שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן מ
לכבוד הרב הה"ג מ' מנחם נחום נ"י גינצבורג אבדק"ק סאכטשוב
ע"ד מה שעמד כבודו על דברי מהרש"א שבת (דקי"ד ב') ד"ה וליתקע שכ' [על דברי התוס' שכ' אהא דאמרינן התם הא דתניא יוה"כ שחל להיות בע"ש לא היו תוקעין (שש תקיעות שתוקעין בע"ש להבטיל ולהבדיל משום דיוה"כ קדוש כשבת ואסור בכל מלאכה, רש"י) ובמוצ"ש (אם חל בו יוה"כ) לא היו מבדילין, דברי הכל היא (לא הוה מסיקנא אדעתאי דתהוי בפלוגתא דר' ישמעאל ורע"ק דמתניתין אי חלבי שבת קריבין ביוה"כ) כי סליקנא להתם אשכחיתי' ליהודה בדר"ש בן פזי דיתיב וקאמר רע"ק היא דאי ר"י כיון דאמר חלבי שבת קריבין ביוה"כ ליתקע כי היכי דלהוו ידעי דחלבי שבת קריבין ביוה"כ, וכ' תוס' הך תקיעה בע"ש קאמר כדפי' בקונטרס, אבל יוה"כ שחל בא' בשבת לא תקעי במוצ"ש להודיע שיוה"כ הוא קל, דאדרבה מתוך התקיעה יהא נראה שהוא חמור, דכל תקיעות שתוקעין בע"ש או עי"ט תוקעין בכניסת חמור, ולהכי אמר בסמוך יו"ט שחל במו"ש מבדילין ולא תוקעין, ולא תקעו להודיע דחלבי שבת קריבין ביו"ט, וכ' מהרש"א לכאו' לאו ראי' הוא דלפי מאי דמשני כהנים זריזין הן ניחא נמי התם משום דכהנים זריזין הם, אלא דראייתם למאי דאסיק אדעתי' הכא למימר דכהנים זריזין הן (נ"ל דט"ס הוא וצ"ל למאי דלא אסיק אדעתי' הכא למימר דכהנים זריזין הם וז"פ] ובעי למימר דאי ר"י כו' ליתקע כי היכי כו' אמאי לא תקשי לי' לכ"ע בסמוך יו"ט שחל במו"ש כו' ליתקע להודיע דחלבי שבת קריבין ביו"ט, אע"כ דלא תקעו אלא בהכנסת חמור, ומיהו אכתי לאו ראי' גמורה היא] דאימא דאמוראי דהכא לא הוו ידעי ברייתא דבסמוך דבמו"ש מבדילין ולא תוקעין עכ"ל מהרש"א, ותמה הא משנה הוא ספ"ק דחולין:
הנה ודאי בגמ' נאמר והתנן, וע"כ גי' מהרש"א הי' והתניא, וקשה רק למה לא הביאו בגמ' מתני' דחולין ולכ"נ דבאמת כי פריך [מי אמרינן כהנים זריזין הם מהא] דשלש להבטיל פרש"י דתקיעות האלו מני במשנה סוכה בהדי תקיעות שבמקדש [וקס"ד מדתקעי להו במקדש להיכרא דכהנים תקעו להו], והנה מ"ד שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו כי פריך עלה מהא דיו"ט שחל להיות במוצש"ק מבדילין ולא תוקעין ולתקע כי היכי דלידעי דשרי בשחיטה לאלתר, קשה מה קושיא דלמא דוקא אהא דיוה"כ שחל בע"ש דפריך דליתקע כי היכי דלידעי דמותר לקנב ירק, דשם התקיעות במקדש נהי דרק לצורך עמא דבירושלים הן אבל מ"מ באמת הי' במקדש סבר דשבות קרובה התירו ולא רחוקה משא"כ מתני' דחולין דשם לא מני בהדי הנך שבמקדש דהתקיעות היו בכל עיירות לא התירו אף שבות קרובה והוצרך לתרץ שבות רחוקה לא התירו דסבר דבמקדש הי' להתיר שבות קרובה ובאמת בפסחים ג"כ נאמר שבות קרובה התירו ומיירי במקדש, א"כ הך סברא אמרינן במקדש, אבל בגבולין י"ל דמודה לר' יוסף דאף שבות קרובה לא התירו ומה פריך, לכן גרס מהרש"א והתניא שהוא ברייתא והוא תוספתא (פ"ד דסוכה) בתר הנך דתקיעות שבמקדש תניא דיו"ט שחל במו"ש מבדילין ולא תוקעין משה פריך שפיר אר"ש ברי' דר"א דאלמא אף שבות קרובה לא התירו במקדש, מעתה ניחא שכ' דאינו ראי' גמורה די"ל דאף ליום הקל תוקעין במקדש ובגמ' פריך וליתקע איוה"כ שחל במו"ש, ואי, דבברייתא תניא בהדי הנך שבמקדש מבדילין ולא תוקעין, דלמא לא שמיע להו הך ברייתא, אבל במתני' דחולין די"ל דבמדינה חמור שבות ובודאי אינו נדתה רק ליום חמור אבל לא לקל, רק בגמ' פריך ולתקע במקדש ביוה"כ שחל במו"ש ודבריו נכונים מאד:
ובזה יש ליישב קצת דברי רמב"ם (פ"ה מהל' שבת ה"כ) שהביא דמ"ש תוקעין והה"מ כ' דיצא לו מדאמרו דלא התירו שבות להתיר משמע דוקא ביו"ט שחל במוצש"ק אבל בחול תוקעין והראשונים הקשו וסתרו זה מהא דתנן בחולין דכ"מ שיש הבדלה אין תקיעה משמע בחול ג"כ (כן הביא הה"מ), ולפ"ז י"ל דגם הרמב"ם גרס כגי' מהרש"א והתניא וסובר הרמב"ם דברייתא ומתני' פליגי בחול ומדהביאו האמוראים ושקו"ט בהך ברייתא א"כ קיי"ל כברייתא ובחול תוקעין במו"ש:
דברי הדו"ש.