שות הרדד אורח חיים א· רבי דוד דוב מייזליש
סימן כב
בענין דנ"ל
גם בעיקרא דדינא אי הלוקח לזמן רשאי לחפור בשומ"ע צ"ע, דבש"ע (חו"מ סי' רי"ב) העתיקו דברי הרמב"ם דרשאי, ואלו (בסי' שמ"ו סי"ז) הביאו הדין דלוקח בהמה לשלשים יום הוי ש"ח וחייב בפשיעה ומקורו מדברי התוס' ב"מ (דצ"ו ב') אהא דבעל לא שואל ולא שוכר הוי, אלא לוקח הוי, כ' מיהו נראה לר"י דש"ח הוי וחייב בפשיעה, ולפ"ז הלוקח בהמה לל' יום אע"ג דלא שואל ולא שוכר הוי ש"ח הוי עכ"ל, הנה הוציאו מהא דבעל בנכסי אשתו, ושם ודאי לא לקח אלא לפירות וא"ר לחפור בשומ"ע וניחא דש"ח הוי, אבל לוקח לזמן דלקח גם הגוף מנלן, אע"כ דהתוס' חולקים על הרמב"ם, וס"ל דאף בלוקח לזמן א"ר לחפור בשומ"ע, ושפיר דמיא לבעל, והוי ש"ח, א"כ המחבר דפסק כהרמב"ם דרשאי לחפור בשומ"ע, איך פסק דחייב בפשיעה, וזה תימא, הא מ"ל קטלה פלגא מ"ל קטלה כולה, דמה נפ"מ אם הפסיד הקרקע ע"י שחפר בה בשומ"ע דרשאי ופטור, ואם הפסיד ע"י פשיעה חייב, הא מבעל א"א למילף כנ"ל, וראיתי להראב"ד הו"ד בשטמ"ק ב"מ (שם) שכ' וז"ל הא דאמרינן לוקח הוי לוקח לפירות קאמרינן דאי כלוקח הגוף הוי לא הוה מיחייב בנזקי ממונה, וקיי"ל שאם חפר בה בשומ"ע חייב עכ"ל, מבואר דאם הי' פטור בחפר בשומ"ע, לא הוה חייב בנזקין ובפשיעה, ואיך פסק המחבר דלוקח לל' יום חייב בפשיעה אחר שפסק דלוקח לזמן יוכל לחפור בשומ"ע, והתוס' י"ל חולקים אהרמב"ם, וגם דברי הטור סתרי אהדדי מסי' רי"ב לסי' שמ"ו, שוב מצאתי להקצוה"ח שהרגיש קצת בזה:
וראיתי להסמ"ע (בסי' רי"ב סקי"ג) שכ' בא"ע (סי' צ' ס"ט) כ' מור"ם שאשה שמכרה בנ"מ לאחר שנשאת יוכל הלוקח למחות בבעלה שלא יבנה ולא יהרוס, משמע אם לא מכרה אין האשה בעצמה יכולה למחות בו והוא מה"ט שבעלה קנאה כל ימי חיי', והא דכ' שם דהלוקח יכול למחות הוא לשיטת הרמב"ם דכ' שם בשמו דאשה שמכרה אין הבעל מוציא מיד הלקוחות גוף הקרקע כ"א הפירות ע"ש ודו"ק עכ"ל, ובאמת החלק"מ שם (בסי' צ') כ' להיפך דה"ה האשה בעצמה יכולה למחות וגם הסברא נותנת לדבריו, ודברי הסמ"ע צריכים מובן דלמה יעדיף כח לוקח מכחה:
ועוד דכל מכליא קרנא ודאי לא תקינו לבעל ולמה יבנה או יהרוס:
הן אמת דמדברי הרמ"ה שהובאו בטוח"מ (סי' קמ"ט) שכ' דבחפר בשומ"ע יש לאיש חזקה בנכסי אשתו דוקא בכ' נה דו"ד אין לי בנכסייך, הא לא כ' לה אין לו חזקה, משמע כדעת הסמ"ע שאינה יכולה למחות בו, ומש"ה אין לו חזקה בלא כ' לה, אמנם דעת הטור דאם חפר בשומ"ע אף בלא כ' לה דו"ד א"ל בנכסייך יש לו חזקה, מוכח כדעת הח"מ דא"ר לחפור בשומ"ע אבל כד דייקינן נראה דכ"ע מודי דא"ר לחפור כיון דמכליא קרנא ורק (הטור) [הרמ"ה[סובר דמ"מ אין לו חזקה, ואף דבונה והורס ואינה יכולה למחות לדעת הסמ"ע, מ"מ לחפור בורות דמקלקל אסור מש"ה ס"ל להטור דיש לו חזקה, וכן מוכח מדברי הרמ"א דאחר שהביא דאין חזקה לבעל בנכסי אשתו אף בבנה והרס, כ' ודוקא שאין שם קלקול, אבל בעשה קלקול שחפר בשומ"ע יש לו חזקה ולא כ' וי"א:
והסמ"ע נתכוין למ"ש הה"מ דהר"מ דחה מהלכה הא דאמרינן בב"ב [ד"נ ב'] בחפר בורות הוי חזקה, ולדעת הסמ"ע אין לחלק, ובאמת אינו ראי', די"ל דהה"מ מחלק ג"כ בין בנה והרס לחפר בשומ"ע, רק קשיא לי' למה השמיט הרמב"ם הא דחפר בשומ"ע יש לו חזקה לכן כ' דדחה מהלכה, אבל הרמ"א ס"ל דיש לחלק ביניהם, וכ"כ המ"ל (פי"ג מטוען) בשם הריב"ש דבנה הוי תיקון והריסה הוי קלקול ע"מ לתקן ולפ"ז י"ל שפיר דבעל יש לו רשות לבנות ולהרוס, וכן לוקח שדה לזמן, אבל לחפור בשומ"ע גם הרמב"ם מודה, דאינו יכול ובזה ניחא דברי הטוש"ע דלא סתרי אהדדי כ דבסי' רי"ב כ' דבונה והורס, אבל לא חופר, ובסי' שמ"ו כ' דחייב בפשיעה, וכ"ש מזיק בידים, וכ"נ מדברי הרמב"ם דנקט (בה' מכירה שם) וכן (בה' טוען שם) הלשון בונה והורס*, משמע אבל לא חופר בשומ"ע וכ"ה דעת הב"ח לחלק ביניהם ומעתה ל"ק קו' המל"מ (בפי"א משמיטה ה"א) על הראב"ד שכ' דמוכר שדה לזמן הוי כמו מוכר בזמן שהיובל נוהג דבונה והורס, דזה היפך ממ"ש בירושלמי ס"פ השולח דמקרא ושב לאחוזתו מוכח דאינו רשאי לחפור בורות, ולפ"ד לק"מ דגם הרמב"ם והראב"ד כלהו מודו דמוכר לזמן א"ר לחפור בורות וכן בזמן שהיובל נוהג, אבל לבנות ולהרוס גם הירושלמי מודה דרשאי, ומהתימא על המל"מ שלא זכר דברי הריב"ש שהביא בעצמו (בה' טוען) דל"ד הריסה לחפירת בורות, וז"ב ואמת וראי' להב"ח דלא כסמ"ע:
ואחרי שבררנו דכ"ע ס"ל דהלוקח לזמן א"ר לחפור, רק לבנות ולהרוס, מה שגם בלוקח בזמן היובל מותר, אלמא דמכירה לזמן שוה למכירה בזמן היובל, ומקרי נמי ק"פ דלאו כקהג"ד, וא"כ נסתרו דברינו מה שרצינו לצדד להקל משום דמכירה לזמן ל"מ ק"פ:
אמנם אפ"ל דהמל"מ סובר דאף לבנות ולהרוס אסור בזמן היובל, מדכתיב ושב לאחוזתו בענין שיהי' ממש כמו שהי' מקדם, דאי יהרוס הבנין הישן ויבנה חדש ל"ש ושב לאחוזתו דזה הבנין לא הי' לו קודם המכירה, ולכן שפיר הקשה על הראב"ד, ולפ"ז אפשר לקיים גם דברינו לעיל דמכירה לזמן ל"מ ק"פ, כיון דיש לו כח יותר מלוקח בזמן היובל, דשם לא יבנה ויהרוס, ובלוקח לזמן בונה והורס, אכן בב"ק (דפ"ח ב') בהא דכותב נכסיו לבנו מהיום ולאח"מ דאמרינן דאב יש לו ק"פ, אף דהשתא קנוי להאב, מ"מ מקרי ק"פ, אף דבונה וסותר דהא לן גרע מלוקח לזמן, ובב"ב (דקל"ו ב') אמרינן (דאזדו לטעמיי' בהא דמוכר שדהו בזמן היובל) וצריכא משום דאבא לגבי' ברי' אחולי אחיל, ולהיפך דכל לגבי' נפשי', שיורי שייר, ול"א דצריכי דשאני כותב נכסיו לבנו דהוי כמו מכירה לזמן דבונה והורס, משא"כ במכירה בזמן היובל, אלמא דמכירה לזמן מקרי נמי ק"פ:
אמנם כד מעיינינן שפיר ליתא דהא התם בכותב לבנו מהיום ולאח"מ, דגופא מהיום אקני לברי' ופירא לאח"מ שפיר אין לאב רק ק"פ לחוד, ובגמ' מדמי לה למוכר שדהו לפירות, א"כ אין האב יכול לבנות ולהרוס כיון דגוף השדה הקנה לבנו מהיום וגרע ממוכר שדהו לזמן וכמו שחילק הרמב"ם כנ"ל, ובהכי ניחא מה דאמרינן בב"ב שם אליבא דר"ל סד"א כל לגבי' נפשי' אפי' במקום ברי' נפשי' עדיפא לי' ושייר לעצמו, ומה משייר הא הקנה לו הגוף מהיום, ולפ"ד י"ל דה"א דמשייר לעצמו שיוכל לבנות ולהרוס אף שהקנה הגוף מהיום, א"כ ל"ד למוכר לפירות דאין לו רשות לבנות ולהרוס וסד"א דמודה ר"ל בהא כיון דיכול לבנות ולהרוס דהוי כקה"ג קמ"ל, וא"כ לפ"ז אדרבה יש להביא ראי' מזה דאין לאב רשות לבנות ולהרוס מדאמרינן דסד"א דשייר לעצמו, וע"כ דזה הזכות שייר קמ"ל דלא ושפיר הוי ק"פ [א"כ היכי דבאמת יש לו זכות זה, שפיר הוי כקה"ג גם אליבא דר"ל, א"כ מכירה לזמן דיש ללוקח זכות לבנות ולהרוס שפיר הוי כקה"ג], וזה ראי' גדולה לדברינו:
ואם אמנם דלכאו' מדברי התוספתא דערכין (פ"ה) מוכח להיפך מדברי הירושלמי, דתניא התם המוכר שדהו בשעת היובל כו' אילן שנקצץ או שיבש שניהם אסורין בו כיצד יעשה ימכר וילקח בהן קרקע ויאכל פירותי' ע"כ, והא אילן קרנא הוי, דהכי אמרינן להדיא בב"מ (דק"ט ב') לרבא ע"ש, וא"כ איך ילקח בהן קרקע הא תצא ביובל וקא כליא קרנא, אע"כ דרשאי לכלות הקרן ביובל ולחפור בשומ"ע ולא כירושלמי (והא דלא יקח הלוקח העצים, ה"ט משום שאפשר שיגאל בתוך הזמן) והרמב"ם העתיק ברייתא זו [בפי"א משמיטה ה"ז] הקנים והזמורות ופירות שקמה שבתוכה ה"ה של לוקח כשאר הפירות, אבל אילן שנכסח או שיבש שניהן אסורין בו, כיצד יעשה ימכר וילקח בדמיו קרקע, והלוקח אוכל פירותי' עד שתגאל השדה מידו עכ"ל, הרי דלא איכפת לן במה דכליא קרנא דהדר ביובל:
ונהי דבב"מ (דע"ט א') דפרכינן, אמ"ד דהשוכר את החמור ומתה לו בחצי דרך דלא ישכור חמור אחר דלא מכלינן קרנא, מברייתא יבש האילן או נקצץ שניהם, אסורין בו כיצד יעשה ילקח בו קרקע והוא אוכל פירות והא הכא כיון דכי מטי יובל קא הדרא ארעא למרה וקא כליא קרנא, ומשני הב"ע בזמן שאין היובל נוהג, ה"נ מסתברא דאי ס"ד בזמן שהיובל נוהג ומכלינן קרנא נצלחי' לציבי ונשקלי', אי משום הא ל"ק זמנין דשלמו שני משכנתא מקמי יובל, א"נ דמטו לי' זוזי ופריק לה ד' וה' שנין מקמי יובל ע"כ אמנם ע"כ אין זו הברייתא דתוספתא דערכין, דהא האי ברייתא מיירי היכי דמשכין לי' בחובי' כפרש"י להדיא וכן דחי בגמ' זמנין דשלמו שני משכנתא, אבל בערכין ל"מ בדיני משכנתא כלל, ושפיר מיירי בזמן שהיובל נוהג כדמוכח שם, ולא הקשו מברייתא זו, וע"כ משום דבמכירה בזמן היובל פשיטא להו דמותר לכלות הקרן כמו חפירות בשומ"ע ולכן הקשה מברייתא דאתמר לגבי משכונא, ולפ"ז י"ל דהשמיטו הירושלמי שאוסר לחפור בשומ"ע משום הך ברייתא:
וראיתי להה"מ (פ"ז משכירות ה"ה) שכ' דרש"י פי' דמיירי בקונה שדה בזמן היובל, והרמב"ם והר"א שהביאו האי דינא שם במשכין פרדס לי' שנים דשניהם אסורים משום רבית להר"ם, או משום דמכליא קרנא להר"א, מפרשים האי ברייתא במלוה ולוה ע"ש. וכ' הלח"מ לפנינו ברש"י הגי' להיפך, ומ"מ תמיהא טובא דאיך אפשר לפרש בזמן היובל הא בפ' האומנין (שם) מבואר להדיא דמיירי במשכנתא ובזמן שאין היובל נוהג, ותי' דהה"מ מפרש לרש"י ז"ל שניהם אסורים משום דכליא קרנא א"כ גם בזמן היובל דאית בי' נמי האי טעמא ג"כ אסורים, אבל לפי' הר"מ והר"א ז"ל דמיירי במשכנתא משום רבית או משום דמשתעבד למלוה לא איירי האי ברייתא אלא במשכנתא עכ"ד ונעלם ממנו דהרמב"ם (בה' שמיטה שם) הביא גם לענין יובל הך דינא דשניהם אסורין:
אכן באמת יש לדחות דאין ראי' להיפך מהירושלמי דשאני אילן כיון דיבש ועומד ליקצץ (ותו הוי קרנא של המוכר, מ"מ) אין לו דין קרקע דלא תמכר לצמיתות דהא מטלטלין הוא ואין כאן ושב לאחוזתו לכן לא איכפת לן במה דכליא קרנא, אבל בקרקע גם התוספתא יודה דאסור לחפור בשומ"ע דשב לאחוזתו מיירי בעינן. וראיתי להר"ח הו"ד בש"מ ב"מ (שם) שפי' דהאי ברייתא במוכר ולוקח בזמן היובל, וא"כ מדפריך מהא למ"ד דאל ישכור, ולא חילק דשאני מכירה משכירות, ע"כ דסובר דמכירה בזמן היובל באמת דמי לשכירות, ודברים שא"א להולמם הם דא"כ מאי משני הב"ע בזמן שאין היובל נוהג, ואיך אפשר לאוקמי בזמן שאין היובל, א"כ אמאי שניהם אסורים, הא כולו ללוקח הוא כיון דזמן שאין היובל נוהג הוא ולחומר הנושא אפשר לדחוקי דשנויא דגמ' הוא אליבא דהר"ח דמיירי דבשעה שמכר הי' היובל נוהג, ואח"כ גלו ולא נהג יובל ויבש האילן מש"ה ילקח קרקע:
ומה שהרמב"ם כ' דשניהם אסורים משום רבית ולא כ' משום דמכליא קרנא כמו ביובל במוכר ולוקח, נ"ל דבשלמא ביובל, דרשאי המוכר לגאלה אימת שירצה אחר ב' שנים, שפיר המוכר אסור ליקח האילן שיבש לעצים משום דמשועבד ללוקח, והלוקח אסור ליקחו לעצים דמפסיד את המוכר דאולי ירצה לגאול, משא"כ במשכנתא דסורא דאין לה פדיון רק במשלם שניא אילין תיפוק ארעא בלא כסף, ובזמן שהיובל נוהג אין נפ"מ להלוה כלל במה שיקח המוכר האילן לעצים דבכוב"כ לא יהי' לו כלום להלוה דאם יקח המלוה קרקע ג"כ תצא ביובל ולא ישאר להלוה מאילן זה כלום, א"כ הו"א דמותר למוכר ליקח האילן לעצים, מש"ה השמיענו רבינו ז"ל דלבקע עצים אסור משום רבית, רק יקח קרקע ויאכל פירות, ואף שהלוה לא ישתכר כלום מ"מ אסור משום רבית ובהכי ניחא מה שהק' הה"מ הא תינח מלוה שאסור באילן מפני שאם הוא אוכל הקרן, נמצא שפירות שאכל ע"ע הי' בשכר מעותיו, אבל הלוה צ"ע האיך יש בו משום רבית, ולפ"ד ניחא דבאמת הלוה אסור משום דמשועבד למלוה, ואסור לו לכלות קרנא, רק הטעם משום רבית נקט להשמיענו דמלוה אסור שלא יפסיד הלוה כלום כי ס"ס הדרא ארעא ומכליא קרנא, מ"מ משום רבית אסור ליקח לעצים.
הדרין לדינא אי מכירה לזמן הוי ק"פ עדיין צע"ג, וק' להקל שכבר הורה זקן הגאון מוחז"ל בספרו מקו"ח, אמנם אי עבר והטיל מום לענין קנס שקנסו חכמים, בזה אפשר להקל, דבלא"ה, דעת התוס' דקיי"ל כר"י דק"פ כקה"ג (בגיטין ס"פ השולח לחד תירוצא ע"ש), גם בבכור דאיכא סברא להקל משום דיד עכו"ם באמצע פטור ולא גרע מכירה לזמן מזה, דעכ"פ קצת קנין יש בו, משא"כ בידו באמצע דאין לו שום קנין, בפרט לדעת הרא"ש באתרוג דפי' באחריך דהוי כמו מתנה עמ"ל דנתן לו הגוף כנ"ל ה"נ בבכור ודאי לא שייר הגוף לנפשי' א"כ בקנס דרבנן יש להקל, ואם יסכימו עמי מבעלי תריסין הנני נמנה להתיר:
הנלע"ד כתבתי