אור ברסלב

שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש

סימן מב

סימן מא

שאלה אתרוג המורכב שנתערב בין האתרוגים אם יוכל למכור כולם אחד אחד לצאת ידי המצוה או מחויב להניח אחד שלא למכור או דכולם פסולים לצאת בהם ידי מצוה:

תשובה. הנה בכל איסורין פשיטא דיבש ביבש חד בתרי בטל ומבואר ביו"ד (סי' ק"ט) מחלוקת הפוסקים אי אדם אחד מותר לאכלן כלום אבל מיהת לב' בנ"א פשיטא דמותר דתלינן כל חד בהיתרא דבטל ברובא, ולפ"ז גם בנ"ד מותר למכור האתרוגים אחד אחד ותלינן בכל חד וחד דזהו אתרוג כשר לצאת בו יד"ח המצוה:

אמנם מה שיש להסתפק בזה דאפ"ל דוקא דבר איסור בטל אבל דבר המותר רק לצאת ידי מצוה אפשר לא מבטלינן, ולכאו' יש להביא ראי' דגם לצאת יד"ח מצוה מבטלינן דהא קיי"ל דסכך פסול בטל בסכך כשר וע' טו"ז ומג"א (סי' תרכ"ו) שהקשו הא אין מבטלין איסור לכתחלה ומה שתירצו בזה, עכ"פ חזינן דפסול למצוה בטל בכשר לה לצאת יד"ח מצוה ה"נ באתרוג הפסול בטל ברוב הכשרים, אמנם לשיטת הר"ן הו"ד במג"א שם יש לדחות דשאני בסוכה דלאו מטעם ביטול ברוב הוא רק דהכי אגמריה רחמנא למשה דפרוץ כעומד כשר ולכן אף שיכול להסירו בטל, וא"כ אין להביא ראי' לשאר המצות היכי דצריך לביטול, דסוכה שאני דהרי גם היכי שניכר הפסול דבמק"א לא בטל אפ"ה בסוכה כשר דכך הוא הלמ"מ אבל מטעם ביטול אפשר דלצאת יד"מ לא בטל פסול בכשר:

ויש להביא ראי' לזה מהא דמנחות (דמ"ב ב') דאמרינן שם הא תכלתא היכי צבעיתו לה א"ל מייתינן דם חלזון וסמנין ורמינן להו ביורה ומרתחינן לי' ושקילנא פורתא בביעתא וטעמינן להו באודרא ושדינן לי' לההוא ביעתא וקלינן לי' לאודרא ש"מ תלת ש"מ טעימה פסולה כו' פרש"י ז"ל אם עירה צבע נסיון ביורה פוסל את כל היורה, א"כ מוכח דפסול למצוה לא בטל ברוב כשר דהרי מיעוט הצבע לא בטל בכל היורה, והי' אפ"ל לכאו' דאדרבה משם מוכח להיפוך מדאמרינן התם דטעימה פסולה משום שנא' כליל תכלת (פרש"י ז"ל כל תכלת בעינן כליל שיהא כל עיקר מראה החלזון בצמר שלא יהא דבר אחר צבוע בה מתחלתה) מוכח דדוקא בתכלת דאיכא קרא מיותר אבל בשאר דוכתי שפיר י"ל דבטל פסול בכשר, אבל ז"א דהתם קרא לא מיותר די"ל דאיצטרך לפסול הטעימה בעצמה שאם טעם מהיורה פסול לעשות מהטעימה לבדה תכלת, אבל היכי דשפך בחזרה להיורה כגון דשקל בביעתא נהי דנפסל הצבע בתוכו מ"מ כי הדר שופך לתוך היורה כשר מטעם דנתבטל ברוב ומדאמרינן דטעימה פוסלת לכל היורה מוכח דלא מהני ביטול למצוה, וצ"ע בשיטת רש"י ותוס' שם וע' בצ"ק שם:*

מיהו לדעת המרדכי והב"ח שתי' בהא דסוכה משום דמצות לאו להנות נתנו מש"ה מבטלין לכתחלה או משום שהוא קודם החג דעדיין היתר הוא מוכח דגם התם מטעם ביטול הוא, וא"כ ה"ה בכל המצות. ולכאו' הסברא נותנת דאין חילוק, דאם חלב ודם דבכרת בטל ברוב היתר ומותר לאכלן א"כ מדוע לענין מצוה לא יתבטל פסול ברוב כשר כיון דהתורה גזרה אחרי רבים להטות דמינה ילפינן דאזלינן בתר רובא כמבואר בחולין (די"א) וא"כ גם לענין מצוה בטל פסול ברוב כשר וא"כ אם ימכור כל האתרוגים אחד אחד ודאי לכאו' מותר כמו באיסורים אף שבממנ"פ אחד אוכל איסור מ"מ מותר כמ"כ הכא:

ואין להקשות מפסחים (דפ"ח ב') בחמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת בא' מהן דפטורין מלעשות פסח שני ופרכינן בגמ' והא חד מיניי' לא נפיק ומשני דלא אפשר דהיכי ליעבד, וק' אמאי לא משני דחד בתרי בטל ותלינן בכל אחד דיצא וע"כ דל"א כן, דז"א דש"ה דלא נודע התערובות עד אחר זריקה, וגם אם נודע הא קיי"ל (בר"פ התערובות) כל הזבחים שנתערבו או איברי בע"מ בתמימים דלא בטלי משום דחשיבי וא"כ לא בטל הבע"מ וחד מיניי' לא יצא יד"ח, אבל כאן אם אתרוג הפסול בטל ברוב הכשרים הדר הו"ל כולהו כשרים ונהפך האיסור להיות היתר וכלהו נפקו יד"ח, או דתלינן דכל חד מרובא שקל, משא"כ בפסח דגוף הקרבן לא נתערב ולא הי' לו ביטול כלל א"כ ודאי אחד ל"י יד"ח, ולפ"ז בנ"ד שפיר הי' רשאי למכור לשלשה אנשים אחד אחדד וכ"א יוצא יד"ח מצוה, דאם התירו איסור כרת א"ד שיוצא יד"ח מצוה:

אולם נראה דאין לאתרוג ביטול משום דהוא דבר שבמנין ולא בטל דדרך אתרוג להמכר במנין, ואף דבר שנמכר לפעמים באומד ופעמים במנין מבואר בש"ך (סי' ק"י) להלכה דל"ב, מכ"ש אתרוג דדרך למכור לעולם במנין דלא בטל כלל וא"כ אתרוגים הללו אין להם תקנה אלא למכור שנים שנים לכל קונה ואז יצא ממנ"פ כשנוטל אחד אחד כיון דאין כאן אלא אחד פסול א"כ השני כשר:

הנלע"ד כתבתי. אהמבי"א אגב אעתיק כאן מה שמצאתי להגהמ"ה חו"ז

זצ"ל במק"א בענין ביטול]: צל"ע במתנה תנאי אם יאכל ככר זה, ונתערב הככר בככרות אחרות ואכלן אי נימא דהואיל ונתבטל הככר לא קיים התנאי, א"ד נהי דגבי איסורין אמרינן דבטל מ"מ מיהת לענין תנאי לא מהני זה ולא עבר אתנאי דס"ס נתקיים התנאי. ולכאו' יש לה"ר מהא דגיטין (דפ"ד) ע"מ שתאכלי חזיר לאביי הוי מפליג בדברים כיון שאסור ורבא אמר אפשר דאכלה ולקיא, וק' הא כ' תוס' שם בהא דע"מ שתבעלי לפלוני דלא מקרי מפליג בדברים לאביי, כיון דאינו אלא איסור פנוי', וכ' הריטב"א דוקא באיסור לאו הו"ל מפליג בדברים ולא באיסור דרבנן, ולפ"ז להדיעות דאין מבטלין איסור לכתחלה רק מדרבנן הוא [ע' יו"ד סי' צ"ט] ובסי' ק"ט ביו"ד מבואר [יבש ביבש דנתבטל ברוב] דמותר לאדם א' לאכול כולם, וא"כ יש עצה שתבטל בידים את החזיר בבשר כשר ברוב, ותאכל הכל א"כ ודאי תקיים התנאי, ואמאי הוי מפליג בדברים, וא"ל משום דהתנה שתאכל באיסור, וכיון דבטלה לא תאכל באיסור, דהא לא התנה שתאכל איסור, רק שתאכל בשר חזיר והא אכלה, דהכי חזינן בהתנה ע"מ שתבעלי לפלוני כ' רש"י דבידה לקיים תנאה שחשחדנו בממון ותבעל דרך נשואין, מוכח באומר פ"מ שתבעלי לאו כוונתו דרך איסור דוקא ואם תקיים בדרך היתר קיימה התנאי, ה"נ כשאכל חזיר ע"י ביטול נימא דקיימה התנאי ואמאי הוי הפלגה בדברים, אע"כ מוכח דהיכי שנתבטל תו לא מקרי בשר חזיר כלל, ה"נ בנ"ד בשנתערב הככר בין הככרות אף באכל כולם לא קיים התנאי, ולכאו' י"ל דאין כאן ראי' דאפ"ל דרש"י דסובר דתבעלי לא הוי כוונתו דרך זנות רק דרך היתר מצי למסבר דאף באיסור דרבנן הוי מפליג בדברים ולכן לא כ' דתבעל בזנות וא"כ אין בידה לבטל החזיר בשאר בשר דהא אין מבטלין איסור לכתחלה וגם בדיעבד אסור משום קנס ועכ"פ איסור דרבנן הוא, ולשיטת התוס' והריטב"א דבאיסור דרבנן לא הוי מפליג בדברים י"ל דאם נבעלה דרך נשואין לא קיימה התנאי אבל זה דחוק לומר דיהי' כונתו רק דרך איסור דאדרבה נימא דאם אפשר לה דרך היתר ג"כ כוון, ותדע לדעת הרמב"ם בפנוי' איכא איסור קדשה מדאו' עכצ"ל לדידי' דמש"ה בע"מ שתבעלי לא הוי מפליג, כיון דמשכחת לה דרך נשואין כדעת (התוס') [רש"י[ומ"מ מצי למסבר דבדרבנן לא הוי מפליג בדברים דהכי מוכח בגמ' לעיל בהא דע"מ שתנשאי לפלוני אסור לישא שמא יאמרו נשותיהן נותנים זל"ז במתנה ועכ"ז פריך בגמ' דלאחר אמאי אם נשאת לא תצא דלמא לא תקיים תנאה, ואמאי לא אמרו בגמ' הניחא לאביי דכה"ג חשיב מפליג בדברים אלא לרבא אמאי, ותו ק' אמאי לאביי לא תנשא לכתחלה לאחר הא נתבטל התנאי כיון דאסור לישא אותה עכ"פ מדרבנן] אע"כ צ"ל דבאיסור דרבנן לא הוי מפליג בדברים וא"כ ק' קושייתינו לדוכתה דמשכחת לה ע"י ביטול אע"כ צ"ל דע"י ביטול לא נתקיים התנאי כלל. וצע"ג:

וכן יש לה"ר מסוגיא זו דגיטין להא דנסתפקתי במתנה תנאי שיאכל פת ואכל פחות מכזית אם יוצא ידי תנאו ומסוגיא זו יהי' ראי' דלא יצא ובעי דוקא כזית, דאל"כ אפשר דאכלה ולא לקיא כגון פחות מכזית, וצל"ע בדברי המל"מ (בפ"ג משבועות) בהא דפליגי ר"ע ורבנן בשבועה שלא אוכל, אי חייב בפחות מכזית דממ"נ אי לשון בנ"א הוא פחות מכזית מ"ט דרבנן ואי לשון בנ"א בכזית דוקא אכילה, מ"ט דר"ע, וכ' לתרץ דלשון בנ"א הוי אכילה פחות מכזית רק כיון דאסר ע"ע שלא יאכל, א"כ כוונתו מה שאסרה התורה עלי' אכילה, לכן סברי רבנן דוקא בכזית אבל ר"ע סובר דאין כוונתו על איסור תורה רק מה שנקרא אכילה בלשון בנ"א, ותמה בזה על הר"א מזרחי שכ' דאכילה בתורה ג"כ הוי פחות מכזית עיי"ש בדבריו, ולפ"ז צ"ע דבתנאי שהתנה ק' דבזה ודאי הולכין אחר לשון בנ"א, א"כ נימא דפחות מכזית הוי אכילה בלשון בנ"א כיון דאדרבה כאן אמר ע"מ שתאכלי בשר חזיר למה נימא דכוונתו מה שאסרה התורה וא"כ נימא דפחות מכזית כוונתו שתאכל, ואמאי אמרי' בגמ' אפשר דאכלה ולקיא דמשמע דבעי דוקא כזית [וע' לח"מ שם], ותו דאי נימא דבפחות מכזית נמי יצאה ידי תנאה א"כ אמאי חשיב לי' בסוגיין למפליג בדברים הא באיסור דרבנן לא הוי מפליג בדברים כמו באיסור פנוי' לדעת התוס' הואיל והיא מדרבנן אינו מפליג בדברים א"כ למה פליגי אביי ורבא בע"מ שתאכלי בשר חזיר דתליא בפלוגתא דר"י ור"ל אי ח"ש מותר מן התורה ליפלגו במפרש ע"מ (שלא) תאכל כזית חזיר, וגם צ"ע לפי מה דבעי רב אשי בשבועות [דכ"ב ב'] בחרצן בנזיר אי אהיתרא קמשתבע אי אאסורא קמשתבע א"כ לפ"ז נימא דהואיל וחזיר הוי מפליג בדברים נימא דתנאו שמתנה הי' על חצי כזית ואהתירא קהתנה וזה יש לדחות דהתם מסקינן דלא אמרינן אהתירא משתבע וצ"ע:

תוכן העניינים

שות הרדד אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה