שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן כו
שאלה. פועל ישראל שבעה"ב הערל הבטיח לו יי"ש בשכר פעולתו, מה יעשה לכתחלה קודם הפסח, ומאי דינו בעבר הפסח ולא מכרו:
תשובה. הנה לדעת ר"ת בב"מ דמ"ח א"ב] דמשיכה בעכו"ם קונה ולא כסף, א"כ ים רוצה הנכרי ליתן לו מעות ולא יי"ש, ודאי דהרשות בידו, א"כ אם מצי לסלוקי לי' בזוזי, אם יתן לו אחה"פ היי"ש, כיון דקיי"ל [בפסחים דל"א] מכאן ולהבא גובה, היי"ש מותר, ושכר לא עדיף ממעות דל"ק, וכמ"ש הרא"ש בע"ז (ר"פ השוכר) אהא דפרכינן שם בגמ' בהבעלי לי בטלה זה והא מחסרא משיכה, דאף דשכירות פועל נקנה בדבור, מ"מ יכול לתת לו דמים עכ"ד:
אמנם הריטב"א (בע"ז שם) כ' ג"כ בשם הרשב"א דבהבטיח לו טלה זה יכול לסלקו בדמים, אבל נסתפק בהבטיח לו בשכר פעולתו ממין זה, אם יכול ליתן לו ממין אחר, אם נימא דדמי להא [דב"מ דקי"ח א'] אם אומר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו, א"ד דסתם פועל עיקר כוונתו לדמים, וגם בהבטיח לו ממין זה יכול ליתן לו דמים עכ"ד, וא"כ אם נימא דבהבטיח לו ממין זה, א"י ליתן לו ממין אחר או דמים וכמו שנראה נוטה דעת הריטב"א ז"ל א"כ בנ"ד א"י ליתן לו רק החמץ, ול"מ לסלוקי לי' בזוזי, והוי כאפותיקי מפורש, דגם לדידן למפרע גובה, והוי החמץ של ישראל ואסור בהנאה:
אולם דברי הריטב"א צ"ב, מ"ש בטלה זה דפשיטא לי' דיכול לסלקו בדמים, ומ"ש בטלה סתם דנסתפק שיהי' מחויב ליתן לו דוקא ממין זה, ובגמ' מוכח דאם לא נקנה בלא משיכה, גם בסתם ל"ק בלא משיכה, וא"ת דמצד חיוב שחייב עצמו לתת חטים כופין אותו ליתן חטים ולא מצד קנין, א"כ אמאי בטלה זה לא נכוף אותו מצד חיוב ליתן טלה זה דוקא. והנראה דנהי כשקבל ע"ע סתם לא קנה גוף הטלה, מ"מ מצד חיוב חייב לקיים הבטחתו, ונפ"מ אם מצד קנין אם מצד חיוב, הוא, דאם מצד חיוב, האחריות על המתחייב, דעדיין ברשותי' קאי, ואם יאבד לא יצא יד"ח, כיון דעדיין לא נתן לו, משא"כ אם מצד קנין, דמי לשור בשורי דמראהו מת [עחו"מ סי' רי"ד סי"ב], וא"כ אם נאבד פטור, אמנם כ"ז בטלה סתם, אבל אם הבטיח לו טלה זה, גם אם מצד חיוב, יכול לומר אבד, כיון שהבטיח לו טלה זה ונאבד, וכיון שתקנו חז"ל דמעות ל"ק משום שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליי', א"כ גם בטלה זה שיכול לומר טלה שלך אבד שייך תקחז"ל, דל"מ גם מצד חיוב, ולא הוי שלו כלל, ומש"ה חייב ליתן לו דמים, ומצי לסלוקי לי' בזוזי, משא"כ בטלה סתם, אם נימא דחייב מצד חיוב ששעבד עצמו לתת לו בשכרו טלה, נראה דאי"ל לו טלה שלך אבד, דל"ד לשור בשורי, דשם גוף השור שלו ובאחריותו קאי, לכן שפיר מראהו מת, אבל כאן מצד קנין ל"ק רק מצד חיוב א"כ לא נפטר מחובו עד שיתן לו טלה, ול"ש תקחז"ל משום שמא יאמר, שפיר נסתפק הריטב"א ז"ל דאפשר מחויב ליתן לו דוקא טלה, דדמי למי שחייב עצמו ליתן לחבירו מנה והפסיד מנה דאי"ל שלך נאבד משא"כ בטלה זה וכנ"ל, וע' בקצוה"ח ונה"מ [בסי' של"ב סעיף ד'] דשקו"ט בהבטיח לו חפץ בשכרו אי בנאבד משלם:
אכן [לפמ"ש דבטלה זה א"י לחייב עצמו, דא"כ יאמר נשרפו חטיך, אבל בטלה סתם ודאי דמשום חיוב, אין מראהו מת כיון דמכאן ולהבא גובה, א"כ כשנאבד א' אי"ל שלך אבד, דכשלא גבה לבסוף אינו שלו ומחויב ליתן טלה אחר, נמצא לפ"ז בכל דמים נהי שאינו קונה מ"מ יהא חייב כשהבטיח סתם חטים ליתן דוקא חטים, וא"כ צ"ע הא דחולין (דפ"ג) בלוקח בעד זוז בשר [דבד' פרקים משחיטין את הטבח בע"כ] דבעיו"ט אוקמוה אדאורייתא דמעות קונות, אבל בכל השנה לא ואמאי הא טרח ומציל בשביל שכל הבהמה שלו כדי שלא יפסיד ול"ש תקחז"ל, אע"כ דלא חילקו חז"ל אף אם לוקח ליטרא אחת אטו היכי שיקנה כל הבהמה ועוד דלפעמים ימכור כל הבהמה להרבה אנשים דאז לא יטרח להציל, א"כ ה"נ נימא בחטים סתם פן יאבדו כל החטים שיש לו ואף דלא מכר רק כור אחד מ"מ ל"ק, וכשם שא"י לחייב עצמו בטלה זה ה"נ א"י לחייב עצמו בטלה סתם, פן ימכור כל הטלאים להרבה בנ"א, ולא יטרח להציל, וק' על הריטב"א.
וראיתי למחנ"א (ה' דשלב"ל סי' ג') שכ' [על דברי הנמוק"י שדייק מהא דאמרו (בב"מ מ"ה ב') תנן הזהב קונה את הכסף, מאי לאו בחליפין וש"מ מטבע נעשה חליפין, לא בדמים, א"ה הזהב קונה את הכסף (משמע מעכשיו הכסף קנוי לו בכ"מ שהוא שם ואין לשון זה נופל אלא בדבר שהוא בעין והחליף זב"ז, ואי בתורת דמים שמושך הימנו דינר זהב בכ"ה דינר כסף, אין כאן כסף קנוי אלא המושך הזהב נתחייב לו מעות במשיכה זו) מחייב מיבעי' לי' (הזהב מחייב את הכסף, וגורם למושך לחייבו כסף) תני הזהב מחייב כו' א"ה אימא רישא הזהב קונה את הכסף כיצד מכר לו דינר של זהב בעשרים וחמשה דינרין של כסף, כיון שמושך את הזהב נקנה כסף בכל מקום שהוא, אא"ב בחליפין היינו דקתני נקנה כסף בכ"מ שהוא, אא"א בדמים האי נקנה כסף בכ"מ שהוא, נתחייב גברא מיבעי' לי', אר"א לעולם בדמים ומאי בכ"מ שהוא כמות שהוא כדאמר לי' אי א"ל מארנקי חדשה יהיבנא לך לא מצי יהיב לי' מארנקי ישנה כו' וכ'] הנמוק"י בשם הר"ח דאם התנה במשכו חפץ מחבירו ליתן לו כור חטים מחויב ליתן לו כמו שפסק [וכ' המחנ"א] דדוקא משיכה מועיל לחיוב, אבל דמים אינו מועיל אפי' לחיוב, דכשם שתיקנו שאינו מועיל לקנות רק למי שפרע, ה"נ שיתחייב לתת לו חטים אינו מועיל רק למש"פ עכ"ד, ובאמת זה צודק לדעת הר"ן דס"ל דגם בטלה סתם אינו מחויב לתת לו טלה רק דמים אבל לדעת הריטב"א דבטלה סתם שאני ק' דאם נימא דתקנו שלא יוכל לחייב עצמו גם מצר חיוב, א"כ גם בטלה סתם נמי ואי דיטרח ויציל בשביל שאר הטלאים מ"ש בהא דלוקח בשר בזוז הא גם שם שייך דיטרח ויציל בעבור שאר הבשר, וא"כ למה סובר בטלה זה א"י לחייב עצמו ובסתם יכול, הא כשם שבלוקח בזוז אחד בשר שייך נשרפו חטיך [דמש"ה בכל השנה ל"ק] אף בטלה סתם [שייך התקנה] ועוד הא כשם שהזהב קונה את הכסף פירושו מחייב א"כ הכסף אינו קונה את הזהב נמי פירושו שאינו מחייב, א"כ משמע להדיא דאף בסתם א"י לחייב, ועכצ"ל דלא פלוג חכמים בתקנתן אף דל"ש נשרפו חטיך, דהא חיוב על דשלב"ל ג"כ מהני [כמבואר בחו"מ סי' ס' ס"ו] ואז ל"ש נשרפו חטיך, דהא מחויב לקנות לו חטים מ"מ תקנו משום לא פלוג. וכ"נ מהא שכ' תוס' (ב"מ דמ"ו א' ד"ה ש"מ) [דהא דמעות לא קנה אינו סותר למ"ד מטבע נעשה חליפין משום] דבחליפין הואיל ודרך חליפין שלא לתת כל הדמים, לכן ל"ש נשרפו חטיך דטרח ומציל כדי שיגבה המעות, וק' דא"כ גם בנתן מקצת הדמים בתורת כסף יקנה [ובב"מ (דמ"ח ב') מבואר דל"ק השאר אפי' למי שפרע ע"ש] אע"כ דלא פלוג בתקנתא, ה"נ לא חילקו בין מקנה דבר למחייב עצמו, וא"כ אין הפרש בין טלה זה לטלה סתם הן אמת שצ"ע לדעת האומרים [בחו"מ קצ"ח ס"ה] דבמקום שאין הדליקה מצוי' קינה כסף א"כ ע"כ ל"ל הך סברא דלא פלוג, א"כ למה בקנה ליטרא אחת בשר אי לחייב עצמו דאינו מועיל, וכן בנתן מקצת הדמים אמאי ל"ק הא גם בזה ל"ש החשש, דהא יטרח ויציל. וגם צ"ע לדעת התוס' (ב"מ דמ"ג א' ד"ה מ"א) דלא אמרינן שמא יאמר [המוכר] נשרפו מעותיך בעלי', דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע, וק' דא"כ אמאי הכסף א"ק את הזהב הא גם זהב אין לו שמירה אלא בקרקע, וראיתי להנתיבות (בסי' קצ"ח) תירץ דהמוכר גם ש"ח אינו כיון דמניחו למשוך וגם בכספים פטור דא"ח בפשיעה כלל, דלא הוי ש"ח כמו בטול שלך ע"ש ובאמת דעת הריטב"א בב"מ (דמ"ז) אהא דפריך בגמ' על ר"י דאמר ד"ת מ"ק ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליי'] ולאו שלומי בעי, פי' הריטב"א דחייב בפשיעה כדין ש"ח, א"כ ק' קו' הנה"מ לדוכתי' אמאי הכסף א"ק, את הזהב, עוד ק"ל הא הריב"ן תי' קו' התוס' [שם דמ"ז ב' ד"ה נשרפו] דלא תיקנו משיכה עם מעות [רק הפקיעו קנין כסף לגמרי] משום דאם נימא במשיכה לבד לא קנה יאמר הלוקח להמוכר נשרפו חטיך, ולפ"ז ק' אמאי הזהב קונה את הכסף, הא משיכה א"ק בלא כסף רק משום חששא שיאמר הלוקח נשרפו וכיון דאין לזהב שמירה אלא בקרקע, א"כ [הלוקח] המושך את הזהב אם לא יטרח להציל יהא חייב דהוא ודאי שומר גמור כיון שמשכו לביתו, וכמו במעות דא"ק [ול"ח שיאמר המוכר נשרפו מעותיך משום] דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע ויהי' חייב אם ישרפו, כמ"כ ק' לא יקנה הזהב את הכסף דנימא דמשיכה ל"ק בלא מעות, וכאן ל"ש תי' הריב"ן דיאמר הלוקח נשרפו דבמעות חייב בפשיעה, ועכצ"ל דל"פ רבנן בתקנתא:
ובחי' ישבתי קו' התוס' (ר"פ הזהב) שהקשו למ"ל הא דתנן מעות הרעות קונות את היפות [הא מרישא דהנחושת קונה את הכסף ידעינן השתא נחושת דסגי טובא הוי פירי, כ"ש מעות שנפסלו] ולפ"ז ניחא, דהו"א דבתרוויי' כספים, הפירי ל"ק את הכסף, רק הכסף קונה את הפירי כיון דמשיכה ל"ק בהו דל"ש נשרפו דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע, והו"א דמעות קונה ולא משיכה, והא דתנן הזהב קונה את הכסף הו"א כהא דילדותי' דרבי דזהב טבעא וכסף פירי ומש"ה הזהב שהוא המעות קונה את הכסף הפירי, וכן הא דהנחושת קונה את הכסף, משום דאיכא דנחושת סגיא טפי מכסף, והוי נחושת מעות לגבי כסף ולכן איצטרך הסיפא מעות הרעות קונות את היפות והיפות א"ק את הרעות, (דבהא פשיטא דיפות הוי מעות ורעות פירי] וע"כ משום דמשיכה קונה ולא מעות, א"כ טובא אשמעינן דגם בתרויי' כספים משיכה קונה ולא כסף ולגלויי ארישא אתי דדהבא פירי וכספא טבעא, וזהב קונה כסף משום דמשיכה קונה ולא מעות. ולפ"ז מיושב גם קו' שני' שם בתוס' למ"ל הא דרעות קונות היפות הא תנן כל המטלטלין קונות זא"ז ומוקי בגמ' במעות, חד פסלתו מלכות וחד פסלתו מדינה א"כ כ"ש דמעות שנפסלו מקרי פירי לגבי כסף ולפ"ד ניחא, דהו"א שפיר דמעות שנפסלו הוי פירי, אבל ס"ד דכסף יקנה ולא משיכה ורעות א"ק היפות קמ"ל דגם בשניהם כספים משיכה קונה ולא מעות, וע"כ ה"ט ג"כ משום דל"פ בתקנתן:
ולישב דברי הריטב"א נראה, דס"ל דדוקא בטלה זה שייך נשרפו וכמש"ל אבל בחיוב בטלה סתם ל"ש החשש דהא טרח ומציל בשביל השאר, וא"ת מהא דחולין בלוקח בזוז בשר דא"ק דהתם י"ל שפיר ל"ק בשאר ימות השנה, דאם נימא דקונה לגמרי אז הדין אם ישחט הבהמה ויאבד בעד זוז בשר יוכל לומר שלך אבד, כמו חביות בחביות דקיי"ל בח"מ (סי' רנ"ג בהג"ה) כדעת הרשב"א (ולא כדעת הרא"ש בגיטין (פ' התקבל) דאינו מפסיד רק לפי חשבון) והגם דכאן הוי דבר שאינו מסוים, י"ל דס"ל כדעת רש"י בגיטין (דס"ו) דגם ביין שהוא מעורב מפסיד כולו, משא"כ אם אינו קונה רק מטעם חיוב שמחייב א"ע ודאי לא יפסיד הלוקח דל"ש שלך אבד כיון דמכאן ולהבא גובה אמנם מסתמא ודאי לא אמרינן דהמוכר רצה לחייב א"ע דמסתמא רצה להקנות כדי שיהי' ההפסד על הלוקח אם יאבד בעד, זוז בשר, א"כ ודאי לא מצינו אנן לחייבו, דיאמר המוכר לא רציתי לחייב א"ע שיהי' ההפסד עלי רק הקניתי לו בק"ג ואם הוא ל"ק לפי שמעות א"ק גם בתורת חיוב לא נתחייבתי (מש"ה כל ימות השנה ל"ק, וגם חיוב ליכא] וניחא שפיר הא דהזהב קונה את הכסף, כיון דעיקר קנין הוא בפירי כוונתו לחייב א"ע במעות ואין הכסף קונה את הזהב כיון דזהב הוא הפירי מדוע נתן מעות, ואם כוונתו הי' לחייב א"ע, מדוע לא משך הזהב ודאי כוונתו הי' לקנין ולא לחיוב [ולא קנה], וכ"ז כשהוא בדרך קנין כשנותן מעות, אבל בהבטיח בשכר פעולה ולא הזכיר קנין, שפיר י"ל דכוון בתורת חיוב לחייב א"ע בטלה, דבשלמא כשנותן מעות י"ל דכוון בתורת קנין ולא לחיוב ואף דמעות א"ק מ"מ קונה למש"פ, אבל בהבטיח בעד שכר פעולה דאז מותר לו לתת דמים כמבואר בחו"מ (סי' של"ב) ואף מש"פ ליכא וא"כ למה הבטיח ע"כ רק לחיוב לכן שפיר מהני בתורת חיוב דאל"כ יהי' פטור לגמרי כיון דהחפץ שהבטיח לא קנה אע"כ דחייב א"ע ליתן דמים [כשווי החפץ א"כ ה"נ י"ל בטלה סתם דכוון בתורת חיוב ושפיר מהני, דא"ל דכוון להקנות דא"כ ל"ק אף למש"פ ולמה הבטיח וע"כ דבתורת חיוב כוון, אבל במתן דמים דקאי במש"פ י"ל דלא נחית לחייב א"ע כלל ולכן הכסף אינו מחייב את הזהב, וע' במחנ"א שתמה אמאי בהבטיח לו חפץ בפעולתו מותר לו ליתן דמים וליכא מש"פ, ובאמת לק"מ דבשלמא במתן דמים דמדאו' קני איכא שפיר מש"פ, דהניחו חכמים לטותא על ששינה, אבל בשכר פעולה אם היו מתקנים שלא יקנה הי' ראוי שלא ישלם לו כלל דהא הוא רצה להקנות והלה לא קנה ובמה יתחייב דמים, ואם באנו לומר דהוא מחייב א"ע בדמי שכר פעולתו, ומחיר הדמים הוא מקנה החפץ, ונהי דל"ק החפץ מ"מ חייב דמים ועל החפץ הוא במש"פ, הא מנלן, דלמה לא רצה רק לחייב א"ע בחפץ ולא בדמים כלל ואם ל"ק החפץ גם דמים א"ח לו, וגם את"ל דחייב לו שכר פעולה [חייב] רק שווי שכר פעולתו, לא כשווי החפץ [עקצוה"ח של"ב] כיון דעל תנאו קאי במש"פ, לכן תיקנו חז"ל דלא ליקו במש"פ, וא"כ אם כוונתו הי' על גוף החפץ למה הועיל הבטחתו וע"כ רק לדמי שיתחייב כשווי החפץ, אבל את"ל דהועיל למש"פ אם (יעבור) [יקבל ע"ע] מש"פ לא תוכל לחייבו בשווי החפץ, דיוכל לומר דכוון להבטיחו בטלה ואם יעבור יהי' במש"פ, אבל שיתחייב דמיו אם לא יתן הטלה מנלן, וכיון דתקנת הלוקח הי' שלא יקנה בשביל החשש נשרפו חטיך ושיהי' במש"פ, א"כ זה שייך בכל מתן דמים, דאף אם יהי' במש"פ לא יפסיד הלוקח דמעותיו חוזרין, אבל כאן [בשכר פעולה] דלא ישיג רק שכר פעולתו [לא כשווי החפץ] שפיר התירו לו ליתן דמים ולא הניחו עליו לטותא, וממילא כיון דליכא מש"פ, ע"כ כוונתו הי' לדמי החפץ, דאל"כ למה הבטיח הא א"א מוציא דבריו לבטלה [ע' ערכין ה' א'] אבל א"ת דקאי במש"פ ל"ה דבריו לבטלה, די"ל דל"ח א"ע בדמי החפץ רק בגוף החפץ, שאם יאבד לא יצטרך לשלם ואם ירצה לא ישלם רק כפי שווי פעולתו ויקום במש"פ, וא"כ יהי' הפועל נפסד, לכן תיקנו שלא יהי' מש"פ כדי שהפועל ישיג כל דמי החפץ ולא יפסיד וז"ב וכיון שזכינו לזה דהפועל אינו במש"פ וע"כ כוונתו לחייב א"ע מיושב דברי הריטב"א, דשפיר בכ"מ הכסף א"ק אף בתורת חיוב דמנלן שרצה לחייב א"ע דלמא בתורת קנין ולא קנה כדי שלא יאמר נשרפו, וא"ת למה הקנה, י"ל דהקנה למש"פ, אבל כאן דמש"פ ליכא א"כ שפיר בטלה סתם אמרינן דחייב א"ע בתורת חיוב ליתן טלה:
וארווחנא בזה ליישב דעת הסמ"ע (רסי' קצ"ד) בשיטת הרמב"ם דישראל מעכו"ם קונה או בכסף או במשיכה, ועכו"ם מישראל רק במשיכה, ותמוה איך יפרנס דברי הרמב"ם (בפ"ד מאמ"ז הי"ג) שכ' בהתבעלי בטלה זה בזונה נכרית דא"צ משיכה הוי אתנן, והא התם עכו"ם מישראל וכ' שא"צ משיכה, ולפ"ז אמינא דבר נכון דודאי ס"ל להסמ"ע דלהרמב"ם פשיטא לי' כסברת הריטב"א דבטלה סתם א"י לסלקו בדמים מטעם שכירות פועל דנקנה בדבור וא"י לסלקו בד"א כמו הא דטול מה שעשית בשכרך, ורק בטלה זה קו' הגמ' הי' בישראלית, כין דמעות א"ק, מחששא דנשרפו חטיך, א"כ בטלה זה ודאי לא חל החיוב רק אדמים, דאל"כ יאמר לו נשרפה דאין כאן חיוב רק אטלה זה, בשלמא בטלה סתם אם יאבד א' מהטלאים לא נפטר מחיובו כיון דמכאן ולה"ג ל"י יד"ח לומר שלך מת, ול"ד לשור בשורי אני מוכר לך, ואי שישרפו כולם, ודאי טרח ומציל בשביל שאר הטלאים שהם שלו, משא"כ בטלה זה, וכ"ז בישראלית דתקנו התקנה מחשש דנשרפו, אבל בזונה עכו"ם אטו תקנתא לדידהו עבדי, דהכי מבואר [בחו"מ סי' רנ"ו] לענין מתנת שכ"מ שאין מועיל אם נתן לעכו"ם, א"כ שפיר בטלה זה אין החיוב רק על טלה זה ואם יאבד מה בכך תפסיד, א"כ בכה"ג ודאי א"י לסלק בדמים, א"כ שפיר א"צ משיכה דקניא בדבור כדין שכירות פועל, ובזונה עכו"ם לא גרע טלה זה מטלה סתם דא"י לסלקה בדמים רק באותו טלה וא"כ הוי אתנן ול"ק על הר"מ לפי' הסמ"ע. ומסולק בזה קו' תוס' ב"מ (דמ"ח ב') שהק' דר"ח אדר"ח דבב"מ אמר כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו בלקוחות הרי דס"ל דמשיכה תק"ח ומעות קונות ד"ת וא"כ מדישראל בכסף עכו"ם במשיכה, וא"כ איך אמר ר"ח בע"ז שם בזונה עכו"ם דלא מחסרי משיכה והיינו כר"ל ולדברינו ניחא דאף דמעות א"ק בעכו"ם מ"מ ל"ש תקנתא דנשרפו דלא תיקנו בעכו"ם א"כ שכירות פועל בדבור שא"י לסלקה בד"א כ"א בטלה זה וכנ"ל:
אבל ק"ל טובא לדעת הרמב"ם דישראל מעכו"ם קונה בין לבכסף בין במשיכה אמאי לא תיקנו חז"ל דלא יקנה בכסף משום תקנתא דישראל דלא יאמר העכו"ם נשרפו בעליי', בשלמא לתי' השני בתוס' ב"מ (דמ"ג א') על הקו' דא"כ יאמר לו נשרפו מעותיך, דכיון דמדאו' קנה א"כ מותר להשתמש בהמעות והוי שואל, י"ל כיון דעכו"ם אין לו דין שמירה דרעהו כתיב וכדקיי"ל בחו"מ (סי' ש"א ס"א) א"כ יוכל לומר נשרפו מעותיך, אבל לתי' הראשון משום דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע הוי פושע, א"כ ק' דהא הרמב"ם בפ"ב משכירות ה"ג סובר דאף דאתמעט מרעהו שומרין בעכו"ם לא נתמעט רק מגנבה ואבדה ואונסין ולא מפשיעה א"כ אמאי לא עבדי תקנתא בישראל מעכו"ם שלא יקנה כדי שלא יאמר נשרפו חטיך בעליי', וע"ק אף לדעת התוס' שם לתי' השני דכיון דמותר בתשמיש הוי שואל, הא התוס' בב"מ (דכ"ט א') כ' דבשביל היתר תשמיש דאמרינן דהוי שואל ל"ד, רק הוי לוה עליי', והביאו ראי' מדפרכינן (דמ"ג) כי לא הוציא נמי למעול, והא לא בקע לא קנאו אע"כ דהוי לוה גמור, א"כ אף בעכו"ם לא יפטר אם ישרפו מעותיו דהוי לוה וחייב באונסין, דעכו"ם אימעט רק מדין שמירה, וא"כ ק' למה לא תיקנו דישראל מעכו"ם לא יקנה בכסף.
הן אמת שקו' זו אפ"ל דאנן קיי"ל במעות מותרין כר"נ נאנסו לא, א"כ אף דמעות קונות מדאו' ומותר להשתמש מ"מ לא מחייב באונסין רק בגנבה ואבדה, וא"כ בישראל מישראל דחייב בגו"א שפיר ל"ח דיאמר נשרפו מעותיך, דאף דדליקה הוי אונס, מ"מ אי יכול לקדם להציל בשכר חייב כשלא קידם כמו ביכול לקדם ברועים ומלקות [עחו"מ סי' ש"ג סעיף ג' ח'] א"כ ודאי יטרח ויציל, וכ"כ הריטב"א ז"ל בב"מ (דמ"ז ב') אהא דפריך בנשרפו חטיך, ולאו שלומי בעי ומשני שמא יאמר נשרפו באונס דלאו אונס ממש קאמר אלא כעין אונס בגניבה ואבידה עכ"ד ומש"ה י"ל דל"ח לתקן רק שמא יאמר נשרפו באונס כעין גו"א אבל שיאמר נשרפו באונס גמור ל"ח דמלתא דל"ש היא ויבוש לטעון מלתא דל"ש [עחו"מ פ"א סכ"ג וקכ"ו סי"ג וש"ך כללי מיגו כ"ב] ואלא אם באמת יארע אונס גמור, למה יתקנו שירויח הלוקח ויפסיד המוכר, וא"ל דתקנו פן לא יהי' אונס והוא יטעון שנאנסו, ז"א דהא יצטרך לשבע ול"ח שישבע לשקר שיתקנו בשביל זה וע"כ דתקנו מחשש נשרפו כעין גנו"א ושפיר לא חששו לתקן שמא יאמר נשרפו מעותיך דבמעות כעין גנו"א לשלומי בעי, וכ"ז בישראל דחייב בדין שומרין אבל בעכו"ם דאימעטו מד"ש שפיר לא תקנו דמעות לא יקנה דא"כ יאמר נשרפו מעותיך:
אבל קו' ראשונה לתי' קמא דתוס' משום דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע ק' דהא גם עכו"ם חייב בפשיעה לדעת הרמב"ם ז"ל א"כ אמאי לא תקנו דישראל מעכו"ם לא יקנה בכסף:
ואפ"ל דהרמז"ל סובר דהואיל ומע"ק מה"ת ומותר להשתמש בהם אינו מחויב לטמון בקרקע, רק פקדון דאסור להשתמש בהם מחוייב לטמון, וא"כ סכ"ס יאמר לו נשרפו מעותיך, וא"ל דהי' להם להפקיע היתר תשמישן ג"כ ולא יוכל לומר נשרפו מעותיך, ז"א דלא יתקנו בעכו"ם יותר מבישראל מישראל דלא הפקיעו היתר תשמישן ולכן שפיר ישראל מעכו"ם קונה בכסף:
ונ"ל דיצא להרמב"ם ז"ל הדין דישראל מעכו"ם קונה בין בכסף בין במשיכה מסוגיא דב"מ (דמ"ח א') דאמר רבא מתניתא מסייע לי' לר"ל דנתנה לבלן מעל וא"ר דוקא בלן דלא מחסרא משיכה אבל ספר דמחסרא משיכה לא, והתניא נתנה לספר מעל ומשני בספר נכרי, והקשו בתוס' ר"י איך יפרנס הא דבלן אבל ספר לא, ותי' דמוקי הא דבלן בנכרי דדוקא בלן אבל ספר לא דנכרי אינו קונה רק במשיכה, ולדעת הרמב"ם ז"ל ק' קו' תוס' דלדידי' גם נכרי קונה בכסף ומדוע ספר לא, גם תוס' דחקו עצמם לתרץ איך מביא רבא סייעתא לר"ל, הא אפשר לומר בבלן עכו"ם וכר"י ע"ש. לכ"נ עפ"י מה שהק' תוס' [בע"ז דס"ג א'] מאי סייעתא מהא דספר לא דלא כר"י דאי כר"י דמ"ק ד"ת למעול, הא י"ל כיון דתיקנו רבנן דמעות ל"ק מש"ה לא מעל, וה"נ אמרינן גבי אתנן (שם) בטלה זה לא הוי אתנן לר"י אף דמדאו' קני מ"מ כיון דרבנן תיקנו שלא יקנה לא הוי אתנן ונראה בישוב קו' זו, דהנה תוס' ב"מ (דמ"ג א') כ' דהא אי מוכר מותר להשתמש בהדמים תליא אי ד"ת מעות קונות לא הפקיעו היתר תשמיש, אבל אי ד"ת מל"ק א"ר להשתמש בדמים, ולפ"ז שפיר מהא דבלן ראי' דלא כר"י דאי כר"י דמעות קונות א"כ נהי דרבנן תקנו שלא יקנה מ"מ מותר להשתמש א"כ למעול, דרבא לטעמי' דפריך בב"מ (דמ"ג א') לר"נ אי שואל לא הוי שוכר נמי לא הוי א"כ י"ל דסובר כר"ה דחייב באונסין וא"כ אי ד"ת מ"ק ומותר להשתמש גם ספר למעול כמו במעות מותרין דמעל קודם שהוציא, ולפ"ז הרמב"ם ז"ל דפסק כר"נ דנאנסו לא וא"כ שפיר מצי סבר כר"י דמעות קונות ומ"מ בספר לא מעל כיון דרבנן תקנו דלא קני ובשביל היתר, תשמיש לא הוי רק ש"ש ומש"ה לא מעל, ולפ"ז גם ר"י מוקי הא דבלן בישראל דל"ל הא דר"ה אפי' נאנסו, אבל רבא דהקשה על ר"נ נראה דס"ל כר"ה אפי' נאנסו ושפיר לטעמי' הקשה לר"י, ואלא דלוקי לר"י הא דבלן בנכרי לא הוי מצי כיון דישראל מעכו"ם קונה בכסף או במשיכה ואף ספר ימעול, ועכצ"ל דמיירי בישראל ולא מעל כר"ל:
וא"כ יצא לו להרמב"ם ז"ל דישראל מעכו"ם קונה גם לר"י בכסף דאל"כ מאי פריך רבא הא הי' אפ"ל בבלן נכרי ומש"ה ספר לא ע"כ משום דבעכו"ם כסף קונה ג"כ ואמאי ספר לא וכנ"ל:
ובהכי ניחא מאי דפסק רבינו (בפ"ו ממעילה ה"י) קנה חפץ ולא משך אם מעכו"ם מעל ואם מישראל לא מעל ותמה מרן בכ"מ הא הך לר"ל איתמר אבל לר"י גם בישראל מעל, ולדברינו אין מקום לתמיהתו דלדידן דקיי"ל כר"נ נאנסו לא א"כ כיון דרבנן תקנו דלא יקנה ל"ק ולא מעל ובשביל היתר תשמיש לא הוי רק ש"ש, משא"כ בגמ' רבא הוא דקאמר והוא ס"ל כר"ה גם נאנסו, וז"נ בכוונת הרמב"ם ז"ל. שוב מצאתי להגאון כתר כהונה ז"ל שהרגיש בישוב דברי הרמב"ם ז"ל כמ"ש:
אבל יש לי לתמוה על הרמב"ם ז"ל (פ"ו ממעילה שם) שכ' ז"ל נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן אעפ"י שלא רחץ מעל שהרי נהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה, וכן נתנה לאחד מבעלי אומניות מעל, אעפ"י שעדיין לא עשה מלאכתו, ובה"י כ' וז"ל קנה חפץ ולא משך אם מן העכו"ם מעל אם מן הישראל לא מעל, וא"כ דבריו סותרין זא"ז, דבגמ' פריך הני ברייתות אהדדי הא דנתנה לספר או לבעלי אומניות לא מעל עד דמשך, אהא דנתנה לספר מעל, ומשני כאן בנכרי כאן בישראל, וא"כ אחר שהביא הדין דבלן וכ' וכן נתנה לאחד מבעלי אומניות, משמע דשוין לבלן דלא מחסרא משיכה דבנתינת דמים מועל וק' הא בגמ' מדמה בעלי אומניות לקנה חפץ דבעינן משיכה ולמה לא חילק רבינו בבע"א בין ישראל לעכו"ם, וא"ל דהך אם מישראל לא מעל קאי גם אבע"א, ז"א דהא כ' בע"א בה"ט וכ' בלשון וכן, משמע דדינם שוה לבלן ובבלן הא אין חילוק בין ישראל לעכו"ם דבתרוויי' מעל, ותימה על מרן הכ"מ ז"ל שלא הרגיש בזה, ומצאתי להנה"מ (בסי' של"ג) שהרגיש בזה, וכ' ליישב דשוכר פועל עם כלי אומנות דמי לשוכר פועל עם סוס דמשמע (בסי' רכ"ז סל"ג) דכ"א הוא קנין בפ"ע, ושכירות מטלטלין קונה בכסף לחוד כמבואר (בסי' קצ"ח) וכן שכירות הפועל נקנה בכסף לחוד, רק לר"ל ה"ט דבעי משיכת תספורת, כיון דלכלי אומנות בעי לר"ל קנין משיכה, ובלא משך יכול לחזור אפי' מהאומן עצמו דדמי למוכר ב' דברים בסך אחד כשהאחד אינו נתפס בקנין גם השני קנינו בטל כמבואר (בסי' רט"ז), אבל לר"י דמעות קונות ד"ת רק משום החשש דנשרפו חטיך בעליי', שפיר פסק הרמב"ם בנתנה לא' מבעלי אומניות מעל אפי' בלא משיכה כיון דקיי"ל דשכירות כלי וכן שכירות פועל קונה בכסף כיון דל"ש החשש נשרפו חטיך, אבל בקנה חפץ מישראל לא מעל דעקרו חז"ל קנין כסף והפקר ב"ד הפקר עכ"ד, אבל לא הועיל בתירוצו דלשיטת הרמב"ם דבעכו"ם מעות קונות, א"כ איך יפרנס הברייתא דנתנה לספר או לא' מבעלי אומניות לא מעל דאי מיירי לר"י בישראל אמאי לא מעל הא בשכירות כסף קונה, ואי בעכו"ם הא לשיטת הרמב"ם ז"ל בעכו"ם נמי כסף קונה
ולכ"נ לע"ד ליישב עפ"י דברי הנה"מ הנ"ל דודאי בבעלי אומניות אין הדבר נקנה רק נתן מעות להאומן שיעשה מלאכתו, א"כ הוי כמחייב עצמו האומן לעשות מלאכתו מחיר הכסף ואם לא יעשה שוכר הבעה"ב פועלים אחרים והוא ישלם המעות, א"כ ל"ש נשרפו חטיך כלל ובודאי מועיל הממון שנותן שיתחייב האומן עבור זה לעשות מלאכתו, דדוקא בנתן מעות לקנות הכלי ולא משך דמי להבעלי בטלה זה דאינו מועיל שיהי' גוף הטלה קנוי, אבל להתחייב עצמו לעשות מלאכת הבעה"ב שפיר מהני דאגב הנאת מעות גמר ומחייב עצמו ושפיר פסק הרמב"ם ז"ל דמעל, אמנם שיתחייב הבעה"ב לשלם יתר הדמים אם לא נתן רק מקצתן לא מצינו כלל, בשלמא היכי שקונה חפץ שפיר נתחייב ביתר הדמים כיון שקנה במקצת הדמים את החפץ נתחייב לשלם השאר, אבל כשאינו קונה החפץ, רק ע"י מקצת הדמים שנתן נתחייב הלה לעשות מלאכתו הר"ז דומה למה דקיי"ל (בסי' ל"ט) בחו"מ שאף בכתב שטר הלואה ונשתעבד הלוה בנכסיו מ"מ רשות ביד המלוה שלא להלות ויכול לחזור (ועש"ך שם בשם הרשב"א ז"ל ועכצ"ל בדברי הרשב"א דדוקא בקונה חפץ, אז כיון שמשך נתחייב בדמי', אבל בקונה שעבוד ל"א דנתחייב בדמי' כלל וכ"כ הנה"מ שם בכוונתו ע"ש) וא"כ אף שנתן פרוטה לאומן והבטיח לתת לו דינר הגם שהאומן נשתעבד לעשות מלאכתו מ"מ הבעה"ב יכול לחזור ולא נשתעבד לתת לו דינר דבמה נשתעבד כיון דלא משך התספורת, וא"כ ממילא גם האומן יכול לחזור ושפיר פסק הרמב"ם ז"ל דלא מעל במה שנתן הפרוטה כיון דאם יחזור מליתן מה שהבטיח גם האומן יחזיר לו הפרוטה, אמנם הברייתא סתמא קתני משמע גם אם נתן להאומן כל הדמים שהבטיח נמי לא מעל עד דמשך תספורת וס"ל לתנא דברייתא גם בנתן הדמים יכול לחזור וזה תליא בפלוגתא אי מלוה ברשות בעלים לחזרה אי לא [בקדושין דמ"ז ב'] דמ"ד מלוה ברשות בעלים לחזרה הרי ס"ל אף דנתן. המעות יכול לחזור כיון דל"ק רק שעבוד, וכן ס"ל לתנא דברייתא מש"ה לא מעל עד דמשך דאז קנה החפץ וא"י לחזור ומש"ה מעל, אבל הרמב"ם ז"ל דפסק [בפי"ג ממלוה ולוה ה"ה] מלוה לאו ברשות בעלים לחזרה וכשנתן המעות א"י לחזור עוד דרק במה שנשתעבד הלוה עדיין לא נתחייב המלוה, אבל כשנתן הדמים א"י לחזור, לכן שפיר פסק קנה חפץ ולא משך אם מעכו"ם מעל, וסתמא כ' קנה חפץ [ודקדק שלא לכתוב נתן פרוטה] דמשמע דנתן כל הדמים וא"כ א"י לחזור בו ומש"ה שפיר מעל כיון דא"י לחזור גם הלה א"י לחזור,:
ולפי"ז מברייתא סייעתא לר"ל איכא אבל תיובתא לר"י ליכא דלר"י י"ל דהך ברייתא כר"מ דמלוה ברשות בעלים לחזרה מש"ה בעי דימשוך תספורת דנהי דהאומן נשתעבד בלקיחת המעות לעשות מלאכתו מ"מ ברשות הנותן לחזור עד דמשך תספורת ודמי לנתן מעות ללוה דעדיין יכול לחזור בו למ"ד ברשות בעלים לחזרה אבל לדידן דקיי"ל לאו ברשות מלוה לחזרה א"כ א"י לחזור בו בנתן כל הדמים מש"ה מעל:
אמנם כיון דלר"י לא מתוקמא הברייתא אליבא דהלכתא מש"ה מייתי מינה סייעתא לר"ל, דלר"ל אתיא שפיר הברייתא אליבא דהלכתא ואפ"ה לא מעל דבעי משיכה דגם שכירות אליבא דר"ל ל"ק רק במשיכה, אבל לר"י ד"ת מ"ק רק מחשש דנשרפו א"כ שכירות קניא בכסף לבד וגם שכירות האומן שישתעבד לעשות מלאכתו מהני בכסף, ע"כ הברייתא כמ"ד ברשות בעלים לחזרה מש"ה גם כשנתן לו כל הדמים יכול לחזור וגם האומן יכול לחזור מש"ה לא מעל, אבל למ"ד דלאו ברשות בעלים לחזרה מעל גם כשלא משך עדיין התספורת וע"כ ברייתא דלא כהלכתא אליבא דר"י, וא"כ שפיר הוי סייעתא לר"ל דלדידי' הברייתא ומתניתין דנתנה לבלן כהלכתא דמלוה אינו ברשות בעלים ומ"מ לא מעל כיון דלא קנה הכלי כל דלא משך עדיין וכמ"ש הנה"מ שם כנ"ל, וז"נ בישוב דברי הרמב"ם ז"ל.