כ חששא זו, אבל גוף הטעם דחוק ולא נראה להרב שבו"י, וכ' הוא הטעם דאסור מאיש לאשה ומאשה לאיש משום חבה, ואולם גם מטעם זה יש להתיר בנ"ד לשלוח לאחותו כהא דעולא דהוי מנשק לאחוותי' בפ"ק דשבת [די"ג א']. אבל יש לפקפק כיון דכתיב איש לרעהו משמע ולא לאשה דכה"ג מצינו בקרא [שמות י"א ב'] וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה משמע דרעהו היינו איש כמותו, א"כ י"ל דמה"ט אין לשלוח רק איש לאיש, ואשה לאשה, ויש להעמיס בכוונת הרמ"א שכ' הטעם משום סבלונות כוונתו כיון דאין דרך בכל השנה שישלח איש לאשה משום סבלונות, וא"כ ממילא אין דרך ג"כ שתשלח אשה לאיש ע"ד שאמרו בנדרים [דכ"ר א'] לאו כלבא אנא דאתהניא מינך ואת לא מתהנית מנאי, א"כ כיון דלאו אורחא לשלוח זל"ז א"כ מסתמא הקפיד הכתוב שלא ישלחו זל"ז, וכדרך בכל השנה ששולחין איש לרעהו ידידים ואוהבים, וא"כ אפשר דבאחותו נמי אין לשלוח, ועכ"פ מיושב קו' הפר"ח דלהכי כתיב איש לרעהו דקפיד דוקא איש לאיש. וגם אם נימא בטעם הרמ"א משום דלא פלוג עשו שלא תשלח אשה לאיש אטו איש לאשה, וא"כ ה"ה דלא חילקו בין קרובות לשאר נשים, ודא צריכא רבה, אבל מעהד"ח נ"ל דיוצא בזה דבש"ע רק אלכתחלה נאמר:
ולדעתי קו' הפר"ח לק"מ דלהכי כתיב איש לרעהו דאי הוי כתיב מנות לרעהו הו"א כיון דמנות לשון רבים קאי ארעהו דעלמא דחייב לשלוח להרבה בנ"א לכ"א מנה אחת וכדוגמא שמצינו לחז"ל מאי בוגרות בוגרות דעלמא [קדושין דנ"א ב'] והאמת דחייב לשלוח ב' מנות להכי כתיב איש לרעהו דנשמע מזה דכל איש לרעהו ישלח מנות שתים וז"נ וברור ובזה יתיישב לן קו' הפר"ח אהא דמתנות לאביונים ב' מתנות לב' בנ"א, אמאי לא נימא ב' מתנות לכל אביון דהוו שתים שהן ארבע וכההיא דאמרינן ביומא יכול יתן שנים על זה ושנים על זה ע"ש ולדברינו ניחא שע כיון דלא כתיב איש במתנות י"ל מתנות דעלמא דהיינו שכ"א מישראל יתן מתנה, רק למ"ל למכתב לאביונים לכתוב לאביון וא"ל אביונים דעלמא, א"כ יקשה למ"ל איש במנות לכתוב משלוח מנות לרעהו ולא נטעה דקאי מנות לרעהו דעלמא, דא"כ יקשה אמאי במתנות כתיב לאביונים לשון רבים ובמנות לשון יחיד דבתרוויי' הפי' דעלמא, אע"כ מדכתיב איש גבי מנות הוא משום דאי לא הוי כתיב איש הו"א דקאי אדעלמא, ורק לריע אחד יתן כ"א מנה אחת, ומנות דעלמא, ובמתנות כתיב לאביונים לשון רבים דצריך ליתן לב' אביונים, לכן איצטריך איש גבי מנות דכ"א מחויב לשלוח לרעהו ב' מנות, וא"כ מדלא כתיב גם במתנות איש לאביונים מוכח דכ"א צריך ליתן לאביונים רק מתנה אחת לכל אביון ולא שתים דאל"כ ומתנות איש לאביונים מבע"ל למכתב כמו גבי מנות איש לרעהו וזה נכון ודו"ק, ומזה מוכח דאשה חייבת במשלמ"נ דאל"כ יקשה קו' הפר"ח לדוכתי' דלמא סגי בב' מתנות לב' אביונים, וא"ל הראי' מדלא כתיב איש כמו גבי מנות ז"א דהא גבי מנות צריך איש למעט אשה, וע"כ דאשה חייבת ואיש אתי להורות דכל איש מחויב לשלוח לרעהו ב' מנות ושפיר ראי' מדלא כתיב איש במתנות לאביונים דאין החיוב ב' מתנות לכל אביון רק לאביונים וכנ"ל ודו"ק ושפיר פסק הרמ"א דגם אשה מחוייבת:
ובאמת הרבה מקראות דנאמר בהם איש ולא מיעטו חז"ל נשים כמו בדיני שומרין דנאמר בהן איש, ובור כי יפתח איש בור, ומיעטו חז"ל איש בור ולא שור בור, איש אחד ולא שנים [עב"ק י"ט ב' ונ"א א'] וכי יכה איש את עבדו, ולא מצינו לחז"ל שהצריכו רבוי לרבות אשה כי הם ידעו צחות הלשון וידעו בקבלה איזה איש אתי למעט אשה, ואין אתנו יודע עד מה וכבר כ' המזרחי אהא שכ' רש"י בפ' משפטים כמה כתובים נאמרו בפ' רוצחים דחז"ל דרשו כפי הקבלה וידעו לדרוש ואנחנו לא נבין ע"ש והכלל דכל היכי דלא מצינו בגמ' שמיעטו אשה בפי' אין בכוחינו למעט או לרבות, ולכן כיון דלא מצינו שמיעטו אשה ממנות מסברא חייבין שגם הן היו באותו הנס ושפיר פסק הרמ"א, ובל"ז י"ל דהני כללי דאיש ולא אשה רק בתורה נאמר ולא בנביאים וכתובים כמו שאין דורשין י"ג מדות רק בתורה ולכן אין לזוז מפסק הרמ"א:
והנלע"ד כתבתי.