שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן לז
שאלה. אב שלח לבנו בשר ודגים וכ' לו במכתבו הנני שולח לך בשר ודגים לפסח מהו דין הבשר.
תשובה הב"ח (בסי' תס"ט) כ' האומר בשר זה לפסח אסור אף בדיעבד והביא ראי' מהא דפרכינן בפסחים [דנ"ג א'] אהא דאר"י א"ר אסור שיאמר בשר זה לפסח מהא דתודוס איש רומי ששלחו לו אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי שאתה קרוב להאכיל את ישראל קדשים בחוץ, מקולס אין שאינו מקולס לא, ומשני מקולס אעפ"י שלא פירש, אינו מקולס, אמר אין, לא אמר לא, ואם נימא דבדיעבד מותר מאי פריך, הא אינו מקולס בדיעבד שרי, אבל מקולס גם בדיעבד אסור אע"כ דגם אינו מקולס בדיעבד ג"כ, אסור עכ"ד הב"ח, וכ' המג"א סי' תס"ט סק"ב שזו ראי' שאין עלי' תשובה וא"כ לפ"ז גם בנ"ד יש לאסור לכאו' גם בדיעבד.
אמנם יש בזה דיעות חלוקות, דעת רש"י דמש"ה אסור משום דאקדשי' לדמי פסח ודעת התוס' דמחיים אקדשי', ונ"מ בין הדיעות בבשר שאינו של גדי דלרש"י אסור דשמא לדמי פסח קאמר אבל לתוס' מותר דהא ל"ש שהקדיש לפסח כיון שאינו גדי ולא מתכשר לפסח, והמג"א (שם) כ' דאף דהב"י כ' לסברא דמחיים אקדשה מ"מ גם בבהמה אסור כמו הקדיש זכר לדמיו דקדוש קדושת הגוף (והדין עמו דהא במפריש נקבה לאשם מבואר בתמורה (די"ח ב') דקדוש וירעה עד שיסתאב אע"ג דלא חזי כלל מ"מ מיגו דנחתא לקדושת דמים חל עלי' קדושת הגוף מידי דהוי למקדיש זכר לדמיו) וא"כ מפריש בהמה לפסח נמי כן וחיישינן דמחיים אקדשה לדמים, אבל אי הוי אמרינן דלאחר מיתה אקדשה לא הי' מתסר כיון דיש פדיון, והא דהוצרכו לומר בחטים יודעים דלמנטרא לפסחא קאמר ול"א שיאמר שפדה משום דחזי למנחות ויאמרו שהקדישם קה"ג עכ"ד המג"א. ותמהני דהא כ"ז שלא נתקדש בכלי יש פדיון להחטים אף שהקדישם למנחות ואפי' למ"ד במנחות (דק"א א') דטהורין אינם נפדים דכל הראוי למזבח א"י מידי מזבח לעולם מ"מ אם נטמאו תנן להדיא דיש להם פדיון, וא"כ מאי מראית עין איכא הא אנן האידנא כולנו טמאי מתים ולרבא דאמר מצוה ללתות [בפסחים ד"מ א'] א"כ הוכשרו ונטמאו ויש להם פדיון, אע"כ דאסור אפי' היכי דמועיל פדיון וא"כ למ"ל דמחיים אקדשי' אפי' אי לאחר שחיטה אקדשי' אסור, דאל"כ למה הוצרכו לומר בחיטי דמנטרא לפסחא אפי' בלא"ה נמי נימא דליכא מ"ע כיון דיש פדיון בנטמאו, אע"כ דהואיל ומסתמא לא פדה איכא מר"ע וא"כ מוכח דכוונת רש"י רק בעבור קדושת דמים, ונראה דגם המג"א לא כ"כ רק לשיטת המחבר שסובר מטעם אקדשי' אבל לדעת רש"י מודה דאף דיש פדיון מ"מ אסור משום מר"ע, דלדעת רש"י עכצ"ל דל"ח שהקדיש מחיים כלל דאל"כ יקשה קו' תוס' אמאי לר"ש מותר משום שלא התנדב כדרך המתנדבים דלמא מחיים אקדשי' אע"כ דרש"י ס"ל כיון שאין אנו רואים ריעותא רק בעת צלי', אמרינן דעתה אקדשי' לפסח והוי שלא כדרך המתנדבים דאין קדוש כלל, וכ"פ רש"י להדיא (בד"ה ר"ש פוטר) הלא מחיים לא קרא עליו שם פסח, ועוד דא"ת דרש"י מודה דיש לחוש דמחיים אקדשי' א"כ יקשה מאי מתקיף לה ר"ש אהך דמתני ר"א להא מתני' כר"ש מהא דר"ש פוטר שלא התנדב כדה"מ הא כאן הוי כדרך המתנדבים אם יש לחוש שהקדיש מחיים, ונהי דתוס' פי' דהוי כע"מ להקריב בחוץ מ"מ נראה דרש"י לא ס"ל כן, דהרי בחולין [דמ"א ב'] השוחט לשם עולה כו' שחיטתו פסולה (דכיון דבאה בנונ"ד הרואה אומר דעכשיו הוא מקדיש ושוחטה לעולה וקדשים בחוץ מותר, רש"י ז"ל) ר"ש מכשיר ופרש"י לא חייש למראית עין ולא פי' משום שלא התנדב כדהמ"ת כמ"ש תוס' שם וע"כ משום דשם הוי קדה"ג וגם בזה"ז מקרי כדה"מ לרש"י, רק כשנשחט דאז ל"ש שיקדיש הוי שלא כדה"מ ולומר שכוון לדמי לא ס"ל לר"ש דהא גם במנחה מן השעורים י"ל דכוון לדמי מנחה, וע"כ דס"ל כיון שאינו כדה"מ לא חל חיוב עליו ה"נ אחר שחיטה הוי שלא כדה"מ, וא"כ לרש"י ל"ח כלל שהקדיש קודם שחיטה א"כ אף שהקדישה לדמים כיון שהקדישה אח"ש יש לה פדיון ואמאי אסור, וע"כ מודה המג"א דלדעת רש"י גם היכי שיש פדיון אסור משום מראית עין דשייך גם ביש פדיון וכנ"ל, ולא כ"כ רק לשיטת המחבר דס"ל הטעם דמחיים אקדשיה:
ובזה ניחא מה דר"א מוקי הא דתודוס כר"ש ולא חש לקו' ר"ש דהא ר"ש פוטר שלא התנדב כדה"מ, דר"א ס"ל דשייך לחוש דמחיים אקדשי' והוי קדה"ג ול"ש לומר שלא התנדב כדה"מ, והא דר"ש סובר בחולין (שם) בשוחט לשם עולה דמותר ול"ח למ"ע, ס"ל לר"א מקולס גרע דשייך מ"ע טפי ור' ששת פריך הא הואיל והריעותא היא בשעה שהוא מקולס ל"ש לומר דניחוש דמחיים אקדשי' וא"כ אא"ל דאתיא כר"ש, ובהא פליגי:
ועפ"ז י"ל מה דבעי בגמ' בתר הכי תודוס גברא רבה או בעל אגרופיי, ולכאורה מאי נ"מ בזה, ולפ"ד ניחא דאי החשש דמחיים אקדשיה א"כ הוי שחוטי חוץ בשעת שחיטה ולמה נקטו משום שאתה מאכיל קדשים בחוץ והול"ל שקרוב אתה שישחטו קדשים בחוץ, שהיא עבירה יותר חמורה שהיא, בכרת, אמנם י"ל דסוברים דבזה"ז שחוטי חוץ אינו אסור מדאו' כמ"ש תוס' בע"ז (די"ג ב') דלא גרע מקודם פתיחת דלתי ההיכל דא"ח על שחוטי חוץ דא"ר לפתח אוה"מ ורק מדרבנן אסור לזה נקט איסור אכילה דמוכח דהוי דאו' בשח"ח דבב"ק (דע"ו ב') פריך בשח"ח דהוי שחיטה שא"ר, ואי נימא דאיסור אכילתו היא רק מדרבנן שפיר חייב כדאמרינן שם (דע"א א') לענין מעשה שבת דרבנן דלא פטר משום שחיטה שא"ר, וכן מוכח מתוס' ושטמ"ק שם שכ' דא"ל דל"מ פדיון לפי שעבר ועשה ושחט בחוץ א"כ הוי כהטיל מום דמשמע דמדאו' ל"מ פדיון (הן אמת צל"ע הא דפרש"י דחטאות המתית לא נהנין מדרבנן הא כיון דאמרינן [בריש מעילה] דק"ק ששחטן בדרום כמאן דחנקינן דמי, א"כ שח"ח אמאי אסור מדאו') ולפ"ז שפיר נקטו שאתה מאכיל דהוי דאו'. ובזה ניחא מה שק' לדעת הר"ן (בפ' מקום שנהגו) שכ' דהיכי דהחשש הוא באיסור דרבנן מנדין אבל אם עיקרו מדאו' אף שהם אסרו מדרבנן כמו מבשל בחמי טבריא וכמו בגזינהו לגפא בחולין (דקמ"א ב') אין מנדין רק מלקין מכות מרדות א"כ אמאי שלחו שיגזרו נידוי הול"ל שאלמלא תודוס אתה הי' מכין מכות מרדות דהא עיקרו של שח"ח הוי איסור תורה, ולפ"ז ניחא דכיון דעל שח"ח לבד בלא אכילה דהוי בזה"ז רק דרבנן ראוי לנדותו א"כ בשביל שיש על האכילה ג"כ עבירה לא נקיל עליו מלהענישו בנדוי [עי' כנה"ג יו"ד סי' של"ד סמ"ג ודו"ק]. והנה כ"ז אם נימא דהחשש הוא משום הקדישו מחיים אבל אי נימא דרק הקדישו לאח"ש לדמי הוי מדאו' למעילה א"כ הוי ראוי לומר שהיו מכין מכות מרדות דגם בשחיטה הוי דאו', אמנם אי נימא דבעל אגרופין הי' ניחא דבעל אגרופין לא הי' מתיירא שיכו אותו (צ"ע לשון אלמלא תודוס אתה ודו"ק] אבל מנדוי מתיירא שיכול לעשות מרחוק, וא"כ אי בעל אגרופין היה אפ"ל דלאח"ש אקדשי' אבל אי נימא דגברא רבה הי' עכצ"ל דהחשש הוא דמחיים אקדשי' וא"כ מיד על השחיטה דאסור מדרבנן חייב נדוי לכן שלחו לו גוזרני עליך נידוי וא"כ האיבעי' תליא בשיטת ר"א ומאן דמותיב עליו, וזהו ע"ד החידוד, דיש לדחות דהואיל ורק גורם הוא ומראית עין דרבנן מקרי ומנדין והבן:
אולם לדעת הרמב"ם [פי"ט ממעה"ק הט"ו] דשח"ח בזה"ז ג"כ בכרת מוכח דרק לדמי פסח אקדשי' ולא מחיים דאל"כ למה אמר להאכיל קדשים בחוץ הול"ל שישחטו בחוץ שילמדו להקדיש ולשחוט בחוץ ואיסור זה חמור מאכילה דהוא בכרת, וע"כ דל"ח למ"ע דמחיים אקדשי', ובזה י"ל מה שתמה בצל"ח אמאי לא פריך ממתני' דביצה [דכ"ב ב'] במקולס חכמים אוסרין ולידוק אבל אינו מקולס שרי וכמו דדייק מברייתא, וממתני' הלא עדיפא להקשות, ונראה דלא הי' יכול להקשות על רב ממתני' די"ל דדוקא מקולס אסור שמא יאמרו מחיים אקדשי' וכן בבשר זה לפסח נהי דלאו בר הקדש הוא יש לחוש שיאמרו שהקדיש לדמי פסח כמ"ש רש"י, אבל אינו מקולס אם איתא דאקדשי' מחיים הו"ל לעשותו מקולס ומדלא עשאו מקולס יבין הרואה דלאו מחיים אקדשי' ורק דניחוש שיטעה הרואה שאקרשה לדמי פסח א"כ י"ל דמתני' אתי' כר"ש דס"ל הטעם שלא התנדב כדה"מ, א"כ ל"ח כלל לאח"ש דלמא אקדשי' לדמי פסח, ורב ס"ל כרבנן דחיישינן ומש"ה אוסר באומר בשר זה לפסח ומש"ה לא פריך ממתני', אבל מברייתא דתודוס שפיר פריך דע"כ אא"ל דאתיא כר"ש והחשש הוא דיאמרו מחיים אקדשי' לקה"ג, דא"כ למה לא נקטו שאתה מעלה קדשים בחוץ אע"כ דהחשש הוא רק דלמא יטעה הרואה דלאחר שחיטה אקדשי' א"כ לא אתיא כר"ש דלר"ש ראוי שיהא מותר כיון שלא התנדב כדה"מ וע"כ כרבנן דר"ש אתיא ושפיר פריך:
הן אמת נ"ל דבלא"ה ל"ק, דהנה מה שדייקו מקולס אין שאינו מקולס לא היינו ע"כ צלי דאל"כ למה יאסר, והנה ודאי גם המקשה הוי ידע לחלק בין אמר ללא אמר רק דהוי ס"ד כיון דהנהיג לאכול אפי' אינו מקולס רק הנהיג לאכול צלי א"כ הוי כפירש דכ"א בעבור המנהג עושה כן והוי כאמר, לפ"ז ל"ק דבשלמא מברייתא דתודוס שפיר הקשה כיון דתודוס הנהיג ע"כ לעשות מקולס זכר לפסח א"כ הי' המנהג שחיוב יש לאכול צלי וא"כ אפי' אינו מקולס הוי כפירש דיודעין שעושין בעבור הפסח אבל ממתני' דמקום שנהגו דשם אין המנהג לאכול צלי מצד חיוב זכר לפסח רק המנהג לאכול צלי כמו שלוק ומבושל ומקום שנהגו לאכול צלי [אין הפירוש דקבלו עליהם חובה לאכול צלי, רק] לפי שיש מקומות שנוהגין שלא לאכול צלי כלל ובמקומות אחרים המנהג לאכול צלי א"כ האוכל צלי מצד המנהג אינו אוכל מצד זכר לפסח רק כמו שאוכל צלי בשאר ימות השנה א"כ פשיטא דבעינן פירש הא לא"ה מותר לכן דוקא מקולס אסרו חכמים דאז איכא מרע אבל אינו מקולס לא וז"פ:
ועפ"ז י"ל קו' הב"ח א"ת דבשר לפסח אסור רק לכתחלה מאי פריך מקולס אין שאמ"ק לא הא שם אדיעבד קאי ולפ"ד ניחא דהנה צריך טעמא מדוע נימא דרק לכתחלה אסור והא בחולין (דמ"א ב') אמרינן השוחט לשם פסח שחיטתו פסולה בדיעבד, ועכצ"ל דשם הוי מחיים והוי קדה"ג, ואין פדיון מועיל כלל דקדשי מזבח אחר ששחטן אין פדיון מועיל בהן כמ"ש תוס' בב"ק (דע"ו א' ד"ה שחיטה) א"כ שפיר חיישינן גם בדיעבד, אבל בשר זה לפסח דהוא לאח"ש והוי רק ק"ד דמועיל פדיון ורק לכתחלה אסור אבל בדיעבד מותר די"ל פדה וליכא מר"ע וחשדא וכה"ג כ' המג"א ליישב קו' הב"י והיינו לשיטת רש"י דרק לאח"מ אקדשי' ולכן מותר בדיעבד, וכ"ז שייך רק בבשר זה לפסח אבל היכי שנהגו שהחשד ומ"ע הוא שבעבור כן ינהגו להקדיש ולאכול קדשים בחוץ, ואף אם הרואה יצדד לזכות לומר דהמנהג להקדיש אח"ש לדמי פסח ויש פדיון מ"מ ודאי לא יאמר שפדה דא"כ לא יצא יד"ח המנהג כיון דהמנהג הוא שיאכל קדשים לא יפדה דאם יפדה למה הקדיש כלל וא"כ שפיר גם בדיעבד יש לאסור אף באינו מקולס ואפ"ה רק במקולס אבל אמ"ק לא א"כ שפיר פריך אף אם נימא דבשר לפסח רק לכתחלה אסור ודו"ק. אמנם לדעת תוס' דבבשר לפסח ג"כ החשש שהקדישו מחיים ראוי לפסוק כדעת הב"ח לאסור גם בדיעבד:
ובאמת איכא לתמוה אפירש"י לדמי פסח א"כ אמאי אמרו בגמ' דלר"ש הוי שלא כדה"מ כמו בהרי עלי מנחה מן השעורים הא התם הקדיש להביא מנחה מן השעורים וכיון דתפוס לשון אחרון שפיר הוי שלא כדרך כדה"מ אבל כאן דלמא לדמי פסח קאמר, ודוחק לומר דא"כ לר"ש גם במנחה מן השעורים נימא יביא דמי מנחה ועכצ"ל דלא נתכוין לדידי' לדמי רק שגוף המנחה יהי' מן השעורים וכיון דלא מצי חייל דאין מנחה בא משעורין, לדמי ג"כ לא קדוש, ה"נ כאן בבשר כיון דאינו פסח אח"ש גם לדמי לא קדוש, דז"א דמאי דומיא הא התם לא ייחד השעורין כלל דנימא שהקדישם לדמי אבל בייחד בשר זה נימא דהקדיש לדמי, ומ"ש מהא דמפריש נקבה לאשם או לפסח דשקו"ט בתמורה (די"ח ב') דנהי דר"ש אומר תימכר כשהוא תם דלא חל קדה"ג מ"מ תימכר בהוקדש לדמי, ועוד בנקבה לעולה אמרינן אפי' קדה"ג נחתי הואיל ומצינו בעולת עוף, א"כ מוכח דק"ד חייל עלי' ומיגו דנחית קדושה אדמים נחית נמי אגוף, אלמא דאמרינן רצה להקדישו ק"ד א"כ בבשר זה לפסח ג"כ נימא דהקדישו לדמים מ"ד מפריש נקבה לפסחו או לאשם דתימכר לר"ש, ואם נימא כפי' המג"א דמחיים אקדשי' לדמים רק דממילא חל קדוה"ג כמו הקדיש זכר לדמיו הוי ניחא דלר"ש דס"ל המפריש נקבה לפסחו לא חל קדוה"ג ותמכר, א"כ כיון דיש פדיון ל"ח למ"ע. והא דמייתי בגמ' משום שלא התנדב כדה"מ הוא רק למפרך כי היכי דר"ש סבר כר"י, ר"י סבר כר"ש, וכ"נ מדברי תוס' שפי' דדמי להרי עלי עולה ע"מ להקריב בבית חוניו, וקשה אם כן למה לא מייתי הך וע"כ צ"ל דמייתי למפרך דר"י סבר כר"ש כמו דר"ש סבר כר"י ועי' תוס' מנחות (דק"ג א') שכ' דרבנן נמי מודי לר"ש בהך סברא שלא התנדב כדרך כדה"מ רק רק משום תפוס לשון ראשון, רק דכוונת הגמ' דר"ש דב"ח הוא ע"ש, והוי ניחא אם כי דחוק, אבל מדברי רש"י שפי' להדיא דמחיים לא אקדשי' ול"ל סברת תוס' וכן מוכח בדבריו בחולין (דמ"א) ולא מדמה למקדיש לבית חוניו וה"ט דשם אמר להדיא לב"ח, וא"כ רק כאן הסברא דלדמי פסח ול"ח דמחיים אקדשי' א"כ קשה מהו זה הדמיון להא דלא התנדב כדרך כדה"מ הא כאן י"ל דקדוש לדמים כמו נקבה לפסחו דעכ"פ תימכר, ונהי דא"צ להמתין על מום אבל קדושה הוי לדמים וא"כ גם בשר זה נמי נימא לדמי, תו קשיא אמאי לא מייתי בגמ' מתניתין דחולין בשוחט לשם חטאת ופסח דל"ל לר"ש מראית עין ועכצ"ל דהתם בשוחט נראה דלא לדמי קאמר דאם לדמי למה שוחט לעבור אאיסור כרת מש"ה שפיר ל"ח למר"ע שישחט בחוץ שיתחייב כרת. אבל כאן חיישינן לדמי פסח וא"כ קשה שפיר מנין למדין מהא דשלא כדרך המתנדבים הא שם לא אפריש כלל דיהי' שייך לומר דכוון לדמי שעורין, ועוד דהא גם לת"ק אם יאמר הרי עלי מן השעורין מנחה דאז לשון ראשון הוי שעורין מודה דפטור מדלא פליגי בהא, ואמאי לא אמרינן דלדמי קאמר אע"כ בדלא פירש ל"ש לומר דכוון לדמי שעורין כיון דלא ייחד רק קיבל עליו חוב להביא מנחה משעורים ולא הוי כדרך המתנדבים,, א"כ ל"ד כלל לבשר זה לפסח דשם י"ל שפיר דהקדיש לדמי פסח וא"כ מאי ראי' לכאן. ותו קשה הא ת"ק לא פליג אר"ש במנחה מן השעורים רק משום דס"ל תפוס לשון ראשון, וא"כ קשה לת"ק מי ניחא:
לכן לענ"ד לולא דמסתפינא נראה להכריע דנהי די"ל כסברת תוס' דשייך לחוש בבשר זה לפסח דשמא מחיים אקדשי' לפסח גופי' מ"מ כיון דאיכא למימר דאקדשי' לדמי פסח אחר שחיטה א"כ למה נחשדהו שעבר אאיסור שח"ח שהוא בכרת מוטב שנימא דאקדשי' אח"ש ולדמי פסח קאמר ולא עבר כ"א אלאו דמעילה דלמה יחשדוהו שעבר אלאו דכרת מוטב שיחשדוהו שעבר אלאו דמעילה לכן שפיר כ' רש"י דלדמי פסח, וכן במקולס אליבא דר"ש דס"ל דמקדיש לפסח ע"מ לשחוט בחוץ אינו קדוש שלא התנדב כדרך המתנדבים גם לדעת רש"י לא חיישינן שמא לדמי פסח קאמר דלמה יחשדוהו שעבר אאיסור מעילה הא יכולין לומר דהקדיש מחיים ע"מ לשחוט בחוץ דאין ההקדש חל כלל ולא פשה איסור כלל א"כ ל"ש מרע"י דלמה יתלו שהקדיש אח"ש לדמי ועבר איסורא מסתמא יאמרו דמחיים הקדיש ע"מ לשחוט בחוץ דהא מעשהו מוכיח ששחט בחוץ ואם הקדיש ע"מ כן לא עבד איסורא לא בשחיטה ולא באכילה, אבל ר' יוסי דס"ל מקדיש ע"מ לשחטו בחוץ חייב כרת א"כ אמרינן להיפך דמסתמא לא יחשדוהו שעבר אכרת רק בהקדיש לדמי פסח, וא"כ מיושב מה שרש"י בחולין (דמ"א) פי' בדר"ש משום דל"ח למרע"י ולא פי' משום דהוי כע"מ להקריב בבית חוניו והא התוס' הביאו בשם התוספתא דהוי כמו ע"מ להקריב בחוץ, ולפ"ז ניחא דכיון דרק משום מרע"י א"כ הוי כשוחט בחוץ לא יחשדוהו דנהי דאומר עתה סתם לשם חטאת שמא מקודם אמר להדיא ע"מ להקריב בחוץ ולכן ר"ש מתיר ול"ח למרע"י דהרואה יאמר מסתמא אמר להדיא ע"מ להקריב בחוץ ולכן תלו בתוספתא הא דר"ש פוטר בהא דאמר ע"מ להקריב בב"ח, וכ"ז רק בכה"ג ששוחט לשם פסח כמו שוחט לשם הרים דאין כוונתו להקדיש רק מחשב לשם פסח דאין איסורו רק משום מרע"י מש"ה ר"ש ל"ח למרע"י דסובר דהרואה לא יחשדוהו רק יאמר דמסתמא אמר מעיקרא להדיא ע"מ להקריב בב"ח או בחוץ, אבל אלו הודה שכוון בשעת שחיטה להקדישו ודאי הי' אסור כיון דלא אמר להדיא ע"מ אע"ג דמעשהו ששחט בחוץ יוכיח זה ל"מ רק לחשש מרע"י אבל בהקדיש אף בשעת שחיטה אסור כיון דהקדיש סתמא, נמצא מיושב דברי התוספתא גם לשיטת רש"י ז"ל, מעתה ל"ק דהא ר"ש סובר מפריש נקבה לאשם קדוש לדמי' ואמאי במנחה מן השעורים לא קדוש לדמי' ועכצ"ל כיון דלא הפריש ל"ש לומר שהקדיש לדמי א"כ מאי פריך אהא דמקולס הא במקולס הפריש וי"ל דמודה ר"ש לדמי, ולפ"ז ניחא דודאי לר"ש דסובר באומר ע"מ לשחוט בחוץ מותר לא נתלה דלדמי קאמר, דנימא דהקדיש ע"מ לשחוט בחוץ דמעשהו מוכיח א"כ שפיר פריך, אבל לרבנן דשוחט ע"מ לשחוט בחוץ הוי הקדש ובכרת א"כ יותר ניחא דנימא דהקדיש לדמי דלמה יחשדוהו לעובר על איסור כרת ולכן אמרו בגמ' רק להאכיל קדשים דהוא רק איסור מעילה:
ובהכי אפ"ל מה שק"ל דאמרינן בחולין (דמ"א ב') ה"מ תמימין אבל בע"מ מידע ידעו ושחיטתו כשר וקש"ל לשיטת רש"י נימא דלדמי קאמר, ולפ"ז ניחא דהתם כיון דאפשר למתלי שהקדיש קדה"ג ולא חל אבע"מ כלל ובפי' לא נתכוין לדמי ודאי יתלו שהקדיש קדה"ג ולא יחשדוהו שהקדיש לדמי, והא דהקדיש הוא משום דסבר דיוכל להקדיש בע"מ לקדה"ג או אפי' אם נימא דכ"ע ידעי דאין קדה"ג חלה על בע"מ י"ל דסבר דאין זה מום, משא"כ כאן ממנ"פ להקדיש קה"ג אחר מיתה ודאי א"א דכ"ע ידעי שאין בהמה שחוטה קדושה לקה"ג וא"כ אי אקדשי' אח"ש ודאי לקדושת דמים אקדשה, ואי מחיים אקדשה הוי קדה"ג וא"כ אין לתלות בהיתר כלל ואיכא מרא"ע אבל ר"ש סובר דיתלו שמחיים הקדיש ע"מ לשחוט בחוץ, ואדרבה נ"ל משם ראי' לשיטת רש"י עפ"י דברינו דלשיטת תוס' בבשר זה לפסח יחשדוהו דמחיים הקדיש הגם שאפשר לתלות שהקדיש לאח"ש לדמי א"כ בבע"מ נמי נימא שמא יחשדוהו שמקודם שנעשו בע"מ הקדיש דחל הקדושה, ובגמ' הא אמרו סתם בע"מ משמע אעפ"י שאין המומין מן הבטן, אע"כ כל היכי דאיכא לדונו לכף זכות ליכא מרע"י* וכמש"ל:
אמנם בלשון רש"י קשה להעמיס דברינו אלו דהא רש"י כ' דמחיים לא קרא עלי' שם פסח ואפי' הי' קורא לו שם בשעת צלי' הוי שלא כדרך המקדושין, משמע דאם הי' קורא שם מחיים ע"מ לשחטו בחוץ הי' חל, ואפ"ל דאם הי' קורא שם מחיים ולא הזכיר לשחטו בחוץ ודאי הי' אסור דבעינן דוקא שיתנה בפי' ע"מ לשחטו בחוץ וא"כ אפי' קורא שם בשעת צלי' מה"ת נאמר דהקדישו לדמי פסח כיון דלא הקדיש כדה"מ דלא אמר להדיא לדמי פסח א"כ ודאי י"ל דנדונו לכ"ז שקרא שם מחיים ע"מ להקריב בחוץ והוי שלא כדרך ואין שם קדושה חל עליו דכיון דקה"ג לא נחת עליו עתה רק שנחוש שכוון לדמי מוטב לומר שהקדיש מחיים ע"מ להקריב בחוץ אבל דחוק להעמיס זאת בלשון רש"י ז"ל:
אמנם מיהת לרש"י ע"כ חיישינן רק לדמי פסח ולתוס' קדה"ג, ולזה הביא הטור דלרש"י אסור בכל בהמה ולתוס' רק בגדי וטלה, ולכאו' נראה כדעת רש"י מדקאמר ר"פ אבל חיטי לא דמינטרא לפסחא קאמר ולא אמר אבל בשר בהמה לא מוכח דגם בשר בהמה אסור דלדמי פסח קאמר, אולם לפמ"ש המג"א דבשר בהמה אסור שמא מחיים אקדיש לדמי' דקדוש קה"ג ולכן פסק המחבר דגם בשר בהמה אסור הגם דכתב החשש דמחיים אקדשי' דהוי כמו הקדיש זכר לדמיו אין ראי', דגם לשיטת התוס' דוקא חיטי ולא בשר בהמה דבשבה"מ ג"כ אסור:
והנה לפמ"ש הב"י דהחשש הוא שמא מחיים אקדשי' ובקדשי מזבח ל"מ פדיון ראוי לאסור אף בדיעבד, מ"ד בשוחט לשם פסח דשחיטתו פסולה דיעבד, דדוקא לשיטת רש"י כ' לעיל לחלק בין לכתחלה לדיעבד כיון דלרש"י החשש רק לאח"ש הקדיש א"כ מועיל פדיון וליכא מראית עין אסור רק לכתחלה, אבל לשיטת הב"י דהקדיש מחיים א"כ אין לחלק בין בהמה לגדי וטלה לענין דיעבד וא"כ צ"ע מה שהכריע המג"א דבגדי וטלה יש להחמיר בדיעבד ובבשר בהמה אין להחמיר דהא בין לשיטת רש"י בין לשיטת הב"י שניהן שוין, ואפ"ל כיון דלדעת התוס' החשש דאקדיש מחיים לפסח ולא חיישינן דאקדיש לדמי א"כ בבהמה מותר, ולדעת רש"י כתבנו לעיל די"ל דרק לכתחלה אסור, דעת המג"א דבבהמה אסרינן לכתחלה כשיטת הב"י דחיישינן דלמא אקדיש לדמי וקדוש קה"ג עוד מחיים אבל בדיעבד סמכינן אשיטת תוס' דל"ח שהקדיש לדמי דהא גם לדעת רש"י י"ל דרק לכתחלה אסור וכנ"ל והכי מוכח מדברי הטור שכ' לשיטת התוס' בבהמה לא וכנ"ל, אולם עדיין תימה איך בחר הב"י שיטה חדשה לעצמו דלא כרש"י ותוס', ועכצ"ל בדעת הב"י לפי כוונת המג"א דהתוס' סברי דאין לחוש שהרואים יאמרו שהקדיש מחיים לדמי דלמה יחושו דמחיים הקדיש לדמי מוטב שיאמרו שהקדיש עתה לדמי וא"כ כיון דכה"ג יש פדיון אין כאן מרע"י לכן פירשו תוס' דהחשש הוא שיאמרו שהקדיש מחיים לפסח ממש שקדוש קה"ג, וכ"ז שייך לענין דיעבד אבל לכתחלה אסור גם בבהמה שמא יאמרו שהקדיש מחיים לדמי וקדוש קה"ג, ולפ"ז הטור שכ' דיש מפרשים דוקא גדי וטלה היינו לענין דיעבד אבל לכתחלה גם בהמה אסור אפי' לדעת היש מפרשים, וכיון לדעת רש"י אסור אף בדיעבד בבהמה מנלן להכריע דבבהמה שרי בדיעבד דלמא קיי"ל כרש"י ואף בדיעבד אסיר, וא"כ צ"ע בבשר בהמה אי קיי"ל כשיטת המג"א להתיר בדיעבד כיון דאם נימא דגם לדעת רש"י בבשר בהמה אסור רק לכתחלה א"כ לדעת היש מפרשים גם לכתחלה מותר, ע"כ יהי' דעת הב"י שיטה חדשה דלא כרש"י דלרש"י ל"ח שהקדיש מחיים ודלא כתוס' דלדידהו בבהמה מותר גם לכתחלה, וזה דוחק לומר בדעת הב"י:
אכן נ"ל ליישב שיטת הב"י דהוא פוסק כרש"י ורק דמפרש כמש"ל ואף דלשון רש"י דחוק הוא לפי פי' זה מ"מ הב"י ס"ל כן, דאל"כ יקשה לשיטת רש"י הקו' שהקשינו לעיל, ומש"ה ס"ל להב"י דרש"י פי' לדמי פסח קאמר דלא יחשדוהו שמחיים הקדיש קה"ג לפסח ממש דמה"ת יחשדוהו שיעבור אשח"ח שהוא בכרת בוודאי ידונו אותו לכף זכות שהקדיש לדמי ואינו בכרת, אמנם אי לדמי י"ל דכשם שיאמרו שהקדיש עתה אח"ש כמ"כ יאמרו שהקדיש מחיים לדמי פסח, ואף בהקדיש זכר לדמיו קדוש קה"ג מ"מ נראה דודאי אם שחט בחוץ לא עבר אאיסור כרת כיין דא"ר לפתח א"מ דאינו קדוש רק להמכר ובדמים יעשה פסח אבל שיהי' פסח גופי' לא, או אפי' להקריב לשלמים אינן קרבין דבעינן שיהי' נמכר לדמים והדמים יחלל עליהם ואז הבהמה תקדש לשלמים או לכל מה שיכול להקריב, אבל בהקדיש זכר לדמיו שיוקדש שיוכל לשחוט בפנים לצורך פסח או שלמים ודאי אינו קרב וא"כ פשיטא שאיסור כרת ליכא אשחיטה מ"מ הוי איסור מצד אכילת קדשים בחוץ כיון דהי' ראוי, ולכן שפיר ל"ק קו' תוס' ארש"י דלמה לא נקט איסור מעילה ולפ"ז ניחא דשפיר הוי קדה"ג דבאמת חל קדה"ג שמחיים אקדשה ורק לא פי' כסברת התוס' דהקדיש לפסח גופי' דלמה יחשדוהו שעבר אשח"ח ובוודאי לא יחשדוהו רק שהקדיש לדמי ובין שהקדיש מחיים או לאח"ש הקדיש לדמים הוי איסור גרידא שאינו בכרת א"כ שפיר נקט אכילת קדשים בחוץ. (חסר סיום התשובה וחבל על דאבדין):