אור ברסלב

שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש

סימן כז

סימן כו

בענין דנ"ל

הדרין לדינא היוצא מדברינו [בסי' שלפ"ז] להרמב"ם הישראל קנה היי"ש מהעכו"ם, וגם לדעת החולקין דישראל מעכו"ם א"ק בכסף, מ"מ לפי דברי הריטב"א ז"ל הנ"ל י"ל כיון דלא אמר יי"ש זה רק סתם יי"ש קנה, וא"כ עבר בב"י:

אמנם לדעת הנ"י (בפ' הזהב) שכ' דאם משך פירות והתנה לתת לו כור חטים חדשים חייב ליתן כמו שפסק ומקורו מהא דר"א בב"מ (דמ"ה ב') (ומה שהק' עליו מ"ש מפועל כשהבטיח לו טלה זה דא"ח ליתן לו רק דמים וע' נה"מ (סי' ר"ג), למ"ש ניחא דשם לא מיירי בהבטיחו חטים הללו רק חטים חדשים ודמי לטלה סתם שכ' הריטב"א דמחוייב לקיים, וכמש"ל בסברתו, אבל בחפץ זה אם נימא דמחויב ליתן לו רק חפץ זה וא"י לתת לו אחר, א"כ שייך חששא דנשרפו לכן התקנה דיתן לו דמים ולא מבעי' לדעת נה"מ (שם) דאינו מחויב כלל לתת לו אחר דדמי לאפותיקי מפורש, אלא אפי' לדעת הקצוה"ח (שם) דנשרף מחויב לתת לו אחר, מ"מ אם יתייקר יהי' בידו ליתן דמים כמ"ש בקצוה"ח (שם) א"כ שפיר טרח ומציל ושייך התקנה, משא"כ בחטים סתם דאז ודאי אף אי מחוייב ליתן חטים ממש מ"מ הוא רק מצד חיוב ול"ד לשור בשורי דמראהו מת, וא"כ אם יאבד כור חטים לא יוכל לומר דידך נאבד ושפיר טרח ומציל ומש"ה מחויב ליתן חטים ממש כמו שפסק, וניחא קו' הנה"מ מהא דהבעלי בטלה זה ומדברי הגה"ה (בסי' של"ב), דשפיר יש חילוק בין חטים סתם), ומכ"ש לדעת הר"ן הו"ד בש"ך (סי' של"ב) דגם בחטים סתם לא קנה בשכר פעולה החטים רק דמיהן ע"ש, בנ"ד ודאי דא"ע בב"י, לא מבעי' לדעת הר"ן כיון דל"ק היי"ש, רק דמיהן, דודאי א"ע בב"י, אלא אפי' לדעת הנמוק"י והריטב"א ז"ל דבסתם מחוייב ליתן לו החטין מ"מ בנ"ד כיון דאינו מצד רק מצד חיוב א"כ כיון דקיי"ל מכאן ולהבא גובה לא עבר כלל בב"י, דנהי דא"י לסלקו בדמים מ"מ יוכל לסלקו ביי"ש אחר, שפיר שייך מכאן ולהבא גובה דמאי נפ"מ אי מצי לסלוקי בזוזי או ביי"ש אחר, ודוקא במוכר לו חמץ בקנין דאז מראהו אבד א"כ חזינן דגוף החמץ קנוי לו ודאי עבר בב"י אף אם העכו"ם קיבל עליו אחריות, דדמי לפקדון שביד עכו"ם וקע"א, דישראל עובר דלא קיי"ל כהגאונים בהא כמבואר באו"ח (סי' ת"מ) אבל כבדינא דנמוק"י דכיון דמשך זה נתחייב זה בדמי' ונתחייב ליתן מה שהבטיח רק מטעם חיוב, ומדין קנין ל"ק היי"ש רק חוב הוא עליו שפיר שייך מכאן ולהבא גובה, וטעמא דמילתא, דפקדון דכל היכא דאיתא ברשותי' דמארי' איתא שפיר מקרי לכם וגם בכל גבולך ועובר בב"י, אבל כשהוא שלו מצד חוב אינו ברשותו להקדיש כלל דמאי נפ"מ אם החוב מעות או מטלטלין, כשאינו קנוי לו לא מקרי לכם כלל ולא הוי ברשותו כלל, והכי חזינן למ"ד של"ד אינו גובה מיורשין דהוי רק חוב, ואפי' למ"ד ש"ד מ"מ מצד תק"ח א"ג מיורשין, אבל פקדון דל"צ גביית ב"ד כלל וברשותי' קאי שפיר הוי לכם וקרינן בי' בכל גבולך, משא"כ בחוב, ורק למ"ד למפ"ג אגלאי מלתא דלמפרע הי' שלו שפיר עובר, אבל למאי דקיי"ל מכאן ולהבא גובה לא עבר כלל, וע' תשו' פמ"א (סי' מ"ו) באחד שמכר לעכו"ם חתיכה פשתן וקצץ עמו מעות ומדה יי"ש שכ' דנהי דלא משך ולדעת הסוברים דישראל מעכו"ם א"ק רק במשיכה לא קנה, מ"מ הוי מדין חליפין דבהחתיכה פשתן יש כמה אמות ובעד אמה אחת נותן לו יי"ש והוי חליפין ולדעת ר"ת נקנה בחליפין לעכו"ם עכ"ד ע"ש, ואמאי לא נסתפק דעכ"פ מתורת דמים מחוייב לתת לו יי"ש וכמ"ש הנמוק"י, אע"כ משום חיוב הו"א מכאן ולהב"ג, הרי כמ"ש דאף שא"י לסלקו בזוזי כיון דיכול לסלקו באיזה יי"ש שירצה ולא נתברר איזה יי"ש של ישראל הוא אמרינן מכאן ולה"ג ולא עבר בב"י:

וכ"ז לדעת הר"ן ונמוק"י עפ"ד הריטב"א ז"ל שפיר ל"ק ולא עבר, אבל לדעת הרמב"ם דישראל מעכו"ם קונה בכסף ודאי קנה היי"ש ועובר בב"י א"כ צ"ע מה לעשות בתקנתו לדעת הסמ"ע דעכו"ם מישראל ל"ק בכספא א"כ איך ימכרנו לעכו"ם, וכיון דישראל מעכו"ם קונה ועכו"ם מישראל ל"ק אין כאן עצה למכור לעכו"ם:

ולא ע"ז לבד אנו דנין אלא על כל הקונים חמץ מעכו"ם ועומד עדיין בבית המוכר ולא נתברר עדיין איזה שייך לישראל מה יעשו לדעת הסמ"ע במכירתם שלא יעברו אב"י כיון דישראל קנה בכסף א"כ החמץ שלו ולמכור א"י כיון דעכו"ם ל"ק בכספא ומשיכה א"א כיון דלא נתברר עדיין:

ונראה לצאת ידי הסמ"ע יתנה עם העכו"ם הקונה שבכסף לבד יקנה, ובכה"ג גם הסמ"ע יודה, דהכי חזינן בבכורות (רפ"ב) דפריך מלוקח גרוטאות (מן העכו"ם ומצא בהם כו"ם אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר ואם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח וא"א מעות קונות משיכה ל"ל] ומשני שקבל עליו לדון בד"י, מוכח דבהתנה קונה:

הן אמת שתמוה טובא דא"כ למה טרחו בבכור וחמץ להצריך כסף והקנאת מקום הא הי' די שיתנה בפי' שיקנה בכסף או במשיכה, וכבר העיר בזה המחנ"א ולא תי' כלום איברא דהש"ך (בסי' קצ"ח) כ' דהתנה ישראל לקנות בכסף לא מהני דא"י לעשות מדבר שאינו קנין שיהי' קנין, אבל כבר תמה עליו בקצוה"ח דהא משני בגמ' שקבל עליו לדון בד"י, אלמא דמהני תנאי*, והי' נ"ל דהנה תוס' ב' היכא דליכא מעות כ"ע מודי דמשיכה קונה וכן בעכו"ם בחדא אם ישראל במשיכה עכו"ם בכסף מ"מ היכא דליכא כספא גם עכו"ם קונה במשיכה דאל"כ מתנה איך יקנה, והנה נהי דנימא דא"י לעשות קנין מדבר שאינו קנין כמ"ש הש"ך, מ"מ להתנות שלא יקנה לו זה הקנין, פשיטא דמהני*, וכמבואר בב"מ (ד"י) נפל גלי אדעתי' דבד"א לא ניחא לי' דלקני, והרי אין דם קונה בע"כ וכיון שאינו רוצה שקנין זה יקנה לו ודאי ל"ק בי', ושפיר יכול להתנות שלא יקנה לו קנין זה וז"ב:

ולפ"ז נהי דא"י להתנות דמשיכה יקנה בעכו"ם מ"מ יכול להתנות דכסף לא יקנה וממילא הוי כמקום דליכא כסף ושוב משיכה קונה, א"כ שפיר משני התם שקיבל עליו לדון בד"י דלא יקנה בכסף ומקום דליכא כספא לכ"ע משיכה קונה, והכי דייקא לישנא דגמ' דלא אמרו שהתנה שיקנה במשיכה רק שקבל עליו לדון בד"י, דלר"ל מדינא מעות אינו קונה א"כ ממילא משיכה קונה מדינא, א"כ ל"ק קו' הקצוה"ח דכיון דהא דכסף בישראל ל"ק אליבא דידן אינו משום דאיכא משיכה (דנימא היכי דליכא משיכה מעות קונות) דאדרבה מה"ת מעות קונות ולא משיכה, רק מטעם תק"ח שלא יאמר נשרפו, א"כ אף, אם לא יהי' מציאות למשיכה מ"מ כסף לא יקנה מתק"ח שלא יאמר נשרפו א"כ ל"מ מה שיתנה דמשיכה לא יקנה דמ"מ לא יקנה בכסף, ושפיר כ' הש"ך דא"י לעשות מדבר שאינו קנין שיהי' קנין וז"נ:

ועפ"ז י"ל קו' תוס' [ב"מ דמ"ח ב'] שהבאנו לעיל אהא דמוקי ר"ח בזונה נכרית הא הוא ס"ל כר"י וא"כ אין הנכרית קונה בכסף, ולפ"ד ניחא דלכאו' ק' מאי פריך [והא מחסרא משיכה] דלמא מיירי בהתנית שתקנה בכסף, אך באמת לק"מ כיון דס"ד דמיירי בישראלית שפיר פריך, דבישראלית ל"מ תנאי דהא עדיין איכא חששא דנשרפו חטיך וא"י לעשות מאינו קנין קנין כמ"ש הש"ך, אבל למאי דמוקי בזונה נכרית א"כ מאי דל"ק בכסף הוא רק משום דאיכא משיכה ומדינא ל"ק, א"כ שפיר י"ל דמיירי בהתנית שלא תקנה במשיכה רק בהנאת ביאה א"כ ליכא משיכה ושפיר קנתה:

ובהכי ניחא קו' תוס' בע"ז [דע"א א' ד"ה שקילו] בהא דאמר רב להני דכיילי חמרא [כי כייליתו חמרא לעכו"ם שקילו זוזי מיניי' והדר כיילן להו כו' דאי לא עבדיתו הכי כי קא הוי יי"נ ברשותייכו קא הוי וכי שקילתו דמי יי"נ קא שקילתו] והקשה ר"ת אי משיכה בעכו"ם קונה, א"כ מעות א"ק מאי מהני נתינת דמים מעיקרא מ"מ הוי יי"נ ברשותו של ישראל מיד שנגע בו ועדיין אינו של עכו"ם עד שימשכנו, ולפ"ד ניחא, דהנה המ"ל (בפ"א ממכירה) הביא בשם מהריב"ל דבנשבע שלא למכור בשטר הוי כאלו פירש דבכספא אקני, א"כ ה"נ כיון דאי מקנה במשיכה יהי' דמי יי"נ בידו והוי איסור הוי כאלו פירש בהדיא שבכסף יקנה, ואף אם נפקפק בזה, י"ל דבאמת יהי' תנאי ביניהם שיקנה בכסף:

ובזה י"ל מה שיש לדקדק דבבכורות פרכינן ואי מעות קונות משיכה למ"ל ומשני שקבל עליו לדון בד"י ואלו בע"ז [שם ע"ב] פריך [לאמימר דאמר משיכה בעכו"ם קונה, מהך ברייתא דהלוקח גרוטאות ומצא בהם כו"ם אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר] אי ס"ד משיכה בעכו"ם קונה אמאי יחזיר, ולא משני שקבל עליו לדון בד"י, ולפ"ד ניחא דבבכורות דרצה לשנויי דמע"ק וכיון דבמקום דליכא מעות לכ"ע משיכה קונה כמו במתנה ומציאה שפיר משני שקבל עליו לדון בד"י דכסף לא יקנה לו וממילא משיכה קונה ואיצטרך משיכה, אבל בע"ז דבעי לשנויי דמשיכה קונה ולא כסף ולא מצינו בשום מקום דהיכא דליכא משיכה כסף קונה, א"כ לא הו"מ לשנויי שקבל עליו לדון בד"י דמשיכה לא יקנה, דהא סו"ס כסף ל"ק אף דליכא משיכה, [וא"כ אמאי בסיפא משנתן מעות משך לא יחזיר, הא במשיכה לא קנה ע"י תנאו, ובכסף ל"ק אף בהתנה כמ"ש הש"ך ודו"ק]* ונראה שכן הוא דעת רש"י ז"ל שכ' [שם בבכורות], דר"י יליף מעות קונות מה"ת מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו, ותוס' דחו דבריו דשאני הקדש דכל היכי דאיתי' בי גזא דרחמנא איתא ול"ש משיכה מש"ה כסף קונה ע"ש, אמנם דעת רש"י ז"ל נראה דס"ל דגם במקום דליכא משיכה כסף ל"ק, דדוקא משיכה דהוא קנין בגוף החפץ שפיר שייך לומר היכא דליכא כסף, קנין בגוף החפץ קונה לכ"ע, אבל כסף אי ס"ד דלאו קנין הוא לפי שאינו בגוף החפץ גם במקום דליכא משיכה לא יקנה [ומדוע קונה בהקדש, וע"כ דמעות קונות] ודייק לה מהא דלא משני בע"ז כמו בבכורות וכמש"ל, וכ"ז לפלפולא:

אמנם מה שטרחו האחרונים לחפש בקניני בכור וחמץ ולא נתנו עצה להתנות, נראה דלכאו' צ"ב מאי דמשני שקבל עליו לדון בד"י, דבמה יתחזק זה שמקבל בדברים בעלמא ע"ע לדון בד"י, וכן בערכין (דכ"ג) משני כן, ובמאי יחול הדבור, לכ"נ והוא לדעתי אמת, דמה שרוצה שזה יהי' קנין ודאי ל"מ אחר שאינו קנין, רק כיון דחזינן דגר תושב מקבל עליו מצות ב"נ ומקבלין אותו לענין דינים השייכים אליו [ע' ע"ז דס"ד ב'] וגם יש שמקבל עליו שלא לחלל שבת או שמקבל ע"ע מילה, מוכח דהתורה גזרה שכל ב"נ הרוצה לינהג בדת יהודית במצוה אחת מקבלים אותו דאל"כ הא ב"נ ששבת ח"מ [בסנהדרין דנ"ח ב'] רק במקבל עליו בתמידות שלא לחלל שבת מהני ולא קעבר, והתורה הזהירה עליו [ע' יבמות דמ"ח ב'] וינפש בן אמתך והגר, א"כ ה"נ כשמקבל עליו לדון בד"י לענין הדינים שיקנה בכסף ולא במשיכה או להיפך מהני דבריו ולכן כיון דבבכורות אזלא הסוגיא לר"ל דבישראל משיכה קונה ורק החסרון הוא לפי שקנה ישראל מעכו"ם, והעיקר תלוי הקנין במוכר שמקנה דמש"ה אף בקטן אי דעת אחרת מקנה אותו קנה, אף שאין בידו לקנות, וא"כ המניעה לקנין משיכה הוא מצד המוכר שהוא עכו"ם, ומש"ה כשקבל עליו לדון בד"י, א"כ שב לענין זה כישראל להקנות במשיכה, מידי דהוי בקבל ע"ע לשמור את השבת* דמותר לו לשבות וא"ע משום עכו"ם ששבת, א"כ שפיר משני דמשיכה קונה בקבל עליו לדון בד"י, משא"כ במס' ע"ז דפריך אי משיכה קונה אמאי יחזיר, א"כ כיון דהא שהקפידה התורה שמשיכה יקנה בישראל מעכו"ם, ע"כ לאו משום שהמוכר העכו"ם א"כ להקנות במעות דאדרבה כיון דמטא זוזי לידי' אסתלק לי', רק משום דהישראל א"ר לקנות רק במשיכה ולא סמכא דעתי', א"ר ל"מ מה שיקבל עליו לדון בדיני עכו"ם דרשע הוא וכל כה"ג לא מהני כמ"ש בחו"מ (סי' כ"ו) ע"ש, אבל בבכורות דשם אי כסף קונה והתורה קפדה בשביל טובת המוכר שישיג מעות וא"כ בעכו"ם מניעת הקנין בלא מעות מצד המוכר, וכיון דמהני קבלתו לדון בד"י כמו גר תושב [בשאר מצות] שפיר שב להיות כישראל. אמנם כ"ז כשמקבל עליו בתמידות להיות תמיד בזה כישראל, אבל אם קיבל ע"ע בפ"א להיות בזה כישראל ל"מ כמו עכו"ם ששבת ח"מ כיון דלא קבל ע"ע להנפש ביום השבת לעולם, לכן שפיר אינו מועיל תנאי כלל על קנין פרטי שיקנה בכסף או במשיכה, כיון שאינו מקבל ע"ע בזה דת ישראל לעולם ל"מ אמירתו בדברים בעלמא לעשות קנין כיון דלעולם לא ישמע לנו העכו"ם, ועוד דמכירת בכור וחמץ בדעת ישראל תליא שהוא המוכר א"כ לא מועיל תנאי כלל ושפיר כ' הש"ך ומסולק קו' המחנ"א, ושפיר הוא שטרחו האחרונים להביא דיני מכירה בכל אופן שאפשר להוציא מן הספק וזה לדעתי אמת וברור:

ונ"ל לדון דהקאנטראקטין שאנו עושין לקניית היי"ש דאם נימא שהם קניינים גמורים לקנות א"כ אם נאבד או נשרף היי"ש נהי דמשלם לפי חשבון כמ"ש הר"ן (פ' האומר) בגיטין גבי הבו לי מחמרא דבדבר שהוא מעורב ל"ד לשור בשורי דמראהו מת או נפל, מ"מ אלו נאבד כל היי"ש באוצרו ודאי דראוי שיפטר מלשלם, ובאמת לשון הקאנטראקט שהוא מחויב להעמיד לו יי"ש עפ"י ערכאות ונימוסיהם, דבדיניהם דיינינן לי', מחויב לתת לו יי"ש אחר אם נאבד זה, ויכול האדון למכור היי"ש ולקנות יי"ש אחר לתת לו, א"כ י"ל דל"ד כלל למקנה לו יין ממרתפו או שור בשוריו, דשם הדין דא"ר למכור כל היין או ליתן לו יין אחר וכמ"ש התוס' בע"ז (דס"ג) בהבעלי לי בטלה סתם דא"י לדחותה לטלה מן השוק, אבל כיון דבנימוסיהם יכול לדחותו ליי"ש מן השוק א"כ גם בקניית הישראל לא סמכא דעתי' איי"ש זה שבביתו רק הוי כמו חיוב שמחוייב לתת לו יי"ש, א"כ בכה"ג לא יוכל למכור כלל היי"ש לעכו"ם אחר דהוי כאינו ברשותו, דלא מצי למכור כלל:

אבל לפ"ז נ"ל דא"צ כלל למכור דכיון דרק מטעם חיוב הוא א"כ מכאן ולהבא גובה, ונהי דל"מ לסלוקי בדמים מ"מ כיון דאין גוף היי"ש קנוי הוי רק שעבוד, וקיי"ל מכאן ולהבא גובה, ובלא"ה כבר נדחה דעת הסמ"ע כמ"ש הש"ך שהכ"מ ושאר ל המפרשים לא פי' דעת הרמב"ם כן, וגם דעת רש"י ור"ת אינו יש לסמוך על המכירה ממנ"פ אי קונה בכסף מקנה ג"כ בכסף, ומ"מ נ"ל דיש לכתוב גם ק"ס דהא דעת ר"ת דעכו"ם קונה בחליפין, ואף שהש"ך חולק עליו (בסי' קכ"ג) כבר כתבנו בתשו' אחרת להביא ראי' מסוגיא דהרהינו דזה תלוי בזה דאי כסף א"ק בעכו"ם, ע"כ חליפין קונה, א"כ יוצא ממנ"פ וכנ"ל:

הנלע"ד כתבתי

תוכן העניינים

שות הרדד אורח חיים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה