שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן ל
שאלה. מי שהקנה חמצו לעכו"ם קטן מה דינו:
תשובה. בתשו' ושב הכהן (סי' ד') הסתפק דדוקא בישראל נאמר איש זוכה ואין קטן זוכה אבל לא בעכו"ם, וראייתו מנזיר ר"פ הכותים (דס"ב א') דבנכרי מופלא סמוך לאיש נודרין ונודבין דדוקא בישראל (דהוא בבל יחל אין מס"ל נודר ונודב למ"ד מס"ל דרבנן אבל עכו"ם נודרין א"כ י"ל ה"ה מה דאמרינן איש זוכה ואין קטן זוכה דוקא בישראל אבל בעכו"ם אין חילוק, או זיל לאידך גיסא דש"ה דגלי קרי כי יפליא, והביא ראי' מהא דע"ז (דמ"ג א') אמר רבב"ח אריב"ל פ"א הייתי מהלך בדרך אחר ר"א הקפר ומצא שם טבעת ומצא נכרי קטן ולא א"ל כלום ומצא נכרי גדול כו' ש"מ תלת כו' וש"מ שא"י בטיב ע"ז ומשמשי, א"י לבטל, ואי נימא דגם בעכו"ם יש חילוק בין גדול לקטן, א"כ מאי ראי' דלהכי המתין עד שמצא גדול משום דקטן דא"י בטיב עכו"ם ומשמשי' ל"מ בטולו דלמא מש"ה המתין כיון דקטן אין לו מחשבה, ואף במעשה בעי בגמ' חולין (די"ג א') אי דאו' או דרבנן, ולא הי' יכול הקטן לבטל והמתין על גדול כדי שיועיל בטולו, ואפי' לדעת התוס' בחולין שם דבעיית הגמ' הוא במעשה לחוד ופשיט שם דהוי דאורייתא, מ"מ הא כ' המרדכי (ר"פ כל הצלמים) דעכו"ם מבטל ע"ז באמירה לחוד בלא מעשה ורק בע"כ בעינן מעשה, א"כ י"ל דמש"ה המתין על גדול שיבטל, באמירה לחוד ולא יצטרך לפחתו וכשלא רצה והוכרח לסטרו או הוכרח לעשות מעשה לבטל, אע"כ דבעכו"ם אין לחלק בין גדול לקטן עכ"ד:
והנה לרש"י ז"ל (בחולין שם) ודאי ל"ק דאימת יש לחלק בין גדול לקטן, דוקא בדבר דבעינן רצון הבע"ד ואז קטן שאין לו רצון ל"מ, כמו בהכשר דבעינן דניחא לי', בעי בגמ' שם אי יש לו מעשה או מחשבה, אבל דבר דל"ב רצון הבע"ד כמו ביטול עכו"ם דמהני אפי' באונס כהא דסטרו וביטל ל"ש כלל לומר דקטן אין לו מעשה או מחשבה, דפשיטא דלא גרע קטן מגדול שהוא אנוס ואינו רוצה דמבטל בע"כ, אכן קושייתו לדעת התוס' כיון דקטן אין לו רצין א"י לבטל רק במעשה כמו גדול בע"כ, א"כ י"ל דהמתין על גדול אולי ירצה לבטל ברצון ולא יצטרך לפחתו, ונראה דלק"מ דהנה כשמבטל באונס ע"י מעשה צריך טעם מדוע מהני יותר מאשר יבטל בדבור, הא בכ"מ היכי דבעינן מעשה ל"מ כשהוא אנוס ומ"ט בעכו"ם מהני, ועצכ"ל דבביטול כו"ם שאני, דבאמת יכול לבטל בדבור אף בלי רצון, אמנם כשמחשב להיפך מבטל דבורו ע"י מחשבתו, ולא היו דברים שבלב כיון שאנו רואין שאנוס הוא לא גרע מאומדנא דמוכח ומבטל דבורו, והוי כאלו לא אמר כלל מש"ה ל"מ, משא"כ במעשה כיון דעושה מעשה ביטול, נהי דלא ניחא לי' מ"מ מהני כיון דל"ב רצונו שירצה בביטול לכן גם אם א"ר מתבטל ע"י מעשה הביטול, ומעתה כ"ז שייך בגדול שיש לו רצון ומחשבה א"כ כשאומר ומבטל בדבורו ע"י כפי' הוי כאומר בפי' שאינו מבטל מש"ה ל"מ דבורו לבטל בע"כ, משא"כ בקטן דאין לו מחשבה כלל א"כ אפי' ע"י כפיי' אינו מוכח כלל מחשבתו שאינו רוצה דהא מחשבתו כמאן דליתא וכיון שאומר שמבטל מהני כיון דביטול כו"ם מהני בלא רצון, והר"ז דומה לחליצה דקיי"ל חליצה מעושה פסולה אלמא דכפי' הוי כאומר שאינו רוצה, וחליצה מוטעת כשרה דלא הוי כאומר להיפך, וא"כ בע"א דל"ב רצונו אם הי' הדין דא"י בטיבה יכול לבטל, אם הי' מטעה אותו והי' סבור שאין זה ע"א לא הי' חשבינן לי' כאומר להיפך והי' יכול לבטל בדבורו וא"כ הי' הדין דגם קטן מבטל בדבורו אפי' ע"י כפיי', דל"ש לומר דבלבו א"ר דהא ל"ל מחשבה כלל, ולא הוי כצועק להיפך, והוי רק כמוטעה ומהני בטולו כמו בא"י בטיב ע"א ומשמשי', וא"כ שפיר דייק דא"י בטיב ע"א א"י לבטל, דאל"כ גם כפייתו לקטן הי' מהני לבטל בדבור בלא מעשה, כיון דגם ביטולו של גדול מוטעה מהני, מכ"ש ביטול קטן ע"י כפיי' דמהני כיון דל"ל דהוי כאומר להיפך וכנ"ל, וא"כ מדוע המתין על גדול דהא הי' יכול לכוף לקטן שיבטל ע"י דבורו ולא יצטרך לפחתו, וע"כ דא"י בטיב ע"א א"י לבטל ושפיר דייק ולק"מ:
ועוד אפי' אם נימא כדבריו דאין לחלק בעכו"ם בין גדול לקטן ג"כ קשה מנ"ל לדייק דא"י בטיב ע"א א"י לבטל במעשה, דלמא דוקא ע"י דבור א"י לבטל אבל במעשה יכול לבטל וכמו גדול ע"י כפיי' דבדבור א"י לבטל ובמעשה מבטל ומש"ה המתין על גדול אולי ירצה לבטל ויתבטל בדבור לבד ולא יצטרך לפחתו, אע"כ דודאי לא רצה בקיומה אפי' רגע והי' ראוי שיכפה הקטן שיבטל ע"י מעשה כמו שכפה לגדול ולא הי' צריך להמתין, ומדהמתין ש"מ דקטן שא"י בטיב ע"א א"י לבטל ושפיר דייק, וא"כ אין ראייתו ראי' כלל דהא היכי דאנוס מהני גם בקטן ודאי מהני, דהא קטנה שזנתה פסק הרמב"ם דיש לה רצון ונאסרה ואלו אונס שריא, א"כ כשאנוס מהני כ"ש קטן דמהני וא"כ א"ת דא"י בטיב ע"א יכול לבטל א"כ הי' יכול לבטל ע"י הקטן כיון דאנוס מהני כ"ש קטן, א"ו דא"י בטיב ע"א א"י לבטל ואזדא לה ראייתו, והאמת שגם הרב ושה"כ לא החליט, אבל השאיר הדבר בתימה ולענ"ד לק"מ:
ומה שהביא ראי' מנזיר לא הבנתי כלל דהא שם לא מרבינן רק מסל"א, דבישראל ל"מ מדאו' למאן דס"ל דהוא מדרבנן ובעכו"ם מהני מדאורייתא, אבל קטן שאינו מסל"א לא כיון דעכו"ם קטן שאינו מסל"א אינו נודר כ"ש דלא מצי מקנה, דהא אפי' למ"ד מסל"א בישראל דאורייתא ומצי לנדור ולהקדיש, מ"מ לא מצי להקנות א"כ חזיק דהקנאה חמיר מנדרים, א"כ עכו"ם קטן שאינו מסל"א שא"י לנדור מכ"ש שא"י להקנות, ואם נימא דבעכו"ם אין חילוק בין גדול לקטן, א"כ מ"ש מסל"א או קטן ממש, וע"כ דגזה"כ הוא שם, אבל במק"א אין לחלק כלל בין ישראל לעכו"ם לענין קטן:
ויש להביא ראי' לזה מדברי תוס' ר"פ בסו"מ (סנהדרין דס"ח ב') שהקשו היכי משכחת לה גזל גר קטן דמאין יש לו נכסים כיון דאין לו זכיי' מדאורייתא ודחקו לאוקמי ביורש בעודו עכו"ם, ואם נימא דבעכו"ם אין חילוק בין גדול לקטן, א"כ ליתא לקושייתם כלל, וע"כ דס"ל דאין חילוק בין ישראל לעכו"ם לענין קטן:
עוד יש להביא ראי' קצת מהא דמצא תינוק מושלך אם רוב עכו"ם עכו"ם אם רוב ישראל ישראל, ביומא פ' בתרא ובכתובות ספ"ק, דפריך למאי נפ"מ, ול"א דנ"מ לענין אם מצי התינוק להקנות לאחרים או לא, ויש לדחות. [ע"כ מצאתי]: