אור ברסלב

שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש

סימן מג

סימן מב

שאלה. א' הי' לו יי"ש למכור ונתן לשליח כוה"ר למכרו בעיר ווארשא והוא מהלך ב' ימים ממקומו ונזדמן להשליח עגלה ובא ביום אחד לווארשא ומכר היי"ש לעכו"ם בק"ג, וביום הב' נזדמן להמשלח במקומו סוחר ישראל ומכר לו היי"ש בק"ג והקונה הישראל שלקח מהמשלח בעצמו לא מכר היי"ש ק"פ לעכו"ם, מה משפט היי"ש:

תשובה. ראשונה יש לבאר איזה מהמכירה חלה, דהא בהא תליא אם מכירות השליח חלה, א"כ כל האחריות על הקונה הראשון ואין השני חייב לבער, לכאו' הדין פשוט דהשליח שקדם ומכר מכירתו מכירה, כהא דאיתא בקדושין ר"פ האומר [דנ"ט ב'] ומתניתין הוא בפ"ד דקדושין [דע"ט א'] וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה היא וקדשה א"ע אם שלה קדמה קדושי' קידושין ואם של שלוחה קדמה אין קדושי' קדושין, וא"כ בנ"ד ג"כ ל"ק מי שקנה מהמשלח.

איברא יש לעיין טובא דלכאו' פלוגתא דאמוראי היא בירושלמי דתרומות (פ"ח) עלה דמתני' האשה שהיתה אוכלת בתרומה וא"ל מת בעלך או גרשך כו' ר"א מחייב קרן וחומש ור"י פוטר, ואיתא שם מת בעלך ניחא גרשך ה"ד (ופי' הר"ש בתרומות דהא אינה מתגרשת עד שיגיע גט לידה ואי דעבדה שליח לקבלה הא תנן בפ' התקבל [גיטין ס"ה א'] אמרה התקבל לי גיטי אסורה לאכול בתרומה מיד) ומשני כרבנן או כמשנה ראשונה דארוסה ב"י אוכלת בתרומה (ופי' המהר"א פולדא דכרבנן דאמרי היא ואבי' מקבלין גיטה ע"ש, ודבריו דברי תימה דהא אף לר"י אבי' מקבל גיטה רק היא לא מקבלת גיטה לר"י וא"כ כר"י נמי אתיא, ותו הא ע"כ ל"פ אלא בארוסה אבל בנשואה ד"ה אין אבי' מקבל גיטה כמ"ש תוס' קדושין (ד"י א' ד"ה ומקבל) והוכיחו מדברי ירושלמי הללו דאין אב מקבל גט לבתו משנשאת ע"ש) וע"כ [הגי' שם כמו שהעתיקו תוס' שם] דצ"ל רבנן אמרי כמשנה ראשונה שכן ארוסה ב"י אוכלת בתרומה ואבי' מקבל גיטה וז"ב, ר' לעזר אמר אפי' תימא כמשנה אחרונה (פי' שנשאת) תפתר בשאמרה התקבל לי גיטי במקום פלוני והי"ל להביא בעשרה ימים ומצא סוס רץ והביא בה' ימים, ולא ר"א אוסר מיד (משנה בפ' התקבל (דס"ה) רא"א אינו אלא מראה מקום ואם נזדמן לו הגט שלא במקום פלוני כשר מש"ה אסירה מיד) כגון דאמרה אל תקבל אלא במקום פלוני דאז ר"א מודה דהוי קפידא א"ר חנינא מכיון שאמרה לו הבא לי גיטי ממקום פלוני כמו שאמרה לא יהא גט אלא אחר י' ימים ומה שאכלה בהיתר אכלה וכן הביא הר"ש ז"ל, ואם כי כמה טעיות נפלו בדפוס אמנם כוונת ר"ח נראה דא"א לאוקמי באמרה אל תקבל אלא במקום פ' דכיון שהיא לא ידעה שיזדמן לשליח סוס רץ לא כוונה להתגרש רק עד י' ימים ואף שהגיע שם קודם לא נעשה שלוחה לקבלה עד הי' ימים א"כ א"א לאוקמי מתניתין בהכי, וע"כ כמשנה ראשונה ואבי' קיבל גיטה, חזינן דלר"ח כששולח שליח וסובר שילך בשיעור הראוי ולא ידע שיזדמן לו סוס רץ לא עשאו שליח רק עד זמן שראוי להגיע שלא ע"י גמלא פרחא, ור' לעזר סובר דאם הו"ל סוס רץ מגורשת מקודם ובאיסור אכלה, וא"כ ה"נ בנ"ד כיון ששלח שליח לילך ברגליו והבטיח לו שכר שליחות כאיש הולך ברגליו א"כ לא אסיק אדעתי' שימכור קודם רק אחר ב"י ולא נתמנה זה שליח למכור רק אחר ב"י ואם מכר ביום ראשון לא הי' שלוחו ולא הועיל המכירה לר"ח וא"כ מכירת המשלח הוי מכירה, ולר"ל דאמר אסורה מיך שפיר הוי מכירת השליח מכירה ומכירת המשלח לא הוי מכירה:

ונחזי אנן כמאן קיי"ל אי כר"ח אי כר' לעזר הנה הרמב"ם ז"ל [בפ"י מתרומות הי"ב] הביא מתני' גרשך בעלך משלמת הקרן ואינה משלמת החומש, וק"ל אחרי דאנן קיי"ל כמשנה אחרונה (דאין ארוסה אוכלת בתרומה] א"כ איך משכחת לה האי דינא וכקו' הירושלמי, וע"כ צ"ל דפסק כר' לעזר דאוקי באמרה התקבל לי גיטי במק"פ והו"ל סוס רץ בה"י א"כ מוכח דלא קיי"ל כר"ח, אמנם אי מהא לא אריא דאפשר דהר"מ ז"ל סובר כדעת רש"י ז"ל ביבמות (דק"ט א') במתני' דקטנה שהשיאה אבי' יכול לקבל גיטה, וכ"כ הגהמ"ר דגיטין בשם הרב אלונדרוש מדברי הירושלמי נשאת היא ואבי', פי' או היא או אבי' יכולין לקבל גיטה, ונהי דהר"ן בגיטין [דקע"ד ע"א] פי' דברי הירושלמי להיפוך דהיא ואבי' שוין כשם שאבי' א"י לקבל גיטה דיצאה מרשותו כמ"כ היא שאין בה דעת [שהיא קטנה] א"י לקבל גיטה, מ"מ הא רש"י והגהמ"ר דגיטין חזינן דפירשו כן דאבי' מקבל גיטה א"כ י"ל דגם הרמב"ם סובר כוותי' וא"כ משכחת לה בקטנה שאמרו לה שאבי' קבל גיטה.

הן אמת דפי' הרב מלונדרוש בדברי הירושלמי שאבי' יכול לקבל גיטה קשה טובא דא"כ למה דחקו בירושלמי דתרומות לאוקמי כשאמרה התקבל בי' ימים ולא מוקי כשנשאת כשהיא קטנה ואבי' קבל גיטה [והרי מקו' זו הוכיחו תוס' בקדושין שם דאין אבי' יכול לקבל גיטה] וא"כ דברי הירושלמי סתרי אהדדי וראיתי למהרש"א ז"ל בקדושין שם הביא בשם תוס' ישנים שהקשו אמאי לא פשיט בגמ' דביאה אירוסין עושה ממתני' דהאב זכאי בבתו בכסף ושטר וביאה ומקבל גיטה ואי ביאה נשואין עושה הא כ' תוס' דאין האב יכול לקבל גיטה משנשאת דיצאה מרשותו ומדלא פשיט בגמ' מהא ע"כ דאף אחר נשואין מקבל גיטה, והנלע"ד דהא דאבי' מקבל גיטה ילפינן מויצאה והיתה וכיון דהיתה קאי על כל ג' קנייני קדושין כסף שטר וביאה א"כ אי ביאה עושה נשואין והיתה קאי גם אביאה דהוא נשואין וגלי קרא היקשא דאבי' מקבל גיטה א"כ פשיטא דאבי' מקבל גיטה משנשאת, אבל לפי מה דפשיט אביי ורבא והכי קיי"ל כמ"ש הרא"ש דאירוסין עושה בקדושין שם א"כ והיתה מיירי רק באירוסין וא"כ ליכא היקשא דאבי' מקבל גיטה כ"א באירוסין אבל לנשואה ליכא היקשא א"כ שפיר מכח סברא אמרינן כיון שיצאה מרשותו א"י לקבל גיטה, ולפ"ז ל"ק קו' תוס' ישנים דלא הוי מצי למפשט כלל ממתני' דכתובות דהו"א אדרבה ביאה נשואין עושה וכיון דנשואין עושה שפיר מקבל גיטה גם משנשאת, דאיכא היקשא, ותוס' שכ' דאין אבי' מקבל גיטה משנשאת הוא לפ"מ דקיי"ל דביאה אירוסין עושה וליכא היקשא לאחר נשואין שפיר כיון, שיצאה מרשותו א"י לקבל גיטה וז"ב:

ובאמת ק' לדעת רש"י ז"ל והרב מלונדרוש דמנין לנו דאבי' מקבל גיטה משנשאת דליכא למילף מהיקשא כיון דקי"ל ביאה אירוסין עושה, ונראה דסברתם הוא כיון דמאירוסין מקבל גיטה לא נפקע זכות האב לענין זה גם אחר נשואין דבשלמא שאר זכותים שזכתה לו תורה שפיר נפקע דמעת שקדשה נפקע ידו מלקדשה עוד דכבר קדשה הבעל וכן ליורשה ולטמא לה ולהפרת נדרי' כשהשיאה לחופה מסר כל זכותו לבעל ואבד כחו וכשהבעל מגרש אותה האשה זוכה היד מאת הבעל ואינו חוזר לאב, אמנם הזכות שזכתה לו תורה מהיקשא לקבל גיטה זה לא הפסיד כלל במה שהשיאה דהא לא מסר זכותו לבעל כלל דאטו הבעל יכול לקבל הגט הא בעי שיתן הגט א"כ הזכות קבלת הגט לא נתן האב לשום אדם ולכן מקבל הגט אף אחר שהשיאה אמנם כשקבל הגט תו הפסיד כל זכותו דלקדשה א"י דאחר שהשיאה ביד הבעל שלא לגרשה ולא יוכל האב לקדשה לאחר וגם כל זכיותיו זיכה לבעל ותו לא חזרו אליו, והגם דמן האירוסין ג"כ הפסיד כחו לקדשה לאחר דביד הארוס שלא לגרשה, ואפ"ה יכול האב לקדשה לאחר אחר גירושין שמן האירוסין, שא"ה כיון דביד האב שלא למסרה לחופה א"כ יש לו עדיין זכות בקנין אישות ה"ה דיש לו זכות לקדשה אם נתגרשה מאירוסין, אבל כשהשיאה דאין לו שום זכות והכל יוצא לבעל א"כ פסק זכותו, אבל זכות קבלת הגט לא נפסק ממנו וכנ"ל, א"כ כיון דאיכא היקשא דמן האירוסין מקבל גיטה נשאר כח זה בידו גם אחר שנשאת וז"נ בסברת רש"י והרב מלונדרוש ז"ל, אבל עדיין קשה מדברי הירושלמי הנ"ל אמאי לא מוקי כשנשאת בעודה קטנה וכקו' תוס':

והנלע"ד דהירושלמי לא מצי לפרש בשנשאת בעודה קטנה דר"א לטעמי' דסובר ביבמות (דס"א ב') דכהן הדיוט לא ישא את הקטנה וא"ר שמא תתפתה עליו, ובמשנתינו הוזכר ר"א מש"ה הוצרך לאוקמי בארוסה דאז אף אם תתפתה ליכא איסורא דאינו דר עמה ומותר לו לארס קטנה, ורל"ע אמר אפי' תימא כמשנה אחרונה ומיירי בגדולה ובאמרה התקבל לי גיטי אבל בקטנה לא ניחא להו לאוקמי מתני' כשנשאת באיסור אליבא דר"א ומיושב דעת רש"י והרב מלונדרוש ז"ל ומכאן ראי' למ"ש מהר"ם פדואה ז"ל בתשו' ט"ו] דרש"י ז"ל מודה דבנערה אין אבי' מקבל גיטה משנשאת רק בקטנה, דאל"כ הוי מצי לאוקמי בשקבל בה אבי' גיטה בנערותה ונערה רשאי כהן לישא אליבא דכ"ע, אע"כ דרש"י ז"ל מודה בהא:

ולפ"ז אין ראי' כלל מדברי הרמב"ם שהביא הא דגרשך בעלך דפסק דלא כר"ח בירושלמי דשפיר י"ל דס"ל כר"ח ואפ"ה ל"צ לאוקמי מתני' כמשנה ראשונה די"ל דס"ל כרש"י ז"ל דקטנה שהשיאה אבי' יכול לקבל גיטה ואנן הא קיי"ל דכהן נושא קטנה ודלא כר"א, א"כ שפיר העתיק האי דינא דגרשך בעלך ומיירי בהאי גוונא וז"נ, וא"כ בנ"ד י"ל דאין במכירת השליח כלום:

ואמינא בזה ליישב גי' הר"ש (בתרומות פ"ח) בדברי הירושלמי שהבאתי לעיל דגרס אתיא כרבנן או כמשנה ראשונה והוא כפי' המהר"א פולדא ז"ל כנ"ל ותמהתי לעיל דהא גם ר"י מודה דאבי' מקבל גיטה, ולפ"ז י"ל דדברי הירושלמי הללו אתיין דלא כמ"ש המהר"ם פדואה ז"ל רק דגם נערה שנשאת אבי' מקבל גיטה, והנה בקדושין (דמ"ד א') דפליגי ר"י ור"ל אי כמחלוקת לגרושין כך מחלוקת לקדושין וצווח ר"ל ויצאה והיתה, וכ' תוס' דאף דקטנה ודאי אינה מקבלת קידושי' מ"מ כל דאפשר להשוותן יחד בנערה משוינן דבקדושין ג"כ אבי' והיא ע"ש, והכי ג"כ, נימא בנערה שנשאת נהי דהאב לא מצי לקבל קדושי' אחר שנשאת ונתגרשה מ"מ מקבל גיטה והיא ג"כ מקבלת גיטה וגם מקבלת אח"כ קדושי' לרבנן, אבל לר"י דאין שני ידים זוכות כא' אי נימא דנערה שהשיאה האב מקבל גיטה, א"כ ממילא היא אינה מקבלת גיטה דאין ב"י זוכות כא' א"כ לא משכחת ויצאה והיתה דאבי' מקבל גיטה וא"י לקדשה לאחר אם נשאת כבר, והיא א"י לקבל גיטה ומקבלת קדושי' אחר הגירושין ולא אפשר כלל להשוות ויצאה והיתה, א"כ ודאי ראוי לומר שבנערה שנשאת אין אבי' מקבל גיטה אלא היא וא"כ שפיר שוין ויצאה והיתה דהיא מקבלת גיטה ואח"כ קדושי' אליבא דר"י, לפ"ז שפיר ניחא דברי הירושלמי, אתיא כרבנן, דבקטנה לא רצה לאוקמי דבמתני' תני ר"א והוא סובר דכהן לא ישא קטנה מש"ה מוקי כרבנן דס"ל שתי ידים זוכות כא' ומיירי בנערה שנשאת ומשכחת ויצאה והיתה דהיא מקבלת גיטה וקדושי' ואבי' מקבל גיטה אף שא"י לקבל קדושי' אחר שנשאת כבר מ"מ מאי דאפשר להשוותן משוינן ומה דלא אפשר לא משוינן, אבל לר"י מה"ת נימא דויצאה והיתה לא יקויים בשום צד בנערה אדרבה נימא היא ולא אבי' ואז יקויים היקשא דויצאה והיתה, וא"כ ל"מ נשואה נערה שאבי' יקבל גיטה לר"י וניחא מאד הירושלמי אתיא כרבנן בנערה נשואה ואבי' קבל גיטה ואפי' כמשנה אחרונה או כמשנה ראשונה אפי' לר"י ובארוסה וז"נ מאד, וא"כ מוכח מדברי הירושלמי לפי גי' הר"ש ז"ל דאבי' מקבל גיטה אפי' בנערה שנשאת ודלא כמהרמ"ם ז"ל:

והנה בש"ע אהע"ז (סי' קמ"א ס"ה) ובסה"ג (סעצ"ג) פסק קטנה שהשיאה אבי' א"י לקבל גיטה ובסי' קע"ג (סט"ז) פסק קטנה שהשיאה אבי' ונתגרשה בקטנותה ע"י אבי' והחזירה ומת בעלה בקטנותה אסורה ליבם א"כ מבואר דאף אבי' יכול לקבל גיטה ודבריו סותרין אהדדי ובדגול מרבבה עמד ע"ז והניח בצ"ע ובאמת גם דברי רש"י ז"ל סותרין זא"ז דביבמות (דק"ט א') כ' שמקבל גט קטנה שנשאת וכ"כ בכתובות (דע"ג ב') ואלו בפ' נערה (בכתובות דמ"ו ב') כ' דדוקא מן האירוסין אבל בגרה או נשאת אין לאבי' רשות בה (והמהרמ"פ בתשו' מפרש דשם קאי רש"י אנערה דמודה רש"י דנערה שנשאת אין אבי' מקבל גיטה, אולם גם לדבריו יקשה דברי רש"י ז"ל בקדושין (דמ"ג ב') שכ' אהא דנערה המאורסה היא ואבי' מקבלין גיטה דוקא נערה אבל קטנה אבי' ולא היא ודוקא מן האירוסין אבל מן הנשואין היא ולא אבי' דמשנשאת אין לאבי' רשות בה, ומשמע דקאי אקטנה ג"כ דמן הנשואין היא ולא אבי', ודוחק לפרש שמ"ש ודוקא מן האירוסין הדר לנערה אבל בקטנה אבי' מקבל גיטה גם משנשאת דא"כ הו"ל לרש"י ז"ל לפרש להיפוך דוקא מן האירוסין אבל משנשאת היא ולא אבי' ודוקא נערה אבל קטנה בין מן האירוסין בין מנשואין אבי' ולא היא), וא"כ דברי רש"י ז"ל סתרי אהדדי:

והי' אפ"ל לכאו' דרש"י ז"ל ס"ל דקטנה אחר נשואי' דמיא לנערה המאורסה דאבי' והיא כיון דנקלש כח האב מש"ה גם היא יכולה לקבל גיטה ומש"ה לא כ' רש"י ז"ל להיפך, ולפ"ז הי' מיושב קו' תוס' קדושין (שם ד"ה תנן) שהקשו לרש"י דקטנה אבי' ולא היא מהא דקטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה משמע אבל כשהגיע גט לידה מגורשת, ולפ"ד הי' אפ"ל דמיירי בנשיאה דקליש כח האב ולכן גם היא יכולה לקבל גיטה ומש"ה תני בסיפא אם אמר אבי' צא וקבל גט לבתי כו' דגם אבי' מקבל גיטה דקטנה שנשאת ס"ל לרש"י ז"ל דדמיא לנערה המאורסה, אבל ז"א דעדיין יקשה דברי הגמ' איך פשיט (בדמ"ד ב') דנערה יכולה לעשות שליח במקום אב מהך מתני', הא י"ל דמיירי בנשואה מש"ה בקטנה אינו גט עד שיגיע לידה ושפיר נידוק מינה הא נערה ה"ז גט דנערה נשואה ודאי היא ולא אבי' כמ"ש רש"י ז"ל דוקא מן האירוסין אבל מן הנשואין היא ולא אבי', וא"כ נערה מאורסה מנין שתעשה שליח:

אמנם גם לפי מה שחזר רש"י ז"ל והגי' בפירושו דנקט נערה וה"ה קטנה כמ"ש תוס' שם יקשה איך רצה לפשוט דנערה מאורסה עושה שליח מהא דקטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע לידה הא נערה ה"ז גט דלמא מיירי בנשואה דקטנה דלא משוית שליח מש"ה בעי שיגיע גט לידה ונערה דעושה שליח מגורשת דנערה נשואה הוי כמו שאין לה אב דאין לאבי' רשות בה דגם רש"י ז"ל מודה, והא דתנן אם אמר אבי' ניחא דבקטנה גם בנשואה יש לה אב דהא אבי' מקבל גיטה ועושה שליח וא"כ בנערה מאורסה דיש לה אב מנין שתעשה שליח וזה קושיא גדולה:

ולכ"ן דהנה הא דס"ל לרש"י ז"ל קודם חזרה דקטנה אבי' ולא היא דייק לה מדתנן נערה ומדתנן מאורסה דייק דבנשואה אין אבי' מקבל גיטה ולפ"ז אפ"ל דהא בהא תליא דקודם חזרה דס"ל לרש"י ז"ל דקטנה אבי' ולא היא הוכרח לפרש בנשואה היא ולא אבי' גם בקטנה מכח קושייתינו, דאל"כ איך ס"ד לפשוט דנערה מאורסה עושה שליח במקום אב מהא דקטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע לידה דמשמע הא נערה ה"ז גט, דלמא מיירי בנשואה מש"ה בנערה ה"ז גט דכמו שאין לה אב דמי משא"כ בקטנה דיש לאבי' רשות בה גם משנשאת לכן אינו גט עד שיגיע גט לידה [פי' לכשתגדל ויהי' לה יד כצ"ל אליבא דרש"י ז"ל קודם חזרה ע' מקנה] ומזה דייק רש"י ז"ל דבנשואה גם בקטנה היא ולא אבי', ולומר דגם בנערה נשואה היא ואבי' מקבלין גיטה ומש"ה הו"א שפיר לפשוט מהא דמאורסה עושה שליח כיון דתני קטנה משמע הא נערה ה"ז גט אף דיש לה אב כיון דאין חילוק בין ארוסה לנשואה, לא ניחא לרש"י ז"ל דא"כ למה תנן מאורסה היא ואבי' כו' לנקוט רבותא טפי נערה נשואה היא ואבי' כו', אע"כ צ"ל דבנערה נשואה אין אבי' מקבל גיטה א"כ ע"כ גם בקטנה נשואה היא ולא אבי' דאל"כ איך רצה לפשוט וכנ"ל, ולא ניחא לי' לרש"י ז"ל לומר דמש"ה תנן מאורסה ולא נשואה משום דר"י דס"ל אין שתי ידים זוכות כא' ואבי' ולא היא, ובנשואה הא לר"י ההיפך היא ולא אבי' וכמש"ל בביאור דברי הירושלמי, דז"א דלרש"י קודם חזרה ס"ל דת"ק לא נקט לשונו משום ר"י בר פלוגתי' דאם נקט לשונו בשביל דר"י איך דייק דוקא נערה אבל קטנה לת"ק אבי' ולא היא דלמא נקט נערה ג"כ לרבותא דר"י דס"ל אבי' ולא היא וכמ"ש תוס' וע"כ קודם חזרה דדייק רש"י ז"ל מדנקט נערה דדוקא נערה אבל קטנה אבי' ולא היא ס"ל דת"ק שנה הדין לעצמו ולא לאשמעינן רבותא דר"י, א"כ ה"נ אא"ל דלכן נקט מאורסה משום דבנשואה לר"י היא ולא אבי' דמ"מ ק' הו"ל לנקוט נערה סתמא ור"י הו"ל לחלק בין ארוסה לנשואה, ומדנקט מאורסה ע"כ משום דבנערה נשואה היא ולא אבי' וא"כ אם נימא דקטנה נשואה היא ואבי' איך רצה לפשוט דנערה מאורסה עושה שליח וכנ"ל דלמא הא דקטנה שאמרה התקבל כו' דאינו גט עד שיגיע לידה מיירי בנשואה מש"ה שפיר הא נערה ה"ז גט, ומש"ה דייק רש"י ז"ל שפיר דקטנה נשואה היא ולא אבי' א"כ אא"ל דמיירי בנשואה דא"כ אמאי אינו גט עד שתגדל הא נשואה היא ולא אבי' וע"כ מיירי באירוסין ואפ"ה דוקא קטנה. אבל נערה ה"ז גט ושפיר רצה לפשוט, וכ"ז קודם חזרה, אבל לאחר שחזר רש"י ז"ל והגי' דקטנה מאורסה אבי' והיא, עכצ"ל דהא דנקט נערה לרבותא דר"י דגם בנערה אבי' ולא היא וכמ"ש תוס', א"כ תנא דמתניתין חידושא דת"ק ור"י אתי לאשמעינן, א"כ תו אפ"ל ג"כ דמש"ה נקט מאורסה כיון דרי"א אבי' ולא היא, וז"ד בארוסה דבנשואה הוא להיפוך היא ולא אבי', אבל לעולם לת"ק גם בנערה נשואה (ומכ"ש בקטנה) היא ואבי', וא"כ שפיר פשיט בגמ' לפי הס"ד דנערה מאורסה עושה שליח דאף אם תוקי בנשואה מ"מ גם בנערה יש לה אב מקרי כיון דגם הוא מקבל גיטה, וא"ת דאין מאורסה עושה שליח לפי שהוא במקום אב א"כ אמאי תני קטנה שאמרה דמשמע הא נערה ה"ז גט הא יש לה אב ושפיר רצה לפשוט דעושה שליח גם במקום אב וזה נכון:

מעתה לא יקשה דברי רש"י אהדדי די"ל דביבמות (דק"ט א') ובכתובות (דע"ג ב') שכ' בקטנה נשואה נמי אבי' מקבל גיטה מיירי אחר חזרה דגם בארוסה קטנה היא ואבי' משא"כ בקדושין (דמ"ג ב') דמיירי להדיא קודם חזרה וכן בכתובות (דמ"ו ב') י"ל דמיירי קודם חזרה דהי' ס"ל דקטנה, ארוסה אבי' ולא היא ומש"ה שפיר כ' דקטנה נשואה היא ולא אבי', וא"כ להלכה דחזר בו רש"י, ז"ל וס"ל דקטנה ארוסה היא ואבי ממילא בנשואה ג"כ היא ואבי' מש"ה העתיק הנמוק"י ביבמות דברי רש"י וא"כ נתחזקו דברינו דגם בנערה סובר רש"י דאבי' מקבל גיטה ודלא כמ"ש המהרמ"פ, דאל"כ יקשה קו' הנ"ל איך רצה לפשוט דנערה מאורסה עושה שליח מהא דקטנה, דלמא מיירי בנשואה דיש חילוק בין קטנה לנערה, ומנ"ל למפשט לנערה מאורסה, וע"כ דאין חילוק, וכמו שהוכחנו ג"כ מדברי הירושלמי תרומות לפי גי' הר"ש וכנ"ל:

ועדיין דברי הש"ע קשיין אהדדי (דבסי' קמ"א) פסק סתמא או דאין האב מקבל גיטה אחר נשואין (ובסי' קע"ג) העתיק דברי רש"י, הן אמת דגם דברי רש"י קשיין דמה דחקו לפרש בקבל אבי' ולא היא, דהא רש"י בעצמו חזר בו כמ"ש תוס' וסובר דגם מאירוסין קטנה מקבלת גיטה, והמהרמ"פ בתשו' דחק ליישב דלישנא דמתניתין קשיתי' לרש"י דקתני במתני' ביבמות שהשיאה אבי' ונתגרשה כיתומה בחיי אב והחזירה, דמדנקט כיתומה בחיי אב משמע דאבי' קבל גיטה ע"ש וזה דחוק. ולכאו' הי' נ"ל דהא דאין אבי' מקבל גיטה משנשאת דאין לו רשות בה גם רש"י ביבמות מודה רק לישנא דמתני' דקתני החזירה אסורה ליבם משמע דלא מתיבמת הא חליצה בעי ואמאי הא ערוה גמורה היא ואף חליצה לא תבעי, ובאמת הרמב"ם סובר כן דא"צ חליצה והרא"ש והטור באמת דייקו ממתני' דחליצה בעי ולרש"י קשה לומר כן כיון דערוה גמורה היא, לכן מוקי רש"י, דאבי' קבל גיטה דמן הדין ראוי שלא יהא בקבלתו ממש לפי שאין ידו כידה דאין לאבי' רשות בה מה"ת, מיהו כיון דבארוסה אבי' מקבל גיטה ה"ה בנשואה גזרו רבנן דאב שקבל גיטה שיהי' גט לענין שתהי' אסורה להתייבם אם החזירה דגזרו אטו היכי שקבלה בעצמה דהא ר"א סובר במגרש אשה והחזירה דאסורה ליבם משום גזירה אטו יתומה בחיי אב ונהי דרבנן לא גזרו גדולה אטו קטנה אבל בקטנה גזרו בנשואה כשקבל אבי' גיטה אטו כשקבלה בעצמה, והכי מפרשי דברי ר"א דאמרי עלה ה"נ מסתברא מדקתני סיפא קטנה שהשיאוה אבי' ונתגרשה כיתומה בחיי אב והחזירה ד"ה שאסורה ליבם מאי למימרא פשיטא אלא לאו הא קמ"ל טעמא דר"א משום דגזר הנך משום האי ש"מ, דאלו לטעמי' דר' עיפא דר"א סובר הואיל ועמדה שעה אחת באיסורא א"כ ל"ל גזירה, ע"כ סיפא דד"ה אסורה ליבם לאו משום גזירה ומיירי בהיא עצמה קבלה גיטה א"כ פשיטא אע"כ טעמא דר"א ברישא, משום גזירה וא"כ קמ"ל סיפא דבקבל אבי' גט מודים חכמים לר"א דגזרינן נשואה אטו ארוסה והוי כיתומה בחיי אב, ולאו ממש יתומה בחיי אב דמה"ת קדושי ראשונים קדושין ולאו גרושה היא כלל, או י"ל דזהו ג"כ פשיטא ולכן כ' רש"י בד"ה פשיטא דהואיל ואין לאבי' רשות והיא קטנה ואין חזרתה חזרה והרי היא כגרושה, ולמה נקט ה"ה כגרושה דמשמע דלאו גרושה ממש הא מה"ת היא גרושה ממש, אע"כ דאינה גרושה ממש דאין אבי' יכול לקבל גיטה רק כגרושה לפי דבארוסין אבי' מקבל גיטה מחזי כגרושה גם מן הנשואין ואסורה ליבם לפי שאין חזרתה באמת כלום, וא"ל אי יסברו דנשואה היא הא אין אבי' מקבל גיטה ואי ארוסה היא הא יש לאבי' כח לקדשה וא"כ מותרת ליבם ממנ"פ, ז"א דרש"י ז"ל סובר דמיד שקבל גיטה אף דמן הדין אין הגט מועיל מ"מ גזרו חז"ל אטו אריסה שתאסר לכהן ולא תחזור לבעל בלי קדושין חדשים דגזרו אטו קבלה בעצמה הגט דאז היא ממש יתומה בחיי אב, ה"נ כשקבל אבי' גיטה גזרו דאסורה עכ"פ ליבם וחולצת, ולפ"ז הי' צודקין דברי הש"ע דבסי' קמ"א הביא שפיר דקטנה א"י אבי' לקבל גיטה ומ"מ בסי' קע"ג שפיר פסק אם קבל גיטה דאם החזירה חולצת ולא מתיבמת והוא מדרבנן משום גזירה וכנ"ל כן הי' אפ"ל לכאורה:

אכן ראיתי בפרש"י ז"ל בכתובות (דע"ג ב') שכ' להדיא מפני שגירושי' גירושין גמורין ונאסרה עליו איסור כרת מחמת גרושת אחיו מוכח להדיא היפוך מדברינו דמן הדין אבי' מקבל גט בנשואה וחייב כרת משום גרושת אחיו ומצאתי בשטמ"ק שם בשם הרמב"ן ז"ל דהצרפתים כ' בדברי רש"י המדיר דט"ס הוא ותמהני דהסופר פ' ב"ש נמי כ"כ עכ"ל. ולפ"ז אפ"ל דדוקא בכתובות שפירש דהוי ערוה וכרת משום גרושת אחיו מש"ה כ' הצרפתים דהוי ט"ס, אבל ביבמות דקאי אמתניתין דלא תנן שגירושי' גירושין גמורין י"ל דרק מדרבנן הוא דגזרו אטו קבלה בעצמה ואינו מוכרח לומר שם דט"ס הוא ולכן במתניתין דתנן אסורה ליבם י"ל דהיינו רק מדרבנן וברייתא שהביאו בכתובות חולצת ולא מתייבמת י"ל מדאורייתא לא מתייבמת, אבל באמת מדברי רש"י בכתובות (דע"ג ב') מוכח דהוי גט מדאו' וכן מוכח לשון הטור (בסי קע"ג) קטנה שהשיאה אבי' ונתגרשה ע"י אבי' והחזירה אסורה ליבם שגירושי' גירושין גמורין הן ואין חזרתה חזרה גמורה מוכח להדיא דהוי גט גמור, ובאמת גם הטור סותר דבריו למ"ש (בסי' קמ"א) לכאורה דז"ל שם והא דקטנה מתגרשת ע"י עצמה כשיש בה דעת להבחין בין גיטה לחפץ אחר כגון בת ו' בת ז' כו' אבל בפחות מכן א"י לשמור גיטה ואינה מתגרשת בו ואפי' בקבלת אבי' ור"ח פי' דוקא בקבלתה אינה מתגרשת אבל אם יש לה אב והיא עדיין ברשותו מתגרשת בקבלתו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל, משמע דוקא כשהיא עדיין ברשותו אבל משהשיאה לא מהני קבלת האב גם לשיטת הר"ח והרא"ש ז"ל, וכ"כ שם (למעלה מזה) קטנה שאין לה אב או שנשאת א"י לעשות שליח לקבלה אבל היא בעצמה מקבלת, מבואר דכשנשאת כמי שאין לה אב דמיא הרי דאין האב יכול לקבל גיטה:

ומזה הי' נ"ל דכיון דבקדושין (דמ"ה ב') שקו"ט באב שקדש בנו אי חיישינן שמא נתרצה הבן דהוי ס"ד דמסתמא ניחא לי' במה דעבד אבוה ונהי דמסקינן דלנתרצה הבן ל"ח מ"מ בקבלת גט לבתו דזכות הוא לה שפיר אפ"ל דנתרצית ונהי דבכ"מ אמרינן דגט חוב הוא לה דטב למיתב טן דו ושמא ניחא לה לדור עם הבעל מ"מ היכי דהאב קבל גיטה והבעל תיכף החזירה ודאי ניחא לה בקבלת אבי' את גיטה דאין כאן שום חוב כיון דתדור עם בעלה והגט הועיל שאם תרצה למאן תוכל א"כ לא הוי חוב לה כלל ממנ"פ אם תרצה לדור עמו לא יוכל הבעל לחזור דמקודשת קדושי מיאון ואם היא תרצה למאן תוכל דהחזרה לא הוי רק קדושי יתומה בחיי אב ובכה"ג גם האב מקבל גיטה ומועיל שיהיו גירושין גמורין וקידושין דרבנן וא"כ הי' ניחא דברי הטוש"ע דבסי' קמ"א דמיירי בגירושין בלא חזרה שפיר אין בקבלת אבי' כלום דחוב הוא לה שתצא מתחת בעלה, אבל בסי' קע"ג דמיירי שהחזירה שפיר מועיל קבלת האב דזכות הוא לה וכיון דמסתמא ניחא לה לכן הוי כיתומה בחיי אב, ולפ"ז גם דברי רש"י ז"ל לא יסתרו אהדדי דביבמות ובפ' המדיר מיירי בהחזירה אבל בפ' נערה ובקדושין מיירי בלא החזירה, והא דנקט קבל אבי' ולא איש אחר אפשר דאבי' שקבל יודעת יותר שזכות הוא לה כמו בבן וכדאיתא בכתובות (די"א א') דניחא להו במאי דעביד אבוהון, או י"ל כיון דלקדושי מיאון בעינן שיקדשוה קרובים ובדאיכא אב הוא הקרוב יותר, כ"ז אפ"ל לחומר הנושא. ואין לדחות א"כ לא הוי כריתות כלל כיון דא"א להגט שיחול ע"י קבלת האב רק לפי שתיכף מקדש אותה בקדושין אחרים וזכות הוא לה א"כ היא אגידה בי', דז"א כיון דהקדושין אינו רק קדושי מיאון מדרבנן ומדאו' קדושין אחרים תופסין בה הוי כריתות גמור:

מעתה לפמ"ש דאין האב מקבל גיטה מן הנשואין כשלא החזירה הדרא קו' על הרמב"ם ז"ל למה הביא הא דגרשך בעלך כיון דאנן קיי"ל כמשנה אחרונה א"כ ע"כ מיירי בנשואה ואין אבי' מקבל גיטה איך משכחת לה האי דינא וע"כ דל"ל הא דר"ח וס"ל דאם מצא סוס רץ בה' ימים מגורשת ומוקי לה כר' לעזר בירושלמי, גם בטוש"ע לא הביאו הדין דהתקבל במקום פלוני והי' מהלך עשרה ימים ורץ בה' דאינו גט עד יו"ד ימים מוכח דלא פסקו כר"ח, וא"כ ה"ה בנ"ד דאם נסע השליח ביום אחד ע"י גמלא פרחא מכירתו מכירה נמצא שאין החמץ של הקונה הישראל שקנה מהמשלח ואינו זקוק לבער כיון דלא קע"א:

נתבאר בדברינו דמכירת השליח מהני, אבל עדיין יש לבאר במאי קנה הנכרי החמץ כיון דלא הי' שם קנין רק כסף וק"ס א"כ לדעת ר"ת הנכרי ל"ק רק במשיכה ולא בכסף ומשיכה הא לא הי' בנ"ד, וגם ק"ס לדעת הש"ך אינו מועיל דפסק דאין דין חליפין בנכרי, (וכיון דליכא קנין כלל, ממילא השני נה וכיון שהקונה השני לא קע"א ממילא המשלח עובר). אולם התוס' בפ"ק דקדושין (ד"ג א') כ' דחליפין קונה בעכו"ם כיון דגלי קרא בע"ע מכסף מקנתו ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים והיינו חליפין ש"מ דשאר דברים נקנים לעכו"ם בחליפין. והש"ך (בסי' קכ"ג) חולק עליהם דמאי שהביאו ראי' מכסף מקנתו אין ראי' דהכתוב ממעט דע"ע אינו נקנה בחליפין ולאו דוקא לעכו"ם ה"ה לישראל דשאר דברים נקנין לו בחליפין ע"ע לא, ועוד נימא דהאי קרא לגלויי אתי דאין חליפין קנין לעכו"ם מש"ה אין ע"ע נקנה לו בחליפין ומינה ילפינן לשאר דוכתי דאין חליפין קנין לעכו"ם עכ"ד:

וראיתי להקצה"ח (בסי' קצ"ה) שתמה עליו דאין כאן קו' כלל דהתינח אי נימא דע"ע לישראל נקנה בחליפין שפיר הי' אפ"ל דמינה דאין ע"ע נקנה לעכו"ם בחליפין ש"מ דאין קנין חליפין לעכו"ם, אבל אי ישראל ג"כ אינו קונה ע"ע בחליפין אע"ג דקנין חליפין איתא בישראל א"כ ע"כ שאני ע"ע (ודוקא לר"י הוא דיליף מינה דלא קיץ איני נקנה) א"כ לא אפשר למילף דאין חליפין בעכו"ם מע"ע דהא אף לישראל ל"מ בע"ע ק"ח הרי דמיעטה התורה דע"ע לבד לא נקנה בחליפין ולא משום חסרון כח העכו"ם בקנין זה וז"פ עכ"ד:

וכדי שלא להשוות מרן הש"ך ז"ל ח"ו כטועה נראה עפמ"ש הריטב"א ז"ל בקדושין (דכ"ב ב') בהא דתני בברייתא בע"כ אף בחליפין וז"ל אהנך רבוותא דאין הע"כ קונה עצמו בחליפין ק' מהא דגיטין (דל"ט ב') דא"ל אמתא למרה עד אימתי תשתעביד ההיא אתתא ותיזל ויהב לה כומתא א"ל זיל קני הא וקני נפשך, אר"נ לא עשה ולא כלום, מאן דחזי סבר משום דהלכה כר"ש (פרש"י, דאין כסף גומר בה רק שטר והאי לעול"כ היינו להתירה בב"ח אבל מידי שעבוד יצאה) ולא היא אלא משום דהוי בכליו של מקנה (ואנן פסקינן כרב (ב"מ דמ"ז א') דבעינן כליו של קונה, רש"י ז"ל) דמשמע בכליו של קונה גם ע"כ קונה א"ע בחליפין, ואפ"ל דודאי עבד קינה עצמו בחליפין לקנין ממון אבל לא לקנין איסור שאין הקנין אלא לקיים הדברים ודברים ל"מ בעבד כנעני לקנין איסור שבו אלא בעינן שטר או כסף ומש"ה לא קתני תנא ברא דלא תני דברים המעוכבים גט שחרור כדפי' לעיל גבי ראשי אברים אבל הא דאר"נ לעול"כ משום דהי' כליו של מקנה ולהכי לא אהני אף לקנין ממון שבו ואלו הי' בכליו של קונה קנתה הרי קנתה עצמה מחיים וכופין את היורשין ליתן גט שחרור עכ"ל. עוד כ' הריטב"א ז"ל (שם דט"ז) אהא דאמר רבא זאת אומרת ע"ע גופו קנוי מש"ה ל"מ מחילה וז"ל וק"ל הא ע"ע אית לי' יד לכל דבר דידו כיד רבו ל"א בע"ע כו' ואיכא למימר דבעבד כנעני יש לרב שני קנינים קנין א' הוא מעשה ידיו וקנין איסור שבי שאסור בבת ישראל, ומשום קנין איסור שבו לא סגי לי' בדברים דלימא לי' זיל וצריך גט שחרור להתירו בב"י דומיא דגט אשה דצריך גט להתיר איסור שבה ולפיכך אמרו המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך ג"ש כו' ומשום ה"ט א"ר ע"ע גופו קנוי דאיכא צד קנין הגוף בקנין איסור שבו דע"ע מותר בשפ"כ וכשנשתחרר נאסר ומפני קנין ודין איסור שבו דרמי עליו חשיב קה"ג להצריכו גט ולא סגי לי' בדברים והשתא דאמרינן הכי כי אמרינן דלא נפיק בדברים היינו להיות אסור בש"כ כו' אבל לענין מע"י נפיק עכ"ל, והנה לכאו' ק' איך עבד כנעני נקנה בחליפין הא לפמ"ש הריטב"א לא מהני קנין חליפין לענין איסור, וע"כ צ"ל דקודם שמל וטבל אינו נקנה רק למע"י ולזה מהני חליפין ואח"כ מילה וטבילה גורמין לו האיסור שנעשה עבד להתחייב במצות אבל ק"ח הקדום הוא רק לענין מע"י, ולפ"ז אמינא דה"ט דבע"ע ל"מ חליפין כיון דמקודם הי' אסור בש"כ וקנייתו גורמת להתירו בש"כ א"כ איך יועיל ק"ח להתירו בש"כ הא אמרינן דק"ח אינו מועיל לענין איסור וכשם של"מ ק"ח בע"כ לענין איסור מצד הסברא ה"נ בע"ע מסברא דל"מ ק"ח כיון דעי"ז שהוא נקנה לרבו הוא נקנה ג"כ לענין איסור ומש"ה ל"מ והוי רק כשכיר למע"י ולא לכל דבר הוא נקרא ע"ע וא"כ למ"ל קרא למעט דאין ע"ע נקנה בחליפין הא סברא הוא כמו בע"כ דאינו קונה א"ע בחליפין משום שאין הקנין רק לקיים הדברים ודברים ל"מ לקנין איסור שבו כמ"כ בע"ע וע"כ צ"ל כיון דאמר ר"ל בגיטין (דל"ז ב') דעכו"ם אינו קונה ע"ע רק למע"י א"כ י"ל דכסף מקנתו דאתי למעט דאינו נקנה בתורת חליפין לעכו"ם אתי למעט דהואיל וקנין עכו"ם בהע"ע הוא רק למע"י א"כ הוי רק קנין ממון סד"א דקונה ע"ע בחליפין קמ"ל מכסף מקנתו למעט חליפין, ולפ"ז נסתלקה תמי' הקצוה"ח דכיון דקרא למעט חליפין בע"ע ל"צ היכי דנקנה לישראל דהא סברא הוא דאינו מועיל לענין איסור רק היכי דנמכר לעכו"ם דאינו קונה אותו רק לקנין ממון הוי ס"ד דנקנה בחליפין קמ"ל קרא דלא א"כ שפיר כ' הש"ך דילפינן מינה דאין ק"ח בעכו"ם, ול"ק הא גם לישראל אינו נקנה בחליפין, ז"א דלישראל שאינו נקנה בק"ח ה"ט משום דלענין איסור ל"מ ק"ח דהוי רק קיים דברים, אבל בעכו"ם שקונה ע"ע מדוע לא יקנה בק"ח וע"כ ה"ט משום דק"ח אינו מועיל בעכו"ם ושפיר כ' מרן הש"ך ז"ל.

ועפ"ז אמינא דבר נכון ליישב קו' תוס' קדושין (ד"ג א' ד"ה ואשה) דהיכי הוי ס"ד למילף קיחה משדה עפרון לחליפין הא בעכו"ם אינו מועיל ק"ח, ולפ"ז יבא על נכון דלפי הס"ד למילף אשה משדה עפרון וגלי קרא דאין גז"ש למחצה דאשה נקנית בק"ח הוי ס"ד דאין לחלק בין קנין לאיסור בין קנין לממון בלבד, דאל"כ ת"ל הא אשה מתקדשת להיות אסורה לכל העולם וע"כ הוי ס"ל דאין חילוק וא"כ הוי ס"ל דגם ע"כ קונה עצמו בחליפין, וע"כ הא דמיעט קרא מכסף מקנתו דע"ע אינו נקנה בק"ח גם כשנמכר לישראל צריך למעט, ואמאי באמת לישראל אינו נקנה בק"ח וע"כ משום דחידוש חידשה תורה דע"ע אינו נקנה בק"ח א"כ א"א למילף מהאי קרא דאין ק"ח בעכו"ם וכקו' קצוה"ח ושפיר הו"א דעכו"ם קונה בחליפין א"כ שפיר הוי ס"ד למילף מגז"ש דקיחה משדה עפרון דנקנית בחליפין, אבל לבתר דמסקינן דאין אשה נקנית בחליפין וקיי"ל דעבכ"נ אינו קונה עצמו בחליפין וע"כ משום דמסקינן דלקנין איסור ל"מ ק"ח א"כ תו ליכא חידושא כלל בע"ע דאינו נקנה בחליפין לישראל דהא כשנקנה לישראל נקנה גם לענין איסור ול"צ קרא כלל להא וקרא אתי רק למעט בנמכר לעכו"ם, א"כ שפיר י"ל דגלי קרא דאין חליפין בעכו"ם ומהכא ניליף לכל מקים וכמ"ש הש"ך וז"נ.

ואל תשיבני למ"ד מוכר עצמו אין רבו מוסר לו ש"כ, א"כ בכה"ג ליכא קנין איסור א"כ איצטריך מכסף מקנתו למעט גם בע"ע הנמכר לישראל וע"כ גזה"כ הוא דאין ע"ע נקנה בחליפין והדרא קו' קצוה"ח, דז"א דכבר כ' הריטב"א ז"ל בקדושין (דט"ו) דרק בע"כ אין רבו מוסר לו שפ"כ אבל מדעתו רשאי ומייתי ראי' מדבעי גט שחרור דאי רק קונה למע"י לימא לי' באפי תרי זיל ע"ש א"כ גם במוכר עצמו הוי קנין איסור וא"ש:

ודע דדברי הריטב"א ז"ל בהא דלקנין איסור ל"מ חליפין לכאו' תמוהין מהא דגיטין שם דמאן דחזי אמר דמש"ה אמר ר"נ לא עשה ולא כלום משום דסבר כר"ש דכסף אינו גומר, וק' הא ע"כ הוי ס"ד דמאן דחזי דלעול"כ דאר"נ היינו להתירה בב"ח אבל לענין שעבוד ממון יצאה לחירות אף לר"ש, א"כ למה דחיק אנפשי' לומר כר"ש הא גם לרבנן דס"ל כסף גומר בה מ"מ ס"ל דחליפין אינו מועיל לענין איסור, א"כ הוי מצי לומר דה"ט דאר"נ לעול"כ משום דהוי חליפין ול"מ לקנין איסור מש"ה עדיין אסורה בב"ח. ובישוב דבריו ז"ל נראה דמאן דחזי לא ס"ד דטעמא דלעול"כ הוי משום חליפין דלא סלקא אדעתי' כלל דחליפין כי הני יועילו אפי' לממון לבד כיון דהוי בכליו של מקנה, רק דכמו שבאדם חשוב שמקבל מתנה חשיב קבלתו כסף ואשה מתקדשת בזה מדין כסף [כמבואר בקדושין ד"ז א'] ה"נ הוי ס"ד דבאמרו קני הא וקני נפשך הי' רצונו שבקבלתה תקנה נפשה מדין אדם חשוב שזה שתקבל נחשב אצלו כמו שהשיג כסף, וא"כ ר"נ דאמר לעול"כ ע"כ משום דכר"ש ס"ל, ומשני דהטעם הוא משום דהוי בכליו של מקנה והוא רצה מדין חליפין ולא מטעם כסף שאין להאמתא דין אדם חשוב וחליפין צ"ל בכליו של קונה ור"נ דאמר לעול"כ דגם מידי שעבוד לא יצאה, ומש"ה הקשה הריטב"א ז"ל רק ממסקנא משום דהוי בכליו של מקנה הא גם בכליו של קונה ל"מ ק"ח בש"כ ותי' דבא למעט דאף לקנין ממון לעול"כ משום דהוי בכליו של מקנה וכנ"ל:

והנה תוס' הביאו עוד ראי' דחליפין קונה בעכו"ם בקושייתם שהקשו שם איך הוי ס"ד למילף קיחה קיחה משדה עפרון לחליפין הא בעכו"ם ג"כ אין ק"ח מועיל והש"ך שם דחה ראייתם וכן נמצא בחי' הרשב"א ז"ל ריש קדושין שכ' דלאו משדה עפרון גמרינן רק קנין אשה משדה ילפינן מיהת הכל מישראל כשם בישראל חליפין קונה בשדה ה"נ הו"א באשה קמ"ל דלא, אמנם בסוף מסיק הרשב"א ז"ל בשם תוס' דחליפין קונה בעכו"ם וראיתי להתומים (בסי' קכ"ג) הביא ראי' לתוס' דחליפין קונה בעכו"ם דהרמב"ן ז"ל הקשה למ"ד כסף קונה ולא משיכה א"כ מתנה היכי משכחת לה ותי' דמשכחת בק"ס אג"ק וחצר עכ"ל לפ"ז בעכו"ם אי נימא דאין ק"ס מועיל וכן חצר למ"ד משום שליחות אתרבאי ל"מ בעכו"ם וגם אג"ק הא לא מועיל א"כ איך משכחת מתנה בעכו"ם למ"ד דאין מועיל משיכה בעכו"ם ע"ש, אבל ג"ז אין ראי' מספקת דאפשר קונה בהגבהה וכשבאה לידו קונה מדין יד דהא למ"ד, חצר משום ידו אתרבאי חצר קונה וע"כ דידו לכ"ע קונה אף למ"ד משיכה א"ק בעכו"ם דאל"כ אמאי חצר קונה במקום דאיכא כסף וע"כ דידו קונה א"כ משכחת לה מתנה בעכו"ם במטלטלין כשהגיע לידו ומדין יד וז"פ.

אולם יש להביא ראי' מהא דתניא [קדושין כ"ב ב'] ע"כ נקנה בחליפין ואמאי הא בעכו"ם המוכר עצמו להיות עבד עדיין עכו"ם הוא לכל דבר ולמה מקנה עצמו בחליפין וע"כ דעכו"ם מקנה בחליפין, ולכאו' יש לדחות דהא ישראל מעכו"ם ל"ק בשטר וחזקה ומ"מ קונה עב"כ בהנך קניינים הרי דאין ראי' מעב"כ לשאר דברים בעכו"ם, אמנם כד מעיינת בבכורות [די"ג א'] דבעי למילף דישראל מעכו"ם קונה בכסף מק"ו דגופו קונה ממונו לכ"ש ופריך א"כ בשטר וחזקה נמי ואמאי לא פריך ג"כ מחליפין א"כ בחליפין בשטוח"ז נמי אע"כ דחליפין באמת קנין הוא בעכו"ם ומש"ה ל"פ רק משטו"ח, תו היכי משכחת לה מתנה לעכו"ם בקרקע לשיטת ר"ת דאין נכרי קונה בשטו"ח וע"כ בחליפין. הן אמת דרש"י ז"ל בגיטין [דל"ח א'] ואימא בכספא בחזקה מנין פי' דקונה בחזקה מעכו"ם. ובתוס' פי' דרך כבוש מלחמה דוקא וע' רשב"א ז"ל בקדושין (די"ד ב') עכ"פ לשיטת ר"ת דאין שו"ח קנין בעכו"ם ע"כ חליפין קנין הוא דאל"כ לא משכחת מתנה בקרקע לעכו"ם, מיהת כיון דהטוש"ע הביאו דעת ר"ת דחליפין מועיל בעכו"ם לא הוי דעת ר"ת יחידאה כמ"ש מהרשד"ם ז"ל הו"ד בש"ך שם ומדוע לא נפסוק כוותי' וכן העלה בתומים שם דלא כש"ך שחולק רק דק"ח מועיל בעכו"ם:

עוד יש, להביא ראי' דק"ח מועיל בעכו"ם מהא דפסחים (דל"א א') דפרכינן מנכרי שהלוה את ישראל על חמצו ד"ה עובר ואי טעמא משום להבא ולמפרע גובה איפכא מיבעי לי' למ"ד התם (בישראל שהלוה לנכרי) אינו עובר (דלהבא גובה) הכא עובר ולמ"ד התם עובר (דלמפרע גובה) הכא א"ע, וקשה הא השתא הוי, ס"ד דמיירי בלא הרהינו ואי מיירי שהאחריות על הישראל אמאי לא יעבור וע"כ מיירי דהנכרי קע"א מש"ה פריך דלמ"ד למפרע גובה א"ע מבע"ל וק' במה נתחייב הנכרי באחריות הא לא מתחייב בדברים בעלמא וכה"ג פרכינן בב"מ (דנ"ח א') ומשני בקנו מידו, וע"כ צ"ל ג"כ דקנו מידו וא"כ מוכח דק"ח מועיל בעכו"ם:

איברא לדעת הח"י (סי' ת"מ סק"ד] בשם הירושלמי דבשביל אחריות שק"ע הישראל לא נאסר חמצו ש"נ בהנאה, אפ"ל דמיירי שלא קבל הנכרי אחריות ואפ"ה שפיר פריך דלמ"ד למפ"ג א"ע מבע"ל דהא רש"י ז"ל פי' עובר וא"ע ליאסר בהנאה לאחה"פ א"כ אי למפרע גובה ושל נכרי הוא אינו אסור בהנאה אף שהישראל עבר בב"י כיון דאינו שלו רק אחריותו עליו

ובזה אפ"ל דברי רש"י ז"ל דכאן פי' עובר וא"ע לענין אה"נ אחה"פ ולקמן בנכרי שהרהין פ"פ אצל ישראל א"ע ואם א"ל הגעתיך עובר פרש"י ז"ל לענין ב"י, ולדברינו ניחא דלקמן בהרהין אצל ישראל שפיר י"ל דמיירי לענין ב"י ומיירי שהתנה שיפטור. מאחריות מש"ה אם לא א"ל הגעתיך א"ע בב"י דליפטור מאחריות ל"ב קנין, אבל בהנך דנכרי שהלוה לישראל וס"ד דמיירי בלא הרהינו א"כ במה, נפטר הישראל מאחריות של חמצו כיון שמונח עדיין ברשותו והוא שלו וכשיוגנב ויאבד הא לא גבאו הנכרי כלל ול"ש לומר למפ"ג והוי של הישראל למפרע ואיך פריך א"ע מבע"ל, וע"כ צ"ל דהפי' עובר וא"ע לענין אה"נ ואדרבה מדברי רש"י ז"ל הללו ראי' דחליפין ל"מ בעכו"ם, דאם מהני שפיר הי' אפ"ל דא"ע בב"י למ"ד למפ"ג ומיירי דהנכרי קע"א בק"ח וע"כ דס"ל דאין ק"ח מועיל בעכו"ם א"כ ע"כ באחריות ישראל הוא עדיין ומש"ה הוכרח לפרש לענין אה"נ:

ולפ"ז ניחא דברי הרא"ש ז"ל שהביא דמתני' דנכרי שהלוה לישראל על חמצו מותר בהנאה מיירי בהרהינו ומעכשיו דבלא הרהינו הוי אחריות ישראל בביתו של ישראל ותמהו עליו הא לרבא במעכשיו הוי כמו לאביי בלא מעכשיו וכיון דלאביי דלמפ"ג ע"כ צ"ל דמיירי בק"ע הנכרי אחריות ומיירי אף בלא הרהינו א"כ למסקנא דמיירי דאמר מעכשיו גם לרבא אפ"ל דמיירי בלא הרהינו וכשהנכרי קע"א כמו לאביי, ולפ"ד ניחא דבאמת ל"מ לה שהעכו"ם קע"א דהא ל"מ חליפין בעכו"ם ורק לאביי הוי מפרשינן מתני' דבאמת הישראל עובר בב"י מ"מ מותר הנאה כיון דלמפ"ג גוף החמץ של הנכרי ומשום האחריות שהוא על הישראל לא נאסר בהנאה, וכ"ז לפי הס"ד דמיירי בלא הרהינו הוו דחק אנפשי' דאף שעובר בב"י לא נאסר בהנאה, אבל לפי האמת דמיירי בהרהינו א"כ י"ל דלא כהח"י רק דבקע"א נאסר בהנאה וכאידך מ"ד בירושלמי קיי"ל, ובס"ד דבלא הרהינו מיירי הוי ס"ל דמותר בהנאה ובמסקנא ס"ל דכשקבל הישראל אחריות נאסר בהנאה וכמ"ש המג"א (בסי' ת"מ סק"א) ומש"ה הוכרח הרא"ש ז"ל לפרש דמיירי בהרהינו וז"נ:

וכ"ז לפלפולא אבל לפי פשיטות המג"א דחמץ שקבל הישראל אחריות אסור בהנאה א"כ לפי הס"ד היכי משכחת לה שהנכרי קע"א על חמצו של ישראל דבמה נתחייב כיון דהחמץ ברשות ישראל ואם יאבד נמצא שלא גבאו לבסוף ואיך יתחייב בדברים, וא"ל דהנכרי התנה דאם יאבד החמץ מוחל חובו ומחילה הא קיי"ל [בחו"מ סי' רמ"א ס"ב] דל"ב קנין, ז"א דא"כ כשנאבד הוי לא גבאו לבסוף וא"כ הישראל עובר בב"י אם יאבד ואין לך דבר גורם לממון יותר מזו כיון שיהי' שלו אם יאבד א"כ הוי עתה ספק שיהי' שלו, ולא גרע מגל"מ הואיל ואם מגנב בעי לשלומי עובר בב"י ה"נ אלו מגנב אז יהי' למפרע שלו ועובר בב"י וכבר עמדו ע"ז האחרונים, אע"כ דעכו"ם התנה אם יאנס יתחייב לשלם מחיר החמץ לישראל והדמים שיתחייב בעד החמץ ינכה מחובו ובכה"ג שפיר הוי כגבאו לבסוף כיון שקבל ע"ע לשלם מחיר החמץ ומה שמחויב מנכה מחובו הוי כגבה גוף החפץ, וא"כ ק' במה נתחייב בזה, וע"כ דעכו"ם קונה בחליפין, וא"ל דזה ל"ב קנין כיון דמנכה לו בחובו דמי למחילה שא"צ קנין, דז"א דהא השטמ"ק בב"מ כ' דאף דמחילה ל"ב קנין מ"מ המוכר שט"ח להלוה בעצמו בעי כתיבה ומסירה אלמא כל שאינו בדרך מחילה ממש בעי קנין, ה"נ אם הא"י מחייב עצמו לשלם רק החיוב יגבה בחובו ואם ירצה המלוה בתוך העת למחול ההלואה אז ממילא יתחייב לשלם דמי המשכון כשיגנב כאשר קבל ע"ע האחריות א"כ חוב גמור הוא ובעי קנין, וע"כ דקנין חליפין מהני בעכו"ם וכדעת ר"ת ז"ל

עוד הי' אפשר להביא ראי' לכאו' מסוגיא הנ"ל לפ"מ דמוקמינן במעכשיו, וכ' הרא"ש ז"ל דהא דבעינן הרהינו דאל"כ הוי האחריות על הישראל משמע הא לא"ה סגי במעכשיו, וק' אמאי הא קיי"ל כר"י (בב"מ מ"ז ב') ד"ת מעות קונות ומדישראל בכסף עכו"ם במשיכה וא"כ איך יועיל מעכשיו כשלא הרהינו הא ליכא משיכה ובמאי נקנה להא"י, וע"כ דהומ"ל בלא הרהינו ורק בק"ס (דבעכו"ם ליכא אג"ק וחצר כנ"ל) וע"כ דק"ס קונה בעכו"ם אמנם יש לדחות דהומ"ל שמשך והניח ברשות ישראל מש"ה הצריך הרא"ש ז"ל לומר דמיירי בהרהינו שלא יהא חייב באחריות, אמנם ראי' ראשונה נכונה דק"ח מהני בעכו"ם:

וגם אם נפקפק לסמוך ע"ז דחליפין קנין הוא בעכו"ם להתיר, מ"מ נ"ל היכי דאיכא כסף ג"כ יועיל להתיר דנהי דקיי"ל כר"ת דאין כסף קונה בעכו"ם מ"מ מידי ספיקא לא נפקא, והנה הרב בני יעקב הביא בשם הר"י פורנה שרצה להתיר בבכורה בכסף לחוד דהוי ס"ס ספק אי הלכה כרש"י דעכו"ם קונה בכסף ואת"ל אין הלכה כרש"י ספק אי הלכה כהרמב"ם דבעכו"ם בין כסף בין משיכה קונה, ומה שהשיב הרב בנ"י דהוי כשם אונס חד הוא כבר תמה הרי"ט אלגזי (בפ"ב דבכורות) דספק אחרון מתיר יותר מן הראשון דלדעת הרמב"ם תרוויי' שייכי גביי', ואלו לדעת רש"י רק כסף ולא משיכה וכה"ג שפיר מקרי ס"ס, וכיון שיש במציאות נפ"מ שפיר הוי ס"ס וכמו בספק מבכרת שילדה זכר ונקבה שכ' התה"ד דהוי ס"ס ספק שמא אין כאן בכור כלל ואת"ל דמבכרת היא שמא ילדה נקבה תחלה, וכה"ג כ' הש"ך (בסי' ק"י) לענין סתם כלים אב"י דלא מקרי שם אונס חד, ומסיק הריט"א דהואיל ובס"ס אין מוציאין מיד המוחזק א"כ כיון דלענין ממון א"י להוציא מיד הישראל גם לענין איסור לא אפשר למחשב דשל נכרי הוא עכ"ד, ולפ"ז בנ"ד הוי ס"ס גמורה שמא חליפין קונה ואת"ל אין ק"ח בעכו"ם שמא כסף קונה, ואי דבס"ס אין מוציאין מיד המוחזק, ז"א דהא כאן של הישראל שמונח אצלו החמץ ודאי אינו דממנ"פ או הוא של הקונה מן המשלח או של הקונה מן השליח וא"כ אינו מוחזק וכה"ג כ' הש"ך בחו"מ (סי' צ"א) בחנוני על פנקסו דלכן הוי בו"ש ברי עדיף משום דל"ש לומר אוקמי' אחזקת מארי' דהא הוא ממנ"פ חייב לשלם או לחנוני או לפועלים וה"נ בס"ס מטעם רובא ראוי שיהי' קנין להוציא מיד הישראל כיון דהא דברוב אין מוציאין מיד המוחזק הוא משום דאוקי ממונא בחזקת מארי' וכאן דאין לו חזקה שפיר של הקונה מן השליח הוא שקנה בכסף וק"ס ומטעם ס"ס וכנ"ל:

הן אמת דהא ליתא כיון דבעת שקנה העכו"ם מהשליח עדיין לא מכר המשלח להקונה ממנו והו"ל עדיין חזקת ממון והי' בידו שלא ליתן להנכרי דבס"ס אין מוציאין מיד המוחזק א"כ לא הוי קנינו קנין לגבי ממון וכיון דאין הקונה מהשליח יכול להוציא מיד המשלח שוב הקונה מהמשלח יכול להוציא מיד המשלח המוכר לו לפי שקנה כדין וא"כ כשלא קבל עליו הקונה השני אחריות שפיר ראוי שיאסר החמץ ויתחייב לבער

ומה שנ"ל להקל הוא לפי דבדיניהם כסף קונה ומחויב לתת להקונה הא' החמץ, רק המג"א (בסי' תמ"ח) כ' דדיניהם אינו מועיל לענין איסור חמץ כלל כיון דמה"ת שלו הוא, א"כ לפ"ז בס"ס שפיר מהראוי שיועיל גם לענין חמץ כיון דלענין ממון אין נפ"מ כיון דהא"י יוציא מהשליח בדיניהם, ורק לענין איסור חמץ לא מועיל דיניהם ולאיסור חמץ הרי מועיל ס"ס וגם מדינינו קנה שיהי' שלו לענין איסור חמץ, וגם אם נפקפק בסברא זו, מ"מ נ"ל כיון דהיכי שקבל עליו לדון בדיני ישראל מבואר בבכורות (רפ"ב) דמהני להתנות לקנות בקנין שאינו קונה בעכו"ם ועמדו ע"ז האחרונים (ע' מהריט"א שם) דא"כ למה לנו הטורח להקנות לעכו"ם בקניינים כפולים יתנה בפירוש שיקנה בקנין המועיל לישראל, ותי' דשם אינו רק לחומרא אבל להקל לא שמענו דמהני תנאי ע"ש, ולפ"ז כיון דבדיניהם קנה א"כ ודאי הוי כהתנה שיקנה רק דאינו מועיל בחמץ לקולא אבל לענין ממון ליכא נפקותא דודאי קנה, א"כ שוב מהני ס"ס לגבי איסור שלא יעבור בב"י ועכ"ז הדבר צ"ע:

אולם כיון שהמשלח כבר הקנה לישראל אחר רק, שלא קע"א א"כ עבירת ב"י הוא מצד שהמשלח חייב באחריות וא"כ אחרי שהקונה הראשון קע"א ודאי אין האחריות של החמץ עליו כיון שהוא מוחזק ויכול לומר קים לי כדעת האומרים דכסף או חליפין קונה בעכו"ם, ולא יפסיד מידי אלו מיגנב או מתביד דהעכו"ם לא יוכל לחזור בו כיון דנתן מעות א"י להוציא ממנו הן עפ"י דיניהם והן עפ"י ד"ת כיון דהישראל מוחזק בהדמים ויכול לומר קים לי לא יוכל להוציא ממנו בספק, ואף אם לא נתן עדיין המעות מ"מ כיון דס"ס הוא שקנה והטעם בס"ס הוא משום רוב והטעם דאין מוציאין ממון ע"י רוב משום חזקת ממון ובב"נ דאין לו חזקה זו כמ"ש הראשונים (בספ"ק דכתובות) בהא דמחצה על על מחצה א"כ ודאי יוכל הישראל להוציא הדמים וא"כ לכי מיגנב נהי דהקונה השני לא ישלם לו מ"מ לא יפסיד דהקונה הראשון יתחייב לשלם לו א"כ פשיטא דאין האחריות של החמץ על המשלח כלל ולא עבר אב"י וב"י ושפיר יכול להשהות החמץ בביתו ולית בי' משום ב"י וב"י כלל ואין בזה פקפוק כלל. הנלע"ד כתבתי:

תוכן העניינים

שות הרדד אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה