שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן כה
ב"ה י"ג ניסן תרל"א לאסק
לכבוד ידידי הרב הה"ג החו"ב הגביר מ' נחום גינצבורג נ"י.
מכתבו היקר קבלתי וטרידנא מאד במילי דמתא קודם הפסח כי אין לי מורה אחר, ועלי משא כל העם ולכן לא ניתן להאריך, כ"א להשיב מפני הכבוד:
בדבר מרור כבר הגאון מטיקטין בהגדה שלו חלק על מוח"ז הגאון במעשה נסים, והביא שגם הגר"א אכל מרור שחוק, וכבר נהגו העם להקל והנח להם לישראל כו' ולפלפל בדברים, מחמת אפיסת הפנאי ורבת הטרדא, ולא ארצה לחלוק על רבי ומורי אלוף נעורי מה אדון בזה:
וע"ד שתמה ארש"י פסחים (דכ"ט) שכ' דהזיד בחמץ איכא כרת, ותמה דבירושלמי תרומות (פ"ז ה"א) מבואר דיש היתר לאיסורו מודה רנב"ה דאינו פוטר מתשלומין, וא"כ חמץ יש היתר לאחה"פ, וכבר אמר בפיעטרקוב ואין עונה, אתפלא על הדבר הלא בירושלמי אמרו מה שבת אין היתר אף יוה"כ אין היתר יצא נדה ואחות אשה, ואטו שבת אין היתר בימות החול וכן יוה"כ, אע"כ דהירושלמי סובר לחלק דשבת ויוה"כ דהזמן נתקדש וזה לא הותר, ואף דבימות החול הותר מ"מ בשבת לא יהי' לעולם היתר וכן יוה"כ, מה שאין כן נדה שאם לא תטבול תהי' לעולם אסורה וכן אחות אשתו אם לא תמות אשתו תהי' לעולם אסורה וע"י הטבילה ומיתת אחותה הן ניתרות, א"כ ההיתר בתוך זמן איסור, וכה"ג כ' תוס' בפסחים (דמ"ד ע"ב) דנזיר וחדש מקרי יש היתר לאיסורן לפי שבתוך הזמן יש שאלה לנזיר, וחדש הקרבת עומר מתיר, אבל מה שיש היתר אחר זמנו לא מקרי יש היתר ע"ש, ה"נ שהנדה יש היתר לפי שבתוך הזמן יש היתר לטבול, ואם לא תטבול אין לה שום זמן שיהי' לה היתר, וכן אם לא תמות אחותה באיסורה קאי, א"כ איסור והיתר בתוך זמן אחד הוא דההיתר תוך זמן האיסור ע"י טבילה לנדה ומיתת אחותה לאחות אשתו, משא"כ מלאכה מעולם לא נאסר בימות החול ולא הותר בשבת לא מקרי היתר וא"כ ממילא גם חמץ בפסח ודאי מעולם לא נאסר אח"פ ודמי לשבת ויהכ"פ. [א"ה ע' יו"ד סי' ס"ט בש"ך ס"ק נ"ו ובסס"י ק"ב. ואכמ"ל]:
ובאמת י"ל ליישב דברי רש"י בכתובות (ד"ל א') אהא דאר"ח הכל מודים בבא על הנדה דמשלם ולאפוקי מדרנב"ה ופרש"י לאפוקי ממתני' ולא פי' כפשוטו לאפוקי דרנב"ה אינו מודה בנדה, והוא קצת תימא, ולפ"ז ניחא דהוקשה לרש"י דהא י"ל דרנב"ה מודה בנדה דיש היתר לאיסורו כמ"ש בירושלמי הנ"ל וא"כ מאי לאפוקי לכן פי' אמתני' אבא על אחותו דשם אין היתר וא"כ ע"כ פליג. אמנם דברי התוס' תמוהים שפי' דהכל מודים דר"ש. בן מנסיא פליג על רנב"ה וק"ל מנלן דפליג אדרנב"ה, והא אדרבה בירושלמי מבואר דרשב"מ סובר דח"כ פוטרין אף בנדה ואחות אשה יותר מרנב"ה, ואיך פי' בתוס' נגד הירושלמי וצ"ע כעת:
ומה שעמד בע"ז (דנ"ד ב') אהא דכלים אשר הזניח אחז אע"ג דאא"א, דשא"ש כיון דעבד בהו מעשה אוסר, והק' בעה"מ הא יצא לחולין ע"י מעילה ותי' דאין מועל אחר מועל אלא בכ"ש, והק' כ"ת הא התם קאי לעולא, ועולא הא סובר בקדושין (דנ"ד ב') דהקדש במזיד מתחלל ור"מ סובר יש מועל אחר מועל גם. בכ"ש עכ"ד, נ"ל דעולא בקדושין רק משמי' דר"מ אמרה ולי' לא ס"ל, וגם הא דמזיד מתחלל אין לו קשר להא דיש מועל אחר מועל, רק ר"מ סובר תרתי, אבל עולא מאן לימא לן דסובר כוותי' גם ביש מועל אחר מועל בכ"ש, ואדרבה קו' הבעה"מ אינו סובב רק למ"ד מזיד מתחלל, דאל"כ אטו אחז שוגג הי', ומ"מ משני דאין מועל אחר מועל, אלמא דלא תליא זב"ז:
ודוקא ר"מ סובר כן (שם דנ"ה) אבל מנלן דעולא סובר כוותי' בהא, דהא (שם) תמה בגמ' דמדר"י נשמע לר"מ דאין מועל אחר מועל בבהמה וכ"ש, ונהי דמשני בגמ' דר"מ מחלק בין מזיד לשוגג, אבל מ"מ י"ל דעולא סובר דגם במזיד אינו מתחלל בכ"ש ולא ס"ל כר"מ בהא וז"פ:
עי"ל דהנה הרמב"ן הקשה על, בעה"מ דהלא לא נשתמשו רק עבדו ומה שייך מעילה, לכן אפ"ל דבעה"מ ס"ל דהואיל ועבדו לע"ז מקרי ג"כ מעילה דהוציאו מרשות גבוה לרשות ע"ז, אמנם כיון שהיו מוטעים והיו סוברים שזה תכלית עבודה הראוי', והיא הצורך גבוה העבדות לע"ז לפי אמונתם המוטעת, א"כ היו שוגגים ולא מזידים, ולכן נתחלל, ומיושב ג"כ קו' הרמב"ן שהקשה דהא מזידים היו, ולפ"ז ניחא כיון דבעה"מ סובר גם בלא נשתמשו רק עבדו בהם, ומ"מ עבודה לע"ז מקרי מעילה שמוציא מרשות גבוה לרשות ע"ז, ובאמת במעילה (די"ח) ילפינן דמעילה מקרי מוציא מרשות לרשות ע"ז, א"כ כיון שהם דימו שזה תכלית, ולכן מקרי שוגגין, ולכן הקשה הבעה"מ דהא יצא לחולין ע"י מעילה, והיינו לדידן דקיי"ל דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ובשוגג מתחלל לכן יפה תי', דהא אין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכ"ש, אבל לעולא דבהקדש א"מ, פשיטא דל"ש מעילה כיון דלפי דמייהן הכוזב אין זה הוצאה מרשות גבוה, כיון שהם האמינו בע"ז ומשום שוגג אינו מתחלל ול"ק כלל קו' הבעה"מ דמעלו. מחמת רב הטרדא אשר כל פעם יפריעוני ממלאכתי בשאלות שונות ועצות בענין מכירת חמץ לכן לא הארכתי:
דברי ידידו דו"ש מברכו בשמחת החג.