שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן לח
שאלה. איש חלוש שא"י לאכול כזית מרור, וכ"ש אינו מזיק לו אם מחוייב לאכול כ"ש או פטור, ואת"ל מחוייב אי רשאי לברך עליו:
תשובה. השבות יעקב (ח"ב סי' י"ח) כ' וז"ל וע"ד מי שאין לו רק פחות מכזית מצה נ"ל שאין כאן חיוב כלל דאכילה בכזית משמע וראי' ממה דאיתא (בסי' תפ"ה) הנשבע שלא לאכול מצה כל השנה אסור לאכול בפסח ולפי מה דקיי"ל הנשבע שלא לאכול בכזית משמע א"כ יאכל פחות מכזית אלא ודאי פשיט כיון שאינו אוכל כשיעור לאו מצוה היא עכ"ל, והנה ראייתו אינו ראיה די"ל דאסור לאכול מצה בפסח היינו כזית ואה"נ דאוכל פחות מכשיעור ושם השמיענו רק דחייל השבועה אף דמושבע ועומד מה"ס ומנ"ל דאינו מחוייב לאכול כ"ש, ואם שיש לדחוק ולומר מדנקט סתמא משמע אף כ"ש אסור, אבל ז"א דלמה יהא אסור בכ"ש הא אף בלא פסח מותר בכ"ש דאכילה בכזית משמע וא"כ ע"כ פירושי רק בכזית ולפ"ז אין לדבריו שום הבנה. ולא עוד אלא שדבריו תמוהין מאי דפשיטא לי' דנשבע שלא לאכול מותר לאכול ח"ש והרי להדיא מבואר ביו"ד (סי' רל"ח ס"א) שבועה שלא אוכל סתם אסיר בכ"ש אבל א"ח אלא על כזית, וכ' הט"ז והש"ך משום דח"ש אסור מה"ת, וא"כ איך רשאי לאכול פחות מכזית, (ורק בשבועה דשלא אוכלנה היא דפליג הש"ך על הט"ו (בס"ק י"ב) כיון דאוכלנה משמע כולה הוי כפירש שלא אוכל כזית דמותר בפחות מכזית, וגם בהא דברי הש"ך אינם מוכרחים, דדעת הטור באמת נראה דכמו בנשבע סתם אף דאמרינן דכוונתו בכזית מ"מ ח"ש אסור משום דחזי לאצטרופי ה"נ בנשבע בפי' על כזית אסור מטעם חזי לאצטרופי, וא"ל דבסתם ה"ט דאסור בח"ש משום דנשבע אדעת שיהי' אסור בהא כמו בשאר איסורים ולכך ח"ש אסור ולא לקי, דז"א דממ"נ אי כוונתו הי' אח"ש ג"כ, מלקי נמי ילקי משום דככל היוצא מפיו יעשה, ועכצ"ל דאין כוונתו אח"ש רק מטעם ח"ש אסור דחזי לאצטרופי, א"כ אם נשבע על כל הככר או אכזית בפי' נמי נימא דמכח חזי לאצטרופי אסור וכ"כ הר"ן בפ"ג דשבועות [דף רצ"ה א'] והביא שיטות הפוסקים דח"ש מותר בשבועה ודחה דבריהם וכן הביא בשם הרמב"ם וכ' הטעם משום דחזי לאצטרופי, ונהי דאפ"ל בדעת הש"ך דכשפירש להדיא בכזית או ככר הוי כהתנה שיהי' מותר בפחות והיכי שהתנה להדיא בשבועתו מותר בח"ש, מ"מ נ"ל דעכ"פ מדרבנן אסור בשבועה שלא אוכלנה כמו לר"ל דל"ל סברת חזי לאצטרופי ומ"מ מדרבנן אסור ואפשר הטעם דגזרו שמא יאכל כזית וכה"ג כ' תוס' קדושין (דל"ח ע"א) ע"ש וא"כ בשלא אוכל כולה מדרבנן מיהת אסור ובזה מיושב קו' הש"ך (שם) על הב"ח (סע"ד) דדעת הטור בנשבע שלא לאכול פחות מכזית נבלה ל"ח השבועה כיון דאיכא איסורא, בח"ש וא"כ א"א דנשבע שלא יאכלנה איכא איסורא בח"ש אמאי באמר אח"כ שבועה שלא אוכל ככר זה חלה השבועה שניי' [כמבואר שם בסעיף יו"ד] ולפ"ד ניחא דבשלמא בח"ש מנבלה דאסור מה"ת שפיר לא חלה השבועה דמושבע ועומד מה"ס אבל בשלא אוכלנה דרק מדרבנן אסור בח"ש משום גזרה שמא יאכל כולו ואדרבנן ודאי חייל השביעה דהכי איתא להדיא ביומא דע"ד א' ובשבועות (דכ"ג ב') לר"ל במפרש ח"ש דחל השבועה מיהת עכ"פ דברי השבו"י דפשיטא לי' בשבועה שלא לאכול דמותר בכ"ש הוא מן המתמיהין, ובפרט שהקשה אדברי הט"ו והם בעצמם מן האוסרין בכ"ש). [ועי' משבצות או"ח (סי' תפ"ה) כ' על השבו"י פשוט הוא וגם השע"ת (סי' תע"ה) העתיק דבריו ולא העירו כלום]:
ואם באנו לדחוק י"ל בכוונת השבו"י דכיון דסתמא איתא אסור לאכול מצה היינו אף פחות מכזית כמו בכל השנה דנשבע לאכול דבכזית משמע ומ"מ ח"ש אסור וא"כ אי נימא דהיכי דאין לו' מחיוב לאכול כמה שיש לו ואף כ"ש, א"כ יהא מותר לאכול ח"ש דאיסורו קלוש לא יחול אמצה דמצוה, אבל ג"ז אינו דודאי כשם שאינו חייב אח"ש כן אינו יוצא יד"ח מצוה רק בכזית [עי' דורש לציון דרוש א'] וכמו שאסור לאכול פחות מכזית ה"נ קצת מצוה מקיים בפחות מכזית וא"כ כשנשבע שלא לאכול מצה כל השנה דחל כיון דכולל הוא חל אמצוה דח"ש ג"כ. וגדולה מזו י"ל אף אי ח"ש בשבועה אסור רק מדרבנן מ"מ אסור לאכול מצה כמ"ש תוס' בקדושין (שם) דמש"ה לא דחי עשה דמצה ל"ת דחדש משום גזרה כזית ראשון אטו כזית שני, וה"נ בח"ש גזרה אטו כל השיעור וכמש"ל בדעת הט"ו בשלא אוכלנה, אבל באמת בשלא אוכל סתם כ"ע מודי דאסור בח"ש מדאו', וא"כ חל אמצה בפחות מכשיעור:
והנה המ"ל (בה' יסוה"ת) נסתפק אם יוצא ידי אכילת מצוה בשלכדה"נ אי דמי לאיסורין דא"ע שלכה"נ, א"ד במצוה יוצא אף שלכה"נ, ובאמת לפמ"ש המ"ל שם הטעם דפטור ביוה"כ באכילה גסה משום דהוי שלכדה"נ, וגם לפמ"ש תוס' ע"א (די"ב ד"ה אלא) דשתי' גסה אסור מדרבנן דלא עדיפא משלכדה"נ ומותר מה"ת מוכח דאכילה גסה דמי לשלכדה"נ א"כ כיון דא"י יד"ח באכילה גסה כמ"ש תוס' נזיר (דכ"ג א' ד"ה פסח) דאמרינן וזה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם, פריך האי רשע קרית לי' נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קעביד, והקשו בתוס' משמע דאכילה גסה שמה אכילה וביומא (ד"פ.) קאמרינן האוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור דלא שמה אכילה, ותי' ר"ת דתרי ענייני אכילות גסות יש וההוא דיומא כגון שנפשו קצה באכילה מרוב שובעו א"כ מוכח דאכילה גסה שנפשו קצה לא יצא וא"כ נפשט ספיקו של המל"מ דבשלכדה"נ א"י יד"ח המצוה, כמו דא"י באכילה גסה. *ולפמ"ש מהרש"ל בשבועות (דכ"ג ב') דלר"ש דס"ל כ"ש למלקות אף שלכה"נ חייב א"כ לכאו' מדברי התוס' ראי' לנ"ד דליכא מצוה כלל בפחות מכשיעור דאי תימא דבח"ש מקיים מצוה א"כ שלכדה"נ ג"כ מקיים למה דחקו התוס' לומר דתרי אכילה גסה יש הו"ל לתרץ דביוה"כ ה"ט דפטור באכילה גסה שהוא שלכדה"נ משום דח"ש ג"כ פטור, אבל בפסח דבח"ש ג"כ מקיים קצת מצוה גם באכילה גסה מקיים קצת מצוה אע"כ דליכא מצוה כלל בח"ש, וא"כ ה"ה באכילה גסה ושלכה"נ לא קיים כלל?*. אבל זה יש לדחות דגם אי איכא קצת, מצוה בח"ש מ"מ הקשו בתוס' שפיר דאיך פריך בגמ' פסח מיהא קעביד כיון דלא קיים המצוה רק כמו אוכל ח"ש שפיר רשע קרי לי' דמצותו בכזית והוא לא קיים המצוה כהלכתו ומש"ה קרי לי' רשע. לכן הוכרחו לפרש דתרי אכילה גסה יש, וא"כ אין מזה ראי' דאינו מחוייב לאכול פחות מכזית היכי דלא מצי אכיל כולו או שאין לו:
(ובעיקר ספיקו של המל"מ אי יוצא יד"ח מצוה בשלכדה"נ יש לפשוט מהא שהקשו תוס' (בסוכה ד"ל א') למ"ל קרא דב"ת חמץ דא"י במצה של טבל תיפ"ל דמהב"ע הוא, ואי נימא בשלכה"נ מקיים מצוה מאי קושיא הא אצטריך קרא להיכי שאכל שלכדה"נ דליכא עברה והמצוה קיים ול"ה מצהב"ע,, משא"כ משום ב"ת חמץ לא יצא דממ"נ אם יאכל שלכד"ה אינו מוזהר משום ב"ת חמץ ואם יאכל כדה"נ אז איכא משום ב"ת טבל, (אע"כ שלכ"ה בל"ז ל"י ידי מצה):
ולכאורה נראה להביא ראי' דבכ"ש ל"י אף קצת מצוה מהא דפסחים דס"א א'] דפסח ששחטו שלא לאוכליו דפסול ומפרש בגמ' בחולה וזקן שא"י לאכול כזית דכתיב לפי אכלו וא"כ אם נימא דקצת מצוה יש בפחות מכזית מה יעשו החולה והזקן אם לא יושחט הפסח גם חצי מצוה לא יקיים ואם יושחט פסול, אע"כ דכל שא"י לאכול כזית פטור מכל המצוה, וא"ל דאפשר לשחוט הפסח לאוכליו ושלא לאוכליו דכשר כמבואר שם וא"כ יוכל לאכול קצת מהפסח, דז"א דהא הרמב"ם (פ"ב מק"פ ה"ה) יהיב טעמא שחטו למי שיכול לאכול ולמי שא"י לאכול כזית כו' כשר שאלו הראויין לו אוכלין כהלכה והאחרים כאלו לא חשב עליהם א"כ ממילא הוו כמו שלא נמנו כלל ואסורים לאכול אף פחות מכזית כיון דהוו כלא חשב עליהם הוי כלא נמנו כלל א"כ אף ח"ש לא יאכלו דאינו נאכל אלא למנויו [כדאי' בזבחים ס"פ איזהו מקומן דנ"ו ב']. אמנם איכא לדחויי דהתם לא אפשר בענין אחר דאיתימא דהוי כאלו חשב עליהם א"כ יפסל כל הקרבן לכן הוי כאלו לא חשב עליהם אבל כל שאפשר לקיים מקצת מצוה חייב מיהת בח"ש, ולכאורה י"ל מה שהקשו התוס' בפסחים (דס"ב ב') אהא דאמרו מה בין לשמו ושלא לשמו דפסול לאוכליו ושלא לאוכליו דכשר, ותמהו בתוס' מאי קבעי הא גמר לעיל מקרא דוכל ערל דמקצת ערלה לא פסלי. ולפ"ד י"ל נהי דגלי קרא במולים וערלים דכשר דהוי כלא חשב עליהם כלל שא"ר לאכול כלל דח"ש אסור מה"ת, אבל בלאוכליו ושלא לאוכליו דמחשבתו י"ל הוי מחשבה שיהי' מותר לאכול ח"ש וא"כ ממילא נימא דהוי מחשבה ויפסל, לכן שפיר פריך דאוכליו ושלא לאוכליו דלא נפקא מכל ערל מדוע כשר, ועפרש"י שם שפי' בחולה וזקן והוא כדברינו דאערל לא פריך כלל רק עיקר קו' אשלא לאוכליו די"ל דגרע דמ"מ הוי מחשבה כיון דראוי לאכול פחות מכזית.
אבל נראה להביא ראי' מהא דילפינן שלא לאוכליו כגון זקן וחולה דפסול מאיש לפי אכלו ע"כ דליכא מצוה כלל בפחות מכזית דא"ת דאיכא מצוה בפחות מכזית מנלן מאיש לפי אכלו למעט חוז"ק שא"י לאכול כזית דלמה לא מיעטה התורה רק ערלים וטמאים שא"י לאכול כלום אבל חוז"ק שיכול לאכול כ"ש בכלל איש לפי אכלו הוא הואיל ומצוה עליו לאכול כמה שיכול ונהי דבכ"מ אכילה בכזית הכא דהתורה אמרה איש לפי אכלו הרי תליא באכילת כאו"א כפי יכלתו אע"כ דאין מצוה בא"י לאכול כזית לאכול כ"ש ושפיר, אימעט מאיש לפי אכלו כמו ערל וטמא [עי' תוס' שם ד"ה לאוכליו מנ"ל] ומזה מוכח דגם לר"ש דס"ל כ"ש למכות דמ"מ ידי מצוה א"י רק בכזית דאל"כ יהי' לדידי' שחיטת הפסח על חוז"ק כשר ולא, אשכחן דפליג ר"ש בהא [ועי' תוס' זבחים דכ"ג א' ד"ה זקני], אע"כ נהי דלגבי לאו ס"ל דלוקין אכ"ש מ"מ מ"ע לא מקיים עד דאכל כזית:
עוד נ"ל להביא ראי' מהא דזבחים (דצ"ז ב') יקדש להיות כמוהו כו' ואם כשירה היא תאכל כחמור שבה, ופרכינן ליתי עשה ולדחי את ל"ת וכ' בתוס' לאו אתאכל כחמור שבה פריך שתאכל בלילה ולמחר כשלמים, דהאידנא ידהו"ל נותר ואין, עדל"ת שיש בו כרת, ומאי קושיא דהוי ל"ת שיש בו כרת, נימא דיאכל פחות מכשיעור, דנהי דח"ש אסור מה"ת, מ"מ אי ח"ש מצוה ידחה זא"ז. ונהי דאפשר לדחויי כיון דגוף העבירה יש בה כרת, אף דאינו רק ח"ש לא דחי לה עשה, דכשם שלא נתקיימה העבירה בשלימות לחייב כרת, כן לא נתקיימה המצוה בשלימות, וכיון שאלו הי' המצוה בשלימות הי' כרת ה"נ בפלגא דשיעור לא דחי, אבל קשה הא לר"ש דס"ל כ"ש למכות א"כ מצוה שלימה עבד בכ"ש, א"כ מאי קו' הא י"ל דפריך לר"ש לדחי העשה שיאכל פחות מכזית דאז לית בי' כרת דאין כרת רק אכזית, דדוקא למכות הוא דמחייב בכ"ש, והך ברייתא אליבא דכ"ע אתיא, אע"כ דפחות מכזית ליכא עשה כלל אף לר"ש. אבל ג"ז אינו ראי' די"ל דלר"ש כרת נמי מחייב אכ"ש והא דאינו מחייב קרבן אכ"ש אלא בכזית [בשבועות דכ"א ב'] כבר כתב הריטב"א במכות (דט"ז) דעיקר טעמי' דר"ש דאחשבי' לאכילתו, וכ"ז במזיד, אבל בשוגג לחייבו חטאת לא דל"ש אחשבי' א"כ י"ל דגם כרת דהוא במזיד ושייך אחשבי' חייב בכ"ש ושפיר אעדל"ת ושפיר הקשו בתוס' *, אבל לעולם לר"ש י"ל דמקיים המצוה בח"ש כשם שלוקה אח"ש דהאי טעמא דאחשבי' כשם שמועיל ללקות כן מועיל למשוי מצוה, ובהכי אפ"ל ג"כ דנהי דאחשבי' לח"ש היכי דלא אכל יותר, אבל בחולה וזקן שא"י לאכול יותר ל"ש אחשבי' לר"ש, ושפיר מקרי שלא לאוכליו הא כל שאוכל פחות מכשיעור מצה לר"ש יצא:
[הגה. כעת נדפס ס' למודי ה' ע"ש בלימוד [כ"ח מהגאון בהמ"ח זצ"ל]:
וראיתי לחכם א' שהביא ראי' מהא דיומא (דל"ט א') וקדושין (דנ"ג א') הצנועין מושכין את ידיהם ופירש"י לפי שלא הגיע רק כפול ולמאי חזי, והא אכילת קדשים מ"ע, א"כ שפיר חזי דמצוה לקיים מיהא בכ"ש אע"כ דאין כאן מצוה כלל אבל זה ליתא דהא אם צירף כמה מיני קדשים ואכלם ביחד ודאי יצא מצות אכילת קדשים, וא"כ עדיין למה משכו את ידיהם הא חזי לאצטרופי ויקיימו אכילה בכזית שלם, וא"כ אף אי אין מצוה בפחות מכזית קשה רק עכצ"ל כמ"ש תוס' חולין (ד"ק א' ד"ה שאני) לענין חטאת דאינה מקרי חתיכה הראוי' להתכבד דאין מחזיקין טובה זל"ז. ועיקר טעמא שהי' קדשים הרבה מצויים בעזרה, וא"כ היו יכולים לקיים מ"ע דואכלו בקדשים אחרים ואין מזה ראיה כלל:
ואין להביא ראי' מפסחים (דע"ב ב') מהא דכהן שאכל תרומה ונודע לו שהוא ב"ג וב"ח דפוטר ר"י משום דהוי טעה בדבר מצוה שאכילת תרומה הוי מצוה, ומדתנן סתמא משמע אף שאכל רק כדי שו"פ ולא הי' כזית ואי אמרת דבפחות מכזית ליכא מצוה אמאי תנן סתמא הא בכה"ג דאכל שו"פ ולא הי' באכילתו כזית לא טעה בדבר מצוה כיון דליכא כזית אע"כ דבכ"ש נמי איכא קצת מצוה אבל ג"ז אינו דקיי"ל כרבנן דפליגי אאבא שאול בפסחים (דל"ב ב') דלא תליא בשו"פ רק בכזית וזר שאכל תרומה בעינן כזית לחייב חומש, וא"כ י"ל דר"י ס"ל כרבנן, וא"כ ע"כ בכזית הוא ואיכא מצוה וכ"פ הרמב"ם (פ"י מתרומות):
אמנם אף אם נניח דאין מצוה בפחות מכזית מ"מ נראה במרור דלא נאמר בקרא לשון אכילה כמ"ש התה"ד [בכתבים סי' רמ"ה] דיאכלוהו אפסח קאי, והא דבעינן כזית במרור כ' שם בשם הרא"ש משום דמברכינן על אכילת מרור, א"כ שפיר י"ל דהיכי שאא"ל לאכול כזית דיאכל פחות מכזית בלי ברכה, דעיקר מצוה אכזית הוא כדי שיוכל לברך, ומדאו' כי אכל בהדי פסח ל"ב כזית, א"כ ה"נ באין לו או שאא"ל לאכול כזית סגי לקיים המצוה בפחות מכזית וקצת ראי' לזה מהא דפריך ר"ח [בפסחים דקט"ו א'] אמ"ד דמברך בפה"א ואכיל ולבסוף מברך על אכילת מרור, וכי לאחר שמילא כרסו הימנו חוזר ומברך, ומאי קושיא הא בראשונה סגי בכ"ש כמ"ש הרא"ש בפ' ע"פ (סי' כ"ה] וכ"מ בפרש"י (שם דקי"ד ב') ד"ה אכלן לחצאין וא"כ עדיין לא יצא ולמה לא יברך וגם מתוס' שם שפלפלו רק אי מצ"כ ותיפ"ל, הא יש עצה שיאכל כ"ש, אע"כ דעיקר חיוב אכילת מרור יוצא בכ"ש ורק מחויב לאכול כזית כדי שיוכל לברך על אכילת מרור ולכן פריך לאחר שמילא כרסו ויצא עיקר חיוב איך יברך, ולכן לא הקשו תוס' רק דלמ"ד מצות צריכות כוונה א"כ לא יצא ותי' שם, וא"כ מוכח דעיקר חיוב יוצא בפחות מכזית וא"כ כשאין לו [או כשאא"ל לאכול כזית] יאכל פחות ולא יברך:
וראיתי להשאג"א (סי' ק') שדחה דברי הרא"ש [שכ' דהא דבעינן כזית במרור הוא רק משום נוסח הברכה] בשתי ידים, דא"כ למה אמרו בפסחים (דק"כ ע"א) דרבא סובר מצה בזה"ז דאו' מקרא דבערב תאכלו מצות וראב"י, סובר דרבנן וקרא בערב תאכלו מצות לטמא ודרך רחוקה ואמאי לא אמרי דהכ' בא שיאכל כזית, ועוד דמצה ומרור ניליף בהיקשא מפסח מהא קרא גופא כמו דאמרינן לראב"ע (שם ע"ב] דל"י יד"ח מצה באכל אחר חצות משום דאיתקש לפסח ה"נ נקיש מרור לפסח, ותו הא איתקש מרור למצה כמ"ש התוס' (קי"ד ב') אכלן דמאי יצא אבל בוודאי ל"י משום דאיתקש מרור למצה, ומצה טבל אימעט מבל תאכל חמץ יצא זה שאיסורו משום ב"ת טבל ובדמאי אפי' מצה יצא והכי מוכח בפסחים (דל"ט ב') דבעי רמב"ח מהו שיצא אדם יד"ח במרור של מע"ש בירושלים, במצה דאו' לא נפיק אבל במרור דרבנן נפיק, א"ד כל, דתקין רבנן כעין דאו' תיקון אמר רבא מסתברא מצה ומרור, ופרש"י הוקשו יחד, ואפי' רמב"ח לא מיבעי לי' רק הואיל ודרבנן, אבל אי דאו' ודאי דהוקשו יחד, וא"כ כשם שמצה בעי כזית ה"ה למרור עכ"ד, ומה שנ"ל, דכל ראיותיו אינן מוכרחות דמ"ש דנימא בערב תאכלו מצות אתי שיתחייב לאכול כזית דלא ידענו מקרא דעל מצומ"ר יאכלוהו דאפסח קאי, הנה בל"ז ק' על הרא"ש כיון דכתיב וכל ערל לא יאכל בו ודרשינן בו הוא אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור (שם דצ"ו א'] וכ' התוס' (דכ"ח ב') דלהיתר ל"צ קרא דאטו מצה ומרור קדושה יש בהו רק לחייבו לאכול מצומ"ר, א"כ כיון דלאו הבא מכלל עשה עשה שהחיוב עליו לאכול א"כ כיון דאכילה בכזית ידענו שמצותו בכזית (וא"כ ל"צ קרא דבערב תאכלו מצות ואין להקשות דא"כ כיון דאוכל הוא במצומ"ר) א"כ מוכח דגם מרור חיובי' בכזית [אע"ג] ז"א דודאי מודה הרא"ש דהחיוב מדאו' בכזית דאל"כ למה תקנו לברך על אכילת מרור ולהצריך כזית לא יתקנו לשון אכילה בברכה ולא נצטרך לאכול כזית אלא ודאי חייב לאכול כזית רק דבכל מצות אם אין לו כזית כתבנו לעיל דאינו מחויב לאכול אף כ"ש, משא"כ במרור אף דכשיש לו מחויב לאכול כזית מקרא דאוכל במצומ"ר אמנם כשאין לו ולא יוכל לקיים מצוה זו בכזית הואיל והי' יוצא בפסח כשאוכל עם מרור פחות מכזית דיאכלוהו אפסח קאי א"כ אנן דעבדינן זכר למרור שהיו אוכלין עם הפסח דמרור בזה"ז דרבנן סגי ג"כ בפחות מכזית ותדע דודאי אם אכל עם פסח משהו מרור (יצא) ואח"כ אכל מרור לחודי' להשלים לכזית ודאי המצוה דאוכל במצומ"ר יצא אף בלא פסח, כמו ערל וטמא דאוכל בלא פסח, ואי הי' המצוה שיאכל עם הפסח מרור, לא הי' עכ"פ יוצא על מצומ"ר, רק יאכלוהו אפסח קאי לכן יוצא בכ"ש וא"כ אנן דעבדינן מרור בזה"ז דרבנן (דאלו בזמן המקדש אף כי לא אכל פסח הי' חייב ערל וטמא במרור) א"כ נחזי איך תקנו, לכן סובר הרא"ש דתקנו זכר למקדש שהי' החיוב במרור כ"ש ה"נ חייב בכ"ש ואם אין לו יותר יצא בכ"ש ומחויב לאכול כ"ש, וא"כ לכאו' הי' אפ"ל דרבנן לא תקנו רק כ"ש ולא כזית ואף אם יש לו א"צ לאכול כזית לכן כ' הרא"ש מדמברך על אכילת מרור ע"כ הי' התקנה לאכול כזית וגם בכ"ש קיים מצוה ומטילין עליו שני חומרות יש לו מחויב בכזית אין לו מחויב בכ"ש, או דהרא"ש סובר דגם ביש לו אינו מחויב לאכול כזית דרק בשביל הברכה דמטבע ברכה נתקנה בזמן שבהמ"ק הי' קיים דהי' החיוב אכילת מרור בכזית מקרא דאוכל הוא במצומ"ר ותקנו לברך על אכילת מרור ולא נשתנה, אבל עתה עבדינן זכר למקדש וסגי בכ"ש כאלו אכל עם פסח רק דבעינן כזית בשביל הברכה וא"כ ל"ק כלל דמצה אי לאו דבזה"ז ד"ת, למ"ל קרא דבערב תאכלו דבעינן כזית מאוכל במצומ"ר שמעינן דבעי כזית ול"ק קו' הש"א, ואה"נ דבזמן המקדש הי' מרור ג"כ בכזית ולכן ל"ק מה שהקשה דניליף בהיקשא מרור (לפסח) כמו מצה לענין כזית, דודאי אין להקיש כלל כיון דבאמת כשם שפסח בכזית כן מצה או מרור בכזית רק ביחד לאכול אין חיוב למצומ"ר שיהי' כזית מקרא דעל מצומ"ר ואה"נ דלראב"י דמצה בזה"ז דרבנן הי' יוצא באכילה כ"ש למצות מצה רק בשביל הברכה יאכל כזית דדין א' הוא עם מרור וא"כ גם הקו' שהק' מהא דאמרו כל דתקון כעין דאו' תקון ומסקינן מסתברא מצה ומרור, לק"מ] דודאי לענין אי יוצא בשל מע"ש וטבל למה לא נקיש מרור למצה דהקישן הכתוב בזמן המקדש וכן תקנו רבנן עתה אבל לענין השיעור כיון דמצה באמת חיובי' בזה"ז דאו' ומרור רק מדרבנן מה"ת נימא דיהי' שוה למצה בזמן המקדש כשאוכל לבדו, אדרבה נשוה למצה כשאכל עם פסח דהי' סגי בכ"ש דלא תקינו רבנן רק זכר למקדש כשהי' אוכל עם פסח וממילא ל"ק כל הקושיות:
מעתה לא מיבעי לכריכה ודאי ל"ב כזית מרור כיון דכל עיקרו רק זכר למה שאכלנו עם הפסח, ואז הא הי' סגי בכ"ש דמצד חיוב (בערב תאכלו או משום) אוכל במצומ"ר הי' די בפ"ע בלא פסח (ודי בכ"ש) וא"כ קיי"ל דלא כהש"א (בהכריכה) שדחה דעת הרא"ש רק בכריכה ודאי דיוצא במעט מרור, וגם מצה נ"ל דל"ב כזית בכריכה אלא אף בעיקר חובת מרור הי' מן הדין בכ"ש רק בעבור הברכה, ובמקום אונס דלא אפשר מחויב בכ"ש דהא התה"ד שהוא פוסק גדול וכל בני אשכנז נמשכים אחריו רצה לסמוך מטעמא דהרא"ש דבברי' אף פחות מכזית יוצא חובת מרור ואשר רוצה לפקפק בדברי הרא"ש ויסבור דגם במרור תקנו תקנה קבועה דבעי כזית, מ"מ האמת עד לעצמו דנהי דחכמים תקנו לחומרא דחייב לאכול כזית מ"מ באא"ל למה עכ"פ לא יקיים הזכר ממה שאכלו עם הפסח דבזה הי' סגי בפחות מכזית דיאכלוהו אפסח קאי ובוודאי תקנו חומרת שניהם, משא"כ במצה דאורייתא ולא תקנו חכמים חיוב בי' י"ל דפטור באין לו כזית, ואפשר דגם במצה באין לו חייב בכ"ש מה"ט (דגם במצה מחיוב להיות בכ"ש) דשתי מצות נתנה התורה עם פסח אף בכ"ש וגם מצוה דיאכלו מצות:
ובהכי אפ"ל קו' התוס' בסוכה (ד"ל רע"א) למ"ל קרא דא"י ששם במצה של טבל ת"ל משום מהב"ע ולפ"ד אפ"ל כיון דיאכלוהו אפסח קאי א"כ אם אוכל מצה של טבל כיון דסגי בכ"ש בהדי פסח לא מקרי מהב"ע דלא הוי רק איסורא בעלמא דח"ש מה"ת לא לקי ולדעת הרבה פוסקים ל"ח מושבו"ע מה"ס וחייל שבועה עלוי' א"כ ל"ד לגזול דלאו מעליא קעבר, משא"כ אי ילפינן מקרא דלא נקרא מצה רק מה שהוא בב"ת חמץ וזה אלו הי' כזית הוא בב"ת טבל ואי אין בו כזית אינו ג"כ בב"ת חמץ וא"כ התורה גזרה שאינו כשר רק מה שהוא בכזית אינו בב"ת טבל שפיר אינו יוצא באכלו עם הפסח ג"כ והנפ"מ דבעי עוד הפעם לכרוך פסח ומצה ביחד אמנם לרבנן [פסחים דקט"ו א'] דל"ל דהלל וס"ל דל"ב כריכה רק על מצומ"ר היינו שיאכל בלילה הזה פסח מצה ומרור א"כ לכאו' אזדא לי' האי תירוצא כיון דחייב לאכול כזית א"כ מאי נפ"מ אי על מצומ"ר הוא בכ"ש הא מ"מ בעי לאכול כזית בלילה הזה ובלא כריכה נמי רשאי [וא"כ גם מצד ב"ת טבל א"צ לכרוך עוד הפעם, ואלא בכזית גם משום מצהב"ע א"י] וא"כ יצא לן הדין דנ"מ באין לו כזית דנהו דא"י לקיים מצוה דבערב תאכלו מצות או כמש"ל מקרא דאוכל במצומ"ר מיהא מחויב בכ"ש מקרא דעל מצומ"ר יאכלוהו, ואי לאו האי קרא לא היינו מחייבין במ"ע בכ"ש, ותדע דאל"כ ק' לרבנן אליבא דר"י דס"ל דאינו כורך כלל למ"ל האי קרא דעל מצומ"ר הא ידענו מבערב תאכלו מצות ולפ"ז ניחא דהאי קרא אתי לחייבו בכ"ש דלא היינו מחייבינן מאידך קראי אמנם לר"א (שם) בל"ז ניחא דלרבנן נמי איצטרך קרא דיהא רשאי בכריכה ואינן מבטלות זא"ז [ע"ש בתוס' ד"ה אלא אר"א]:
אבל ק"ל לפ"ז מאי מקשה המרדכי (פ' ע"פ) אהלל דהי' כורך מצומ"ר עם הפסח הא אין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים ותי' במרוסק מחזיק, ומזה הוציא התה"ד (סי' קל"ט) דצריך לאכול בב"א הזית מצה דאל"כ מאי הקשה המרדכי (ושם בתה"ד מ"ש כזית חרוסת הוא ט"ס וצ"ל פסח) ומאי קו' הא לפמ"ש יוצא בכריכה בכ"ש מרור וא"כ א"צ להחזיק ג' זיתים, וביותר למ"ש המג"א (סי' תפ"ו) דבית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים ורק ג' אינו מחזיק וא"כ מה הקשה המרדכי כיון דמרור א"צ כזית. ואף למ"ש לעיל דמחויב לאכול כזית מרור מ"מ עם הפסח א"ח רק בכ"ש, א"כ י"ל דאח"כ אכל עוד מצה ומרור להשלים הכזית אע"כ דבכריכה נמי בעינן כזית והוא סותר לדעת הרא"ש ודברי התה"ד בפו"כ (בסי' רמ"ה) סותר למ"ש (בסי' קל"ט) דנסתייע מדברי המרדכי ובסי' רמ"ה הביא דעת הרא"ש ונראה דהכי פסק ויש ליישב:*
מיהת מסתברא לן דעכ"פ מי שאנוס וא"י לקיים המצוה כהוגן ודאי מחויב לצאת ידי הת"ה והרא"ש לאכול כ"ש ואם יאכל קלח אחד מה טוב דהתה"ד ר"ל דיוצא משום ברי' רק חשש לדעת הר"ת דא"י בשרשים, ולא הוי ברי' [ול"ד למ"ש הירושלמי לענין ברכה אחרונה] דשם אפשר לאכול הגרעין מיהת הוא חש רק שלא יצא בו לכתחלה אבל ודאי באנוס אם ימצא קלח א' ודאי נכון שיאכל ואם לא יאכל עכ"פ כ"ש:
איברא דדברי תה"ד צ"ע במ"ש הואיל והירושלמי סובר דברי' בכ"ש כמו פרידה א' של ענב או רימון דחייב לברך וק"ו הוא דבברכה כתיב בהדיא בה אכילה מ"מ בברי' סגי בכ"ש, מכש"כ במרור דלא כתיב בי' אכילה וע"כ כוונתו אינו דברי' לדעת הירושלמי מקרי אכילה דא"כ כשאכל הנזיר ענב א' יתחייב מלקות והא ליתא דהא בעינן כזית מן הענבים, וכן מבואר במכות (רפ"ג) דר"ש סובר בחטה מפני שהיא כברייתה חייב בכ"ש ורבנן בריית נשמה חשובה [שם די"ז א'] אלמא דלא מקרי אכילה, ודוקא לענין ברכה אחרונה סגי בברי' כ"ש לדעת הירושלמי כיון דהוא ברכת הנאה גם בברי' חשיב לי' לברך עלי' ולהודות, אבל בכל מצות ודאי בעינן כזית אף בברי' גם לדעת הירושלמי ורק במרור כיון דלא כתיב אכילה רק משום דמברכין על אכילת מרור הוא שנסתפק התה"ד וצ"ע דמאי שנא. ונראה להכריע בזה מה שנסתפק המ"ל (בהל' חומ"צ) אי אכילה בכזית משמע אי אכילה כ"ש משמע והלמ"מ אוקמה אכזית, ולפ"ז נראה דודאי אכילה אינו משמע רק כזית מיהא בברי' אכילה משמע בכ"ש ורק משום הלכה בעינן כזית, ולכן שפיר לענין ברכה דל"ש זה שפיר סגי בברי' כ"ש ועי' מל"מ (פ"ד משבועות ה"א):
ולפ"ז יתיישב מה שק' לר"ל דח"ש מותר מה"ת, מתרומה דקיי"ל כר"ט ורע"ק (במ"ה פ"ד דתרומות) דבעינן שיהא שירי' נכרין וקיי"ל בחולין (דקל"ז ב') דחטה א' פוטרת את הכרי, וא"כ לר"ל דח"ש מותר איך שירי' נכרין כיון דגם החטה מותרת, וזה אפ"ל דמ"מ אם יצטרף בהדי שאר חטים של תרומה יאסר לזרים, אבל קשה ממתני' דבכורים (רפ"ב) התרומה והבכורים חייבין עליהם מיתה וחומש ואסורים לזרים ופריך בירושלמי ואסורים לזרים פשיטא דהא אמר וחייבין מיתה ביד"ש ומשני פחות מכשיעור, וא"כ קשה אמאי נטר הגמ' לאקשויי (בפ' יוה"כ) לר"ל מלשון אסור ולא פריך ממתניתין דבכורים דמשמע מדאו' אסור ולפ"ד ניחא כיון דתרומה הוא חטה ובכורים הן פירות והם בריות י"ל כיון דלשון אכילה משמע אף פחות מכזית בברי' ורק מכח הלכה נתמעט א"כ ר"ל מודה דרק אין עונשין אבל אסור מה"ת, אבל ביוה"כ דכתיב לא תעונה ובעינן ככותבת א"כ אף באוכל ברי' עדיין מעונה הוא וא"כ אין משמעות הכ' לחייבו א"כ אף איסורא ליתא לר"ל דקרא מיעט פחות מככותבת כמו באינו ברי' בשאר איסורים דח"ש מותר מה"ת ושפיר פריך וז"נ:
ואלולי דמסתפינא נגד דברי התה"ד הי' נ"ל פשוט דאין פי' דברי הרא"ש דיאכלוהו רק אפסח קאי ומרור ל"ב שיעור דא"כ למה תקנו לברך על אכילתו ולהצריך שיעור, רק מדאו' ודאי שיעור בעי, והרא"ש דרצה לחדש שם דכרפס ל"ב שיעור אמר דבאמת בזה"ז מרור דרבנן, ורק משום זכר לוימררו את חייהם אפשר שהי' די בפחות משיעור, דכה"ג מצינו להרמב"ן (ר"פ לולב הגזול) שכ' דבמקדש כל שבעה הי' כל הפסולין ביום ראשון פסול גם בהם ורק אנן דעבדינן זכר למקדש מכשרינן בשאול וחסר אחר יום א' כיון דרק זכר למקדש הוא, ה"נ הי' הרא"ש מסתפק במרור כיון דאנן לא עבדינן רק מדרבנן לזכר סגי בכ"ש, ולכן נסתייע מהא דמברך על אכילת מרור מוכח דחכמים תקנו ג"כ כזית וז"פ בעיני. מעתה יש לדון דכשם שמצינו בלולב אף דיבש פסול מדאו' כל שבעה מ"מ אמרו חז"ל בסוכה (דל"א ב') דאין שעהד"ח ראי', ומכח זה דעת הרבה פוסקים להכשיר כל הפסולין בשעה"ד, ואף האוסרים בשאר פסולין משום דלא מצינו בגמ' רק בלולב וכמבואר באו"ח (סי' תרמ"ט), ומ"מ בלולב יבש דעת הרמב"ם (פ"ח מלולב ה"א] דמברך עלי' ועי' תוס' סוכה (דל"א) שנסתפקו בכל הפסולין לברך עליהם. וע"כ הטעם דנהי דידי המצוה לא יצא, מ"מ כיון דעיקרו משום זכר למקדש כשאא"ל לקיים המצוה בשלימות מחויב למיעבד הזכר למקדש עכ"פ בפסול, א"כ ה"נ במרור כיון דהרא"ש רצה לומר דמרור שהיא זכר למה שהיינו מחוייבין בזה"ב הי' די בכ"ש ורק מדחזינן דלא תקנו כן מדצוו לברך על אכילת מרור מיהא כשאדם חולה וא"י לאכול כזית או שאין לו אין לך שעהד"ח גדול מזה למה לא יעשה עכ"פ הזכר בכ"ש. ואפשר אף במצה נמי מי שא"י לאכול כזית יאכל כ"ש דעכ"פ זכר לנס צריך לעשות וכהא דלולב דמביא פסול. וא"כ פשיטא לן שמחויב בכ"ש רק לא יברך כיון דטופס ברכה היא על אכילת:
הנלע"ד כתבתי